מאת: קרן
הייתי לא יותר מבת שבע כאשר התרחש בחיי אירוע משונה, מצאתי את עצמי יושבת בהקרנה של סרט תיעודי בנושא השואה.
הסרט היה מיועד מן הסתם לאנשים מבוגרים בהרבה: התמונות רצו על המסך בשחור ולבן לפני – מציאות מואצת, קטעים קטעים, טלאים טלאים….של זוועה.
לא יכולתי לצאת מהאולם, גם לא להסיט את מבטי מהמסך המרצד, רציתי לברוח ובכל זאת לא מצאתי כוח לקום. נלכדתי שם באולם החשוך. משהו עצר אותי, מסמר אותי למקומי.
אני זוכרת את הלב הדוהר,האוזניים הקולטות כל רחש: רכבות, צעקות קצרות, יריות, נביחות הכלבים…. קול בכי, השקט של היערות, שוב יריות, הפעם בצרורות. הכל התעורר סביבי וקם לתחייה.
מסיבה כל שהיא שאינה מובנת לי, באותם רגעים מזהה הנפש שלי את המציאות השואתית שנפרשת שם על פני המסך כמוכרת. כאילו מספרת לי מתוכי על האנשים האלה בעלי העיניים התועות. משהו בי אומר: הצללים האלו -הם האנשים שלי.
אני בת שבע, בטח לובשת טרנינג ואיזה סווצ'רט אפור…. יש לי תספורת קצרה מידי לבת וצמיד מגומי שחור על פרק היד, אני יושבת שם, אחותי יושבת לידי.
מאיזה סיבה באותם רגעים המחיצות בייני היושבת בחשכה ובין המציאות שעל המסך נעלמות, אין הפרדה ביני ובין ההולכים בשיירה, ביני ובין המצטופפים על רציפי הרכבות, ביני היושבת בחשכה ובין אותם יהודים המביטים מן הדרגשים הצפופים אל המצלמה.
בת שבע ואני מכירה את העיניים האלה, מזהה את המבט המבקש להיוושע. שם בחושך של הסרט, אני לומדת לדעת מתוכי שכמוני כמוהם. בני אנוש. אנושיותם קורנת אלי. בתוך מסת האנשים המתרוצצים כעכברים, אני מזהה אותה בברור, היא ניכרת.
ומאז, לילות רבים של חלומות, שנים ארוכות של בהלה כמו איזה חלק חי בתוכי שתמיד מחכה לדפיקות בדלת, תחושות גוף ברורות מספרות לי את הסיפורים הכואבים ביותר, התחושה שכאילו השתמרה ברגלים אלו שצעדו ימים רבים בשלג. וארכיון הקולות ….כמו לא נפסק המרדף מעולם.
אף אחד לא סיפר לי שום דבר ובכל זאת אני יודעת, עוד ועוד אני מוצאת ספרים, סרטים, עדויות. בבהלה, בחרדה עמוקה אני פותחת אותם, קוראת, צופה בהם, מאזינה, סופגת ולא יכולה לחדול כאילו היו הסיפורים אישור למה שכבר ידוע לי בתוכי והם כמו מהדהדים את מה שהשתמר (מהיכן?) בתוכי בצורה כל כך חייה ועולה בחלומות הלילה.
אבל בעצם היום אני יודעת שמתוך כל ה"חיים" האלו שמקבלת השואה בנפשי. אני יוצאת אל מסע חיי.
וכבר אז אני עונה על כל זה בשאלה. אל מול ערמת הגוויות שיש לפנותם למשרפה אני נודרת נדר לשאול.
וכך בכל פעם שאני מזהה תנועה של העדר הנע כגוש אחד קדימה, אני עסוקה בלברר מי אני, לדעת את רצוני. כך לנוכח הציווי "לזכור ולא לשכוח" הנשמע מהדהד מתוך המיקרופונים בטקסים מדי שנה, הוא המתנוסס על השלטים באותיות שחורות אני נשבעת שבועת נאמנות לרצון החופשי שלי.
לזכור מה שבא לי ….לשכוח מה שאני מחליטה…. לעמוד דום רק מתי שאני רוצה ונוח לפי מה שנוח.
שעה שהצפירה הנוראה מפלחת אני נשבעת אמונים להיות תמיד פקוחת עיניים, כלומר אף פעם לא להילכד במובן מאליו. (יותר מכל אני מחבבת את הילדות שעומדות מאחורי במפקד בבית הספר, אלו הצוחקות בזמן הצפירה אני בוחרת לזכור ולא לשכוח את צחוקם – נוצרת אותן כעדות לחופש.)
ילדה פקחית!
היום אני יודעת שאת האומץ הזה או את התבונה, לקחתי קודם כל מבתוך השואה הפרטית שלי זו שעברתי על בשרי.
מתוכה היא למדתי שמול עריצות, חרות מחשבתית – נפשית, היא תשובה אפשרית יחידה, שרה את השירים שלי ומציירת את העולמות שלי, ממציאה את המקלט הפרטיזאני שלי- כך…. ולבסוף גם עוזרת אומץ מתקוממת בכל כוחי אל מול העוולות.
אני עוקבת אחרי מאז ועד עכשיו ויודעת ששמרתי שבועתי לי בכל מעודי. אני עוקבת אחר הדרך בה הלכתי ויודעת איך תמיד ביקשתי יותר מכל דבר אחר את החרות שלי להיות לא נשלטת, לא נעלמת, לא נמחקת בהמון. נראת, נשמעת…. מובילה את חיי עד לניואנס הקטן ביותר- בוחרת.
פעם כבן אדם ופעם שניה כאישה ופעם שלישית כיהודיה ועוד פעמים רבים מאין ספור בהם נדמה הייה שעוד רגע קט אמצא את עצמי צועדת מבלי משים בתוך השיירה בדרך למקלחות המדומות.
עד כדי כך ביקשתי להתעורר וככה קמה בתוכי הגבורה שבשואה שלי והפכתי ללוחמת החופש שהיני.
קרן אחותי
שתדעי
שזה באמת לגמרי לגמרי
הכח שלך.
באר עמוקה ורחבה
של תעצומות נפש בלתי הגיוניות
שמבקשות כל הזמן
את הריפוי. את ההחלמה של כל מה שכואב, מוסתר, מודחק, מזוייף, כל מה שחנוק
זוכה אצלך לחשיפה, ליציאה לאור, לתשומת לב אמיתית, למסירות לב, לאומץ לב.
את לא רק לוחמת חופש, את גם קוסמת של אמת. את לא יודעת עד כמה.
מתוך השואה שלך
הפכת לפרח נדיר ביופיו ובריחו
פרח אחד
שבכוחו להפריח שממה מוחלטת
פרח אחד
שהאבקנים שלו זורעים ריפוי
בכל מקום בו הם נוחתים.
פרח עדין אבל שורד הכל. תמיד, לא משנה מה, חוזר לפרוח.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב לך על מה שכתבת אבל אפסיק כאן.
רק רוצה להגיד לך
שכשקראתי את מילותייך
הרגשתי שאת מודה בגבורתך וגדולתך
רואה את ייחודך
ומתגאה. והייתי מאושרת.
כל כך הגיע הזמן!!!! שתהני מבת האדם הזו שאת!!!
למה שרק אנחנו נהנה????
אוהבת אותך זיסקו
קרן,
את השראה גדולה
מתנה
תודה שאת מזכירה
לשאול,
לחקור,
לבחור,
להיות האמת, לחיות אותה.
ומתוך הציורים שלך העולמות שלך והמקלט..
יצרת מקום (את ,והקורצ'אקית השנייה שאיתך..)
נוגע, מרגש, אמיתי,
משנה והופך עולמות- כיאה ללוחמת חופש שהינך,
תודה לך על זה.
אוהבת בכל ליבי,איילת
אני כל כך אוהבת אותך
מדהימה אותי הדרך הזו שאת עוברת
ועוד מדהימה אותי הראייה המיוחדת הזו שלך
ועוד מדהימה אותי היכולת שלך להביע ולהבין ולפרש את מה שאת רואה
והכי הכי מדהימה אותי – את!
את שבוחרת
את שיודעת להוביל אל האי המופל א והמוגן הזה
בתוך הכאוס שהוא העולם הזה
וליצור בשתי ידייך ולבך האינסופי
עולם חדש
יש מאין
באמת
!!!
אהובותי,
חוזרת ומהדהדת האהבה שלכן
נכנסת ללב מרחיבה ומגדילה
את מה שהוא הניצחון שלי
תודה.
קרן אהובה
כמה נעים להזדהות איתך ולהסחף עם הכתיבה שלך הנוגעת ללב. רגעי נחת.
איזה השראה!!
מרחיבה את הלב שפועם חזק תוך כדי הקריאה וקורא- "כן כן… לשם… זאת הדרך יחי קרן האלופה"
תודה ששיתפת
התמונה של סיטה מדהימה. מכשפה קטנה…
זאת אלי… (באמת!).
קרן אור אהובה ואמיצה ויודעת את הנכון ומעזה להיות היא למרות כל החושך, למרות הפחד הגדול, המאיים ב"אנחנו יחד אנחנו יחד" בהמון הצודקים, הדורסים ניואנסים.את, בשבילי, תמיד קרן אור, תמיד קשובה לנכון שלך, ליופי המתעקש לפרוח בין צמיגים והריסות. יפה אמיתית שלי. תודה שסיפרת ככה, תודה שאת יודעת.רוצה לשיר איתך ולרקוד ולצחוק.
הנני,
מיכל
כל פעם שאני קוראת את זה אני בוכה ובוכה, מעצב ומהזדככות יחד איתך שיודעת לראות יופי. את אמנית אמיתית, זיסי קרן אהובה.
מיכלתך הגולדברגית
מיכליק
לא רק שאת עצמך הגבורה שבשואה שלי….
אלא גם שאת עצמך האור בחיי לנצח נצחים.
אוהבת ומתגעגעת…
בקרוב רוקדות ביחד , שרות וצוחקות ליד מדורה עם גחלים וכוכבים בטיול למדבר
(למה לא ) (" כמו שני תינוקות ערומים בחושך….")
מי מצטרפת?
שנאמר: בא לי , בא לי ובא לי…..
נשיקות ממני קרן
ברור שאני באה. מדבר איז מיי סקנד ניים 🙂
אז יאללה בואי נארגן דבר מה
גמני!!!
שמעתי שבדרך למדבר יש מקום מדהים שקוראים לו עמינדב.
יש שם שתי שמנמנות שבשבועות הקרובים תיולד להן פיצקה קטנה.
אולי תתחילו את המסע למדבר מכאן???
אני מזמינה אותכן.
קרן האהובה
איך וכיצד שכחתי. חכמת מכשפה אמתית. מודה לך על אמת, על מבט ישיר בעיניים טובות וחכמות. על לב זהב אמיתי. מתחילה לנשום דרך הוויה משותפת ומרגיעה.
אוהבת ומחוברת כנראה הרבה ממקודם.
תמר
וגם ובנפרד, פשוט חייבת להוסיף.
נפרדתי די מזמן ועכשיו אני מתגעגעת נורא אל כולכן, אל חכמתן והיכולת המדהימה הזאת לזרום יחד עם האהבה והרוך.
כמה יופי יש בדברים שלכן , ואיך שאתן פשוט נפלאות.
זה די מדהים כשאת יכולה לבוא וללכת כאוות נפשך ואיש לא רוצה ממך כלום… ואת לא חייבת שום דבר לאף אחד… ובכל רגע שאת באה את אהובה.. וכשלא – אז רק מתגעגעים ועדיין הכל בסדר… לא?
,תמרי אני מתגעגעת אליך בטירופים רוצה למחוץ אותך1
פיולי – כן. זה הכי מדהים שיש. באמת.
קרני! בטח שבאה איתך למדבר!!!
איך לא? מתגעגעת להיות ביחד אתך, איתכן…
יאללה, נעזוב את ההורים, הילדים, הבעלים, האחיות, עם הפיליפניים וההודים ונדרים!
קרן יקרה,
וואאוו !
את מדהימה!
תודה שהזכרת לי דברים,
שנגעת בנקודות שהקפיצו בתוכי זכרונות שסירבתי לראות..
תודה ששיתפת
ושאת נושאת את הלפיד הזה
ולוחמת את החופש הזה!
אוהבת!
והיי, מדבר נשמע מעולה, לשבת סביב המדורה, לבחוש בקדירה, להסתכל על הכוכבים ולהרגיש את המרחב הגדול – הנה כינוס כמו של פעם פעם (זוכרות? כשעוד לא היו בתים ומקלחות ושירותים, או אפילו מראות..). אני רוצה.
יהלי יקרה.
עכשיו אני יודעת (כי פיול שלחה לי את המייל)
ותדעי שאני אוהבת אותך ומחבקת וחושבת עלייך
ועל האמת הצרופה בך .
ושולחת את ברכתי לך ואת אהבתי בתקווה שנפגש
כבר בקרוב.