לא אומר מילה

יש דברים שאי אפשר להעביר במילים. המילים מוגבלות.
לפעמים הייתי רוצה להעביר מבט, או צבע, או צליל, או תחושה – ואין לי מילים בשביל זה.
למשל – את האושר שהרגשתי בחוות ואדי ינשוף
למשל – את השמחה וההתרגשות שיש בתוכי כשמצליחה להרפות ולהקשיב לפוליפוניה, להרבה צלילים בעת ובעונה אחת שנטמעים בליבי.
למשל – את ההרגשה הזו של אהבה שמציפה אותי כשזה קורה…

אני משתפת אתכן בשיר הזה של שי אהוב ליבי, ששרים האנשים המקסימים האלה ביחד עם נתנאל גולדברג, שהוא כוכב נוצץ וענוג.
ומזמינה אתכן מכל ליבי לבוא לשיר ולהקשיב ולהיות איתנו בשישי שבת הקרובים בואדי ינשוף.

אני מרגישה ויודעת שיהיה עמוק ומסעיר ומלא בכל טוב.

חיוך
דמעה
מבט…

כשאבוא לפניך – לא אומר מילה
כשאראה את פניך – לא אומר מילה
אקשיב למילותיך – אשמע את ברכותיך
כשאבוא לפניך – לא אומר מילה

כשאביט בעיניך – לא אומר מילה
כשאחוש את שפתותיך – לא אומר מילה
אקשיב למילותיך – אשמע את ברכותיך
כשאביט בעיניך – לא אומר מילה

כשאלך בשביליך – לא אומר מילה
כשאעוף גם בלעדיך – לא אומר מילה
אקשיב למילותיך – אשמע את ברכותיך
כשאלך בשביליך – לא אומר מילה

כשאבוא לפניך – לא אומר מילה
כשאראה את פניך – לא אומר מילה
אקשיב למילותיך – אשמע את ברכותיך
כשאבוא לפניך – לא אומר מילה

אני בא לפניך – לא אומר מילה
כשרואה את פניך – לא אומר מילה
מקשיב למילותיך – נפתח לברכותיך
אני בא לפניך – לא אומר מילה

Read Full Post »

מה שאקרב אלי

במשך שנים אני מתאמנת בלקרב ולהרחיק
לקרב את מה שמזין, את מה שמרחיב, את מה שפשוט
להרחיק את מה ששואב, שמכווץ, שמאמץ…

וזה לא פשוט לי בכלל.
זה לא פשוט לי בכלל לותר על האמת ועל הצדק ועל מה שנכון
ולבחור כל פעם מחדש בטוב. באוהב. בנעים.

וככה על הדרך אני נעלבת, ופוגעת, ונלחמת, ומתכנסת, ומתקרבנת, ומסתגרת…

אז מבקשת אני לעצמי, ומאחלת לכולכן – קרבו רק יופי.
אני ממליכה ומושיבה ברוב פאר והדר, על כס המלכות – את מלכת הטוב. האהבה. הפשטות.
זו שמכילה הכל בקלות, ושסולחת בהינף עפעף.
שכל העוולות מתגלשות מליבה. לב ש"נתפס" בו רק טוב.
ישובה בנינוחות, תופסת תחת..
חיוכה ממיס את העולם והיא יפהפיה הורסת…!

ישתבח שמה!

שנה טובה!

Read Full Post »

מרוצות עם זאבות

עמוד חדש "מרוצות עם זאבות" – סדנת אלתור עם מיכל גולדברג  – כנסו ותהנו

בתוך עמוד "המלצות"

Read Full Post »

שש נפשות – שבע ברכות

יום הולדת 80 לדודה חדווה

מופע מצחיק ועצוב, וירטואוזי, ונוגע ללב

הצגות נוספות בתל אביב –

 

ביום ד ה-18 במאי בשעה 20:30

ביום ה ה-26 במאי בשעה 20:30

בגלריה "הבית האדום"

לאתר של ההצגה – http://6nefashot.com/

עם – מיכל גולדברג אייל

שהיא אחותי וחברתי ושותפתי למסע העצוב והמצחיק מאד של החיים המוזרים האלה, כאן בגוף אדם, מסוג אשה….

בואו!

טלפונים להזמנת כרטיסים –
מיכל – 04-6372287, 052-4717198,   נגה – 054-5773728, 03-5623443

Read Full Post »

שאגתך כלואה בי

מאת: מיכל גולדברג אייל

אבא שלי, אבא לובקא גולדברג. הר של זהב הפלת עלי. תלול וכבד.
אבא לובקא, ליובקא, לובה, ליאו, ליאון, lion. מזל אריה. מזל של אריה. ווואהההה!
השאגה שלך כל כך כלואה בתוך שלי. כ"כ קפואה! "אמאל'ה!" בא לי להגיד, לא "אבאל'ה"..אבא ל'ה לובקא?
אבא, למה לא שאגת קודם? למה לא בכית קודם?
כששלחו אותך לארץ הנידחת, ונפרמת שם מאמאש'ך, ונקרעת גם מאהובה, למה לא שאגת?
כשאמאש'ך נהרגה כשדלת של מרתף נפלה עליה, ואבאש'ך נלקח ע"י הנאצים, כשאילק'ה גולדברג, זה האח שלך, נהרג סמוך אליך בעמדה, כשמת לך תינוק, זה אח שלי, איך לא שאגת? איך לא בכית?
כשבתוך ביצות געגועים בוססת, ברגלי הרבמטיזם, מביתניה עד עץ החרוב בחצר כנרת, רק כדי לא לישון עם כל האחרים…

השאגה שלך כל כך כלואה בתוך שלי…

למה לא בכית קודם?
כשכולם רקדו שם הורה של בנין הארץ, של חומה ושל מגדל, ואתה נשפכת, ברחת אל תוך הכנרת, והרגשת מיותם וגם נבדל.
ספרת לי, שכן ידעת לבקש, שהיא, הכנרת, תיקח אותך אל תוך תוכה לעדי עד, אבל היא חרשת, כנראה, ושוב, נשארת, אתה, לובה, לובקא ליובקא -אריה נבגד.

השאגה שלך כלואה בי, מהדהדת. למה לא שאגת קודם, לובקא," לאאאאא!!"?
וכשצרפו אותך לשורות ה"הגנה" למרות אי רצונך..? (הלא, אתה רצית, פשוט, רק לבנות ולהיבנות בה..לבנות ולהיבנות בה….) למה לא שאגת , למה לא צעקת, למה לא בכית ,אבא לובקא "לאאאא!",
אז, כשכלאו אותך (הבריטים), עם עוד מ"ב בחורי ה"הגנה" לשנים של כלא עכו?
עוד מאז ועוד לפני, מהדהדים בי שאגות שהן שלך. שאגות, שלא נשאגו בין קירות הסוהר, בכייך שלא נבכה, מרוב געגועים לילדתך ולשדות, מיאוסך משתן האסיר שלך שמוטל אל תוך דליי הלילה, ושיירי אינדיבידואל שלך נמעכים בתוך הכלל.
כך, ילדת אותי, אל תוך שתיקה רועמת,זועמת, אל תוך אנחה כבושה, אל תוך ליבידו , שמושקע כולו, אל תוך עמל ולפעמים גם פרך.

הטלת אותי, וגם בקעתי, אל תוך בדידות מזהרת במרחבי בריכות דגים, השכם, השכם עם שחר.
אתה מעמיס-פורק, פותח ברזים -סוגר, סוגר.סוגר , סוגר…
ואני מתבוננת בערגה באימא אגמיה וגוזליה.
איך לא בכיתי קודם? כשהרחקת, כשדקרת,כשסגרת סוגרים עלי…
גידלתי בגאווה, נחשים שצדת לכבודי.
איך לא שאגתי, כשהכשת גם את אמא בארס המדויק שלך?
ושתקתי שם איתך, כשהצ'לו בכה בחדר , את הבכי שלא ידענו אז לבכות.
"כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך, תן לי לדבר אליך, וללכת בין צלליך, להיות איתך…" שרנו לך 4 בנותיך, בדמעות, בפתיחות גדולה, אחרי שכבר לא היית…"הקוצים שלך…בין שנתך ויקיצתך…"
רק כשהתרסקת קמעה, ונפצע ראשך, וידך היודעת רק לעשות, לבנות ולהבנות, נמעכה כליל, ונחבשת לכמה חודשי מחבוש, והסוכרת מררה את חייך, ואימא כבר לא הייתה… סוף, סוף בכית ובכית…נפתחו סוף,סוף סוגרי דמעותיך ."והלב קרוע ויחף, הלב קרוע ויחף…"
ולי אמרת: "אל תבכי.לא לבכות! לא לבכות! בכינו כבר מספיק"
ואני עדיין לא התחלתי.
שאגתך עדיין כלואה בי.

Read Full Post »