Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for פברואר, 2012

יש את הרגעים האלה בזמן שבהם מסכימים משום מה להאמין…
מסכימים להפסיק ללכת בתלם המוכר והידוע, מסכימים להעיז לחלום חדש,
מסכימים להפוך עולמות, מסכימים להאמין שים סוף יקרע לשניים ואנחנו נעבור בתוכו – ונצא יבשים וחיים.

ויותר מזה – מסכימים לחשוב שמה שיקרה אחר כך – יהיה טוב יותר ממה שיש עכשיו.
יש את הרגעים האלה בזמן שבהם תמונת הבריאות כל כך נוצצת ובוהקת, כל כך מושכת – כמו התאהבות – שכל מה שנותר הוא להתמסר….
להתמסר לבלתי אפשרי, לטירוף, ללא מקובל, לבלתי מתקבל על הדעת..
רק בגלל שרוצים
רק בגלל שחולמים
רק בגלל שמאמינים
רק בגלל שאי אפשר לעשות כאילו לא שמענו, את הקול של אלוהים, שאומר – בואו!

אז אחד מהרגעים המכוננים האלה בחיי היה הקמת בית הספר ילדי אדמה.
הרגע הזה קרה בערך לפני 12 שנים, ונמשך בערך 5 שנים.
ובדיעבד אני יכולה להגיד – שעשה טוב. שעשה טוב מאד.
לי ולכל אהובי ולכל מכרי ולהרבה מאד משפחות וילדים שעד עצם היום הזה, בוקר בוקר, מרוויחים את ניצוצות האהבה והאמונה והטוב שהתחילו שם.

מחר, אפשר יהיה להיות חלק מאחד מהפירות האלה של עץ ילדי אדמה…
מחר מתקיימת התכנסות שירה של שי אהוב ליבי, ועוד אהובי ליבי מ"יופי מבקש".
ההתכנסות הפעם היא בנושא התמסרות, מסירות, התמדה בדרך (מלאת הבורות והמהמורות) של הרחבת ויצירת הטוב בחיים.

שוב אני כאן, אומרת, מה שליבי שר, שוב…

יום ועוד יום, חיה ללא ספק
יום ועוד יום, גם כשמתרסק עוד,
יום ולילה, בלי לעזוב אותי,
יום ולילה, מרווה את נשמתי (בטוב)

הדף של "יופי מבקש" בפייסבוק

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מאת: שירה לב

כשאני נכנסת אל חדרה אני רואה אותה רכונה על מסך המחשב, שקועה בתוכו עד צוואר כמעט. שפת הגוף שלה אומרת התכנסות ואני נוגעת ברוך בכתפה כדי להחזיר אותה אל המציאות טיפין טיפין. לאט.

"מה קרה?" אני שואלת את העיניים המוטרדות שלה, והיא נאנחת עמוקות."את יודעת שזה שבוע הטרדה-מינית." היא מקדימה, מזכירה לי שמדובר בשבוע שלם שבו היא מעבירה בכל הכיתות שיעורים בנושא הטרדות מיניות, איך לזהות אותן וכיצד לטפל בהן כאשר הן קורות.

אני מהנהנת. הרי רק אתמול העברתי בעצמי שיעור כזה בכיתה ו'. רק אתמול הצביעו שתי בנות והכריזו ברצינות תהומית שכדי להימנע מהטרדות מיניות, הבנות חייבות להתלבש בצניעות. "מה זה צנוע?" שאלתי אותן והן מיהרו לנדב תשובות. "לא קצר מדי, לא חשוף." "שלא יראו לך את הגוף!" כששאלתי אותן מדוע הלבוש שלהן קשור להטרדות מיניות, הן המשיכו באותו קו חשיבה עקום לתפארת. "כי בנים הם ככה." משכה בכתפיה ילדה בת 12 ודקלמה בפשטות את התורה המאוסה של ההבדלים בין המינים. "בנים לא יכולים להתאפק. הם לא יכולים לשלוט בעצמם, אם הם יראו אישה שהגוף שלה חשוף הם יטרידו אותה."

רק אתמול התקיימה השיחה הזו, שהעבירה צמרמורת בבשרי והזכירה לי בחדות של סכין קצבים מדוע אני שם, בכיתה הזו, בבית הספר הזה, בתפקיד המסוים שבו יש לי הזכות לשנות, ולו במעט, תפישות עולם מסולפות.

"כן, אני יודעת שזה השבוע." אני משיבה ליועצת, והיא נאנחת שוב ומצביעה על המסך שמולה. שם, שחור על גבי לבן מסנוור, קורם עור וגידים טופס הדיווח שהיא מחויבת למלא בכל פעם שמתרחש אירוע חריג בבית הספר. העיניים שלי מדלגות על פני האותיות בזריזות, וכל דילוג הופך כבד יותר עם כל מילה שחוברת לרעותה ומקבלת משמעות.

חבר של האמא מטריד אותה כבר כמה שנים. בכל פעם זה חוזר על עצמו, ואמא מבטיחה שזה ייפסק והיא תגרום לו להפסיק, אבל הוא ממשיך. היא לא רצתה לספר, אבל כשהנושא עלה בכיתה היא הרגישה שהיא מוכרחה לקרוא ליועצת ולשתף אותה. בדיוק כפי שאנחנו מלמדים אותם בכיתה. הקשיבה, הפנימה ויישמה, והכל בתוך פחות משעתיים.

מסתבר שיש שיעורים שמחלחלים פנימה בקצב מזורז, כאשר התנאים בשלים, צורחים את מוכנותם.

שנייה לפני שהדמעות ממלאות לי את העיניים אני מספיקה לסגור את הדלת כדי לאטום את שתינו מפני העולם הילדותי והסואן שבחוץ. אני מתיישבת על הכיסא שמולה, עיניה הטובות מלטפות אותי ואני מספרת לה, במלים מקוטעות, בתקציר של רגשות מבולבלים ועצובים, על המשפחה שלנו. והיא מקשיבה, מישירה מבט אל תוך העיניים שלי, ומהנהנת.

+++

את המתוק אני מזהה בזווית העין, כשאני חוצה את האולם המרכזי של בית הספר, בדרכי אל חדר המורות. גוף קטן מקופל על הרצפה, בנקודת המפגש בין הקיר ובין העמוד שנושק לגרם המדרגות.

ראשו מונח על זרועותיו שמחבקות את הירכיים, וגופו רועד מבכי. אני לא באמת מכירה אותו, כל מה שאני יודעת עליו מסתכם בכמה עובדות יבשות: תלמיד חדש, גר בפנימייה, מופנם ומנומס, וכשהמורות מדברות עליו הן בדרך כלל מצמידות לו שמות תואר שמתאימים (גם) לאפרוח. קטן, מקסים, מעורר רצון עז לליטוף והגנה.

"מה קרה?" אני רוכנת אליו, יורדת אל הגובה שלו, גובה פני העצב.

אין תגובה מילולית. רק קולות יבבה חלושה.

במשך חמש דקות אני מנסה לשכנע אותו להצטרף אליי לשטוף פנים (משיכת כתפיים), להתלוות אליי לחדר של היועצת (נענוע ראש ויבבה נוספת), ולבסוף הוא נעתר להסבר ההגיוני שהצלחתי בכל זאת לייצר מתוך מאמץ הישיבה השפופה והמכאיבה ("תמשיך לבכות, אבל לפחות תשב על כיסא נוח יותר,במקום קצת פחות קר. מה דעתך?")

בחדר המורות הריק אני מושיבה אותו ליד השולחן ומציעה לו כוס תה. הוא מסרב. נאחז בבכי המוכר לו, מסרב להרפות מהעלבון. "אני מכינה לעצמי." אני קמה אל הכיור. "אם תרצה – תגיד."

שלוש דקות אחר כך, כשאני יושבת לידו ושואבת את התה מתוך הספל בקולות הנאה תיאטרליים לגמרי, ננעצות בי עיניים לבנות מתוך פנים בצבע שוקולד עמוק וקול קטן מבקש: "אפשר גם כוס תה?"

"רוצה לספר לי למה בכית?" אני שואלת שוב, אחרי שהוא מדווח שהתה טעים, לא חם מדי ובדיוק מתוק מספיק.

"מי העליב אותך?" אני שואלת, יודעת בוודאות שנרכשה בניסיון עתיר שנים שבכי מר כזה, בכי שיוצא מתוך המעמקים של הנפש, יכול לנבוע רק מעלבון צורב.

"שתי בנות מהכיתה." הוא עונה, וזוויות הפה שלו נזכרות בסיטואציה ונרעדות בהתאם. "מה הן אמרו?" אני שואלת, למרות שהתשובה כל כך ברורה לי. היא כתובה על פניו, שחור על גבי פרצוף.

"הן קראו לי כושי מכוער."

האינסטינקט הקבוע שלי כבר עושה את דרכו לכיוון העיניים, שולח דגדוגים מלוחים מכיוון הגרון. מתחשקים לי כל כך הרבה דברים במקביל: לפרוץ בבכי. לחבק אותו חזק-חזק. לשנוא אותן חזק-חזק. ללכת תכף ומיד לכיתה של שתי התפלצות הקטנות ולהסביר להן שיש מילים שגם כשהן נאמרות בגיל 10, הן לא נמחקות מהזיכרון גם שישים שנה מאוחר יותר.

אבל אני לא עושה אף אחת מהפעולות הבלתי חינוכיות הללו. במקום זה, אני מבקשת ממנו להסתכל על צבע העור שלי. אני מניחה את כף היד שלי ליד כף ידו. אנחנו נראים כמו מעבר חצייה אנושי. "אתה רואה כמה אני לבנה?" אני שואלת אותו, והוא מהנהן.

"כשהייתי קטנה הייתה ילדה אחת שבאופן קבוע נהגה לצחוק על הצבע שלי."אני לוקחת אותו אתי, יד ביד, שחור ולבן, אל תוך הילדות הרחוקה שלי.

"כל כך התביישתי שהיא קראה לי 'שקופה' ועשתה צחוק מהצבע שלי, מהעובדה שרואים את כל הוורידים דרך העור. רואה?" אני חושפת את הסגולים והוורודים והכחולים שמצוירים לי על הזרועות. המתוק בוחן את השרטוטים הצבעוניים בעניין. "כל מה שרציתי היה להיות פחות לבנה. השתוקקתי להיות כהה ושזופה, כדי שהיא לא תמצא סיבות לצחוק עליי."

אני מניחה יד מתחת לסנטר הקטן ומרימה אליי את פניו. אנחנו עיניים מול עיניים ואני מבטאת כל מילה באופן הכי ברור שאפשר, בתקווה שאולי כך יש סיכוי גדול יותר להטמיע אותן ישירות אל תוך הדימוי העצמי שלו, בדבק שלוש-שניות שלעולם לא יניח להן לנשור.

"הצבע שלך יפהפה. יש לך צבע של שוקולד – המאכל האהוב עליי ביותר בעולם. כל מי שלא שם לב עד כמה אתה יפה, סובל כנראה מעיוורון צבעים, אבל זו רק הבעיה שלו, לא שלך."

אנחנו מסיימים את התה שלנו יחד, בשתיקה.

"עכשיו אני יכול לחזור לכיתה." הוא אומר לי. "אתה רוצה שאלווה אותך? שאכנס יחד אתך?" אני שואלת, מרגישה שוב איך הלביאה שמנמנמת בתוכי בדרך כלל מתעוררת ומפהקת, מסתכלת סביב ובודקת את סביבותיה, מוכנה לזנק. הוא נד בראשו לשלילה. "לא." הוא משיב בלי היסוס. "אני יכול לעשות את זה לבד."

++++

"תגידי, למה בחרת להיות מורה לחינוך מיוחד?" היא שואלת אותי. "למה את?"אני מחזירה לה בחיוך, ושתינו מגחכות זו מול זו. האמונה הרווחת היא שכל מי שבוחר (על פי רוב – בוחרת) במקצועות טיפוליים, מגיעה אליהם מתוך המקומות הפנימיים והאישיים שלה.

לפעמים, כשאני מסתובבת במרחב הבית-ספרי ומאתרת את הפצעים הפתוחים שמתהלכים צמודים לקירות, יושבים על המדרגות, עומדים ליד העץ הגדול בחצר ונועצים מבט בחבורה שמשחקת כדורגל ממול, לפעמים אני מרגישה שייתכן שכל האנושות כולה מורכבת בעצם מפצעים, פתוחים במידה כזו או אחרת, בשלבי הגלדה מתקדמים יותר או פחות.

ואני רוצה למצוא את הדרך לעזור לרפא חלק מהפצעים שלהם, ויודעת שתוך כדי כך אני מייצרת עוד שכבת עור דקיקה גם על הפצעים הפרטיים שלי. פצע מול פצע, זיכרון מול הוויה. עבר מול מציאות.

עד שיפסיק לכאוב.

Read Full Post »