Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אוקטובר, 2010

הרבה יצא לי לאחרונה להתקל בשאלה הזאת – איך אדע שזו באמת אהבה?
כל כך הרבה כאב נעשה בשמה, כל כך הרבה מהמורות ותהפוכות נפש
כל כך הרבה אטימות וריחוק וכיווץ.
אז נזכרתי בטכסט המקסים הזה שכתב פעם שי, והנה אני מפרסמת אותו –

מאת: שי אור

איך אדע מי באמת אוהב אותי?
זה פשוט.

מי שמפחיד אותך – לא מאמין בך,
מי שלא מאמין בך – לא שותף שלך,
מי שלא שותף שלך -– לא באמת אוהב אותך,
מי שלא באמת אוהב אותך – לא תורם לצמיחה שלך,
מי שלא תורם לצמיחה שלך – תורם לצמצום שלך,
מי שתורם לצמצום שלך -– מפחיד אותך,
מי שמפחיד אותך -– לא מאמין בך,
מי שלא מאמין . . .

יש מקום לצמיחה והתחדשות ללא פחד. ללא איום וללא היררכיה.
יש מקום לשותפות שמתמקדת באפשרויות ומרפאה את המחסומים.
יש אפשרות להרפות ולהיפרד מכל אלה שאיתם בחרת להתמקד במחסומים, בקשיים ובצמצום.

יש מקום רחב כל כך, שבו מוזמנים השדים לרקוד ושבו החושך הוא אפשרות לאור,
שבו האור אינו זקוק לחושך בכדי להתגלות, כי האור בו נוגע גם מבעד לחושך.

וכך מעשה הפרידה הופך למעשה של אהבה,
כי מי שלא באמת אוהב אותך תופס מקום, של מישהו אחר,
שמבקש לבוא ולאהוב אותך, באמת.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מאת: הגר שיר ניצן

אז כשזה חילחל, ככה הרגשתי:

על הכס אני יושבת
וקולי הוא פיסות אור שמש
ועיני הנשים גשם
ביחד: קשת.
קולי הוא עומק הבאר, מים רוטטים.
והדלי שמכיל את המים – הוא בקשה.
ביקשת שאתן מה שיש לי לתת
למי שרוצה לקבל.
וראיתי – יש מי שרוצה לקבל,
יש לי מה לתת
ואני שרה – כי זו דרכי להאיר – es mi modo de alumbrar
זה פשוט ומתוק, פשוט ועמוק.
תמים ופשוט ומתוק ועמוק.
וזה יודע וכואב.
זה ידע הכאב והריפוי לכאב, 
בנשימה אחת מלאה.

רוצה עוד.

Read Full Post »

מאת: הדר כלב מצליח

ניכתב בחמסין הגדול שהיה והושלם עם רוח הסתיו הקרירה

ערב קיץ מהביל בצורה יצאת דופן יוצאת מן הכלל יוצאת מפרופורציה. איך עוד אפשר לתאר את הלחות הדביקתית המקצרת את מהירות התגובה שלי ליצורים הקטנים האלה שהם היקום הקטן שנוצר סביבי עם השנים.
מארגנים עצמנו לשינה משותפת בסלון, כי כאן הכי נעים ויש מזגן, שאמנם פתוח על טמפ' סתיו, אבל מייבש את הענן הטרופי המטורף שחודר בערמומיות מהחלון לתוך החדר, כשפותחים
ובחוץ קו המשווה
ובתוכי קו הדממה
מדממת לי בתוכי, מעורבלת היטב מכל היום הרגיל הזה, כביכול, הלא-רגיל הזה, המלא בהכל
כבר כמה ימים שהקיבה שלי משתוללת, כלא מעכלת, את הטוב המוגש
הטוב הזה שכ"כ הרבה פעמים, כלל לא מורגש
או שאכלתי משהו מקולקל, זו תמיד אפשרות קיימת
הוא מה שנקרא – הביטוי הפיסי למי שבתוכי מתקיימת
הביטוי הפיסי שלי מנסה לעצב לעצמו אמירה
שבכתיבה זו, תבטא את כל מה שבי נברא

נברא בי המון יופי וקסם לאחרונה, מה זה לאחרונה שואל פלא בפליאה, מה עם הראשונה והשנייה? למה תמיד הכל קורה לאחרונה? כי יש תנועה! תנועותיי קדימה, כנפיי פרוסות למרחב, אין שום אפשרות להבין מהו הזמן בתוך כל זה, מתי היה ומה יהיה כש… אבל יש התרגשות ורצון לשיתוף עמוק
ניתמכת קוסמוס אנרגיות על אמהיות, מתוקשרת הפליאדות והכוכב הכחול העמוק, דוהרת על שביל החלב, מניקה נועזת שאני
מרגישה זכות גדולה וזכויות יוצרים להיות אני
להגיש עצמי מוגמשת מוגשמת
מתדייקות מילותיי
עוברות בקלילות דרך פתחי האיוורור
הרבים שנוצרו במחילותיי
ויותר פשוט לנשום עכשיו, לאפשר לזה לבוא, לבוא בקרוב, בלגעת באמת

אז הרדמתי את מדריכיי הקייטנה הקטנים בסלון כל כמה משפטים מתבוננת עליהם ודרך הנשימה העמוקה והעיקול המלא של הריסים אני מפנימה את היותם ניפרדים ממני, במסעם האישי, המתפתל לכל עבר
מחוברים הם עדיין לגופי חבל דק כסוף משתלשל להם מהפופיק מגיע עד אליי והם כמו צפלין, מאריכים את החבל כל פעם עוד, משייטים בין גבולות ורקיעים, קשורים אליי, ו מ ת ר ח ק י ם
וככל שהם מתרחקים להיות הם עצמם
אני מרגישה שהם למעשה, מתקרבים, לתוך עצמיותם ועצמאותם
מזמינים אותי לעצמיותי
ומה אני בעצמי? מי אני בעוצמתי? בלעדיהם?
מנתקת אט אט את חוט הכסף הדק, מאמצת אל חייקי את היכולת הנילמדת לשחרר אתם לדרכם, בבחירתם, גם הכואבת, ודרך עיקול הריסים
הנסיכי והפה הרפוי הנושם נשימות חיים קטנות
אני משלחת ברכות אהבתי אותם
מנערת נוצותיי מס' פעמים ברוח
מקשיבה להדרכות חוכמתי הפנימית, מעיין האינטואיציה והידיעה השקופה
מי אני כאן לרגע שאני לא אמא
גל צמרמר שוטף את מרכזי הגעגוע על שהייתי
על הקסם והאש והמים ומרחבי העצירה בין תנועה לתנועה
הקצב הסמיך הזה שהיה בי ומה מתקיים בי במקום שהוא נטו
והמברשת לגילוי עתיקות מפנה אבקני שיכחון, חושפת נפשי הכמהה לקרוב ונוגע
שואפת אליי מולקולות מוזה
נושפת החוצה מקום שהתגעגע
מחוברת על שכמותי לסודות היקום הכמוסים החבויים כאוצרות בתוכי, מנתחת מחשבות מדופלמת, רואה כל אדם על הילותיו וצרותיו, קוסמת העל, מכשפת המתחת, פיית ההווה
מה מתקיים מכל אלה?
וכל הכתיבה הזו, אני מנחשת, היא רצון לשתף בגילוי ענק שחודר לעורקיי ולא מוותר
הכמיהה להעצים איתכן את הגילוי הזה, שמבעבע בי
הגילוי הזה
שאני לא רק אמא
לא רק אמא,
אני.

מתקינה לי עוד פתח איוורור

Read Full Post »

מזל טוב עדיקי יקרה ואהובה כל כך
הנה עשית זאת!
באומץ
ובגבורה
ועם הרבה נשימה!
המון אהבה לך ולאודי ולתינוקי הענקי…
שרק ילך ויגדל ויתעצם ה – 3 האלה.
משפחה חדשה
תינוק חדש
אבא חדש
אמא חדשה
אהבה

מחכה בסבלנות לתמונה ולסיפור הלידה…

Read Full Post »

מאיפה מגיעים הקולות?
מאיפה מגיעה הידיעה העמוקה? ההבנה? החכמה? זאת שרואה הכל, זאת שרואה מעבר, זאת שלא מתרשמת מהסיפור אלא רואה רחוק ועמוק לתוך הנשמה?
מאיפה מגיעה היכולת לאהוב? לרפא? להאמין בלי גבולות בטוב וביכולת לשנות, כל אחד, כל דבר, תמיד?
מאיפה מגיעה דקות האבחנה, ההסכמה לקירבה, הבחירה לא להתפשר, לא לוותר, לא להעלים עין?
מאיפה האומץ ללכת עד הסוף?

עברנו.
הרבה עברנו.
סיפורי החיים שונים ומגוונים. איזורי המחייה לא דומים.
חצינו יבשות, טיפסנו על הרים, נעזבנו במדבריות, קפאנו בהרים מושלגים, דיממנו באיזורי בגידה, הונאה, מעילה באמון.
ננטשנו כשאנו תמימות ופגיעות. נפגענו כשהיינו חלשות ולא מוכנות.
כל זה.
כל זה ועוד –  עברנו.
הסתכלנו לשדים ולמפלצות ולמוות בעיניים – והצלחנו לא למצמץ. לא להתעוור.
נשארנו שפויות
נשארנו בריאות.
הסכמנו לאהוב.
יצרנו חיים חדשים.

וכל זה נחרט. עמוק בפנים. משם נולדנו, ומשם המצאנו את עצמנו ואת העולם.
וכמו מי שפעם ידע רעב באמת, ידענו את זה.
וכל החומרים ממשיכים להתקיים.
לפעמים זה נראה כמו ייאוש, ולפעמים כמו חרדה, או כמו דיכאון, או בושה גדולה, או רגשי נחיתות או אשמה.
כל מיני פנים יש ל"זה".

ומה שבטוח זה שזה מאד מאד כואב.
כשזה מורגש, כשזה תופס את הבמה –
אין שיעור לכאב הזה.

אבל גם אין שיעור לקדושה הזאת.

ככה.
ממש ככה.

כי משם זה בא, כי משם יצרנו יש מאין.
כי בזכות זה, הצלחנו להיות כל כך גדולות. כל כך רב מימדיות, כל כך רחבות ויכולות. כל כך רואות.
כי בזכות זה הצלחנו באמת באמת לאהוב.

כי משם מגיעים הקולות
ומשם מגיעה הידיעה העמוקה, ההבנה, החכמה –  זאת שרואה הכל, זאת שרואה מעבר, זאת שלא מתרשמת מהסיפור אלא רואה רחוק ועמוק לתוך הנשמה.
ומשם מגיעה היכולת לאהוב, לרפא,  להאמין בלי גבולות בטוב וביכולת לשנות, כל אחד, כל דבר, תמיד.
ומשם מגיעה דקות האבחנה, ההסכמה לקירבה, הבחירה לא להתפשר, לא לוותר, לא להעלים עין.
וההסכמה לראות בגובה הנשמה, בגובה העיניים
והאומץ ללכת עד הסוף.

Read Full Post »