Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for נובמבר, 2011

עמוד חדש

עמוד חדש  –    קולה של האהבה

מכשפוטובות נובמבר 2011

בואו!

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

על חופש וגבולות

מאת: קרן בר

סעו אל מחוץ לארצכם, טיילו בטבע, צאו לקניות בסופר עמדו בתור לקופה…
הביטו סביבכם וראו: אנשים.
סעו באוטובוס, לכו לסיבוב קצר בשיכון, לקניון, לבית קפה…
הפעילו את המחשב, גלשו ברשת: צפייה ישירה, הורדה ישירה, רשת חברתית, יו טיוב, מזג אויר, פורנו…שיזפו עיניכם.
צפו במהדורת חדשות אחת, בתוכנית "ריאליטי" אחת. הביטו אל הכוכבים.
צאו אל השדה. טפסו על הר. שבו על ספסל סמוך לבית הספר התיכון בזמן שתלמידי התיכון יוצאים ממנו וחוזרים לבתיהם, האזינו…
לקונצרט, למופע רוק, לים, הביטו בפניהם של אורנגאוטנים אשר בכלוב בגן החיות….
בקרו בכפר ערבי, בכפר דרוזי, בכיכר המדינה, ברפת…

שורו הביטו וראו: החיים.

מתישהו בחרנו לקחת אצבע ולסמן מעגל. לגזור מתוך הרצף האין סופי תחום. מרחב בתוכו אנו נעים, מרצון או אילוץ, מרחיבים, מצמצמים, בוררים מה להכניס ומה להוציא. יצרנו את עולמנו ואליו, מדעת או שלא מדעת בחרנו להביא את ילדינו. הזמנו אותם להצטרף אלינו כאן, לשהות עמדנו בעולם הזה הכולל, למשל, בין היתר, את גורדי השחקים, המכולת, בוב ספוג, תוכנית הגרעין האירנית ומה לא.

יכול להיות שהקדשנו לכך מחשבה, יתכן שנתנו דעתנו על נושאים כמו כאבי שניים או גלי צונאמי ורעידות אדמה. יכול להיות שמתוך כך עמדנו מבעוד מועד על מורכבות העניין, אך אפילו אם לא הבאנו בחשבון את כל אלו, יש להניח, שהעלנו בדעתנו שמפעם לפעם יקשו החיים על ילדינו והם מן הסתם יפגשו בביקורם כאן גם –   כעס, אכזבה, צער, כאב ואבדן שהם חלק בלתי נמנע מהסידור הכללי.

אף שלא היו בידינו כל התשובות בכל זאת, העזנו להזמינם.

לרגע אחד שרתה עלינו אופטימיות מספקת והיינו בטוחים דיינו ומבטיחים מספיק בליבנו כדי להביאם לכאן. והם באמת באו.

מאחר ונענו להזמנתנו, נראה שכעת אין לנו בררה אלא לנסות ולהכניסם בסוד העניינים, הם סומכים עלינו שלא לחינם הזמנו אותם. עלינו ללמדם, להכינם, לתת בידם כלים, אולי גם כמה תשובות טובות. לתת להם אפשרות לחיות בבטחה, בשמחה, באהבה …

אופס, מה עשינו?!

בתור שולחי ההזמנות איך נעמוד עכשיו, ממש ברגע הזה, כשהילד שלנו זורק את עצמו על רצפת הקניון, או ברגע הבא שבו חברתו הטובה (נורית שמה) הולכת לה לשחק עם ילד אחר? איך נסביר פנינו לתייר, שעה שילד גדול ממנו מכה אותו?

כיצד נגיב כאשר יפתח את הדלתות הסודיות ויגלה מה אמא ואבא עושים בלילות?

מה נגיד לו כאשר ישבר ליבו מפרידת הוריו? כיצד עלינו להשיב כשישאל, למשל, מי הוא נשיא המדינה ומה קרה לקודמו בתפקיד?

שנים ארוכות אני מלווה הורים וילדים, מתבוננת מקרוב על מעשה גידולם של ילדים מגיל ינקות עד גיל ההתבגרות. מחפשת להבין, לפענח את התעלומה הנקראת הורות.

מה מבטיח אושרם של ילדים? או את היותם בני אדם מוצלחים, טובים, מוסריים.

לאורך השנים הבחנתי בכך שאחת מדרכי המוצא המקובלות שאימצו רבים מההורים היא פשוט לנסות ולהמציא עבור הילדים ובמיוחד הצעירים שבהם, עולם אחר. קצת נקי יותר, חדש יותר, טוב יותר.

תארו לעצמכם אורח אותו הזמנו לבקר בביתנו.

לכבוד בואו סידרנו, עיצבנו, ניקינו, מירקנו וצחצחנו… חדר אחד.

דמיינו שאנחנו משכנים אותו בתוך אותו חדר אחד מאורגן תוך שאנו מונעים ממנו לצאת אל שאר חדרי הדירה – שם הבלגאן חוגג, שם הכאוס בלתי מקבל על הדעת. משום שהאורח שלנו איננו טיפש מוחלט, עד מהרה הוא מבין שמשהו מעניין מתרחש מעבר לדלת. באינסטינקטים בריאים הוא קורא את המצב ויודע שיש אי שם…

מאותו רגע הוא חותר בכל מעודו לפגוש את מה שממתין לו מעבר לדלת הנעולה ושואף לפרוץ החוצה. עולה בדעתי תמונתו של אותו ילד עז רוח שעדיין לא ויתר, ילד שנמשך לקצוות, עסוק בניסיונות לפרוץ את הגבולות, הוא משוטט בשוליים, בודק ומחפש אחר פתחי מילוט. הוא אינו יכול סתם כך להתרווח ולהנות (הוריו כמובן מתוסכלים בהתאם – "נתנו לו הכול"…) בהמשך לכך עולה גם תמונתה של הילדה המרצה, מהנהנת בראשה ונוהה באופן אוטומטי אחר כל ילדה או ילד שנדמה לה שיש בידם את המפתחות לדלת הנעולה. היא מושפעת בקלות, מחקה את התנהגותם של מי שנדמים לה כיודעי דבר. בו זמנית היא מרוגשת ומבוהלת ממה שדמיונה מצייר לה כאשר היא מהרהרת בכל אשר נמצא מעבר לדלת, מודעת לידע החסר שלה היא עסוקה בניסיונות לפצות על החוסר על ידי ריצוי.

אלו רק שתיים מהאסטרטגיות הננקטות על ידי ילדים שמבלים את ימיהם בתוך חדרים מאורגנים להפליא.

הורים שמנסים לגונן על ילדיהם מפני העולם הגדול שבחוץ מציבים סביבם מסננות גדולות וצפופות חורים באמצעותם הם מנפים החוצה את כל מה שיכול לחבל בתוכניתם ליצירת עולם שכולו טוב…. (לא לחינם שמור הביטוי "עולם שכולו טוב" לחיים שאחרי החיים.)

לאורך השנים ראיתי שדים רבים נשארים מחוץ למסננת, מקמח לבן ועד טלביזיה.

עומדים מן העבר השני, מציצים דרך החורים בשורה ארוכה עם נזלת ירוקה: מכשפות, מיניות, שוקולד…. עוד ועוד. כל השדים והרוחות מצפים נכלמים לשעת כושר בה יכלו להגיח לתוך עולמו השמור והמוגן של הילד, או, רחמנא, לתוך מערכת העיכול שלו…

אף לא אחד מהם מפספס הזדמנות. העולם הישן והקצת פחות טוב תמיד מוצא את דרכו, מחכה לתורו ובסופו של דבר מצליח לעבור את המסננת, גם הצפופה ביותר.

הפלא הוא שילדים, אפילו המגוננים ביותר, עומדים במפגש איתו איתנים בהרבה מאשר הוריהם. הסיבה לכך היא פשוטה: ילדים נועדו לחיות את החיים, הם  בנויים לכך.

חוסנם רב מפגיעותם. מה טוב שכך.

מתברר שהזמנו הנה את מי שמסוגלים לבוא. נראה שהם מוכנים למסע. כנראה קראו את האותיות הקטנות בהזמנה והבינו שמדובר בטיול למיטיבי לכת, לאלו  שיכולים לתנאים הבלתי מתקבלים על הדעת של עולמנו.

ממש כמונו, הם מסוגלים ויכולים לעבור את כל שעליהם לעבור בגבורה אנושית, זו שניתנה להם מעצם אנושיותם.

אני יושבת בחצר הבית העגול, הבית שבנינו סיגול, אני ושותפים נאמנים.

זהו מקום של חיים, בחרנו לתת לילדים שבו חווית חיים משוחררת.

ניסינו לצמצם עד כמה שאפשר את מספר הנתיבים המוכתבים מראש.

במובן זה, יצרנו מרחב פתוח, שבו נעים הילדים בחופשיות: בוחרים את פעולותיהם, מנהלים את יומם ואת ענייניהם בכוחות עצמם.

כל חומר שמגיע אלינו לתוך הבית, הוא עניין למפגש, חקירה ולמידה, ובכלל זה גם קללות למשל, משברים חברתיים, ילדים הקרויים חריגים, אלימות, כאב – חיים.

עניינינו העיקרי הוא לחיות יחד, ערים.המפגש איתנו, המבוגרים, הוא חי. הם פוגשים אותנו אנושיים, חזקים, לעיתים מבולבלים, חלשים, מבואסים, לא מאוד נאורים והרבה מאוד טועים.

אני מביטה בהם משחקים. הרבה מהזמן הם עסוקים בבדיקה: מי חזק ומי חלש, אצל מי יש הכי הרבה כוח, מי מוביל אותנו כאן במשחק?

הם מלמדים את עצמם לחיות יחד בתוך חברת אנשים.

במסגרת חקירתם המעמיקה הם פוגעים ונפגעים…לעיתים אוחז בהם כעס או צער רב

על דבר מה שהוא יקר להם ואבד או נלקח מהם.

אני יושבת בחצר מביטה בהם ורואה שלכל אחד ואחד מהם מניע עמוק לפעולתו.

הילד אשר משתלב חברתית והוא מוקף ידידים, כמו זה הבודד היושב לבדו, מתבונן בשקט במשחקם של האחרים. ככל שאני מביטה בהם יותר, כך אני מרגישה  עד כמה הם חזקים. אני רואה איך הם נעים ממצב למצב בגמישות מופלאה, שוב ושוב מתוך נחישות להצליח. הם חיים. הם בחיים. ומשום שהם מותאמים גמרי לעניין זה של החיים, כאשר מתאפשר להם הם יוצרים את עולמם בגאוניות בוהקת.

במה הם משחקים? הם משחקים במשפחה, הם משחקים במלחמה, הם מבשלים ורוקחים, הם משחקים במיתולוגיות של נסיכות, אבירים ודרקונים…

הם מתרגלים ניצחון ותבוסה, כישלון והצלחה, במשחקיהם הם מתחתנים, מתים ומולידים… לא צלצלנו בפעמון, לא הזמנו אותם לשיעור, לא פתחנו חוג, מעצמם ומתוכם הם עסוקים בלמידה הזאת, מבחינתם החיים כבר קורים והילדות אינה חזרה גנראלית אלא הדבר האמיתי.

אני מתבוננת בילדים בני השמונה והתשע…. נושא המיניות מתעורר בהם במשנה תוקף, הם צוחקים והם נגעלים והם נמשכים. בזמן שהוריהם נבהלים ונחרדים הם כבר עושים את דרכם להיות אנשים בוגרים, (שבין היתר מקיימים מפעם לפעם יחסי מין, מולידים, הורים לתינוקות). ברור שעליהם להבין את העניין בהקדם מובן שלשם כך עליהם לחקור אותו. ומהיכן ישיגו ידע?

על פי רוב רצונם של המבוגרים סביבם הוא להימנע מהנושא, להסתיר את תשוקתם ולשמרה מחוץ לתווך ראייתם באזורי הכאוס שמחוץ למרחב המוגן.

אז מתי נכון לתת להם לצאת מן המרחב המוגן אל העולם הגדול שבחוץ? לפי מה נקבע את העיתוי? איך נדע שהם בשלים לכך?

הזמן שבו מתעוררת בהם סקרנות ביחס לנושא הוא אות לעיתוי מדויק ביותר לחשיפתו בפניהם, בגלוי על כל מורכבותו, תוך תשומת לב מרובה למידת יכולתם להבין להכיל ולעכל אותו. כמו הנבט שנובט ועם הגחתו אל העולם הוא מחכה ומצפה להיות מושקה ומוזן, כך גם סקרנותם.

מה הטעם לנסות ולמנוע את הבלתי נמנע, מה הטעם לעקב בעדם מלפגוש את כל העולם כולו, על כל צבעיו? מה יכין אותם טוב יותר לחייהם מאשר החיים עצמם?

כיצד יכלו להתחזק ולבנות מערכות טובות, יציבות וחזקות אם נמנע מהם את תרגול השרירים המתבקש והנדרש כדי לצלוח את החיים האלו שכאן על פני האדמה?

כשאני מסתכלת לאחור ובוחנת את ילדותי שלי, אני יודעת שכל עיקום, כל כיפוף, כל שריטה, חבלה ומכה, כל פגע שבא אל פתחי, יצרו את האדם המבוגר שאני.

כשם שאני מצטערת על כך שנפגעתי, כשם שאני כואבת את מה שעדיין זקוק לריפוי, כך אני גאה במה שניטע בי אי אז בילדות וצמח להיות למי שהנני בבגרותי. מתוך כך אני מבינה שמלאכת גידול ילדים, מרגע הבאתם לעולם ועד הרגע בו יהפכו לעצמאיים, אינה עוסקת במניעה כי אם להפך. מלאכה זו דורשת מאיתנו לעמוד מאחורי ההזמנה ששלחנו. תוך שאנו נותנים אמון בכוחם של ילדנו לנוע כאן, בתוך המציאות, תפקידנו הוא לעזור להם, לפתוח יחד איתם כל דלת ודלת שמאפשרת מפגש פנים אל פנים עם העולם, תוך שאנחנו מחזיקים ידיים, תוך שאנחנו לומדים יחד איתם, מגלים את מה שרוצה להתגלות ובשעת הצורך מחבקים חזק חזק חזק.

לאחרונה נשאלנו שאלה: האם הפנטזיה שלנו לגבי הבית היא העגול היא שכל הילדים יהיו מאושרים כל הזמן? האם זה מה שאנחנו מנסות ליצור בבית העגול?

תשובתי הייתה שהפנטזיה שלנו היא שתמיד, בכל מצב ובכל רגע, עם כל אחד ואחד מהילדים, נוכל להיות בתקשורת פתוחה, עמוקה ואמיתית.

שגם בכאב הגדול ביותר, בקושי, בבושה, באשמה, בפחד, בסקרנות, בכעס, בייאוש, בעקשנות ובשנאה הגדולה ביותר, נוכל לדבר, לראות זה את זה, להישאר ביחד.

זהו החלום שלנו, ההולך והופך יותר ויותר מרגע לרגע לממשות.

קרן

Read Full Post »