Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for ספטמבר, 2012

בואו נודה באמת –

אם כל הכאב והפאדיחה שבדבר, אנחנו, והאמהות שלנו, והסבתות שלנו לדורי דורות – השארנו בידי הגברים את הקשר עם אלוהים. אפשר להתלונן על דת כזו או אחרת, שהיא מפלה את הנשים והילדות, שאין בה חמלה, שהיא נוקשה, סמכותית ושיפוטית, אבל זה קצת כמו להאשים את רכבת ישראל שאיחרת לפגישה בזמן שאת עצמך הגעת לתחנה בשעה איחור.

לא באמת משנה אם קוראים לזה האל, האלה, ישו, קרישנה, ביבי, או פאפאג'יג'י – אנחנו, אם כל החכמה הנשית והחמלה האימהית והיכולת המולדת לגרום לכל גבר להסתובב ולהסתכל בדיוק לאן שנרצה שיסתכל. אנחנו – איפשרנו אלפי שנים שהעצמה והסמכות והמקור בתרבות ובמשפחה שלנו יהיו גבריים. במילים אחרות – כאלה שמתאמצים להשיג את קירבתם, שנאבקים לקבל את הערכתם, ושבדרך כלל בגלוי או בסמוי מפחדים מהם.

מה יצא לנו מזה?

בדרך כלל מעט שקט תעשייתי – לגדל את הילדים בלי שיפריעו, לדבר עם החברות בלי שיתערבו לנו, לטפח את האשלייה שיש עולם חלופי מוגן וקסום לנשים בלבד.

מה עוד יצא לנו מזה?

חרא של עולם. עולם שבו הילדים מפחדים מההורים שלהם ומהמורים שלהם, נשים מפחדות מגברים, גברים מפחדים מנשים, וכולם בורחים מפחד שינצלו אותם בשאיפה להגיע לעמדת הכוח שממנו יוכלו לנצל אחרים.

כל כך הרבה פעמים ישבתי מול אשה רכה ועדינה, חכמה ופתוחה, שברגע שעברנו לדבר על הילד שלא מסכים לסדר אחריו את הצעצועים שלו – מבטה הופך נוקשה וקר ובאורח פלא קולה הופך גברי לגמרי, מיישירה אלי מבט זועם ואומרת "יש גבול למה שאני יכולה לאפשר…".

האם זה הכרחי להשתמש בכוח שבידנו כדי לשלוט? כדי להעניש? כדי להראות מי הבוס?

אלפי שנים נשים וגברים ענו על השאלה הזאת בכן גורף ולא העלו בדעתם לשאול –
האם מי שמשתמש בכוח שלו כדי להראות מי הבוס מתאים להיות בוס?

כשמקור העוצמה הוא אימהי – אם זה בבית עם הילדים, אם זה המורה בכתה או באוניברסיטה או באשרם, אם זה ההוויה הבוראת כל – המקור הזה, אין לה צורך להראות את כוחה. כוחה הוא מהותה. מעצם קיומה היא קרקע לכל קונפליקט ולכל כאב לעשות את דרכו בקצב שלו, אל האיחוד, אל הריפוי.

בשונה מהאלים והמורים וההורים שכמו עמדו מחוץ לזירה ודירבנו את הילדים הנלחמים "תראה לו מה זה!… אל תוותר!… אתה יותר חזק!… אתה עושה יותר ניסים!… אתה טוב ממנו!…" היא נכנסת לזירה בחיוך, בצעד בוטח, מתיישבת ומתבוננת בשניהם בסבלנות, במבט שלא ניתן להתעלם ממנו. ואז, תוך 20 דקות או תוך 200 שנה – הילדים המתוסכלים חשים את חוסר הטעם הנצחי שבמאבק בינהם, מוצאים את הדרך שלהם להתיישב לידה ומתישהו גם להביט זה בזה ולהבין שיש מספיק לכולם, שהטוב של אחד רק מגדיל את הטוב של האחר, ושמה שמחבר בינהם גדול פי אלף מהמפריד.

משתפת אתכן כאן, בשיר שכתבתי פעם, בשפה של ילדים, על אלוהים.
שתהייה שנה טובה מאד, מלאה בסליחה וברוך.
אמן.

 

Read Full Post »

אפשר

בנגיעת אהבה

חד פעמית

להסיט

מהלך שלם

של חיים

*

אפשר

לוותר על הרווח

מגרעין לשוליים

למלא

עד הסוף

בכל טוב

*

אפשר

לבוא עד הסוף

להיות אחת

בפריחה ובמחנק

בחושך ובאור

לתמיד

Read Full Post »

שפת הלב – שפה נשית, שפה חדשה.

 

1. ברכות ובעדינות

מקשיבה עד ש"שומעת" פתח. מחכה לשאלה.

לא עונה על שאלה שלא נשאלה. מבררת ומוודאת ממש טוב שמדובר בשאלה ולא במשהו אחר שמתחפש לשאלה, שמתחפש לפתח. ואז – לא מתפרצת כי אם – מבקשת רשות.

אחרי שדפקת בדלת וקיבלת אישור כניסה, כדאי אפילו לדפוק שוב על כל אחת מהדלתות של החדרים באותו הבית. חדרי הלב. מחדשת את הבקשה, מחדשת את ההסכמה, מקבלת שוב ושוב רשות כניסה.

ואז את יודעת שיש מי שתשמע. שרוצה לשמוע. שמה שיכנס יחלחל ויהדהד ויילקח למקומות הנכונים.

וזה גם הסימן שאת נותנת ולא לוקחת.

2. לתת ולא לקחת

המדד לנתינת אמת היא תחושה ברורה של התמלאות,  גדילה והתחזקות.

אם נדמה לך שנתת ונחלשת – כנראה שזאת לא שפת הלב וזאת לא אהבה.

3. אהבה "לוקחת" אמת

תמיד כשמונחות על כף המאזניים אמת מול אהבה – האהבה מנצחת (את האמת, את מה שצודק, את מה שנכון, לפעמים אפילו את מה שנראה הכי מדוייק). האמת חשובה רק כשהיא מקדמת ומרחיבה את האהבה. האמת היא בשירות האהבה ולא להיפך. שפת הלב מעדיפה את הדרך על התוצאה ומבקשת שתהייה הלימה אנרגתית בין הדרך למטרה. למעשה אהבה היא גם הדרך וגם המטרה, והאמת היא סוג של תופעת לוואי מגניבה…

4. הכל אישי

(ואם עוד פעם מישהו יגיד לי "זה לא אישי" אני אבקש שיעביר לי את הכלב שלו…). שפת הלב היא אישית ולא כללית. אין בה אמיתות גורפות. היא מלאה בסתירות ובדברים שלא ניתנים להוכחה ("לא רציונאלים"). סם המוות של שפת האהבה הוא הכללות. אותו הדבר יכול להיות אמת אצל אחת וזיוף אצל אחרת, מגדיל בזמן אחד ומכווץ בזמן אחר. (בדרך כלל כשאת מדברת בגוף ראשון נקבה בזמן הווה את הופכת לאישית, ושפת הלב הופכת לשפתך).

5. תחושות הן אובייקטיביות. תמיד.

בשפת הלב המדד האובייקטיבי היחידי הוא התחושות. את תמיד יודעת מה מרחיב ומה מכווץ אותך. מה מושך ומה דוחה. המאמץ להוכיח שמה שהרגשת הוא נכון או אמיתי, הרצון לגבות את התחושות שלך בעובדות – כל אלה זכר לזמנים שבהם את אף אחד לא עניין מה נכון לך. זמנים שבהם סמכות היתה דבר חיצוני.

6. הגודל כן קובע

ככל שאת גדולה יותר – אני גדולה יותר. ככל שאת מרשה לגדולה שלך לתפוס את כל המקום בעולם החומר – כך מתרחב מקום לצידך למי שאוהב אותך. הטוב שלך מגדיל את הטוב שלי ולהיפך. יש מספיק. אם אני רוצה שתתפסי פחות מקום או שרוצים את זה ממני – זאת לא אהבה. כשאת מתחילה להתכווץ בשביל אחרים כנראה שוב שכחת את כל זה. (לא נורא…).

7. אין למה לצפות.

שפת הלב לא מתאימה למסחר. אין לי ציפיות ממך. אפילו כשאני מבקשת משהו. כי אני לא באמת רוצה שאת… ואם כן אז התבלבלתי. כשאני מרגישה אכזבה או תסכול ממשהו שאת… לא מדובר באהבה

שפת הלב היא נטולת אינטרסים ונטולת מטרות. נטולת שיפוט. אני מקשיבה בשביל להקשיב. כמו אמא, יכולה לחבק ולהכיל כל מה שתשימי שם. עד אינסוף.

8. קסם

יש מקום לקפיצות לא הגיוניות ולא צפויות למקומות אחרים לגמרי. להפתעות והרפתקאות. נכון שדבר מוביל לדבר מוביל לדבר, אבל יודעים את זה רק בסוף. כשהכל הסתיים. הקסם עצמו אינו לינארי. שפת הלב מתרחשת בכמה רבדים בעת ובעונה אחת. התשוקה לדעת לאן זה הולך, להיות בטוחה שזה יצליח, להסביר מאיפה זה בא – כל אלה שרידים של האשלייה שהשליטה תגן עלי. וזאת שפת השליטה, שפה מצויינת להשרדות באותן התקופות הקצרצרות שבהן אין שימוש לשפת הלב…

* * *

שפת הלב אינה שפה גבוהה. היא שונה מהותית מכל אותן שפות שקירבו אותנו לשמיים והרחיקו אותנו מעצמנו ומהקרובים לנו ביותר. היא שפה פשוטה. כל ילד בן שנתיים נפגע עמוקות כשמרגיש שאמא או אבא שלו מדברים איתו בשפה אחרת, ולא חשוב מה היא. אנחנו מדברות בשפת הלב מרוב שאין לנו זמן לבזבז. אם נפגשנו – כל מה שנרצה זה להפגש עוד. ושפת הלב מאפשרת בדיוק את זה. מעצם השימוש בה – נושרות מעלינו שאר האפשרויות לנוכחות אשלייתית שאין בה מפגש. (ההתנשאות, הניצול, השימוש לרעה, האינטרסנטיות, השכלתנות, החקרנות, האטימות, החיפוש הילדותי אחר בית ושייכות, התשוקה הילדותית לקבל תשומת לב כל הזמן מכל אחד…).

ולמה להפגש?

את זה תגידי את.

Read Full Post »