Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for ינואר, 2011

ליקטתי בשבוע האחרון סיטואציות, כולן אמת, רובן נאמרו כדרך אגב – של נשים אמהות –

אם נכנסת הביתה בשעה שש בערב עם שני ילדים קטנים – ועשית פיפי רק ב – תשע (למרות שכבר בשש היית צריכה…) מה זה אומר?

אם הסכמת לוותר על פגישה שחשובה לך מאד בגלל ילד חולה, ובלי בכלל לקחת בחשבון את האפשרות לבקש מבן זוגך שאולי הוא… – מה זה אומר?

אם את מסתובבת עם תחתונים רטובים כי לא הספקת לנגב כמו שצריך כי מיהרת להפריד בין שניים מתקוטטים בסלון – מה זה אומר?

אם מצאת את עצמך מכינה שני סוגי מרקים, אחד שבן זוגך אוהב במיוחד, ואחד שילדייך אוהבים במיוחד – ושכחת (לא עלה בכלל בדעתך) לשאול את עצמך – מה אני אוהבת במיוחד? מה הייתי מכינה לו הייתי גרה כאן לבד? – מה זה אומר?

אם את מניקה רק מציצי אחד, כי הילד לא מסכים מהשני, עד כדי שאת מסתובבת בעולם עם אחד קטן ואחד גדול – מה זה אומר?

אם לא נפגשת עם חברה, לבד, בלי שום ילד בסביבה, כבר כמה חודשים, כי את כל זמנך את מקדישה לעבודה או לבן זוג או לילדים – מה זה אומר?

אם מצאת את עצמך מבליגה שוב ושוב על עלבונות ופגיעות כדי לא לריב – מה זה אומר?

אם מצאת את עצמך מסתפקת במועט – בחיי מין דלים, במזון שאת לא אוהבת ושלא בריא לך, בבגדים שלא מבטאים את יופייך, בחוסר של מרחב, פרטיות, במקלחות קצרות ולעיתים רחוקות – מה זה אומר?

אם את יושבת בשולחן האוכל וחותכת את האוכל לילד בן 8 (שאין לו שום בעייה במוטוריקה עדינה…) תוך כדי שהוא נוזף בך על ששמת יותר מידי קטשופ – מה זה אומר?

גברת אפשר אומרת –
דברי! הקשיבי! הסכימי לשמוע את קולך, זה הנפרד! העיזי להגיד את מה שמתחת, העיזי בכלל לשים לב שהוא קיים, אמרי אותו – קודם כל לעצמך ואחר כך לעולם הגדול שבחוץ….

גברת צריך אומרת –
מה זה יעזור? ואם אני אגיד, אפילו לעצמי – זה ישנה משהו? זה רק יכאיב. עדיף לי בכלל לא לשאול מה אני רוצה כדי לא לגרום לעצמי לכאב ולתסכול.
היא גם מזייפת את – עוד סבלנות, עוד מעט זה יעבור, עוד מעט זה ישתנה, כמה שנים… (ואת מאמינה….).

הפחד אומר –
הוא יעזוב אותי, אשאר לבד… /  ככה לעולם לא יהיה לי אהוב… / אם לא אבליג – אתפוצץ ואז תהיה פה אלימות שלא אוכל לעמוד בה… / אם אעיז להגיד מה באמת חשוב לי, מה אני רוצה, מהי משאלת ליבי – כל חיי יתפרקו…  (מיחקי את המיותר או הוסיפי את הפרטי שלך…).

גברת שליטה אומרת –
אי אפשר בלעדי. רק אני יודעת, רק אני יכולה, אם זה לא יהיה בדרכי – זה יהיה גרוע. אני יכולה למנוע אסונות, למנוע מחלות, למנוע רגשות קשים. אני. ורק אני.

ובתוך כל זה – נשארת לבד.
רעבה ועייפה
מחפשת אמא שתאהב אותך יותר מכל…
מחפשת אבא שישמור ויגן ויגיד שהכל בסדר…
מעלימה מעצמך ומהעולם את יופייך, את זוהרך…
מסתדרת.

והאמת – את מסתדרת מצויין. את ממש מסתדרת מצויין. אלופת העולם בהסתדרות.

תגידי –
פעם, פעם, מזמן מזמן – חשבת שככה יהיה? חשבת שתמליכי את ההסתדרות, את הבסדר, למלך של חייך?
אולי זה כבר לא כל כך מתאים…
אולי אפשר כבר להדיח מכס המלכות את ה"בסדר" ולהכתיר במקומו את ה"טוב"?

אולי את כבר מספיק גדולה ועוצמתית כדי להעיז להביט לפחד בעיניים, להסכים לשלם את המחיר – ולטוס קדימה?
לעוף אל המקום בו חייך מבטאים את מי שאת. את מי שאת באמת.

מה את אומרת?

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הזמנה מאת: רות לונה לב

מוזמנות אל הרגע הזה
בו הכל הופך אפשרי
אל האפשרות לעזוב הכל
ופשוט לסמוך
ליבי כבר משוטט אליכן
מכשפת ומכושפת בלילותיי
מבקשת עוד לחצות קווים
ללכת עד הסוף
עד ההתחלה
מלפני ומצדדי
מאחורי ומעליי
מתחתיי ובתוכי

4-5 פברואר 2011

Read Full Post »

לפני כמה זמן  השתתפתי במסיבת יומהולדת לילדה בת 3.
כמה משפחות, הורים ילדים אחים, חברים של ההורים, חברים של הילדה…
הילדה (המדהימה והמקסימה והיפהפיה והחכמה מאד) "שפלשו" לביתה, ועוד באירוע שאמור היה לשמח אותה מאד (יום הולדתה) היתה לחוצה (מן הסתם, מי לא היה במקומה?). הילדים שיחקו בצעצועים שלה (בלי לבקש רשות) נכנסו לחדר שלה, האכילו את הדגים שלה… היא לא התנהגה "יפה"… היא לא הסכימה שייגעו בדברים שלה וישחקו במשחקים שלה ויעסיקו את ההורים שלה…

וכדרכם של ילדים – היא ביטאה את זה בדרך מגושמת ולא "מוחזקת" כמו של הורים – בכתה, חטפה, העיפה כמה צ'פחות, העליבה, סגרה את ליבה…
אם היא היתה מבוגרת היא היתה אומרת (בנימוס, אולי…) – עופו לי מהבית כולכם. צאו לי מהחדר. עזבו את הדברים שלי. תפסיקו לדרוש תשומת לב מההורים שלי. בחיאת – הגזמתם!

אז הילדה המתוקה הזאת ועוד ילד (מתוק גם הוא) אמרו לילדה אחרת – "את לא!". כלומר – אנחנו ממש לא מעוניינים לשתף ולשחק איתך עכשיו ובבקשה תמצאי לך עניין אחר. והילדה הפגועה (שהיא גם מתוקה ומקסימה) נעלבה מאד. ובכתה (כי ככה ילדים עושים כשהם נעלבים).
ואז התחיל המשפט הגדול – ההורים של הילדים הפוגעים דיברו אל ליבם, הסבירו להם, שידלו אותם, נזפו בהם (בעדינות) ואמרו להם בכל מיני צורות ש"ככה לא עושים" וש"אפשר ביחד" וש"אפשר לשתף"… עד כדי שילדת היומולדת באה לילדה הפגועה והבוכה ואמרה לה "אנחנו רוצים לשחק איתך" (איזה רוצים ואיזה נעליים, הם בכלל לא רצו לשחק איתה…). האמא של הילדה הפגועה, שהיתה כבר מאד פגועה בעצמה אמרה לבעלה "היא לא תשחק איתם עד שהם לא יבקשו סליחה"… ואז האבא אמר לילדת היומהולדת "הילדה שלי רוצה שתבקשו ממנה סליחה" (איזה רוצה ואיזה נעליים, אמרו לה שהיא רוצה, והיא – המסכנה, לא מספיק שנפגעה ונעלבה מהדחייה – עוד הפכו אותה כולם לקורבן אולטימטיבי בכך שהצדק היה לצידה, ובכך שהמשיכו עוד ועוד להגיד לה כמה היא צודקת והבכי שלה מוצדק ושהיא "בטובים" ושהם היו "הרעים").

טוב, ברור שמשהו טוב לא יכול היה לצאת מכל זה….

במקביל, מאחורי הקלעים – ההורים. עוד ועוד רגשות קשים, כעס, אכזבה, בלבול – מתחילים להתרחש אצל הורי הילדות. שום דבר לא מדובר. הכל בפנים. האמא של הילדה הפגועה ממש רותחת. ככה לא עושים. ככה לא מתנהגים. אצלי לא הייתי נותנת שדבר כזה יקרה. למה לא נוזפים בהם. למה לא מענישים. למה לא כועסים מאד על הילדים שפגעו בביתי….. הורי ילדת היומולדת מתחילים להלחץ, מרגישים לא בנוח, לא נעים להם שככה הבת שלהם מתנהגת, מבאס שהמסיבה הזאת, שהיתה אמורה לשמח ולהיות שמחה – לא זזה לכיוון הנכון. לא מסכימים עם הדרך של הורי הילדה הפגועה, לא מתאים להם לחלק למחנות של טובים ורעים, לא מתאים להם לתת עונשים ולאיים… לא יודעים איך לצאת מזה. יוצאים מגדרם כדי שכולם יהיו מרוצים.. (ברור שחסר סיכוי…) ובמיוחד לא אומרים שום דבר ממה שמרגישים להורי הילדה הפגועה. לא מדברים. אין שיחה. מלמעלה יש עננת סמול-טוק מהודו ועד אמריקה – ומלמטה – עוד ועוד רגשות קשים, עלבונות, שיפוט וכעס – שלא מדובר.

טוב, ברור שמשהו טוב לא יכול היה לצאת מכל זה…

כמעט חמדתי לצון ואמרתי להם – למה ככה? תשתפו… תגידו… אפשר ביחד… זה חברים שלכם לא?.. דברו איתם… חברים משתפים… אבל מרוב שאני אוהבת אותם ושליבי היה איתם הצלחתי הפעם (נדיר) לעצור את עצמי…

נראה לי שהילדים שלנו ממש לא מתרשמים ממה שאנחנו אומרים.
נראה לי שהילדים שלנו גם לא כל כך מתרשמים מאיך שאנחנו מתנהגים.
נראה לי שהילדים שלנו מתרשמים אך ורק – ממי שאנחנו.

אז מה זה אומר? איך לא משתמשים בזה ככלי לניגוח עצמי? איך לא הופכים לפוסטר של "מעשים טובים"?

אני מסתכלת על ילדותי.
רואה עכשיו (כבר שבוע וחצי בתוך מחלות, שלושתם, שלא משתפרות בינתיים) את הרוח הכללית הנושבת…
מסכימה להסתכל באומץ ולהודות שמה שיש בעיקר זה "קיפוח". הן מרגישות מקופחות. כל אחת בסגנונה ובדרכה. מרגישות שאין בשבילם מספיק. מרגישות שהאחרות מקבלות יותר. יש תחרות.
ואז מורידה את המבט אלי, אל ליבי – האם אני מקופחת? כן! האם אני מסכנה? כן… האם אין מספיק בשבילי? כן. האם אני בתחרות? כן.
אני בתחרות המסכנים. באמת אני מאד מסכנה. יום ולילה ויום ולילה ילדות קודחות ומשתעלות ומסכנות. אני לא עובדת. לא יוצאת מפתח ביתי. כבר הרבה זמן ולא רואה עדיין אפשרות לשינוי. לא רואה מגמת הטבה. אני עייפה ודאוגה ומסכנה…

אז איך הן לא?
איך הן יהפכו פתאום ל"מתחשבות"?
איך הן יהיו אמפטיות לסבל של האחיות שלהן בזמן שאני רק רוצה שיתחשבו בי ויהיו אמפטיים אלי, כי הרי אני המסכנה מכולן….

פ א ד י ח ה

אז תודה לכן אהובות ילדותי המדהימות.
אני הולכת לשנות את זה.
פורשת (שוב…) מתחרות המסכנים.
מלאה בכוחות חדשים ובהבנות חדשות ליום המחלה הבא!

תודה שהקשבתם לי.

Read Full Post »

הי, תראו –

מונה הכניסות עכשיו הוא – 29,949
שזה אומר שעד כה היו כ – 30,000 כניסות לבלוג. שזה מדהים במונחים של בלוג צעיר…
שזה אומר ממוצע חודשי של כ – 3333

רוב הקוראות סמויות.
אני יכולה להסתכל ולראות איזה פוסטים קראו
וקוראות המון המון מאז ועד היום…

הנה קצת ממאחורי הקלעים, עצרתי ב – 100 כניסות לפוסט. יש עוד הרבה מתחת…

כותרת   צפיות
עמוד הבית More stats 12,104
מי במעגל More stats 698
ילדים More stats 635
הטוב שבאפלה More stats 625
מכשפוטובות More stats 612
מכשפוטובות היפוך More stats 556
זמן לקסם More stats 539
אם השבט More stats 523
מה זה הבלוג הזה More stats 506
יש לי זכות… More stats 466
אני כאן More stats 413
מה קורה More stats 373
התבלבלת מתוקה More stats 365
זוגיות ואי זוגיות More stats 358
איך באים תינוקות לעולם More stats 357
מתניה – פרק א' More stats 328
לידה של ים More stats 304
מכשפות נעלמות רק קצת More stats 293
סיפורי חיים More stats 278
בית ספר למכשפות More stats 278
תמונות נשים אמהות More stats 269
טרנספורמציה More stats 269
סליחה More stats 268
הזמנה למעגל נשים אמהות More stats 256
זוגיות More stats 219
היפוך More stats 214
לידה של סיטה More stats 199
כולנו נגועות… More stats 193
עד הסוף שמאלה More stats 192
לידות More stats 188
נשמה בנשמה, גוף בגוף More stats 187
תהיי ילדה טובה More stats 174
רוחות רפאים וציקלופים More stats 168
יומן מסע More stats 167
תמונות מכשפוטובות 6 More stats 161
איך אדע מי באמת אוהב אותי? More stats 154
חיבור של נשמות More stats 152
כל הנוצץ זהב More stats 149
הריון More stats 146
מעשה בהיפוך More stats 145
מלאכת הכישוף More stats 138
ועידת פסגה More stats 137
תודה More stats 133
גידול אריות More stats 132
ברכה ליום האם More stats 128
אשה לאשה שמה לב More stats 126
מכשפוטובות אש More stats 125
לב More stats 121
תמונות ממכשפוטובות 3 More stats 117
אשמה – אהבה More stats 117
הלידה שלי More stats 117
מזל טוב More stats 114
אפשר More stats 114
המשפחתון של לילך (בכרכור) More stats 111
מזל טוב עדיקי More stats 111
מעגל נשים אמהות חדש More stats 108
הריון – תמרה More stats 108
אומץ לב More stats 108
לצחוק…….. More stats 107
על החיים ועל המוות More stats 104
התפטרות More stats 103
שוב לסמוך More stats 103

אז בעצם מה שרוצה לומר זה – תודה! תודה רבה וגדולה לכולכן!
תודה לכותבות ולמגיבות שמסכימות לשים את עצמן במרכז, על הבמה, ובכך לאפשר ולעורר השראה – לעוד הרבה שקולן עדיין סמוי אך ליבן ממש לא…
תודה על השפע הגדול שהבלוג הזה מאפשר
תודה לכל המרוויחות הרבות – בישירות ובעקיפין
ותודה גדולה על כל האהבה ששורה כאן. בפשטות ובקלות ובנעימות.
כאילו זה היה כאן תמיד…

(אתן יודעות, שבכל ההיסטוריה של הבלוג מחקתי רק תגובה אחת שהיתה לא הולמת מבחינת רוח הבלוג. באופן טבעי, מבלי שדובר בכך בגלוי – מי שכותבת תמיד מביאה את עצמה, תמיד זה בגוף ראשון, תמיד זה בהרבה חמלה ורוך ובכנות, כך נהייה).

מודה לאלוהימא ולאלוהים
ולרוח הגדולה שנושבת בדברים בכיוון הנכון…

אה, כן – גם לקוראים הגברים הסמויים אני מודה…

Read Full Post »

מאת: מיכל הלב

יושבת לי במתח כשכל דבר הכי נורא יכול לקרת לו

כל דבר קטן מקפיץ אותי…
אני מרגישה את התחושה  הזאת
של נשמה אבודה
שנזרקה לעולם אכזר
ואין לה אף אחד

והכל רק הולך ומסתבך
ובעיקר מתלכלך

ההרגשה של זלזול בדבר הכי קדוש

הלוואי והיו לי את המילים לתאר את ההרגשה הזאת…

כשאני רואה מישהו עטוף ומטופל
כשאני רואה ילד נקי  ומקולח עם צפורניים גזורות ולחיים אדומות
אני מרגישה את הדבר הנכסף והבלתי אפשרי הזה
 לעצמי ולילד שלי אני מתאמצת ומנסה ומתאמצת ומנסה
לתת את הדבר הזה
אבל אני לא באמת מכירה אותו..
חוויתי אותו לשברירי שנייה
ותמיד תמיד איבדתי אותו

הוא חווה איזשהו קושי
ומיד אני רואה את כל הסבל שיכול לקרות לו
את הנטישה הגדולה שהוא בוודאי מרגיש
כמה הוא לבד וחסר אונים
ולא יכול לקבל ממני את הדבר שאותו הוא מבקש

יש לו אותי
הכי שיכול להיות למישהו אמא
כי אני הכי כאן בשבילו
כמו שלא הייתי אף פעם בשביל אף אחד
אני והוא מחוברים  בנימים של התאים של הנשמות שלנו
הוא תמיד יודע שיש לו אותי
גם כשאני מרגישה אבודה ומפשלת בטירוף
וחווה את העולם הזה כסכנה נוראית אחת גדולה

אני לא יכולה פשוט לסמוך עליו
ולהשאיר אותו לישון עם חברים את הלילה
אני לא יכולה לעשות כזה דבר
אני מאד רוצה
ואני מאד רוצה שיהיה לו נעים וכיף ומשוחרר
וגם אני מאד מאד רוצה להשתחרר
הוא כבר בן 8 עוד רגע ואני עדיין מגוננת עליו כאילו הוא בן 8 חודשים
אני יודעת את כל זה
אבל החוויה  שלי מבפנים
של הנורא מכל
החשוך הקר והלבד
לא עוזבת אותי בינתיים.

על אמא שלי אמרתי שהיא לא ראוייה להביא ילדים לעולם
וכשאני ככה מרגישה איך אני "סורטת" אותו
אני לפעמים מרגישה את אותו דבר על עצמי
אבל אז נפתח בי מימד בין –דורי
טרנס אטלנטי על-זמני
 שבו אני רואה את האהבה המדהימה שיש בינינו
ואת  המזל שהאמא הזאת ילדה אותי והנה אני כאן
בשר ודם
למרות הכל
ועם הכל
אשכרה אני – אמא לייצור המופלא והחד פעמי הזה
ויש לו
יש לו אהבה
ויש לו בית
ויש לו את המקום לבוא אליו כשכל הבלאגן המטורף הזה לא מסתדר
וגם אם זה לא מסתדר
ואני לא מגיבה משהו
ואני כובלת אותו
בתוך הפחדים והפלונטרים הסבוכים שלי
יש לו אמא

ככה גם לי יש אמא
ככה לאט לאט אני רוקמת שמיכת טלאים
מפיסות פיסות של אמון בי
ואהבה לי
ואהבה לו
ופורשת לרגלינו
מצע חדש ואפשרי לנחות לתוכו

בזרועותייך המתאמצות להיות ראויות
ננטשתי
בזרועותייך הקרות והנוקשות
נטמעתי
ידייך אלו שטימאו את גופי ונשמתי
לבך הכועס והקטן  הוא זה שכבל אותי
והחזיק אותי קרובה אליך
מחפשת נואשות את הדרך רגע אחד
לרפא אותו
לתת לך
להיות בשבילך

שאולי
אולי
מתישהו איכשהו
רק להרף

תרפאי אותי
תתני לי
תהיי בשבילי

אבל את ידעת וגם אני ידעתי
שאת לא ראויה
לא ראויה ללב הטהור שלי
שאת לא יכולה
לא יכולה על הנשמה הגדולה שאני

שאת חייבת עוד ועוד להקטין אותי
ועוד ועוד להפוך אותי ללא ראויה
בדיוק כמוך

אני לא
לא ככה
לא שייכת לשושלת הרקובה שלך
וגם אם נורא נורא רציתי וניסיתי
לא הצלחתי

רק לא מזמן הבנתי שאני זה הטובים
ואת וכל השבט המעופש שלך – אתם הרעים…

זכרתי את עצמי תוהה איך יכול להיות הדבר
איך תמיד יוצא שאני הרעה
אומרת לי בתוך הלב
"אבל אני טובה!"

עד ששכחתי
שאני טובה

אבל אף פעם לא שכחתי עד הסוף
תמיד ידעתי
ועכשיו יותר מתמיד
כל מה שעשו לי הוא לא בסדר
אני הייתי בסדר
ועכשיו אני גם בסדר
ועכשיו
כשיש את כל זה

אז די
די לקולות שהם לא שלי

באמת זה היה נורא כל כך
ובאמת הייתי הכי מסכנה
והכי לא פייר כל מה שעשו לי
וכל מה שקרה לי
והכי גרוע זה כמה הרגשתי לבד
וכמה כל האנשים שהכי האמנתי להם ובהם
ניצלו  אותי ואת תמימותי כדי להגיד לי שזה בגללי
 ושגם להם ככה נורא בגללי
ושהאמנתי

אבל – זה היה
ועכשיו

עכשיו – אני

עכשיו – לאורי

עכשיו אני כאן בתוך הדבר הממש ממש מוזר
וגם מגניב במיוחד שנקרא החיים של מיכל הלב

ואני רוצה עוד מזה
פשוט להיות – ככה
גם כשאני חרדתית ולא משחררת את לאורי
וגם כשאני עדיין לא מושלמת ושלמה עם כל צד של הנפש והגוף שלי
ועדיין שותה קפה ואוכלת לחם לבן
וגם כשאני מרגישה ממש ממש מאויימת  כי לרגע הסכמתי להיות שמחה ופתוחה
וגם כשאני לא אומרת את הדבר הנכון בזמן הנכון

ואני אפילו רוצה שמישהו
מישהו אמיתי..
יאהב אותי
יאהב אותי ככה כמו שאני
ויבחר בי
לחיות אתי
לקום אתי בבוקר
להיות בתוך הבית שהוא שלי
עם המשפחה שהיא שלי
 ויישאר
כי טוב כאן
אתי
בביתי

אני אוהבת אותי ובוחרת לחיות איתי
עם משפחתי בביתי שלי
ככה כמו שאני
כי טוב כאן
איתי
!!!

Read Full Post »