Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for יולי, 2010

מאת: הדר כלב מצליח

מעשה בהיפוך שכך היה
מעשה בהיפוך שכה היה
ולא סתם היה, אתמול היה

ההתרגשות גוברת בבית לקראת הנסיעה הצפויה ברכבת לסבתא וסבא.
כמה מדברים איתם על הרכבת, כמה משחקים ברכבת – הילדים עוד לא עלו על רכבת – חייבים!
מתכננים ומתארגנים. דרור עובד במרכז, יוריד אותנו באיזו תחנה ויהיה לנו מה זה כיף חיים… מה זה.
מה זה הסתבכנו בתוך העיר, אין פרסה, אין שמאלה, אין מעבר, אין, אין, אין אויר, לחץ באוטו, המון לא ,לא, ושקט עכשיו ותנו לאבא לנהוג ועוד מיני קללות בשפות שונות. כמובן שפיספסנו את הראשונה, ואני, כמכבת שרפות ידועה, מרגיעה את כולם (המון נשימה, פרופורציות, נשימה), לא נורא, נתפוס את הרכבת של 6. הנה הגענו, דרור מוריד אותנו בחנייה ההומה שך ארלוזורוב. גמד 1 ישן, השני מתעורר. תענוג. מעמיסה 1 במנשא, משני צדדי מחזיקים לי יד, תיק על הכתף.
קטן עליי.
אנחנו בחוויה – ת"א במיטבה. ואני מרגישה תחנת רכבת בומביי.
אימ'לה. תרגעי. קטן עלייך.
עוברים 2 כבישים, נכנסים לתחנה העצומה. 2 גמדים נרגשים, מושכים, קצת בשוק. הפגזת שאלות. ואני, חלילנית המילנית אמיצה. מנהיגת הגמדים בעיר הגדולה. כרטיסים, מלא מדרגות, עולות, יורדות, בלגאן שמח, זמן וכסף, הממהרים והממהרות, איפה העיניים? צעדים מהירים, שעונים ופרצופי לחץ. והגמדים ואני קונים מסטיק בקיוסק. בפשוט.
קטן עליי.
אנחנו אי תמים עומד משתומם בתוך כל הנהר השוצף הזה, בדרך לאנשהוא. ולמרות, הקצב האיטי וההשתאות המכוונת נשארו 40 דקות לרכבת. ליד הרציף רעש אימים. הגמדים מתחילים להתעורר, חם, מזיעים, לא לזוז מהספסל, להשאר קרוב, להתרחק מהפס הצהוב, לא להסתובב מהר זה יעשה לכם סחרחורת, זה מסוכן. הופ! גנרלית בתפקיד, משקפי שמש, מבט קשוח ולא מתפשר, לא לחלום לרגע, בוא הנה , לא להתקרב לפס הצהוב. קשוחה אני, הכל בקונטרול. הגמד הינוקא באטרף עליי מזיע כולו, תובע את שלו ואני מסבירה שתכף יקבל עטין, שנעלה כבר אינאללבוק לרכבת ומי זה הגבר הזה שעומד חצי מטר ממני ולא מוריד את העיניים, סוטה?שוטה?חוטא? נראה אותך מתקרב. אני נמרה נינג'ה תיזהר וגם חלילנית המילנית, אז תרגע ומהר. אני במשימה!
עיכוב, רבע שעה. אני מתחילה להבין שהחגיגה רק מתחילה. הגמדים מתחילים לאבד קשר למרחב ולסיבתיות ורוצים שינוי. עכשיו! או סוכריות. אין! די! למה אני כאן בעצם? יושבת לי נ' פלוס שלוש על הרציף המנוקד הזה במרכז בומביי? אה. חוויה והתרגשות. נזכרתי, סבתא וסבא. אני אמא, אני בתפקיד. ו – 10 שנים קודם אותו רציף, אותו ספסל, אני יושבת סורגת, חופשייה ומאושרת (???!!!???)
בינתיים, אלוהים שבשמיים שמע קריאתי ושלח את הרכבת האדומה, אנחנו בשמחה מקפצים פנימה. פו……. מזגן. פינגווינים ודובי קוטב לבנים ממלאים את הכיסאות ונטיפי קרח מקשטים את הקירות. מחפשים מקום. אפשר לעזור גברת? כמה מקומות גברת? רוצה לשבת גברת? גברת? אני הגברת? אני הגברת. וואהו! רגע של הפנמה. גבירה אני, מתגברת, מוגברת הינדסו לנו מקום הנשים הטובות, המבינות, האהובות בלי להכיר, רק מבט עיניים אמפטי המקיף בתוכו את כל מהותנו, אימהותנו, נשיותנו. תודה אחיות אנונימיות.
התישבנו. נוסעים. מרחבים מהחלון חולפים והקומנדורית שבי חולפת. הגענו לחוף מבטחים. מזיעה, מותשת, מעט מכווצת. מה הכיווץ הזה? פרוז'קטור לבפנים. פחד. פחד לאבד שליטה פה על המתרחש.
מזהה, משחררת, תראי איזה עולם יפה פה מהחלון, איזה שלוש לחמניות מתוקות יצאו לך מהתנור, כמה ציורי הכל ופשוט. אני מרויחה את עצמי כשאני מרווחת, נושמת רגע לתוך כיווץ הפחד. מורידה מתג 'מציאות אשלייתי', מרימה מתג ' זה מה יש ועם זה ננצח'. בוחרת להנות , להיות איתם, פליימובילים קטנים בתוך רכבת אדומה בדרך לסבתא וסבא. נעים לי בהיפוך הקטן הזה. שאלה. לבורא. לכן. הייתכן. שכלכל שאני יותר 'מתרגלת' היפוך ומתעצמת ממנו.
אני מתמודדת מול סיטואציות מורכבות יותר ויותר, כיאלו היקום מחייך כאומר – ' את מסוגלת? – קבלי!' מאותו רגע בנסיעה ועד סופה, אין לתאר את רמת ה'פסטיבל' (ואדייק – סוג של סיוט) שעברתי. שעתיים!!בקרון המושלג. אני בתפקיד הקומנדרית, שוטרת, משרתת, מגשרת,נערת המים ועוד תפקידים מתחלפים ותפקידי אורח. הגמדים מהר מאוד איבדו את זה ופשוט הפכו את הקרון לגן שעשועים נוסע. משהו בין קומדיה לטרגדיה.ניתלים, זוחלים, צורחים, צורחים, בטמנים, חתלתולים, ניתקעים, בוכים, 2 אנשים כמעט נפלו בגללם, כולל מזוודה אחת. ואני לא, לא לא אהוב שלי ומה אתם מסתכלים כולם, מחייכים את החיוך המריר מבין הזה.ואיך זה שכל הקרון פתאום מלא בגברים!לפטופים והמון חשיבות. מבטי האשמה. האשמה! זה אבא שלי כאן על הרכבת?מתבונן ומאשים? ילדה נזופה, אשמה.
זה המסטיקים שקניתי שהדליקו אותם, השעה המאוחרת, הם רעבים, לא ידעתי שיהיה עיכוב, משעמם להם. חברים! נוסעי רכבת יקרים! אני האשמה הבלעדית בסיוט שעובר עליכם. מודה! לשבת, לשבת, לא לעמוד על הכיסאות, לא לזחול לאנשים מתחת לרגליים, לא לדפוק על זכוכית הבקרה, לא לצרוח אתה פיפי אתה קקי. נסחפת לתוך האין אונים. חופרת עוד ועוד את בור האשמה, אשמה שסירסתי את הניצוץ, שיוצאת ממני אש. אין בי און, מצמצמת עצמי, מתבלבלת, מתנצלת, מתפוצצת בשקט שהם לא מקשיבים, לא מנומסים, לא מסורקים שביל באמצע. והמלאך הטהור שעליי, מתפתל כמזדהה עם מערבולת נפשי, חופר ודורש את ריפיוני ואותי, מקבל בר פתוח, חופשי, הכל בחוץ, שיקפצו לי כל הגברים האלה מסביב, שיסתכלו. הנה, הוא מוצץ אותי וטוב לו. תקנאו.
אני נעה בין הקצוות.
אשמה ומגדפת מול אוהבת ומצפצפת.
אני נעה שם בחופשיות,
מזהה את המעבר.
מקום צפוף ולוחמני מול מקום מרווח וסלחני.
נדהמת מקלות המעבר.
מבקשת להיכנס לתוך המעבר, להאיר שם בפנים בפנס, וזה און ליין תוך כדי המהומה והדלקה. שוב מעירה להם, בשקט , בעומק. לא שמים עליי זנגה זנגה זו. בהתרגשותם הבלתי נשלטת, הם לא מסוגלים להפסיק, הם בכיף חיים ברכבת. ר ו א ה א ו ת ם. מאשימים אותי פה מסביב באי אסרטיביות. מאירה פנימה. אני מאשימה את עצמי באי אסרטיביות. לא יודעת לשים גבולות. לא אמא טובה. הופכת. אמא טובה. נותנת את המיטב שאני כרגע, מאפשרת להם לבטא את הלונה פארק שבתוכם. לא סוגרת את הלונה פארק, אוהבת אותו אפילו, מצחיק פה. ושוב הגזמתם.
(האיש מקדימה אמר לזה שלידו – זה ממש מפריע!) הכל מתערער שוב – כמה כח יש לאיש כיסא הזה שמולי להפוך אותי ככה? רשומות ישנות שעל נפשי צפות ומשתלטות. רק שלא יגידו, רק שהכל ייראה בסדר. שוב מחלצת את הגמדים מבעד להריסות. עכשיו לשבת באמת! כמה איומים ומבטי כוח ובתוכי סערה ותינוק אחד לא רגוע. שוב שיחררתי את הגמדים מהכלוב, צריכה את המושב.
קטני עשה קקי רק בפעם השלישית!!! מעולם בכל חייו, לא עשה יותר מקקי 1 בשלושה ימים. ככה הוא, חסכוני. ודוקא עכשיו! אז תוסיפו ניחוח מרוכז לפסטיבל, קיבלתם תסריט מושלם לסרט 'בלגאן ברכבת 2' עם פס קול מבית היוצר קוסטריצה. כל יושבי הקרון כבר קברו פניהם בתוך החלון בתוך הפלאפונים מתקשרים לעזרה….. נעצרנו. מה קורה? תקלה. בקטנה. רבע שעה. וסליחה לציבור הנוסעים. ואני רואה עצמי מלמעלה, מחליפה פרצופי ייאוש ומסכנות, מזהה אנושיות עצומה במתרחש, אנושיות יפייפיה ומרגשת, מיקטע מהסרט של חיי, מזהה את כל המתרחש בתמונה בבת אחת. מבט על. מתיישבת על שדה ההכרה. רישומים ישנים שעולים ומתפרצים כאוטומט מתמקמים על הקורבן שאני למתרחש.
מודעת ליכולתי לרשום אחרת.
זמן הווה.
זמן מעשה.
יצירה.
בוחרת לרשום רישומי נפש חדשים לעכשיו.
אני לא כקורבן. אני כיוצרת את חיי. וזה בידיי. רק לבחור. המציאות משתנה מול עיניי. אוטומט מתפרץ הופך לאנושיות סולחת. ואני מתחילה לצחוק. ולצלם את הרגע בעיניים סולחות, צובעת אותנו בצבעי אנושיות. מתחבקים, נשיקות על העיניים, בוא נקרא סיפור. הזמן חסר משמעות. אין זמן במקום שהאהבה הזאת מתקיימת. כמה שאני אחראית על האושר שלי. בבלעדיות! כמה הזיהוי, והבחירה והאנושיות ( מול הרצינות הזאת) והשטותיות. כמה זה נגיש להתהפך לי ברגע. מתגלצ'ת לתוך מקום אחר. ככל שהוא מופיע יותר רואה כי טוב ו'מתאמנת' עליו יותר, מרויחה את עצמי, נהנית מכאן ועכשיו, מרגישה קלה יותר כדורת שלג מתעצמת מג'נגלת את חיי והנה הגענו. בחוץ חושך. בפנים אור. הגמדים אוחזים בעששיות, מאירים לי. מנשא, תיק, ידיים, צועדים לכיוון הדלת. מביטה סביב, מחפשת עיניים להיצלב בהם. משתלח בי אוטומט לומר 'סליחה' (על הבלגאן, על הרעש, על הריח, על הקיום שלנו, על האנושיות שבנו, בלה, בלה, בלה)
סליחה?! סליחה על זה שאני אנושית?
תודה!!! תודה על זה, תודה אומרת לכל מי שהביט בי לרגע, ולו רק בהינהון.
יורדת גאה ואיתי הגמדים הדלוקים מותירים אחרינו שובל של נצנצים וחיות (=חיים) ואני שוב חלק מהנהר על הרציף
קטן עליי

Read Full Post »

אלופת האלופות!
עשית זאת!
מזל גדול וטוב מאד
שילדת
שככה ילדת

עשית מסע מדהים. במהלך כל ההריון. הפכת למלכה!
עברת דרך כל המהמורות וכל הפשרות. ובחרת. ושוב בחרת. ושוב ושוב ושוב בחרת.
בחרת להזדקף
בחרת לבחור
בחרת ללכת בדרכך
בחרת באהובך
בחרת בביחד

הפכת לאם שבט אמיתית.
לאם השבט שהיא את.

אז אל תשכחי שאת. שאת עשית זאת. את ילדת בדיוק כמו שביקשת. בדיוק עם מי שביקשת. בדיוק איפה שביקשת.
בדרכך.

גל ותמר – אתם אהובים מאד!
ואתם מבורכים!

Read Full Post »

התבלבלו היוצרות
התהפך הכיוון
הגולם קם על יוצרו…

אני אשמה – משמע אני קיימת.
אם אני אשמה זה כאילו שאני באחריות.
יודעת מה עשיתי לא טוב, יודעת איפה טעיתי, יודעת מה צריך לתקן, מה היה אולי אפשר אחרת, אם רק הייתי….

זאת אשלייה מתוקה, אשליית האחריות שנובעת מהאשמה.
בעצם זה הפוך – בכל רגע שבו אני אשמה אני לא יכולה להיות אחראית, לא יכולה להיות בוגרת, כי לא יכולה להיות אוהבת.

ככה זה.
אשמה ואהבה אינן יכולות לגור בכפיפה אחת.
יכולות להיות שכנות, יכולות להתחלף במהירות אחת בשנייה, אבל ביחד – זה לא!
בכל רגע נתון אני או אשמה או אוהבת.
וכשאני לא אוהבת – אני לא לוקחת אחריות.
לא לוקחת אחריות על הרגשתי הטובה, ובטח שלא על הרגשתם הטובה של אהובי.

אשמה

אהבה

עבר

הווה

רואה את עצמי

מרגישה את הכאב של עצמי

רואה את האחר

מרגישה את הכאב של האחר

קרבנית

מרגישה ש"קרה לי"

יוצרת

מרגישה ש"הדברים בידי"

מושקעת ב"מה עשיתי"

DO

מושקעת ב"מי הייתי"

BE

בחשבונות

בקירבה

לוקחת

נותנת

מרגישה צורך לפצות / לרצות

רוצה לעשות / לא לעשות

נותנת בנדיבות את מי שהיא אני

רוצה לחבק

חסרת אחריות

באחריות

 בשפיטה

בחמלה 

 רואה את המקרה כ"טעות", כ"תקלה" כ"מעידה"

רואה את המקרה כחולשה, כאב, קושי 

 ביוהרה, גאווה, בקמצנות

בנדיבות ובצניעות 

אז הנה, זרקתי גם את המוקש הזה…
מה אומרות?

Read Full Post »

בסיפור זן אחד מסופר על תלמיד שעלה לרגל למורה זן דגול. הקדיש הרבה זמן ומשאבים כדי להגיע אליו ולקבל ממנו ברכה. כשסוף סוף הגיע (אחסוך מכן את הדרך…) בירך אותו המורה: "סבא מת, אבא מת, בן מת". זאת היתה ברכתו. התלמיד התרעם – אחרי כל הדרך, זאת הברכה? כולם מתים?.
הסביר המורה – זה הסדר הנכון. זאת בריאות. זאת שפיות. קודם מת הסבא, אחר כך האבא ורק אז הבן. זה סוד האושר – הסדר הנכון.

הסדר הנכון הוא זה –
קודם הכאיבו לך
אחר כך כאבת (שזה אומר צעקת, קיללת, הרבצת אם צריך, כעסת מאד, קינאת, זעמת, נקמת, ביטאת את כאבך וכו')
ואחר כך הבנת (ראית שלא התכוון, ראית איך זה מגיע מתוך השריטה והמצוקה של הפוגע, ראית את חלקך בסיפור וכו')
ואחר כך (לפעמים הרבה מאד אחר כך…)  – סלחת.
זה הסדר הנכון.

המערכת החיסונית הרגשית שלנו צריכה להלחם בפלישה.
ככה היא מתחזקת
ככה היא מתייצבת
ככה את שומרת על שפיותך.

פגשתי נשים רבות, מאות. פגשתי מאות נשים שיודעות ממש ממש טוב למה הן דפוקות. שיודעות בדיוק מה שאמא שלהן לא עשתה, או מה שאבא שלהן כן עשה, שמבינות את השריטה לבורייה. שיודעות איך הגיעו לאן שהגיעו, ואיך ילדותן וסיפור חייהן הוביל לשם.
פגשתי גם נשים רבות שמודעות לחלקן בסיפור, איך הן "זימנו את זה לעצמן" ולמה זו בעצם "מתנה" ואיך הן יכולות דרך סיפור חייהן וסיבלן להבין את הסיפור של הנשמה, את הסיבה שבשלה התגלגלו לחיים האלה, לגוף הזה. מבינות את "התפקיד" את "הייעוד" את "שליחותן".
פגשתי נשים רבות שזה שהן מבינות (רגשית ורוחנית) את מצבן – לא עושה שיוכלו לעשות אחרת. זה שהן מבינות – לא עושה שירגישו טוב.
זה שאת מבינה ומודעת ורואה – לא בהכרח עושה שתוכלי לעשות שינוי.

קוראים לזה – מודעות יתר. ולא מעט מאיתנו לוקות בה.
ואז אנחנו מתבוננות ממרומי הפנטהואז על חיינו וחיי אהובינו, ומבינות הכל. אנחנו גם מאד חכמות ומחוברות ומרשימות – אבל עצובות. אבל לבד. אבל מיואשות.

אני מזמינה לרדת אל המרתפים. לרדת הכי נמוך שאפשר למקום בו הכאב כואב והוא לא "מתנה". למקום בו הרגש הוא חומר חיים ולא משהו שצריך להתעלות עליו. או לא להזדהות איתו, או לא לתת לו להוביל.
למקום בו הכל מיידי ופשוט (גם עם כואב) ואת לא "בדרך".
ואת לא "בתהליך".
את כאן ואת עכשיו והכל בידייך.
ואין מישהו מלבדך שיודע יותר טוב ממך מה טוב לך.
ואת לא צריכה "להשיג" ואף אחד לא אומר לך אם הצלחת או לא (חוץ ממך כמובן).
ואף אחד לא מאשר לך, מממן לך, מראה לך
ואף אחד גם לא יכול לקחת ממך כלום.

חברות אהובות יקרות. נשים מכשפות, נשים אמהות –
יש לי חדשות מסעירות!
נולדנו בתוך גוף! בחרנו להתממש בחומר. לחומר יש חוקים – הוא איטי, יש בו זמן, יש בו מרחב ידוע, יש לו קצוות, יש התחלה ויש סוף.
וזה מקסים, וזה ברור –
כי כשאת מרגישה קלה וחיונית ועירנית – זה אומר שגופך בריא. זה פשוט.
כשאת מרגישה כבדה ודואבת ומותשת – זה אומר שאת חולה. זה פשוט.
כשאת מרגישה עצב ובדידות ופחד – זה אומר שנפשך בקושי.
כשאת מרגישה שמחה ורוך ונדיבות – זה אומר שנפשך בטוב.
ככה זה.
זה פשוט.

אז השלב הראשון הוא להגיד – איה! כואב לי! פשוט ככה. מה כואב, איפה כואב, למה כואב, מי אשם בכאב. בלי להבין, בלי להיות נאורה, בלי שתקפוץ ישר זאת שאומרת "אף אחד לא אשם זה אני יצרתי". בלעדיה.

וזה המעבר מ – לספר על המפלצת, ל – להיות המפלצת.
ככה, קצת, לפעמים, בסוד…

למה?
כי כשאת מרשה לעצמך להיות שיא הכאב, שיא הגועל, שיא הפאדיחה – מגיעה שיא השמחה, שיא היופי, שיא הגאווה.
זה למה.
ככה זה.
פשוט.

Read Full Post »

בזמן זה, אחרי שכבר עברתי את נקודת הקצה, את אותה נקודת על חזור, שאליה שאפתי כל חיי וממנה פחדתי ונזהרתי כמו מחשמל, בזמן זה, שבו הדרמות העבריות נראות מגוחכות  במקרה הטוב, ומבישות במקרה הפחות טוב, בזמן זה שבו נקודת המבט המרוחקת מקטינה עד כדי שיכחה את כל תהפוכות הנפש, הסבל והייסורים שהיו – אני משתוקקת להיות יכולה לקסום את הזמן.

אני מדמיינת את סרט חיי ואותי, בתור הבמאית, התסריטאית, המפיקה והצופה – ניגשת בנון שלנטיות אל המכשיר המקרין, לוחצת על הכפתור שעוצר, מחזירה אחורה 20 שנה ומקרינה מחדש, עם כמה שינויים. לא גדולים, אך משמעותיים. אותם שינויים מהותיים שהיו יכולים להפוך את הסבל ליצירה, את הכאב לאמונה ואת הדאגה לשמחה…

ככה, בעודי נשענת על עץ זית עב גזע, כריות מרפדות את גבי השדוף והדואב, ישובה במרכז עצמי, שקטה ומחוייכת, שערי הלבן והארוך פזור, פני צרובות שמש חרוטות בשני קמטים עמוקים המשווים לי מראה מחוייך גם כשאני לא מחייכת, ככה, כשיקירי מטפלים בי מעבר לצורך האמיתי שלי ומתוך כבוד לצורך שלהם, מודעת למעבר החד שעומד להתרחש בקרוב, מנחמת אותם על בדידותם, מעודדת מההקלה הצפוייה לי ביום המחר, ככה, בזמן זה, אחרי שכבר עברתי את נקודת הקצה, אני סוף כל סוף נינוחה. שלווה.

אז למה לא?
למה לא עכשיו?
מה שבטח יבוא מחר…

Read Full Post »

אני נדהמת בכל פעם מחדש לראות כמה הרבה אנרגיה ומאמצים מושקעים בלמנוע רגשות קשים. כאלה שקשה להכיל.
לפעמים נדמה לי שכל האמהות שסביבי, כולל אותי כמובן, עסוקות בכך כמעט בכל שעות המצאותן עם ילדיהם.
רק שלא יהיה כאב (פיסי או נפשי), רק שלא יהיה קונפליקט, רק שלא יריבו, רק שלא תרגיש… רק שלא תבכה, רק שלא ורק שלא ורק שלא… כל אחת בסגנונה. כל אחת לפי מה שמאיים עליה יותר.
על הסקלה הזאת של "למנוע את הצרות", של לא להתעמת עם כאב (בסוד אני מגלה שבדרך כלל שלנו יותר מאשר של ילדינו) אנחנו נעות. כל אחת לפי מה "שמקפיץ" אותה.
אבל אף אחת לא פתורה.
כולנו נגועות.

אולי את ממש "קולית" בכל מה שנוגע לבריאות ומחלות. ילדיך הולכים ערומים בימי חורף קר ואת  לוקחת אותם בקלות לבית שיש בו חולים. את באמת מאמינה שמי שצריך להדבק נדבק, ומי שלא – לא. מחלות שעברו ילדיך ושנראות לך ממש קלות, בעיני אחרות הן קשות והיה בהן סבל רב.

אולי את ממש "קולית" בכל מה שקשור בפציעות ותאונות. אין לך פחד כמעט בכלל גם כשילדיך מטפסים על מקומות מאד גבוהים או מנפנפים במקלות בוערים ומשחקים בסכינים חדות.

אולי את יכולה לשבת בנחת בזמן שילדיך בוכים מעלבון, ולא קמה אליהם עד שהם לא מגיעים אליך. 

אולי כשהילד שלך צועק אמא מרחוק – לא ניגשת אליו. גם אם נשמע שהצעקה מגיעה ממקום של חוסר אונים ופחד.

ואולי את אחת שאין לה שום בעיה שילדיה יאכלו רק חטיפים ושוקולד כל יום, כל היום. לא תצאי מגדררך כדי לספק להם מזון בריא. את  מאמינה באמת ובתמים שהם יודעים מה טוב להם ושהם מאזנים את עצמם באופן טבעי ומתוך הקשבה פנימית לסוגי המזונות ולכמויות.

ואולי כשאת שומעת את ילדיך רבים בחדר הסמוך, לא תתערבי מתוך אמונה שלמה שהם יכולים להסתדר בעצמם ושאף אחד לא יפגע, וגם אם כן – את סומכת שיתגבר.

אז איפה הגבול שלך?
מה מאיים עליך במיוחד?
מהם הרגשות או המצבים שתעשי הרבה בשביל למנוע אותם? (וגם כשאת לא עושה בפועל את מתכווצת ומופעלת מהם בתוכך).

כעס? תסכול? אומללות? מסכנות? כאב פיסי? עצבנות? רעב? בדידות? אלימות? חוסר צדק? פחד? שהילד שלך יפגע בילד אחר? שילד אחר יפגע בילד שלך?

ברור שכשאנחו במייטבינו אנחנו יכולות להכיל הרבה יותר בקלות רגשות ומצבים קשים.
ברור שככל שאנחנו פחות מונעות מהצורך להגן ולשלוט, מהצורך "שיהיה בסדר", ככל שאנחנו יותר מוכנות להמצא ופחות – לפתור, ככל שאנחנו פחות מפחדות (מקונפליקט, מכאב וכו') – כך יותר קל. פחות אנרגיה נשאבת וגם אם היה יום עמוס אנחנו לא גומרות אותו מוטשות.
ההתשה אינה נובעת מקושי. ההתשה אינה נובעת מכאב.
ההתשה נובעת מהמאמץ למנוע אותו.

כך לפחות אצלי.
ואצלך?

Read Full Post »

לא מתאפקת, אז ככה, בינתיים. קצת חיבוקים.
מהמפגש המרגש כל כך שהיה היום – לסיום השנה של מעגל נשים אמהות.
המשך יבוא…







Read Full Post »

Older Posts »