Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יוני, 2012

אני מאמינה
שהכל לטובתי
אני שואפת ונושפת
את אהבתי
אני אחת
עפה
אני האלה
חופשייה בנשמתי
אני
כל יכולה

במוצ"ש הקרוב בראגה פרדס חנה התכנסות שירה של יופי מבקש. אני אהייה שם ואשמח לפגוש אתכן!

דף האירוע בפייסבוק – http://www.facebook.com/events/414727455239106/

 

כי אפשר – בנגיעת אהבה – חד פעמית – להסיט – מהלך שלם – של חיים….

Read Full Post »

הנה ילדה.

הילדה יכולה לעשות הרבה דברים לבד
הילדה לא יכולה לשרוד לבד. היא צריכה שיטפלו בה.
היא צריכה שישימו לב לליבה.

הילדה אומרת לי  –
"בבקשה, שימי אלי לב.
אני רוצה להרגיש מובנת. אני רוצה להרגיש רצוייה. אני רוצה שיתעניינו בי. רק רק בי. לא במה שאני עושה. לא בעם מי שהייתי.

אני רוצה שתסתכלי לי בעיניים ותראי את נשמתי.
אני רוצה שתשימי לב אלי. לא צריכה "תשומת לב". תשומת לב זה לילדים קטנים. אני רוצה שתשימי את הלב. שתפקידי בידי את הלב שלך ותתייחסי בעדינות ובכבוד ללב שלי.

מבקשת שליבי יראה. שלא אהייה שקופה. שלא אהייה מובנת מאליו. שיקחו אותי בחשבון. את ליבי. לא כחלק מ"התחשבנות" לא כי צריך או כי אין ברירה. לא כי ככה נהוג או ככה מנומס וגם לא כי זה משתלם בסוף.

אני רוצה להיות חשובה, שיקחו אותי בחשבון – בגלל שמאד מאד רוצים. בגלל שאני אחת כזאת שרצונה חשוב. שדעתי חשובה. ששביעות רצוני יכולה להזיז את הרוח והעננים ולחולל קשתות בענן.

ומי שישים לב אלי יקבל עולם ומלואו. יקבל את ליבי".


הנה אשה

האשה יכולה לעשות הכל לבד
האשה יכולה לשרוד לבד. היא לא צריכה שיטפלו בה.
היא לא צריכה שישימו לב לליבה.

 האשה יכולה לרצות בזה
האשה יכולה לבחור את זה
האשה גם יכולה לשים לב לעצמה

 היא אומרת –
"בבקשה שימו אלי לב.
אני רוצה להרגיש מובנת. אני רוצה להרגיש רצוייה. אני רוצה שיתעניינו בי.
רק רק בי. לא במה שאני עושה. לא במה שאני לא עושה. לא אם תפקדתי או הסעתי או החזרתי או מצאתי את ייעודי או יש לי תואר באוניברסיטה או הפכתי לאמא או יש לי זוגיות או הצלחתי בקריירה.
מבקשת שיתעניינו רק רק בי. במי שאני.

אני רוצה שתסתכלו לי בעיניים ותראו את נשמתי.

אני רוצה שתשימו לב אלי. אני לא צריכה "תשומת לב". תשומת לב זה למסכנים או לחלשים. אני רוצה שתשימו את הלב. שתפקידו בידי את הלב שלכם ותתייחסו בעדינות בכבוד ללב שלי.

מבקשת שליבי יראה. שלא אהייה שקופה. שלא אהייה מובנת מאליו. שיקחו אותי בחשבון. את ליבי. לא כחלק מ"התחשבנות" לא כי צריך או כי אין ברירה. לא כי מרחמים עלי וצריך לעזור לי. לא כדי להתחשב. לא כי עזרתי לכם ועכשיו אתם מחזירים. לא כי ככה נהוג או ככה מנומס וגם לא כי זה משתלם בסוף.

אני רוצה להיות חשובה, שיקחו אותי בחשבון – בגלל שמאד מאד רוצים.
בגלל שאני אחת כזאת שרצונה חשוב. שדעתי חשובה. ששביעות רצוני יכולה להזיז את הרוח והעננים ולחולל קשתות בענן.

ומי שישים לב אלי יקבל עולם ומלואו. יקבל את ליבי".

 

Read Full Post »

מאת: נועה 

אסור ללכלך את השטיח בסלון.

זה שטיח צהוב עם קוים מתעגלים בחום ובכתום. באמצע יש עיגול, כמו אי.
ולילדה מלאת דימיון זה עולם שלם לשחק בו.
השטיח שעליו היינו נפגשים, טוב, לא ממש נפגשים. אבל יושבים ביחד.
למען אהבת האמת, כל אחד לבדו יושב במערך משפחתי מלא מסכות, הסתרות ושקרים.

כל האירועים המשפחתיים שלנו נערכו על השטיח הזה
ונדמה שבזמן שמעליו ישבו ועמדו והלכו אנשים שהתלבשו נורא יפה
ודיברו רק בצורה אדיבה ומנומסת
כל התולעים והרמשים והריקבון והמוות והכיעור רחשו מתחת לשטיח הזה
בתערובת מעוררת בחילה של שקרים והעמדות פנים ומסכה אחת גדולה ומכוערת.
מחייכת.
מפתיע כל כך שהשטיח הזה עוד עמד במקומו עם כל מה שרחש מתוכו, מאיים להתפוצץ.
הייתי נוהגת לשכב על השטיח הזה מתחת לשולחן
ועדיין להרגיש שאין לי מקום בטוח בעולם כולו
שאין איש שירצה לראות אותי באמת ולהיות איתי
שמשהו פגום בי כל כך שאינני מתאימה לעולם הזה, להעמדת הפנים הזו
שהצרימה הנוראית הזו היא בי, היא אני
הסכמתי להאמין בזה באמת.

הסכמתי לוותר על קול הידיעה הפנימית שלי
לשכוח את יופיה לחלוטין, את האמת שהיא
להוריד אותה ממקומה, לחבל בה, להכות אותה כדי שתשתתק
כדי לא להאמין לדבר שתגיד
כי האמת היתה בלתי נסבלת
ולא היתה אפשרות לשרוד שם לבדי עם האמת הזו שהיתה נקראת "הבית שלי"

כל כך התנתקתי ממנה, שכשהייתי בת 11, נשברה לי קערה על הרגל
וירד לי מלא דם והייתי רק עם האחיות שלי בבית וכשהן באו אליי ואמרו לי לשבת מה שאמרתי היה:
לא על השטיח. בואו נרד מהשטיח…….
כי אפילו לדמם היה אסור על השטיח בסלון.

את הכאבים שלך קחי בבקשה למקום אחר ותדממי בלי להפריע.
כאן אנחנו מנהלים חיים.
והם לא כוללים את הכאב שלך או בכלל את מה שאת מרגישה.
זה מאד מפריע לנו.

הייתי רק בת 11
ונדמה לי שלחיות במנותק מהרגשות שלי כבר היתה דרך חיים ארוכה אז
זה היה הרבה אחרי שויתרתי
כבר אז זה לא נראה לי מוזר.

כה חכמה ואמיצה וטובה הייתי
וידעתי לשמור על עצמי
וידעתי שאני חזקה מספיק כדי לשרוד עד שאפשר יהיה לחיות שוב
וזה עכשיו.

לאט לאט
להוריד את השכבות
לאט לאט
כפי שהיא מוכנה, הילדה הפגועה שבי
לאט לאט
להיזכר
ללמוד להקשיב
ולהישאר איתי
לאט לאט לאט

Read Full Post »

כן, כן, כולנו יודעות לכמה מעט אפשר לצפות מהם.
תמיד יש להם משהו חשוב לעשות.. תמיד הם בשכל… קשה להם להכיל רגשות… כשסוף סוף הם מבטאים איזה קושי הם מצפים שכדור הארץ יעצור מלכת. לא מסוגלים להתמסר, לא רוצים להתחייב, מפוזרים, שוכחים להלביש גרביים כשקר, שוכחים שבעצם היא שונאת עדשים, שקועים בעצמם ובצעצוע התורן שלהם (משהו בין גיפ לגיפיאס), וכל כך ילדותיים.
נו, היצורים האלה, איך קוראים להם? – אה, גברים.

כמה מפתה לחשוב ככה, נכון?
כמה קל להתאחד סביב היתרונות שלנו, הנשים, האמהות, ולהנהן בהסכמה על המגרעות של היצורים האלה שחלק גדול מהזמן אנחנו מנסות איתם "ללכת עם ולהרגיש בלי".
כמה קשה להסתכל בעיניים פקוחות – בעיניו של גבר, אבא, שעומד מולך – ואינו נופל באלגנטיות לתוך אף אחת מההגדרות האלה.

אז נפלה בחלקי הזכות לפגוש אחד כזה.
קוראים לו אורי אשכנזי וזה הבלוג שלו, על הורים וילדים.

אם תביטו ללא דעות קדומות מסביב – תראו שהוא לא היחידי. יש יותר ויותר גברים, אבות, מסביבנו – שלא מפחדים להרגיש ויכולים ללמד אותנו, בהרבה מקרים, איך להתמסר ליקרים לנו מכל.

הורים וילדים – הבלוג של אורי אשכנזי

מוזמנות להכנס ולקרוא ולהגיב. תודה.

Read Full Post »

עמוד חדש

עמוד חדש – מכתבי אמהות, שבו נפרסם מכתבים של אמהות לילדים שלהן.

מכתב ראשון בתוכו – פלא, מאת הדר כלב מצליח

מוזמנות!

Read Full Post »

אף פעם לא התרשמתי מהגודל של הגוף
אף פעם לא הצלחתי לקלוט את זה שהיא קטנה ואני גדולה
תמיד תמיד ראיתי את הגודל של הנשמה שלה
ותמיד הרגשתי שזה שהגוף שלי גדול יותר – לא אומר כלום

זה לא השתנה מהרגע שהיא נולדה, לפני 16 שנה, בדיוק היום
ונראה לי שזה כבר לא ישתנה…

קרה לי נס.
הוא אמנם קרה לפני 16 שנה, אבל עד היום אני מודה
מודה לאל ולאלה ולכוחה הגדול של האהבה והאמונה
מכל ליבי.

מזל טוב.

Read Full Post »

כנראה שמחר נמות (או מחרתיים…). אז אם אני חיה כאילו אין מחר – אני פשוט מדהימה!
איזה אלופה אני שכל כך מחוברת למציאות.  בכל רגע שבו אני מתעוררת ומפסיקה ללכת חמורת סבר ומוטרדת ברמי לוי במטרה לחסוך ולשמור ולאגור לקראת היום שבו אחייה –  אני כבר היום, מול הדייה הקופאית המקסימה מכוסת הראש מכפר קרע – חיה.

כנראה  שאף פריט מערימות הרכוש שצברתי לי עד היום לא יהפוך אותי לשמחה או רגועה או חזקה או אוהבת יותר ממה שאני. אם כך – כל מי שאומר לי "לא אכפת לך מרכוש, את לא יודעת לשמור על שום דבר" באמת מחמיא לי מאד…. כל מי שנכנס לבית שלי, מסתכל על האוטו שלי, מבחין בכתמים על השמלה החדשה שלי – בעצם רואה ניצוצות של גדולה.. את הילדה שכבר יותר מ 45 שנה מסרבת להאמין שיש חשיבות אמיתית לרכוש.

כנראה ששום אהבה של אף אחד לא תגרום לי לאהוב את עצמי ולהתמיד בזה. ניסיתי, בדקתי – זה לא עובד. אם כך – כל מי שמסתכל עלי וחושב לעצמו – היא אוהבת את עצמה יותר מידי, או – היא חושבת את עצמה יותר מידי – לא מבין שאין יותר מידי מזה. לא יכול להיות יותר מידי מאהבה או הערכה לעצמך.!

אז הברכה הטובה ביותר שאני יכולה לברך את כל מי שחפץ בכך בכלל, ואת ילדותיי בפרט –

לכו עד הסוף!

לכו עד הסוף – תאהבו את עצמכן הכי הרבה שאפשר, אל תתייחסו יותר מידי ברצינות לרכוש,
והכי חשוב – חיו כאילו אין מחר!

Read Full Post »