Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אוגוסט, 2010

ביום שבת הקרוב – מעגל נשימהות – נשים אמהות

 מ-10 בבוקר ועד 18:00 בערב. (8 שעות).

מפגש חד פעמי, מיוחד, שמחבר נשים "ותיקות" שכבר היו במעגלים עם נשים "חדשות" שעדיין לא…
.
אני מרגישה שיש קסם גדול בלראות את עצמנו דרך עיניים חיצוניות של מי שעוד לא פגשנו
ויש השראה גדולה להגיע למעגל שיש בו כבר "רוח" מסויימת ושפה של אינטימיות וחשיפות. 
אני אוהבת את הערבוב הזה. מאד.

שמחה ומתרגשת לחיים חדשים
לדיוק
לתמיכה והזנה
ולצבע חדש בחיי היום יום


לקרוא עוד – כאן
תמונות מסיום המעגל של שנה שעברה – כאן
עוד תמונות – כאן

Read Full Post »

דמיינו אשה שיושבת על הגדר.
ככה, הלכה למעשה, רגל פה רגל שם…
קצת לא נוח.
רואה מעמדתה הגבוהה את שני הצדדים. רואה היטב.
רואה בצד אחד את כל היתרונות, את כל החסרונות.
רואה בצד השני גם. יתרונות וחסרונות.
ממרום שיבתה מרוויחה את הפרספקטיבה. את המבט המפוקח. את הבטחון.
ומפסידה מה?
מפסידה את החיים.
מפסידה את ההתערבבות המבורכת, את נקיטת העמדה, את הריגוש הגדול שבהסחפות. שבהתמסרות.

איזה חומר טוב.
כמה ממכר.
ההתלבטות הזאת, יסורי הנפש…
מצד אחד ומצד שני.

ואת מה?
אשליית השליטה הזו – משאירה אותך בחוץ.
משאירה אותך רחוקה. בטוחה ומוגנת. אבל לבד.

בואי..
בואי…
מסוכן, מפחיד, מחייב, לא בטוח, יכולה להפגע, יכולה לפגוע –
אבל בחיים
אבל חיה.

ואין שיעור לקדושה הזאת…

Read Full Post »

ילדים הם לא ממושמעים.
בגלל שאנשים בריאים הם לא ממושמעים.
אנשים ממושמעים, ילדים ממושמעים, הם פרי חזונם של עריצים שמטרתם היחידה היא לשלוט ושהסיוט הגדול ביותר שלהם הוא חופש….

אני גרה בשכונת מצוקה
בשכונת מצוקה רגשית.

בלילה, כשקולות הרחוב והמכוניות שוכחים, אפשר לשמוע בבירור את קולות האנשים מהחצרות.
בקיץ זה קשה במיוחד
בקיץ כולם בחוץ.
ומה שבעיקר שומעים זה בכי.
בכי של עוללים רכים
בכי של פעוטות (שהוא כבר נשמע אחרת כי שומעים את נימת הייאוש שנוספת על הכאב)
בכי של ילדים קטנים (שאליו נוספת גם נימת כעס בנוסף לייאוש ולכאב)
וגם שומעים צעקות, של הורים וסבים ודודים
ופקודות
ונזיפות
ואיומים
ותנאים.

ומה שמדהים – שזה בוקע מרוב החצרות. ממש ככה.
לא מדובר במקרה חריג, במשפחה יוצאת דופן, באיזה אמא או אבא שהתחרפנו רגעית.
מדובר בשגרה.

וכשפוגשים את הילדים / פעוטות / תינוקות ברחוב – הכל בסדר.
הילדים נקיים, מסודרים, לא רזים מידי ולא שמנים, השיער מסורק, העגלה נקייה, החיתול מוחלף בזמן – ילדים מטופחים.
וההזנחה?
ההזנחה היא רגשית.

ככה מגדלים ילדים
אומרים להם מה לעשות
אומרים להם מה לא לעשות
אומרים (שלא לומר מצווים) עליהם מה לומר, ואיך לומר, ומתי….
ילדים טובים.
ילדים ממושמעים.

ילדים שלומדים טוב טוב להסתיר ולהסוות את האלימות שהולכת ומצטברת בתוכם, ולהשפריץ אותה כשאין סכנה, כשאמא או אבא או סבתא לא רואים. עדיף על האחים הקטנים….

מתישהו צריך לבחור, מי אני – אדם חופשי או כלי למימוש רעיונות. אם מי אני רוצה לחיות – עם אנשים חופשיים ששווים לי, או עם רובוטים, כאלה שאפשר להנהן ולהסכים איתם על כל דבר בלי להתרגש, בלי לגלות וגם בלי לפחד.
מתישהו צריך לבחור, מה אני אומרת לילדים שלי – שהם חופשיים? או שהם חופשיים בתנאי שזה משתלב עם הרעיונות שלי? שזה אומר – לא חופשיים.
לגדל ילד זה כמו לגדל גור אריות. אמא לביאה נותנת לו להלחם ולשרוד ולפגוע ונלחמת איתו בעצמה ולא מוכיחה אותו על היותו חזק וחופשי ופוגעני. היא יודעת שהעוצמה המשתלחת שלו, היכולת שלו לפרוץ וגם היכולת שלו לפגוע – הכרחיים לקיומו של אריה בעולם הזה.
אדם הוא אריה. אך בשונה מאריה, הוא יכול לחיות ולשגשג ולפרוח עם עוצמה פראית ועם חופש מוחלט, כמעט מבלי לפגוע. ככל שירגיש אריה כשהוא גור, ככה יפגע וייפגע פחות כשיתבגר.

ובניגוד לקולה של אמא פולניה – החופש הזה, לעולם לא בא על חשבונו של אחר.
החופש הזה רק מגדיל את החופש של כל הסובבים.
בכל אותם מקרים שבהם נדמה שזה בא על חשבון אחרים – זה נובע מהמאבק של ילד או ילדה להשיג מאמא או אבא אישור, התפעלות – מעצמתם החופשית.
כשמגיע האישור – הפגיעה בעצמם או באחרים מתמוססת ונעלמת.

ואין שיעור לקדושה הזאת….

Read Full Post »