Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אפריל, 2012

7 צעדים בדרך הביתה

1. בטלי את תחושת הקריטיות

כשנדמה לך שחייבים, שאין ברירה, שאם לא… אז. שהכל מתמוטט… אז סימן שהתבלבלת.
הצמיחה בעולם האמיתי מגלה את עצמה בהדרגתיות. הדרמה היא סימן לשיטחיות והגמישות מסמנת עומק.
אפשר לעצור, לנשום, להסכים לקבל את החיבוק הנדיב ביותר בסביבה – עד שיפתחו העיניים לחדש. לראות איפה התבלבלת ואז גם יתגלו צורות חדשות לגמרי לאותו השינוי שאין בהן קריטיות.

2. להבין שזה עכשיו והתחיל כבר

"הכל התחיל בלידה", "כשהוא עזב אותי התעוררתי", "בשבילי המפץ הגדול היה כש…גילו את הסרטן / הבנתי שאני לבד / אחרי ההפלה / כשהבנתי שלא יהיו לי ילדים / כשקיבלתי את התואר…" אבל בעצם בעצם שום דבר לא התחיל. הכל ממשיך. ומידי פעם הסמוי עולה מבעד לסדק בזמן או במרחב אל הגלוי. ומי שמנותקת בזמן מסויים או מי שמסתכלת רק על פני השטח – מדמה לעצמה שמשהו התחיל. או שתיכף יתחיל. אבל זה התחיל מזמן מזמן וההסכמה שעכשיו זה קורה ושלא היה וגם לא יהיה מפץ גדול יותר ממי שאת עכשיו – נותנת לרגע הזה ולסכום הכוחות והחולשות של הרגע הזה את המשקל הראוי להם בבית המקדש של חייך.

3. להבין שזה שלך

האשלייה שאת יכולה לצפות בחיים שלך מרחוק, לעשות ספקולציות (אני לקראת שינוי גדול) או לנתח (זאת מין תקופה כזאת) או לשער השערות (נראה לי שאני בכוון הנכון) מאפשרת להפגע פחות. כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. אבל באותם רגעים שבהם את מעדיפה להיות המבוגר האחראי בחיים של עצמך – יותר שימושית האשלייה שזה שלך… שאין אפילו לא פרט אחד בחיים האלה שלא בידייך. ולא יגיע האבא הזה או המפקד שתתני לו דין וחשבון והוא ישבח אותך או יגיד לך לחזור לתחילת המשחק.

החיים זה לא מגירת הסכו"ם שלך. אפשר להגיד בוודאות כמעט מדעית שאין מלבד מגירת הסכום שלך שום מקום בחיים האמיתיים שניתן לחלק או למדר ולשלוט בו במשך כל כך הרבה זמן.
כדי לאפשר לך את זה, אנחנו בסמטוחות בע"מ הוצאנו לשוק 3 מוצרים חדשים –
א. רגשות.
ב. קונפליקטים.
ג. סתם תקלות (מחלות / תאונות / אסונות / מחזור חודשי וכו').
מובן לנו לגמרי הרצון העמוק שלך לסדר את הדברים כמו שצריך, לנשום עמוק – ולהמשיך הלאה. עם זאת, בצער רב עלינו לבשר לך שאין לאן להמשיך. בסיומה של הסמטוחה שנגמרה הבוקר מתחיל הבאלאגן של לפני הצהריים ובסיומו של קונפליקט עם הילד הקטן מתחיל הקושי עם הילדה הגדולה שאת (והפרעות האכילה שלה). בקיצור – אפשר להרגע. ובניגוד לאמהות שלנו שברגע שזיהו קושי מתקרב מעבר לאופק שילחו בו את חיל הפרשים או ירדו למקלט – אפשר בחיוך או בדמעות להזמין ולחבק את הקושי ולנשום אותו אל כל אחד מתאי גופך. הבשורות העוד יותר טובות הן שתאי גופך בנויים לזה. טיפ טופ. (גם על זה חשבנו בסמטוחות בע"מ).

4. לא לנחם ולא לעודד ולא לתקן.

למען האמת זה מאד מקסים כשאת מנחמת ומעודדת את עצמך או את חברתך. עם זאת ברוב המקרים כשאת עושה זאת כתגובה ראשונית לקושי, המטרה העמוקה שלך היא בעצם להדוף את הקושי. מכל הטעמים שפורטו בסעיף הקודם – זה לא עובד. חיל הפרשים שנשלח להדוף את הקושי על ידי ניתוח מהיר של המצב ורשימת עצות לתיקון מופעל על ידי אותה אמא רועדת ומפוחדת שמשתמשת בנחמה או בעידוד כדי לטשטש את הקושי.
אין סיבה.

5. להתאבד לתוך שינויים.

להתאבד לתוך שינויים, לתוך מבוכות, לתוך בלבול כדי להפתיע את עצמך ולחדש, לפרוץ גבולות ולצאת להרפתקאות.
את הרי יודעת שמשבצת הנוחות שלך כל כך צפופה שהיא מספיקה לך בקושי לעמוד ברגליים סגורות בלי לזוז…
ואנחנו (בסמטוחות בע"מ) יודעים שלמרות שהיא ממש סוגרת ומצמצמת היא גם מאד מפתה.
צעד אחד מחוץ לבלטה המוכרת ושילמת בחוסר ידיעה ובאיבוד שליטה. והלא ידיעה ושליטה הן הרעות החולות של המין האנושי בכלל והנשי בפרט.
וכך את משלה את עצמך שאם תדעי ואם תביני ואם תתכנני ואם תתאמי אז… אז מה?.
אם את רוצה שיקרה לך משהו שלא קרה מעולם, אם את רוצה חדש, אחר, שונה – אין לך ברירה אלא לדלג בשמחה אל הלא נודע ולהעיז משהו שלא העזת עוד. האיזור הרועד והלא יציב של הלא נודע נראה מבחוץ כמו רעידת אדמה של הלב אבל צופן בחובו עוד ועוד לידות מחדש של עצמך. עוד ועוד גילויים ובמיוחד התאהבויות…

6. להסכים לשים את הרצון לפני הצריך, לפני התפקוד.

להסכים להקשיב לרצון תמיד, להעיז להגיד לעצמך מה באמת את רוצה. מה מדליק אותך. מה מרגש אותך.
גם אם זה בסוד, גם את לא יכולה לממש אותו, גם אם יש לזה השלכות מטלטלות על אנשים אחרים בחייך, גם אם זה לא משתלם, גם אם זה לא נהוג או לא מקובל או לא נראה טוב או אין לזה הרבה אוהדים.
לא חשוב המימוש – חשוב שהסכמת להעיז ולהסתכל באומץ לתוך ליבך ולהגיד – "את זה!, זה מה שאני מרגישה, זה מה שאני מאמינה, זה מה שאני חושבת, זה מה שאני רוצה!..".
חשוב שהסכמת רגע להיות בקשר עם המעיין של האהבה שלך ושל ליבך. עם באר היצירה.
ורק מתוקף שכך עשית – התחזקת. הפסקת להתנצל, הפסקת להתאים, הפסקת להפוך איזורים בתוכך לשקופים ומעורפלים, השבת לעצמך את כוחך.

7. להסכים ליישר את הקמט הדואג של המבוגרת האחראית בין הגבות.

 ולזכור שבכל מקום שיש דאגה אין הווה אלא פחדים. פחדים ממחזור העבר וספקולציות עתידיות חסרות ביסוס.
האשלייה שאת יכולה להגן על עצמך ממשהו עתידי שמתבסס על נסיון העבר שלך מקיימת עוד ועוד הגנות. עוד ועוד תכניות חיסכון ותכניות ביטוח ורשתות הצלה כאלה ואחרות. כאילו שיהיה לאן ליפול. עבודות פיתוח והכנה לנפילה.
לא מוזר?
נסי להגיד לילדתך או לילדך – "בוא חמודי, נתכונן לנפילה. אתה הרי תיפול, אז בוא לפחות נתכונן ככה שלא תחטוף אותה חזק מידי…".
בכל מקום שבו הדאגה מולכת – אין יצירה. יש קיבעון, אימפוטנציה. והכי מוזר מהכל שמתקיימת אשלייה של בגרות ואחריות, כאילו הדאגה היא חשובה, רצינית, מושכלת.
האחריות היחידה הרלבנטית ליצירה היא אחריות על הרגשתך הטובה. והיחידה שיכולה ליצור אותה היא את בעצמך. כואב עד כמה שזה פשוט…

אשה יקרה

את מוזמנת לחיות את חייך
את מוזמנת לחיות את חייך במלואם
את מוזמנת לחיות את חייך במלואם מתוך ליבך.

ובשביל זה מותר (ואף רצוי) להיות ילדותית ולא אחראית, להכנס בפתחים ולא לדפוק את הראש בקירות, תמיד לחפש את הפתח ואם לא מוצאת – לא להיכנס. להפסיק להתנצל. להפסיק להתאמץ. להסכים לגמישות. להסכים שהלב יבוא לפני הראש…

ואם לא הצלחת עד עכשיו – לא נורא, בעוד רגע יתחיל הווה חדש…!

ובגלל שאת אשה את מומחית במוות ולידה בעת ובעונה אחת.
במוות ובלידה מחדש. שוב ושוב ושוב ושוב.
מגרש הבית שלך.. לא ככה?

א ה ב ת י   ל כ ן   נ ש י ם   נ פ ל א ו ת !

מודעות פרסומת

Read Full Post »