Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יוני, 2010

מזל טוב. ילדת.
אולי בלידה טבעית, אולי בניתוח קיסרי, אולי בבית או בבית חולים… אולי לידה ראשונה ואולי רביעית… לצד האושר הגדול בהבאתו של תינוק חדש למשפחה ולעולם – מתרחשים דברים נוספים. רובם תת קרקעיים, כאלה שלא מדברים עליהם… ואם כן אז בחדרי חדרים. בדרך כלל מתרחשות כמה שיחות במקביל. השיחה הפנימית, השיחה החיצונית, ולפעמים עוד שיחה שהיא עמוקה מכל, כזאת שלפעמים את לא מודה בה בינך לבינך…

בניסוי שערכו בצפרדעים, שמו צפרדע בתוך מים נעימים והחלו לחמם את המים לאט לאט. ההדרגתיות של החימום מנעה מהצפרדע להבחין בכך שהמים מתחממים, עד שמתה. ברור שאם היו מחממים את המים בבת אחת הצפרדע היתה פשוט קופצת משם…

תארי לך אדם אחרי ניתוח. נגיד ניתוח לב. מייד אחרי הוא נכנס לתקופת הבראה. דואגים לא להפריע לו, מוודאים שינוח, שיישן מספיק, שלא יתאמץ, שיאכל אוכל טוב ומזין, שלא לדבר על ללכת לעשות פיפי או להתרחץ… ברור שכל לידה מטלטלת. גם אם היתה לידה קלה. לידה היא מאורע דרמתי פיסית ונפשית. ברור גם שבניגוד לניתוח יש "סיבה טובה". בדרך כלל מתלווה ללידה תחושה של בחירה, של יצירה, ובסופה מגיע הדבר שכל כך רצית – תינוק. כל אלה אמנם "נסיבות מקלות". אך עדיין, קיימת עייפות גדולה, בלבול, הסתגלות למצב חדש, הכרות עם אדם חדש, שינויים משפחתיים, שינויים זוגיים, ויותר מכל – שינוי של מצבך את. ובתוך כל זה – עייפות גדולה שאינה יכולה לבוא על סיפוקה, חוסר אפשרות לאכול כמו שצריך (גם אם בהתחלה עזרו לך ובישלו בשבילך, מתישהו זה נגמר…), חוסר אפשרות להגיע בחופשיות לשירותים… ולהתרחץ… שלא לדבר על "מותרות" כמו להיות איזה יום אחד לבד…
לאט לאט מופקעת ממך האפשרות להיות אדונית לגופך (גם אם את לא מניקה) ולנפשך ולנשמתך.
ממש ממש לאט.
כל כך לאט עד כי לפעמים אינך שמה לב לנקודה הרתיחה.

עצרי רגע וחשבי, הסכימי להודות באומץ – מהי טמפרטורת המים שאת שוחה בה עכשיו? האם את עדיין שוחה? או שאולי צפה סחור סחור עד כי אינך יכולה אפילו להודות בינך לבינך שכבר מזמן זה לא כיף?…

אני שומעת עכשיו את כל הקולות המתנגדים… ברובם קולות של נשים כמובן, הרבה קולות של נשים אשמות… שהרי עם הולדת האמהות, נולדת האשמה והן קשורות ודבוקות זו לזו (האמהות והאשמה) בעבותות. אני שומעת את הקולות המשתיקים (מה את עושה כזה עניין… מגזימה…) את הקולות הממדרים (לא אצל כולם זה ככה…) את הקולות השיפוטיים (אמא שככה מרגישה היא בטח לא אמא טובה…) את הקולות המתנצלים (דווקא בילד השני ממש פרחתי אבל עכשיו… / טוב, זה ילד ראשון, עוד לומדים…) את הקולות המכחישים (השלישי כבר ממש גדל בעצמו… ) את הקולות המנחמים (עוד מעט, אחרי הגאזים/השיניים/ שיישן בלילה/ שילך לגן/ כשארזה/ שיגמל מההנקה – יהיה יותר קל…).

אז נכון, תמיד יש את השכנה הזאת שאצלה הכל זורם, עם חיוך, ואף פעם לא נמאס לה, והיא לא זקוקה לזמן לעצמה ואם כן היא מוצאת אותו באחת בלילה ועוד עירנית בבוקר, זאת שמסתדרת מצויין עם חמישה ילדים במרווחים של שנה וחצי בינהם ושהילדים שלה ישנים לילה שלם מהרגע שנולדו. הילדים של השכנה הזאת מוציאים שיניים ממש בקלות, לא היו להם כאבי בטן, ובכלל הם כמעט ולא חולים, את המחלות המועטות שיש להם הם עוברים ממש בקלות. הם יונקים עד גיל 6, שניים במקביל. והשכנה ממש חתיכה, שדיה זקופים כאילו לא הניקה מעולם, והיא גם עוזרת לך לפעמים עם הילד האחד שלך….
בבקשה. הוציאי את השכנה מהחדר עכשיו. יש לי כמה סודות לגלות לך, שמוטב שלא תשמע. (וככה גם לא תצטרכי לראות אותה…).

והנה הסודות הכמוסים השמורים ביותר בזירת המיתוסים של העולם המערבי (בבקשה אל תגלי לאף אחד…)

  1. לגדל תינוק זה לא כיף (נכון, לפעמים זה כן…)
  2. להיות עם פעוט או תינוק לאורך זמן זה משעמם (נכון, לפעמים זה לא…)
  3. לפעמים את ממש (אבל ממש) לא רוצה לראות או לשמוע מילדייך (וזה עדיין לא אומר כלום אם את אמא טובה או לא… ובכלל מה זה אמא טובה?)
  4. לפעמים את ממש רוצה לברוח…
  5. זוגיות (שלא לדבר על מיניות) כשיש לך תינוק קטן ויונק זה משהו שכמעט לא בא בחשבון
  6. גם כשילדייך גדלים והם כבר ילדים ולא תינוקות את בהרבה מהמקרים מוצאת את עצמך חיה את חייהם ולא את חייך (נכון, חייהם הם חייך, אבל לא רק…) .

 האמהות דוחפת אותך לפינה. פינה בה אפשר, מצד אחד – להרדם בקלות ומצד שני – אי אפשר לישון בה בכלל:
אפשר להרדם בקלות ולשכוח מי את בכלל, איך קוראים לך, מה חשוב לך, איך את כשאת לבדך, כשאין צרכים חיצוניים, אין מטלות, אין תחושת קריטיות, איך את כשאת לא צריכה להציל אף אחד, לדאוג להרגשתו הטובה או לבריאותו של איש מלבדך. את יכולה להיות מכונת תפקוד משומנת היטב, ילדייך מטופלים כיאות פיסית ונפשית, ביתך מסודר ומאורגן, יש אוכל במקרר ואולי אפילו איזה סיר על הגז, איש לא יבחין, שעמוק עמוק בפנים קיימת ריקנות. ריקנות תהומית. נשארת רק אמא. אולי אפילו אמא טובה.

ומצד שני – אי אפשר להרדם בכלל. את נדחפת לקיצוניויות של רגשות שהם קשים ודרמטים ואין דרך להמלט מהם, אי אפשר לטייח. אשמה ופחדים והתרגשויות שכל אמא חווה. שמביאה אותך לאיזורי רגש חזקים ועוצמתיים.

במעגל של "נשים-אמהות" אנחנו לא מדברות על ילדים.
אנחנו מדברות על אמהות. על נשים. על אנשים.
על הייחוד ועל הכאב ועל השאיפות ועל המימוש והביטוי של מי שאנחנו.
המשותף לנו היא האמהות. דרך הדלת הזו אנחנו נכנסות.
ואחרי שכבר בפנים – רואות ופוגשות הכל. את הזוגיות, את המיניות, את הערך העצמי, את ההגשמה שלנו בחיים, את האפשרות שלנו לחולל שינויים, להיות כח מחולל, יוצרות בחיינו. להפרד מהקורבנות. לשבור את הקשר עם האמהות שלנו וליצור קשרים חדשים איתן ועם ילדינו ועם אהובינו.
אנחנו פוגשות את כל הפנים – את המשרתות והאצילות והקורבניות והמאהבות ואת קשות היום והאשמות והגאות. כל כל הפנים שלנו. ומתיידדות מחדש עם המקום הפנימי העמוק והנעים הזה – שהוא גרעין נשמתנו – שהוא אנחנו.

בשנה הבאה (אוקטובר כמובן, תראו לי חבורת אמהות שהולכות לאיזשהו מקום בספטמבר בבוקר….) – מתחיל מעגל חדש. פעם בשבוע. כל השנה.
ההרשמה – עכשיו.

פרטים במה קורה
תמונות מהמעגל שהסתיים לפני שנה כאן
וגם כאן
תמונות מהמעגל שהסתיים השנה כאן וגם כאן

המעגל החדש יפתח באוקטובר 2011

לפרטים נוספים אפשר לפנות אלי במייל

yesh-orr@zahav.net.il

 

Read Full Post »

אהובה אחת
אהובה מאד
אהובה ממש
אמיצה בטירוף
עוד זום ועוד זום ועוד זום
עד לפרטי פרטים
עד לנבכי הנבכים הנבוכים
של הנפש

המון הרבה מאד שקט
וחדות ראיה
והכרה באהבה
והסכמה להתרווח
על זרי ההצלחה

תודה לך אחותי היקרה מאד
איתך בטרמפים….

פיול

סיגול אור

Read Full Post »

כל כך בקלות קופצות כל ה"אמיתות" הממיתות האלה, כמו עדר עצום של פרות קדושות וצדקניות שחוסמות את המעברים.
מבלי משים, בלי שבכלל התכוונת את מאמינה להם. לשקרים. למזון שהאכילו אותך בקפדנות ובהתמדה, עד שנדמה היה כאילו הוא מזין, כאילו הוא מחייה, כאילו הוא אמת.
בימים האחרונים אני דגה אותן. את האמיתות אלק האלה. ומנסה לסדר את התור אל המכלאה ומשם – למשחטה. משחטת הפרות הקדושות…
אז ככה –
כל הנוצץ זהב
כל המאיר פנים ידיד
יש טוב בלי רע
אין – יותר מידי טוב בשביל להיות אמיתי (כי אין יותר מידי מטוב).
האמצעים מקדשים את המטרה
מה שבא בקלות יכול באותה הקלות גם להשאר
לא צריך להתאמץ בשביל להוכיח רצינות
לא צריך להתאמץ בכלל
ואם לא יגעת ובכל זאת מצאת – תאמין!

שבת שלום והמון אהבה
אורית.

מוזמנות לצרף את הקדושות והצדקניות שלכן אל העדר…
אני אחראית על הובלה לבית המטבחיים…

Read Full Post »

בדיוק היום, לפני 14 שנה, כשהשמש עלתה מההר – נעם נולדה.
זרחה לחיי ביחד עם השמש.

קדמו לזה כמה שנים של נסיונות שונים ומשונים להיות בהריון.
רפואות אליל מוזרות, צמחים, דיקורים, אדים ישירים לפתחים, סימנים כחולים של כוסות רוח, נסיעות מוזרות ומטישות לדרום תל אביב, הבנות, עוד הבנות, תיקשורים, ועוד הרבה שאני כבר לא זוכרת.
עד שהתייאשתי והלכתי לפרופסור מומחה אחד, סופר טורבו פרופסור, קונוונציונלי להחריד, 700 שח לביקור (לפני 14 שנה…) שעשה את כל הבדיקות וכל האולטרסאונדים והוכיח (מדעית) בצורה חד משמעית ובלתי ניתנת לעירעור – ש"אין לך שום סיכוי להיות בהריון ללא הורמונים והפריית מבחנה". עד היום אני זוכרת את שם הסינדרום "פולי ציסטיק אוברי דזיז". זה היה שם המחלה שאספתי לי כרכוש יקר ערך. יש לי, בבעלותי, פולי-ציסטיק-אוברי-דזיס. הפכתי למומחית הורמונים. ידעתי הכל – FSH, LSH, היפופיזה, היפותלמוס, יותרת הכליה, איך ההורמונים זזים מצד לצד בכל הגוף מהמוח לרחם ובחזרה…
והרי – עם עובדות לא מתווכחים. האמנתי לו. האמנתי שאין לי סיכוי להכנס להריון בלי כל זה.
ושיחררתי. בחרתי ללכת בדרך הזו, של ההורמונים, של הבדיקות, של המחטים שנכנסות לורידים והשטרונגולים של האולטרסאונד שנכנסים בפתחים אחרים…
בחרתי ללכת בדרך הזו, אבל רק שנייה לפני, רק לרגע, אסע לסיני, ככה סתם, כמו בן אדם רגיל, לפני שמתחיל הסחרור.
ואז נסענו לסיני ועברתי שם את המערבולת של חיי (ועל כך ברשומה אחרת…).

והלכתי להר
וטיפסתי ובכיתי וטיפסתי עוד ועוד ועוד
ושכבתי על האדמה והתפלשתי בה
ושרתי ובכיתי וצעקתי את כל תפילותי.. ואת הכל ישותי…
והייתי לבד.
והייתי איתי.
והייתי ביחד.

וחזרתי מסיני בהריון.

ואז, אחרי שהבנתי שהנס התרחש – חזרתי לפרופסור וביקשתי – "תסביר! איך יכול להיות? איך אני בהריון? הלא כל כך טוב ידעת להסביר את המחלה, כל כך נחרץ היית, עכשיו תסביר לי בבקשה את הבריאות, את ההריון, מה קרה לסינדרום?". ואדון פרופסור אמר – זה נס! כי את המחלה ידע להסביר יפה מאד. ואת הריפוי – ממש לא. הוא לא ידע, אדון פרופסור, איך עושים ניסים. לא לימדו אותו באוניברסיטה ובחדרי הניתוח והלידה שנס הוא אהבה בפעולה. 

כמעט כל ההריון הזה דיממתי. מסביב לחיבור של השלייה לרחם, הכל מדמם. מאחורי השלייה – דימום, כמעט נפרדת.
כמעט כל ההריון הזה דיברתי עם נעם פלא אור שלי, המדהימה, וביקשתי ממנה לבוא. לבוא בכל זאת.
והיא – האלופה הזאת, נצמדה, נלחמה, נשארה, בחרה לבוא!

והנה קישור להופעה שלה – תראו אותה!
נעם פלא אור – הבת שלי – בת 14.

http://www.youtube.com/watch?v=AqB9v8i7xmo&feature=related

Read Full Post »

מתי זה קורה?
מתי קורה המהפך, הרגע הזה שבו אנו מפסיקות להיות ילדות שמרגישות שרצוי ומותר ואפשר – והופכות להיות מבוגרות אחראיות.
מתי נעלמת רוח השטות, ההרגשה שאפשר, שה"כיף" חשוב יותר ממה ש"צריך".
מתי נוצר הקמט הזה בין הגבות, קמט הדאגה הזה, שיודע. שיודע שאם לא אמבטיה עכשיו אז אחר כך כבר עייפים מידי ואם לא נחליף הרגע את החיתול אז אחר כך יהייה שורף ואם נצייר על הקיר אז אחר כך זה לא יירד. ולמי בכלל חשוב אם זה יירד או לא?
מתי הופכת תחושת ההרפתקאה לרשימת מטלות?
מתי הופכים הקולות הרמים ל"רעש"? והיצירה חסרת הגבולות ל"לכלוך"?
מתי מגיע הקול הצדקני הזה שמרשה לעצמו לנזוף ולהעיר ולתקן? ובשם מי הוא דובר?
זוכרות את האמהות שלנו נוזפת בנו? ככה אנחנו נוזפות בבנותינו?
למה?
ובאיזה זכות?
ומי אנחנו בכלל שיש לנו את האמת? את הנכון? את הטוב?
כיצד הפכנו לפונקציה?
איך הפכנו לספקיות צרכים?
ומתי בכלל והאם בכלל התכוונו פעם לדבר את הקול של הסדר והנקיון?
מתי הכתרנו את עצמנו לחנך מישהו אחר?
להגיד למישהו אחר מה נכון לו ומה לא?
להחליט עליו?

לי זה לא כיף
לי זה לא נעים
זה לא משמח אותי
ובמיוחד – זה מאד משעמם!

אני פורשת!

ואת?

Read Full Post »