Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for דצמבר, 2011

מאת: הד

אני מצחצחת שיניים ומסתכלת במראה.
אני רואה את צבעי השכבות של החולצות שאני לובשת, נפגשים בעצמות הבריח שלי. אפור, על תכלת, על ירוק כהה, על צבע גוף, שכבות, גלים. אני חושבת, ואו זה ניראה ממש יפה.

ואז אני קולטת מה חשבתי, אני חשבתי שמה שאני לובשת ניראה יפה עלי.
אני הסתכלתי במראה ואהבתי איך שחלק בי ניראה בה, ואם חלק אז למה לא הכל?
ואם איך שאני נראית אז למה לא גם פשוט אני? ואם אני יפה, אז אני גם חכמה, ואם אני חכמה אז אני גם יודעת ואם אני יודעת אני גם מרגישה ואם כל אלה אני חופשיה, אני חופשיה בעולם הזה. מגיע לי להיות חלק מהעולם הזה, חלק מהזמן הזה, העולם הזה שייך לי ואני שייכת אליו.
הם לא יכולים לקחת את זה, הם לא יכולים, הם לא יכולים, הם לא יכולים, הם לא יכולים.

הם לא יכולים לקחת את עצמי מעצמי.

זה יחזור באמת, בלי מאמץ.
אני אקום בבוקר והעולם יהיה שלי.
אני אקום בבוקר אצא לרחוב ואוכל ללכת לאן שאני רוצה, לרוץ לאן שאני רוצה, לרקוד לאן שאני רוצה, לנסוע לאן שאני רוצה, לטוס לאן שאני רוצה. אני אקום בבוקר וזה לא ישנה את מי אני מכירה, כי אני אוכל להכיר את כולם. אני אקום בבוקר וזה לא ישנה מה אני יודעת או מה כבר עשיתי או איפה כבר הספקתי להיות כי אני יכולה לעשות הכל ולהגיע לכל מקום על פני הכוכב הזה.

אני אקום בבוקר והזריחה תהיה שלי, אני אהיה הזריחה. אני אהיה המרחבים, אני אהיה הים, אני אהיה השמיים, אני אהיה השדות, אני אהיה העצים, אני אהיה העולם והעולם יהיה אני. זה לא יוכל להיקטע, להיגמר להילקח. אני לא אהיה כלואה בתוך היופי, בתוך החיים, אני אהיה החיים, אני אחיה את החיים. זה עוד לא ממש כאן, זה רק רמז לתחושה, אבל אני יודעת שזה יגיע.

אני יודעת שהם לא יכולים לקחת לי את זה,
הם לא יכולים לקחת לי את עצמי,
הם לא יכולים לקחת ממני את החופש.
החופש הזה הוא שלי, אני יוצרת אותו ואני חיה אותו ואני אחיה אותו, אף אחד לא ייקח לי אותו.
הם לא יכולים לקחת לי את האהבה לעצמי. האהבה שלי תגרש את הפגיעה, תירק לה בפרצוף, תגיד לה שכוח זה לא צדק, שמגיע לי עדינות ולא אלימות, שאבנים לא שוברות את הנפש ושגם השבר בגולגולת עוד יתאחה, שבסוף גם לא ירגישו את התפרים. ככה היא תגיד לה. את הפסדת בגדול. אני חיה, חיה, חיה. א
תם לא יכולים לקחת לי את החיים, בני זונות, אתם לא יכולים.

אני אמרתי כל כך הרבה, "הם לקחו לי", "הם הרסו לי", "איבדתי", "אני כבר לא אוהבת את עצמי כמו פעם", "מרגישה פחות ראויה לאהבה", "מרגישה לא שלמה", "מרגישה מפורקת", "מרגישה מנותקת", "מרגישה חלולה", "הנפש שלי לא במקום", "לא מכירה את עצמי", "לא יודעת מי אני".
אבל הם לא יכולים לעשות לי את זה, זה עוד לא כאן אבל זה יחזור, אני חותמת על זה, מוכנה להתערב על כל דבר, זה יחזור, בטוח.

זה זמני, זה נעלם רק כדי לשמור עלי, כשאני אהיה מספיק חזקה לקבל את הנפש שלי בשלמותה אלי, היא תחזור ישר, יפה מתמיד.

אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי תראי מה אמרת, שימי לב מה חשבת, חשבת שאת יפה, תזכרי את זה, תזכרי את זה. את כל הזמן זוכרת מה לקחו לך, כל הזמן מדגישה שלקחו לך, תראי איך זה חזר, זה לא נישאר, זה חזר אליך, זה יחזור אליך, זה חוזר אליך.

הם לא יכולים.
את לא סתם אמרת לעצמך שם שאת חזקה, זה נכון. לא חוזק של נוקשות, חוזק של גמישות. חוזק של לחיות על אמת.
אני עוד אחיה על אמת.
אני עוד אבכה על אמת, אני עוד אכעס על אמת, אני עוד אצרח על אמת, אני עוד ארוץ על אמת, אני עוד ארקוד על אמת, אני עוד אקפוץ ואתנדנד, אני עוד אשיר, אני עוד אצחק- לא צחוק של אחרי הזעזוע מוח כזה שקשה לשלוט בו- צחוק על אמת, אני עוד אוהב, אני עוד אלך לאיבוד, אני עוד אמצא, אני עוד איעלב, אני עוד אופתע, אני עוד אתאבל, אני עוד אסתפר, אני עוד אפול, אני עוד אפחד, אני עוד אבהל, אני עוד אתרגש, אני עוד אצייר, אני עוד אוכל שוקולד, אני עוד אטפס, אני עוד אשחה, אני עוד אצלול, אני עוד אקפא מקור ואמות מחום, אני עוד אחלה, אני עוד אבריא, אני עוד אסובב את הראש מצד לצד ממש מהר, אני עוד אתחבא, אני עוד אעז.

אני עוד אעז לחיות,
להרגיש את הכל, להיות, אני עוד מעט כבר לא אפחד להישבר, כבר לא אפחד ממכות וכאב כי אני אדע שהגוף שלי חזק, כבר לא אפחד מקושי כי אני אדע שזה רק חלק, כבר לא אפחד לפגוש כי אני אדע שכדאי לי, שכדאי להם, אני אוכל וארצה להיות חלק מהכול, אני לא אפחד שזה ישבור אותי.

אני עוד לא שם, אבל אני בדרך. זה עוד לא כאן אבל זה יגיע.

אני כבר מרגישה את זה, כבר נזכרת לרגע בתחושה של חופש, חופש ואמונה בעצמי בתוך החופש הזה.


רשומה של הד "אומקוששט" מאוקטובר 2011

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מילים: איריס יוטבת ואורית אור

באנו חושך לקבל
בתוכנו אור וצל
כל אחת היא אור גדול
מתרחב לכל יכול
נחבק את השחור
נעטוף אותו באור
כי מתוך הכי שחור
מתגלה גרעין האור

לפני זמן רב, תבעה מיכל גודלברג את צמד המילים "לפרוש פיקה".
במשפחה שלה בקיבוץ, כל פעם שהיה ריב או חוסר הסכמה או מתח או… אמא שלה אמרה – "למה לריב, בואו, נפרוש פיקה על הדשא ונצא קצת החוצה.."
ובמילים אחרות – בואו נעשה כל מה שאפשר כדי לפרוש פיקה על הכאבים והמתחים והמכאובים ונעשה כאילו הכל סבבה.

ובהיותנו נשים, אמהות (לפעמים), יהודיות (בעיקר) – אנחנו כל כך בקיאות בהסוואה. בהדחקה. בהעמדת פנים.
מעקפים על גבי מעקפים נבנו בתוך ליבנו ונצרבו בדי.אן.איי שלנו רק בשביל לא להביט לכאב בעיניים. בטח לא של אהובנו.   ובטח שלא בשביל לחבק. להסכים להשאר איתו. להיות בקושי ובכאב בלי לייעץ, בלי לתקן, בלי לשנות. רק לחבק ולחבק ולחבק. (לחבק כבר אמרתי?).

אז באנו חושך ל… למה? – לגרש ברור.  וגם – סורה חושך הלאה שחור!.
אבן פינה תרבותית.
נגרש ונשמיד ונסלק ונסיר את כל מה שעלול להתפס כהפרעה, את כל מה שמאיים, את כל מה שחושף את פגיעותנו.
ואם לא נצליח לגרש לפחות נסווה ונסתיר.

מזמינה אותנו לכבוד היום הקצר בשנה להזכר.
להזכר שמה שמאפשר לאור לגדול ולהתרחב הוא לא גירוש החושך
מה שמגדיל את האור הוא קבלת החשכה. חיבוק השחור.
ואז מתוכו מבצבץ אור יקרות. אור של אמת.

מברכת אתכן
נשים באשר אתן
בהתארכות הימים
בהגדלת האור
בחיבוק החושך
בהסכמה לראות את האור והצל שבתוכנו
בהדרגה ובנעימות ובדרך נשית
יותר ויותר
מיום ליום

Read Full Post »