Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for ספטמבר, 2010

מאת: סנורקה
(נכתב ב-2004)

טוב היה אם הייתי  אוחזת בלבי בנפרד.
מגביהה אותו לרגע על כף היד להתבונן בו.
בו בלבד.
 טוב היה להסיר ממנו בזהירות את הפלסטיק הנצמד.

אם הייתי עושה זאת, הרי שהייתי עושה זאת ,מתוך האמונה ששום רע לא יקרה 
ודאי שלא  יינזק או  יורטב נניח..
שלא יתחמם מידי בשרב, פן יתקלקל, שלא ימס, שלא ישבר.

אז הייתי מאמינה.

אם הייתי עושה זאת, הרי שהייתי מסכימה כי הכל מתוכו כבר יכול להתרוקן.
הרבה דמעות, שיציפו -אוקיאנוס, וגם כל הפנים  והאנשים, האנשים ולבותיהם
החתכים והשריטות.
ואפילו האירועים ההיסטורים, היו נושרים מלבי כמו היו עלי שלכת בסתיו. ממש כך.

אז הייתי שקטה.

אז הייתי עוצמת עיניים, נושמת נשימה אחרונה.
ולא עוד כאב. רק שקט.
רוח חמימה שנושבת מתוך פיות ענוגים, מתוקים, של תינוקות עליזים כרוביים,
הייתה עוטפת אותו, את הלב אפילו… והוא היה מתחמם וצוהל.

אז הייתי. שמחה וחולמת.

מתי בפעם האחרונה הכל נקשר לאחד?
מתי היה זה כשהמילה והמראה הריח והציפור..
השמים ושדרן הרדיו… הטיפות על החלון…   היו לאחד
והיית אחת?  והסיבה היתה אחת ויחידה? וידעת.
וזה ניקה לך את הלב טוב טוב,
והרגשת צלול:  אהבה וחופש???

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הרבה אני נתקלת לאחרונה בפנקסי חשבונות כאלה ואחרים…
המצב הזה שבו אני תולה את הרגשתי הטובה בחוץ, באחר, בנסיבות.
כל כך קשה לקחת אחריות על הרגשתי הטובה. כל כך מפחיד, כל כך מחייב.
ואיפה עובר הגבול הדק מאד בין ניתוק (אני כבר "אסתדר" עם עצמי ואבוא "מאורגנת" לקשר) לבין באמת לקיחת אחריות שכוללת תקשורת, שכוללת קירבה ושאין בה האשמה או שיפוט.

מלאכת מחשבת
רקמה עדינה
כל כך כל כך רגישה
כל חוט מוביל להרס או לבנייה…

ודוקא בסיפורי אהבה, אהבת אמת – שם זה הכי נפוץ.
כשלא מוותרים, כשלא מוותרים על עצמי, כשלא מוותרים על הקשר
כמו רדאר משוכלל – כל זיוף, כל פשרה, כל השתקה, כל עיגול פינה – זועק כאילו היה בגידה של ממש.

והקול הפרימיטיבי הזה שבפנים שאומר – זה בגללו. אם רק הוא היה…. (רגיש / מתחשב / מפרנס / מתייחס לילדים / מחזר / מתלהב / רואה את הייחוד שלי / מאפשר לי מרחב..) והרשימה אין סופית, מחקי את המיותר. ובחרי את מה שמרגיש לה כאילו הוא באמת אמת. ככה זה. עובדה.. (עלאק..).
וגם – זה בגללה. אם רק היא היתה… ( מעדיפה את הקירבה על התפקוד / נותנת לי מרחב / מעריכה אותי / נחמדה / מעדיפה אותי על פני הילדים / רואה אותי באמת…) אז – אז הכל היה טוב.

וברור שאנחנו ממרום מושבנו המואר והמודע, למודי ניסיון ופסיכולוגיה ומסעות כאלה ואחרים, ברור שאנחנו יודעות שהוא לא אשם. ברור שיודעות שאנחנו יוצרות את המציאות שלנו, שאי אפשר להגיד – בגללו.
שיש לי חלק, שיש לי אחריות, שזימנתי את זה בשביל ללמוד משהו, שזה מראה לחולשה שלי – רק מלכתוב את הרשימה הזאת כבר מתחילה הסחרחורת.
וכמה, כמה קשה להודות שהקול הזה קיים. שיש איזה אחת בפנים שנעמדת על האחוריות ואומרת בפה מלא – בגללו. אם רק הוא היה.. אם רק הוא לא היה…
וכמה, כמה קשה לתת משקל גדול יותר לטוב מאשר לצדק. במיוחד שהוא לצידנו (הצדק).

אז כמו בכל מחלה –
קודם כל להודות. קודם כל להסכים שיש אותה שם בפנים, את זאת שאומרת – בגללו. את זאת שרוצה שהוא.
היא לא נאורה, לא כל כך מקסימה, לא נדיבה, לא רוחנית, לא סקסית.
היא כן מאד מאד צודקת.
לא אחת שבא לך לרוץ ולחבק…

ואחרי שהודית. שראית אותה ערומה. שראית אותה במלוא צדקה על מגדל השן של בדידותה – תסכימי לראות כמה, כמה היא בעצם חלשה. כמה כח העמדת הפנים הזאת דורשת. תסכימי לראות איך היא בורחת מקירבה כמו מאש. תסכימי לראות את מה היא הקריבה שם, איזה מחיר עצום היא משלמת על להיות מלכת הצדק והמוסר. תראי איך במו ידיה היא מחרבת, הופכת את החיים לעול, את הילדים למועקה, את הטפל לעיקר, את אהובה לאוייבה. תראי אותה. כמה היא לבד. כמה היא צודקת. כמה היא מסכנה. כמה היא מבוצרת מאחורי חומות ה"צריך", ה"נכון". לבד.

ואז כמו בכל ריפוי –
תסכימי לה להיות כזאת. מתחשבנת. צודקת. "נכונה". ותכתבי אותה, ותבכי אותה ותצעקי אותה ותהיי היא. לגמרי. עד לקצה.

ואז כמו בכל קסם –
זוזי צעד אחד הצידה. קטנצ'יק.
את הצעד הזה זזים על ידי הזכרות. על ידי התבוננות.
תזכרי.
תזכרי בשביל מה בכלל כל זה
מה הסיבה, מה הטעם
בשביל מי…
ותראי.
תסתכלי עליו. באמת. לא על הפוזה, לא על העמדת הפנים. לא על זה שנטוש ומבוצר ומרוחק. על זה שפעם בחרת בו בגלל נשמתו. בגלל החיבור של נשמותיכם.
תסתכלי עליהם. על ילדיך. לא על אלה ששופכים ומרביצים ורבים והורסים ונושכים ומקללים. על אלה שאת אמא שלהם, שאת מכירה ויודעת וחייה את נשמותיהם, אלה שלא מאפשרים לך להיות יותר אף פעם לבד. שנאמנותם אליך בלתי נתפסת ובלתי אפשרית… לא על הגוף הקטן – על הנשמה, שהיא לא יותר גדולה משלך אבל גם לא יותר קטנה.

מלאכת מחשבת…

מוזמנות לקרוא גם ב – עד הסוף שמאלה

Read Full Post »

לא פגשתי אותה שנתיים וחצי.
הייתי חייבת את הנתק הזה כדי להצליח לראשונה בחיי לראות את עצמי בנפרד ממנה.
אתמול נפגשנו. סבתא שלי ואני. היא בת 83.

נכנסתי עם אהובי וילדותי לבית אימי ואבי, הומה בילדים, בדודים, רעש…
וכמו באגדות (או בסיפורי זוועה לבחירתכן…) נהייה לי MUTE מכל המסביב – ורק היא. מולי. יושבת בשולחן. מסתכלת בי במבט של ילדים שלא מתביישים להמשיך ולהיישיר מבט, שלא כפופים לחוקי הנימוס.
וככה, מסתכלות זו בזו, וראיתי, וידעתי.
ידעתי שהיא עוד בברית.
ידעתי שהטירוף הטבעי שלה ביחד עם הסניליות מאפשר לה לשכוח את כל החשבונות הפולניים המתבקשים – ולהיות היא. ולי להיות אני.

אז ככה, בתוך ההמולה, בלי לשמוע ממש את המתרחש סביבי – אני ניגשת אליה ומחבקת אותה ומתיישבת מולה – והיא מסתכלת בי במבט צוחק ומטורף ואומרת לי – "אנחנו ביחד הולכות להרוויח כסף". מה???!!???. "למה את מתכוונת סבתא?" אני שואלת, והיא אומרת "את יודעת, בצוענים, את ואני בצוענים הולכות ביחד, את יודעת שאת מהצוענים, נכון?" היא שואלת, ואני מהנהנת, מחייכת ואומרת "כן".
"איך נרוויח כסף, סבתא?" אני שואלת אותה. "מה את עושה עניין", היא אומרת "מי שרוצה להרוויח – מרוויח, מי שרוצה לאכול – אוכל". ואז בפתאומיות מראה לי את האצבעות העקומות שלה ואומרת "זה מהמלחמה", ואני מראה לה את האצבעות העקומות שלי, שמתעקלות בדיוק כמו שלה, ושואלת – וממה זה?, "אה, זה גם מהמלחמה" היא אומרת ומתפקעת מצחוק. ואני גם. צוחקות. בלי ממש סיבה, בלי ממש הגיון, בלי לדפוק חשבון לסבא ולאבא ולאמא ולאחות ולבעלה שמסתכלים בתמהון….
חזרנו להיות ביחד.
ותוך כדי הצחוק היא מסתכלת על סיטה שלי ושואלת אותה "מי את?" והיא עונה, בלי להתבייש – אני סיטה, ומי את?. "אני יפה, סבתא יפה, סבתא יפה עפה", ומנפנפת בכנפיים דמיוניות. וסיטה – "זה שם מצחיק", "אז תצחקי" אומרת סבתא וממשיכה לצחוק בצחוק המכשפות הצועניות שלה. וסיטה צוחקת גם. וגם אני.
ואז סיטה מפסיקה לצחוק, מביטה בעיניה של סבתא יפה ואומרת לה: "מספיק כבר עם העניין הזה!".
וסבתא פונה אלי ואומרת לי "היא מסוכנת (לא ברור לי מאיזה שפה תרגמה את המילה הזאת, אבל אני יודעת שלא מדובר בסכנה), גם אני הייתי מסוכנת, גם את!".
ואחר כך, כשנפרדנו – אנחנו מתחבקות. ותוך כדי החיבוק היא מברכת אותי – שיהיו לך חיים טובים, שתהיי בריאה, שכל המשפחה שלך תהיה בריאה, שתהייה לך נחת מהילדות… ועוד ועוד ברכות בעברית מהולה ביידיש מהולה בפולנית… ואני אומרת לה תודה סבתא בקול רם, ובלב אומרת – וסליחה. והיא בקול רם – "לא סליחה, לא צריך סליחה, אין שום סליחה… את לא צריכה להגיד סליחה".
היא עדיין קוראת את מחשבותיי…

אתמול נפרדתי מסבתא שלי.
זאת היתה פרידה עצובה.
וגם שמחה.
אני מרגישה הקלה. מרגישה שלא ברחתי. מרגישה שבאמת באמת סלחתי לה.
אני אוהבת אותה מאד. בכל ליבי.
הברית שלי איתה מוחשית לי מאד עד היום. 

בדרך כלל, כל כך קל לוותר ויתורים גורפים.
זה כל כך פשוט לחלק לטובים ורעים.
לנתק ממי שפגע.
למדר במגירת "הדפוקים".

אני מרגישה שהצלחתי גם וגם.
לקח לי 43 שנים לעשות את זה.
הייתי צריכה שהיא תהייה בת 83, לא יכולתי לפני.

תודה סבתא
בזכותך אני מי שאני היום
את נתת לי את חיי
את השבת את נשמתי
בזכותך שרדתי.

תם ונשלם – חופשי חופשי חופשי.

הסיפור ב"מכשפות נעלמות רק קצת".

Read Full Post »

מאת: רות לונה לב

מעכשיו זה בשבילי! בשבילי! הכל נברא למעני. אין שום משימה שעלי למלא ושום אדם שעלי להיות או לשרת. אני כאן בשבילי וכל מה שיש כאן הוא במיוחד במיוחד עבורי!
כל-כך הרבה תורות רוחניות המלאות ברעיונות "יפים" מכניסות עוד ועוד את התורה שאנחנו כאן כדי לשרת, כדי לתת, כדי לרפא, כדי לשנות, שנתמלא דרך זה שניתן, שצריך לשרת את הכלל, את הנזקקים, שיש תפקיד אותו עלינו למלא. ואיך יעשה כל זה כשהכלי ריק? איך ינתן דבר למען האחר כשכל אדם לעצמו זאב?

ההזנחה הזאת היא כמו מחלה ממארת. הכי קשה היא אצל אימהות. הכל למען הילדים, בשם האהבה.
אימהות הופכות למשרתות, כלי בידיי החיים, בידיי הילדים ההופכים להיות המשעבדים, הסוהרים.. והילדים האלה כל שהם מבקשים זה לדעת כל כולם שכל העולם הזה הוא למענם כדי שיוכלו לפרוש את כנפיהם ולעוף ולחיות.
איך ידעו זאת כשאמא נותנת ונותנת החוצה ולמענה לא נשאר דבר? הרי ילד לא מקשיב לערוץ החיצוני, למה שנאמר במילים, ילד מקשיב לערוץ הפנימי- לאיך שחיים את החיים, לתפיסה הפנימית העמוקה.
אם אומר לילדיי להיות נדיבים ואולי אף אהיה נדיבה כלפי אנשים אחרים אך לעצמי אהיה קמצנית ואצמצם אותי, הדבר אותו ילדיי ישמעו הוא שאין עבורי בעולם, מה שאומר שגם אין עבורם.
זה כמו חור שכל חדוות החיים והיצירה דולפת דרכו. הכל נהיה משימות שצריך למלא, למען האחר.

פעם אהבתי לבשל. הייתי נמלאת שימחה ויצירה במטבח. היום הבישול הפך להיות באוטומט, אני מבשלת כי אני חייבת. " בכל יום צריך להכין ארוחת צהריים לילדים" ואז זה הופך לכלא, למשימה שצריך לבצע. ואז כל דבר הוא מעייף נורא. הכל סמיך וכבד. הדבר הזה, הנגע הזה, צובע את כל החיים בצבע אחד. אין יותר גוונים. אין מקום לשינויים. בכל יום יש את אותן משימות אינסופיות, יש זמן לכל דבר ואין מקום להפתעות. וואו, איזה שעמום. איזה טעם תפל.

כשאני יודעת כל כולי שהכל באמת באמת בשבילי, אני הופכת להיות מרכז החיים שלי, המושכות בידיי, אני היא המובילה את הדברים ואז ילדיי יכולים לבוא, להצטרף ללונה פארק של החיים.
כל יום הופך להרפתקה, כל יום הוא חדש, שונה. כך זה גם עם אנשים אותם אני פוגשת. כשאני מלאה, כל כולי בשבילי, כשאני בהתרגשות בתוך הלונה פארק, לפעמים למעלה, לפעמים במורד התהום, חיה, דינמית, משתנה,כל כולי מלאה חיות ושמחת חיים שופעת, אז כל מי שבקרבתי מתמלא מכך, מקבל מהשפע הזה בשביל עצמו.

ברכתי לשנה החדשה היא שהחיים ימלאו צבעים, גוונים שונים ומשונים, שהצבעים יתערבבו, שיהיה בלאגן , שיהיה מקום לחדש, לשינוי אמיתי לקרות בכל רגע ושיהיה כיף, ממש ממש כיף.
שנהיה מופתעות. שנתחדש. שנפטר את את עצמינו ואהובינו מהתפקידים, ממה שאמור להיות
ונסכים בכל ליבנו לקפוץ למים מבלי לדעת כלום, להתאבד אל הלא נודע ולהרגיש את הלב פועם בחוזקה.

ושבכל יום נסתכל במראה ונאמר בקול גדול- מעכשיו, זה בשבילי!!!

Read Full Post »

הנה פירוש מהמם לאהבה (אחד הטובים ששמעתי בזמן האחרון….) –   

איומים
תנאים
רגשות אשמה
מניפולציות
הטפה
העמדת פנים
התנשאות   

שתהיה שנה טובה!
שנת שחרור וחופש. גילוי לב. פתיחות. גמישות. עצמאות ושחרור.
ושאף אחד, אף אחד, אף פעם – לא יגיד לך מה לעשות!
ובטח שלא בשם האהבה.   

כי הצניעות שלך זה הכבוד שלו…..   

 

h2> 

Read Full Post »

אגדת עם נוירושבדית – או – מי ינצח ת'אהבה
(נכתב ב – 2002)        

מאת: שני סמואלוב
(בהשראת פיול ונורית זרחי)

אמונה ופושטה (במלעיל) היו אחיות. שתיהן היו מכשפות והיו הפוכות זו מזו. אמונה הייתה סחבקית של אלוהים. לא היו לה שאלות. רק תשובות. היא הייתה מסורה לגמרי ועסקה בהבנות, התגלויות ומעברים מחוץ לגוף וחזרה.
פושטה הייתה אוכלת, ישנה, מזדיינת, נכנסת להריון, חייה, מרגישה, רוצה. הייתה אישה פשוטה ונהגה לומר "הכל חארטה, אין דבר כזה" על מיני דיבורים גבוהים כמו גדלות נפש וכאלה מין.
הן גרו שתיהן באוטו כחול והיה להן די צפוף שם וגם בכלל לא קל להחליט לאן נוסעים ומתי ולמה. אבל הן היו מחוברות בברית דם ואפילו שהיו מתקוטטות לא מעט וגם יורדות אחת על השניה בכל הזדמנות שנקרתה בדרכן, הן היו מחויבות זו לזו ומחוברות אחת לשניה בחבל הטבור.

בבוקר כשאמונה הייתה מתעוררת עם שמחה בלב והייתה שרה את שמחתה בקולי קולות הייתה פושטה מתפלצת מהקולניות ורק רוצה להזיז אותה הצידה ושתיתן לשתות את הקפה והסיגריה בשקט. פושטה אומרת- יופי אמונה, יופי אהבה, יופי יופי יופי ונכנסת ללחץ היסטרי בגלל שלא ידעה אם זה שעכשיו יורד גשם אומר שלרצות מטריה זה קריטי או לא ואז אם זה יותר חשוב מלהגיע בזמן או לא ואם כל זה אומר שהיום יתחרבש בגלל זה או לא?
ובאותו זמן ממש, אמונה חוותה אהבה וזרימה וקלות ופשטות. כל דבר היה מציף אותה בגל של אהבה ומיד הייתה רוצה לכרות ברית עם אנשים שאהבה. היא אהבה מאד לכרות בריתות והיה לה כלי גדול, מין כד עגול שהיה מלא באבנים בכל מיני גדלים והיא אהבה להתעסק עם האבנים ולסדר אותן בכל מיני צורות שונות ומשונות.

יום אחד פושטה אמרה: נכון, כל אחד יש לו את הדברים שלו ולי יש את הדברים שלי אבל שלי נראה לי גורלי אז בואי נמצא שלושה דברים שהם גורליים לשתינו ואז נוכל להיזכר מה בכלל הסיפור שלנו. בואי ניסע למקום אחד שבו המחשבה על החיים והחיים עצמם זה אחד.
אמונה שהייתה בן אדם טוטלי עם עוצמה שבאה ממקומות אחרים ועם מקום גדול בלב, אמרה "או" ומיד הניעה את האוטו והן יצאו לדרך למקום אחד.

הדרך ארכה כמה שנים, זה היה תהליך, לא בבת אחת. אף אחת לא בדיוק זוכרת את כל המראות והאנשים והאירועים בדרך, זה היה כמו בחלום, די מעורפל אבל הייתה שם דרך שהן התגלגלו אליה והיא הייתה בעליה. כל הזמן התחזקה יותר ויותר. הרוח התחזקה, השיפוע של העלייה התחזק, ובטוח שבדרך הן הגיעו למין קניון גדול שנפער באמצע הדרך, זה היה מין פער בין גדה אחת שלו לשניה. הפער היה מורכב מסלעים וצמחים ועפר והרחק למטה זרם נחל כחול ויפהפה שפשוט קרא להן לבוא ולהתקרב אליו. במפתיע שתיהן הסתכלו אל הנחל ואז אחת אל השניה והנהנו בחיוך רחב זו לזו.

הן ירדו לתוך הפער ברגל. לא היה ממש שביל שהוביל לשם ולכן הן פילסו את דרכן בעצמן. לעיתים התגלגלו למטה בלי שליטה ולעיתים בחרו בקפידה את דרכן בינות לעצים והסלעים המשוננים.

כשהגיעו למטה נפער פיהן בתדהמה למראה ולריחות ולקולות. הנחל זרם בזרם קל ופשוט של אהבה. היה זה נחל של אהבה. שתיהן הרגישו בזה באותו זמן ולא היה להן צל של ספק בכך. הן התענגו על ההרגשה והריח והמראה ממושכות. ואז, בבת אחת הן הפנו את תשומת ליבן לגדת הנחל שעליה עמדו. הן הרגישו שהחומר ממנו היא עשויה הוא טוב. הן עמדו על גדה שעשויה מטוב, והגדה היתה ארוכה ורחבה. הרבה טוב היה שם. בבת אחת הן נשכבו על גבן על גבי הטוב והתפלשו בו תוך צחוקים ושאגות שמחה ודגדוגים והשתוללויות. כשהן עצרו שוכבות על גבן כדי לסדר את נשמתן שכמעט פרחה, הן הרגישו שהיו דברים בגדה. כל מיני דברים. סלעים גדולים וקטנים שביצבצו גם מתוך הנחל. הכל היה זרוע בדברים, מתחתן מאחוריהן ומכל צדדיהן. הן הסתכלו זו בזו לקחו אויר ואמרו: שלוש ארבע…. לא היה דבר שהן לא עברו עליו.
בקפיצות ובדילוגים ובזחילה וגילגולים תוך שהן מזמרות: לא עוברים על יד דברים! לא עוברים על יד דברים! ומתוך הגילגול והבילבול הן נחתו בתוך הנחל, רטובות לגמרי, צוחקות לגמרי ומאושרות לגמרי וממש ביחד הן אמרו: יש דברים שעושים לי את זה.

Read Full Post »