Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘Uncategorized’ Category

מים רבים

מים רבים זרמו מאז הפוסט האחרון ב 2014 שפורסם כאן בבלוג.

מאז אני כבר לא כל כך כאן. הדרך המשיכה ואני, כדרכן של נשים, ממשיכה גם.

12819431_1810933899125707_902899513012702802_o

ולכן מזמינה אתכן לקרוא עוד באתר "בדיוק כמו שאני"

וגם בדף הפייסבוק של "אשה יודעת" 

ואולי גם תרצו להצטרף לקבוצת הפייסבוק "נשימהות"

תודה רבה ולהתראות

אורית פיול אור

  • צילמה: דנית ברוך

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מטריד אותי

היה הרבה יותר פשוט ללמד אותן איך עוברים כביש. אתן יודעות – יש כבישים, יש מכוניות, מסתכלים לצדדים וככה עוברים. ואז כמה תוספות קטנות כמו לאן להסתכל ומה זה מעבר חצייה ורמזור וכביש דו סיטרי ולפני ואחרי פנייה, פחות או יותר זהו. קצת תירגולים וסיימנו. אז יש כבישים ומכוניות ובואו נראה איך לא תדרסו. פשוט.

קצת יותר מורכב אבל עדיין באיזור הנוחות – מחלות. ופציעות אחרות. ותאונות. וגשם ושמש ואפילו… רעידות אדמה…. ועוני ומסכנות ואנשים עם כל מיני תסמונות ו… איכשהו יותר קל להתמודד עם הסידורים של אלוהים כאלה שאין לנו שליטה בהם ושלא באמת אפשר להבין עד הסוף. לפעמים זה מאד מאד כואב, אבל בדרך כלל לא מסוכן.

ועכשיו הגענו להטרדות מיניות. כן. הגענו לזה. הטרדות מיניות שלא לדבר על התעללות שלא לדבר על אונסים. כאלה שקשורים עם טבע האדם. כאלה שאמורים להסביר רוע. ניצול. אלימות. פלישה. ואיך לעזאזאל מסבירים על זה? איך מכניסים לתוך המרחב הבוטח והחופשי אפשרויות כאלה? איך הופכים את העולם הבטוח והמוגן והאוהב והחופשי והתמים הזה למקום בו צריך להסתכל לצדדים? למקום בו לפעמים מה שרואים בחוץ זה לא מה שבאמת מתרחש מתחת לפני השטח? איך מטמיעים בו חשדנות בלי להרוס וללכלך את הנפשות העדינות האלו? ואיך לא מסבירים על זה?. יש כבישים. יש מכוניות. יש הטרדות מיניות. יש אנשים שמתייחסים אל אנשים בכלל ונשים ונערות בפרט כאל פונקציות. יש אינטרסים. יש אטימות. יש ניצול. יש.

כשאני יושבת עם הבנות הגדולות שלי ושואלת את הגדולה "תגידי, מישהו פעם הטריד אותך?" אז היא אומרת לי "ברור". זה העולם בו אני מגדלת את בנותיי. עולם בו כשהבת שלי נוסעת באוטובוס ממש יכול להיות שאיזשהו גבר יניח יד על הירך שלה. עולם בו כשהבת שלי עוברת בגן שעשועים ליד הבית ממש יכול להיות שמישהו יזמין אותה לשבת לידו על הספסל. וזה עוד עדין. לא רוצה בכלל להעלות בדעתי את הזוועות הגדולות.

אז גיבשנו ככה, עקרונות. ניסינו לעשות בהירות. להבין איך יודעים. להבין מה עושים. להבין איך מבדילים. בעדינות בעדינות. והנה אני כאן משתפת אתכן. שאולי תוכלו להיעזר גם. שאולי כשהבנות שהופכות להיות נערות וכבר לא ילדות – נוכל להדריך. בעדינות בעדינות. על החוט הדק בין להפחיד ללמד.

אז ככה כתבנו ביחד –

1. אולי זה לא. כלומר – אם אני לא מרגישה בנוח. גם אם אני לא יודעת להסביר את זה לעצמי. וגם אם אולי אין שום בעייה ואני סתם מדמיינת ובעצם הכל בסדר – אז ההרגשה הלא נוחה מנצחת. אם אני לא בטוחה – אז אני בטוחה שזה לא.
2. לצאת מהשיחה כשלא נעים. זאת אומרת שאני פשוט זזה משם. לא ממשיכה להגיד למה לא נעים. לא מטיפה לא מבקשת רשות לא נשארת רק לרגע לא עונה על שאלה דחופה. לא כלום. אם לא נעים לי – אני לא שם.
3. ואני לא חייבת הסבר לאף אחד. (על הסעיף הקודם)
4. ואם קורה משהו שלא נעים לי בו – אני מתרחקת למקום שיש בו הרבה אנשים. ולמקום שיש בו אור. מקום ציבורי, מקום "נורמלי". למשל – איזשהו תור. הכי הרבה אנשים.
5. לא ללכת לבד במקומות שאני לא מכירה או חשוכים.
6. לסמוך על עצמי. מה שאני מרגישה – תמיד נכון.
7. עדיף לצאת מפגרת / טיפשה / מגוחכת מאשר להפגע.

ככה כתבנו. ואני יודעת שזה חלקי. ואני יודעת שמתחת יש אמון וביטחון. ושעוד יותר מתחת יש את הסידורים של אלוהים. ואני ממש יודעת שיכולת ההגנה והשמירה שלי עליהן ממש ממש מוגבלת. אבל לא יכולתי שלא לנסות למלל ולהבהיר ולהציף את מה שממילא קיים. ילדות שהופכות לנערות ויוצאות לעולם הגדול – נמצאות בסכנה. זאת החברה שבתוכה אנחנו חיות. איתי לא דיברו על זה. אני מניחה שעם רובכן גם לא דיברו. ואולי, אם נדבר עם הילדות והילדים שלנו ונסביר ונציף ונעזור להבין, אולי עם נעשה את השינוי הזה עם ילדינו – אז הבנות שלנו ידברו שיחה חדשה עם הבנות שלהן. אז הבנים שלנו ידברו שיחה חדשה עם הנשים שלהן. והנכדים והנכדות שלנו יפסעו בארץ יותר בוטחת. בארץ הזאת אנשים יסתכלו אחד לשני בעיניים כדי לראות ולפגוש ולא כדי לנצל. הלוואי הלוואי. אמן.

Snapshot_20130914_16

Read Full Post »