Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for ספטמבר, 2011

מאת: קרן eri

את לא יוצאת לי מהראש
את לא יוצאת לי מהלב
את לא יוצאת לי מהעורקים
כל היום אני חושבת אותך אותך אותך
כואב כואב כואב כואב
כול היום יש לחש שהולך איתי
והוא אומר לא יתכן!

הגידים מתוחים, הכול פועם,
האגרופים קפוצים
אני רוצה לצעוק לך
רוצי…..
תברחי…

שאני לא מרשה את זה.
אני לא מרשה.
לא מרשה שילחצו עלייך יותר.
אפילו לא קצת לא מרשה שיעמיסו
שיגזלו, שישדדו, שירמסו את כבודך

לא מסכימה לכיפוף הקטן הזה
שגוזל ממך את זקיפות קומתך
שהרי את מגדלאור
ומגדל שלם של אור, שמראה את הדרך
לא יכול להיות שפוף לא יכוך להתכווץ ולו במעט

דעי-
אני מכאן רואה כל הזמן
רואה מה באמת
מה מגיע לך:
שטיח אדום….
תשואות סוערות
עונג צרוף
נקיון עדין
וצח….
זאת רק ההתחלה האמיני לי….
ורק אך ורק כך.

ואני רואה איך בכול אחת ואחת ואחת
יש את הכיפוף הקטן והמוכה הזה… שמסכים
שמסכים לשרת, שמסכים לתת על חשבון עצמה,
שמסכים לפשרה… לתפל שבאהבה קפואה
אני רואה

ואפילו נגיד אם אני יכולה לחיות עם זה,
בדרך זו או אחרת עם כול אחת ואחת
שתדעי שאיתך לא! את לא!

לא באת לכאן בשביל זה
בת מלכים
נסיכת הנסיכות
פרח….

את גדולת נפש פי כמה מכול
מכול מכול האנשים
זכה וטהורה את

קומי
תרימי את הראש שלך…. היישירי מבט
ותעשי שלא עוד.

ממני

Read Full Post »

היום בבוקר בפתח הגן אוויה צועקת לי מהצד השני של הרחוב "תגידי, מה עם איזה פוסט חדש?". שאלתי אותה "את רוצה לכתוב אותו?" והיא אמרה שלא.
והאמת, שלא היה פוסט חדש כי לא היתה לי השראה. כי ההשראה רצה למקומות אחרים ולכיוונים אחרים….
אז חשבתי שאם אין לי השראה אולי למישהי אחרת (שהיא גם אני) תהייה.
ישבתי בשקט וביקשתי קול פנימי שיכתוב את מה שעכשיו. מישהיא חלופית, אחת שיש לה השראה. קראתי רשומה ישנה וירד אסימון – והתגבשה הבנה. בהירה כמים צלולים באגם סלובני… הנה ככה יצא –

"המיכל מלא בנוזל חיים טהור
מלא באהבה שאין לה גבול
מלא בטוב שאין לו סוף
אבל יש בו חורים
המיכל מנוקב
ודרכו נוזלים נוזלי החיים הטובים האלה
חורי האשמה
וחורי חשבונות
חורי חוסר סבלנות
וחורי שנאה
הסתכלי וראי – מהם החורים שלך?
אינך צריכה להחליף
אינך צריכה לשנות
אינך צריכה לשבח את נוזלי החיים
את יכולה, באומץ רב, לסתום את החורים.
אחד אחד.

דלתך היא לא דלת
דלתך היא שער של זהב
שער חד כיווני
משנכנסת אינך יכולה לחזור
לא תוכלי יותר לזייף
לא תוכלי להעמיד פנים
לא תוכלי לעשות כאילו לא עברת שם מעולם
לא תוכלי להתחרט
אי אפשר לפתוח לרגע, להציץ ולסגור
מפחיד?
כאילו לא. הרי כל מה שמעברה הוא ביטוי של החלום הוא התגשמות של הרצון.
אז מה מונע? מה עוצר? למה לא בעצם?
הרי פעמים אין ספור דמיינת את שמעברה.
הלא הצצת דרך סורגי הזהב והסנפת את הריח שבוקע מהחריץ הקטן שמתחתיו. וכל כך חזק וקסום היה הריח עד כי הספיק לך להתבשמויות חוזרות ונשנות לפרקי זמן כאלה ואחרים.
אז למה לא?
כי באמת באמת זה מפחיד.
מה מפחיד?
הטוטאליות, המוחלטות, הבדידות (זו שהולכת יד ביד עם הייחודיות), העדר ההצדקות, האחריות, נקיטת עמדה, שאין אפשרות לציניות, שאין אפשרות להתחרט, להגיד בעצם לא, לשאול שאלות.
מי הם האנשים שנמצאים במקום של התשובות?
מה הדימוי שלהם בעיניך?
מה המחיר שהם משלמים על אמונה מוחלטת באלוהים, בטוב, ביש?
עכשיו את כמו משה, מנגד רואה את הארץ, אך בניגוד למשה עדיין יש לך אפשרות לבוא אליה, להתחיל מחדש, לא לדעת כלום, ממש כלום, כמו תינוקות שיוצאים מרחם אימם, יש רק זיכרון, עמום. ידיעה – אין.
ואז מתחיל הבלבול, וגדלה המבוכה, וגדל הפער ומתעצמת הבדידות בינך לבין העולם המוכר.
ואז מתחילה ההכרות המחודשת.

המיכל מלא בכל טוב
המיכל מלא בעצמו
המיכל מלא ומתמלא עד אין סוף
ואינו מתרוקן לעולם

מפחיד?
אפשרי?
יכול להיות בעיניך?
אם לא – יש סיבה להמשיך?
לנשום נשימה אחת נוספת?

זה החדש.
כמו תינוקות.
נשמה גדולה אבל גוף קטן וחסר אונים, תלוי בחסדי אחרים, תלוי בחסדי אלוהים, באמון מוחלט.

מה שיש – איננו.
מה שאין – ישנו.

אמן".

ואל דאגה – החלופית לא תשאר תמיד. גם אני אגיע…
חי חי חי וחה חה חה..

Read Full Post »