Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for נובמבר, 2012

לפני 3 שבועות מצאתי את עצמי עומדת בחנות צעצועים גדולה, מול מדף עצום וגבוה מלא בבתי בובות. בעודי מסתכלת בהם הבנתי שבעצם אני מסתכלת כבר הרבה זמן. שבעצם לא כל כך יודעת מה עושה שם וכמה זמן אני שם, ומה אני אמורה לעשות ולמה דווקא שם…
מכרה שעברה שם במקרה הסתכלה עלי ושאלה אם אני בסדר. ככה הבנתי שאני לא בסדר.

משהו מוזר התרחש. המוח שלי הפסיק לפעול כרגיל והתחילו כל מיני תופעות מאד מוזרות. בעיקר זרמים לצד שמאל של הגוף ואוריינטציה מסוג חדש.. מרחקים חדשים, ריחות חדשים צלילים אחרים וממקומות שונים צבעים אחרים. ותחושה מאד לא טובה. לא ברור למה הסירה הזאת לא עוצרת ומתי לעזאזאל תיפסק המחלת ים הזאת. מוזר…
אחרי כמה שעות, בבית חולים, נתנו לזה את השם – "אירוע מוחי חולף". זה הרכוש החדש שהצטרף לרשימת המאורעות המטלטלים שעברתי בחיי.

ההסבר שלי קצת שונה. השם שאני נתתי לזה הוא קצר כתוצאה מעומס יתר.
הפסקת חשמל בגלל צריכה מוגזמת ולא מבוקרת. משהו כזה…
מה שנפגע אצלי הוא המח הימני. זה שאחראי על רגשות ועל אינטואיציה ועל תחושת אחדות עם כל היש ועל אמונה ועל יצירה (ועל רגשות כבר אמרתי?). החלק הזה, שעבד שעות נוספות, ולא תוגמל – בחר לפרוש. להתפטר. לא התאים לו יותר ככה.

יש פיתגם כזה באינדיאנית שאומר "אם לא תקשיב ללחישת הטומהוק מתקרבת תקבל אותו על ראשך". אלוהימה המתוקה שלי, שברור שהיא ממש בעדי, שלחה לי לחישה רצינית. ואמרה כמו שאמהות טובות צריכות לומר לפעמים, "עכשיו תקשיבי!".
לא אחר כך, לא עוד מעט, לא כשהילדות, לא כשהאוברדראפט, לא כשהדיסק, לא כשהמטופלת הזאת, לא כשהזוגיות, לא כשתרזי, לא אחרי ולא לפני ולא כלום! עכשיו!

אז טוב, כאילו שהיתה לי ברירה, הקשבתי. ממש ממש טוב. במיטה. בבית. במנוחה. לגוף שלי, למרחב המוזר שיצר המוח המתעתע שלי, ללב שלי, למקום הזה שלא יודע לנוח ולעצור, לגבולות שלי, לאיזורי הבחירה שלי, לנזילה שלי החוצה מבלי משים, לסדרי העדיפויות שלי. הקשבתי.

ולאט לאט אני חוזרת. אני לא מרגישה שאני ממשיכה. לא חוזרת למה שהיה (למרות שמבחוץ אולי לפעמים לא מבחינים) אני מרגישה שאני מתחילה. מתחילה גלגול חדש בתוך הגלגול הזה. חיים חדשים עם גוף, לב, נסיון וראש של בת 45.

בזמן הזה, שבו החיים נעצרו, יצרתי (ביחד עם שי) קמפיין שאני מאד גאה בו.
בגלל הפגיעה במוח הימני, איכשהו התחזקו תפקודים של השמאלי. "תיקתקתי" את הקמפיין הזה ואת כל יחסי הציבור שלו כמעט מבלי משים, כמו 3 מנהלות בכירות והמזכירות שלהן. בקלות. ככה, הרבה דברים בעת ובעונה אחת. ככה זה כשהמוח משתנה.

יצרתי באמת יש מאין. ממש כך.
ביקשנו 22,000 שח. נתנו לזה 34 יום.
זה הגיע, במלואו תוך 10 ימים.
יש מאין. 22,000 שח שלא היו לנו קודם – עכשיו יש. בקלות.

המוח שלי המתוק ובמיוחד החלק הימני שלו עדיין לא חזרו לגמרי למקום.
למשל – אני לא יכולה לבכות. שזה באמת ממש ובמיוחד מוזר. הלא אני זו שבוכה, לא? אז זהו – שלא.
הצלחתי לבכות פעמיים ב-3 השבועות האחרונים. וגם לא איזה בכי… מוזר…

אז ככה אני לומדת את עצמי החדשה, לוקחת איתי מהגלגול הקודם את מה שמתאים לי, משאירה מאחור את מה שכבר לא. ממציאה אותי שוב. הללוייה!

מזמינה אתכן להכנס לקמפיין הזה, של הדיסק שלנו, שהוא כל כך חשוב לי ויקר לי, ושאני גם מסכימה להגיד שהוא חשוב לעולם. ולתמוך ולספר. אנחנו עדיין ממשיכים למרות שכל הסכום שם. גם כי זה בעצם לא מספיק (יש הרבה חובות ששילמנו על הדיסק עד כה).
וגם ובמיוחד בגלל שאני באמת באמת מאמינה שלכל ילד בעולם מגיע לשמוע שבדיוק בדיוק כמו שהוא ככה זה טוב. ולכל אמא ולכל אבא מגיע לשמוע את זה גם.
וגם בגלל שבעיני ככה מחוללים מהפכות.
מהלב אל הגוף
אל אנשים אחרים
אל העולם
אל האינסוף
ומעבר לו.

הנה כאן – https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=581



אני מודה מאד מאד ממש ממש לכל מי שעזרה לי. לכל הסירים הנפלאים שהגיעו לכאן ולכל ההתעניינות ותשומת הלב וההקשבה, לכל הטיפולים, לכל ההסעות לבדיקות, לכל מי שהיתה עם הילדות שלי, שהקשיבה לאהוב שלי.
התמיכה שקיבלתי כל כך ריגשה אותי וכל כך לא היתה מובנת מאליה. תודה נשים אהובות רחבות לב. תודה.

Read Full Post »