Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for מרץ, 2011

תיכף תיכף תיכף – בשבוע הבא – מכשפוטובות אביב – מכשפוטובות השמיני!!!!

הנה הזמנה מקדרתה של קרן זיסי בר

מכשפות.

להיות או לא להיות….?

לקפוץ או לא לקפוץ

ליפול או לעוף?

תגידי מה?

לכל השדים,

לכל הרוחות…..

מה זה יהיה זה איתך

את רוצה?

חי חי חי וחה חה חה

אם אני טובה אז אני רעה…..

ואם אני רעה אז אני טובה

להסכים הכל מכל ומכל….

להכל

לקום ליפול ושוב להתערבב כך,

כי חייב לצאת מזה משהו מוצלח

הרי המכשפות משחקות למטה

בלי שאמא תקרא להן פתאום לארוחת ערב או אבא

הן מצידן אוכלות את החיים

שותות את האמת הרועדת בלי מזלג וסכין

חה חה חה

הן מסכימות

כבר מסכימות

נעתרות ומתירות

רק כי אין להן בררה אחרת

או טבע אמיתי אחר

האם את מכשפה?

בתור אחת- עלי לספר לך שכבר כלו הקיצים

אחרי שנגמרה ההצגה נדלקו הפנסים

נותרת בלי מסכות מול עצמך והחיים

מי בחרת להיות אז ?

דואגת או שואגת?

ובכל מקרה מבקשת מעומק הטוב

לפרוץ את המעגל לפרוץ מתוך גבולותיך

להתחדש, להתנער, להיזכר, להשתחרר,

לוותר, להישבר, להפסיק להיזהר,

לעמוד מול כל האסורמותראסורמותראסורמותר

ולנצח

על כל המקהלה כולה.

(את זובין וכל הסימפונט.)

רק בואי בואי בואי

יש עוד יש עוד יש עוד

שלא

שעדיין

שטרם

שאו טו טו…..

בגעגועים

בציפיב ובשקיקה

לעונג הבא

קרן

מודעות פרסומת

Read Full Post »

עצומה שמיועדת לתמיכת המועצה של פרדס חנה בקיומו של הבית העגול

אחיותינו הנפלאות הנהדרות והמדהימות מעין-כמותן
שמקיימות בחייהן וברוחן את החזון והמקום האחד והיחיד –
הבית העגול – מקום בו יש לילדים את החופש להיות מי שהינם

זיסי קרן בר
וסיגול אור

הולכות להפגש עם אדון חיים געש, שהוא ראש מועצת פרדס חנה – כדי לגרום לו להתאהב…
זה לא כל כך פשוט… לא כל כך קונבנציונלי…. לא כל כך מוכר… ולא כל כך מובן…

אבל – – –

בהחלט אפשרי!!!

אדון חיים געש הוא איש פוליטי.
נכון נשמח להצביע לו אם יאפשר לבית העגול להתקיים?
נכון?
נכון?

אז בואו לחתום על העצומה הזאת – שיראה ויבין מה אנחנו (הקולות המצביעים…) רוצים

הנה כאן –
http://www.atzuma.co.il/baitagol

תודה רבה!

קישור לאתר הבית העגול:
http://www.bait-agol.com
.

Read Full Post »

שבת בבוקר יום יפה
אמא שותה עוד כוס קפה (באמת)…
7 ימים ללא עישון
אני עדיין בחיים, יותר ויותר מיום ליום.
זה קשה לאללה!
אבל – תשמעו קטע – זה רק מאד מאד מאד קשה. זהו.
ללדת היה יותר…

רציתי לספר לכן כל מיני דברים משמחים –

מכשפוטובות 8 (8!!!!) של האביב הולך ונרקם. הכינוס יתרחש בביתי. פרטים מפורטים במייל למכשפות שבעניין.

הבלוג עף בקצב מסחרר – הרבה תגובות והרבה שיחות והרבה עניין אמיתי. מחכים בקנה רשומה של מיכל גולדברג, מרגשת מאד ועוד רשומה של מירה. אני מחכה עם הפרסום כדי לתת קצת מרחב נשימה לרשומות קודמות.

מעגל נשימהות (של הנשים אמהות) בימי שני הפך לכינוס מדהים ומרומם ועמוק ומשמעותי של חבורת אמיצות מחוייבות.

החלה ההרשמה למעגל נשימהות של שנה הבאה (יש כבר מתעניינות) שיתקיים בימי שני החל מספטמבר. ההרשמה תיסגר ב-13 נשים.

הגיע המשקיע לדיסק השלם של "יש לי אותי" (זה שאתן עוד לא מכירות…) שבדיוק בדיוק הוא שיר אחד ממנו. זה קרה בצורה קסמית ופלאית. ביקשנו 33,000 שח להפקה (ככה זה עולה בדיוק). ונקבל – 33,000 שח להפקה.
תחילת עבודה בסוף אפריל.

וגם – הדרדרתי לפייסבוק. יש לי דף (רוצות להיות חברות שלי?) ובמיוחד יש ל"בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב" דף. בזכות רות הטכנולוגית המדהימה שהקימה אותו. כנסו לשם ותאהבו את זה מאד. אנחנו עוד מחפשים משקיע לקליפים…. וככל שיש יותר אוהבים בפייסבוק וצפיות ביו-טיוב ותגובות וכניסות בבלוג של בדיוק – הרי זה משובח…

מרגישה מבורכת
מודה לכל העולם אשתו ילדיו ואפילו המאהבת שלו…
נוסעים היום, חוזרים בראשון או שני.
הרבה אהבה לכולכן
פיול

Read Full Post »

מאת: יהלי וייקסמן

אז מה יש בה בתופעה הזו שככה כל כך אוחזת בי,
שאני כל כך רגילה אליה,
שהיא כמו מהותי השניה, אולי אפילו הראשונה.
למה הצורך הזה הבלתי נשלט להיות תמיד בשני הצדדים,
להתלבט, לא להחליט, תמיד לראות גם את הטוב וגם את הרע,
להיות כאן, אבל לא ממש איתך,
לרצות משהו בכל לבבי ועדיין לשמוע ולהרגיש את הספק מפעפע בקרבי.

האם יש טעם להיכנס לניתוח מצב, לראות, שוב,את עצמי הילדה, משחקת בשני חצרות,
הולכת לבקר בשני בתים,
חייה חיים נפרדים, כפולים ומשולשים.

אני, ילדה,שמנסה להבין מה רוצים ממנה,
שמנסה לעשות את מה שאחרים חושבים שטוב עבורה.
אני קטנה, אני גדולה, עדיין לא מבינה,
עדיין לא מפנימה,
ואולי כדי לא באמת להימצא, בוחרת להישאר אבודה,
תוהה ובודקת ומחפשת, לא ממש מחליטה.
לא יודעת מה אני רוצה.
באמת?

רוקדת על שתי חתונות.

שלא חס וחלילה אפספס!
מה יש בה בבחירה הזו שהיא כל כך מפחידה,
כל כך משתקת,
הרי ברגע שלא אבחר מייד אפסיד,
אפסיד את יכולת הפעולה, את היכולת הנפלאה של העשייה..

אז שוב,דוחה…דוחה…דוחה…
למה לקחת החלטה..?
מסתתרת מאחורי עננת ה"עידן החדש", הזרימה,
היקום שיביא לי סימנים,הקלפים שיגלו לי את השבילים.
ואיפה אני?
איפה הצרכים שלי?
הרצונות.
איפה סתם האפשרות לעשות טעויות.

ומה יקרה אם אעשה טעות? מה יקרה?
כבר לא אהייה מושלמת, בטח לא יאהבו אותי,
וכל הדברים האלה פשוט משתקים אותי.
אז אני אשתוק,אשתוק מול העולם, אשתוק מול עצמי,
לא אדבר, לא אתרגל, לא אהייה כאן בכלל.
עדיף להיעלם.

הדרך הזו שנפתחה בפני היא דרך הלב,
היא האפשרות היחידה. פה מרגישה שאין ברירה.
עכשו, כאן, בחיים, מרגישה, צריכה, לא מסוגלת יותר להסתיר.
לא רוצה לחיות יותר מהראש,
רוצה לחזור ללב, להרגיש, לעשות,
וגם לטעות, לעוף ולהתעייף.
להיות אנושית.
לדעת אותי, להרגיש – מה הגבולות שלי? מי אני?
ולדעת את הילד שלי – להרגיש, מה הוא צריך, מה הוא מבקש,
מה הוא מראה לי, ממה הוא חושש.
ואת האהוב שלי, לראות אותו, לא לנחש,
לא לחשוש שהכל מתפרק

מתי כל זה ייפסק?????

די! אני אומרת לעצמי,
תרשי לעצמך כבר להיות אני.
זה פשוט, זה כואב, זה שמח או עצוב.
אבל זה כאן, וזה שלי.

נולדתי בפורים!
וזו בדיחה נחמדת,
ככה כל חיי מאחורי מסכה מסתתרת…

Read Full Post »

כשאני מתחתנת איתי אני במרכז. אני חשובה לעצמי. אני בונה בית מקדש לפנימיות שלי. אני מתמסרת לגמרי, זה מוחלט. לא – טועמת, מבקרת, בודקת מנסה. כשאני מתמסרת ומתחתנת איתי אני לוקחת אחריות על הרגשתי הטובה.

אתן יודעות – חתונה זה לא סטוצ
לגדל ילד זה לא לגדל חתול…
אני סוגרת אחרי את הדלת ולא משאירה אפילו חריץ. אני בוחרת לא לברוח, לא לצאת כשקשה לי.
אני נשארת.
אני נשארת איתי, לא הולכת ממני.
סגירת הדלת היא חסד ולא עונש.

אני מתמסרת אלי, אל כל כולי. נכנסת וסוגרת את הדלת. לא רק כשאני טובה ויפה ומוצלחת. וגם לא רק כשאני במשבר ובהתרסקות מוחלטת ואין ברירה. אני בוחרת בזה כדרך חיים. מעתה ועד עולם. לתמיד.

אני מסכימה מבחירתי החופשית לבוא אלי, להכנס ולסגור את הדלת. לא ללכת. להשאר. לא לעזוב לי את היד. לא להתחרט.

ויחד עם זה סוגרת את פתחי המילוט…
כי אני היחידה שיכולה באמת להתמסר אלי. רק ממני אני יכולה לקבל את החשוב לי מכל – להרגיש אהובה ורצוייה ומוערכת בכל מקרה. גם כשאני רעה ומכוערת ונכשלת, גם אם יקח המון זמן, גם אם יעלה המון כסף, גם אם לא יראה טוב לסביבה,
גם אם יהיו עוד ועוד קשיים, גם אם לא אבין לאן זה מוביל, וגם אם ארגיש טיפשה, וגם אם ארגיש לא שייכת, וגם אם זה לא יהיה נוח, וגם אם זה יאלץ אותי לעשות שינויים משמעותיים בחיי, וגם אם לא יאהבו אותי, וגם אם זה יאלץ אותי לשאול שאלות שלא שאלתי אף פעם, וגם אם ארגיש לבד, וגם אם נורא נורא יכאב….

בוחרת להשאר איתי
ואז עם אהובי
ואז עם ילדותי
ואז עם כל העולם אשתו וילדיו…

באהבה.

גאה ושמחה לפרסם כאן שיר שכתבה מירה זעירא בעקבות טכס חתונה שערכנו השבוע במעגל נשים אמהות –

הרכבת הגדולה או – "יש לי סיכוי להינצל אני חושבת"

מאת: מירה זעירא

אני והמפלצת יצאנו לדייט
זה היה בבר מעופש
היא אמרה לי – "אני אוהבת אותך, תתחתני איתי,
נצא לירח דבש".

אמרתי לה: "מה פתאום, את מפלצת מגעילה, עלובה"
היא אמרה לי, "עזבי אותך משטויות, מפלצות זה הדבר הבא!"

ישבתי בבית נקייה, מאופרת
הכול היה מתוקתק
בכל זאת הרגשתי קצת עצוב ולבד כשבדלת מישהו דפק,
זו הייתה המפלצת, היא הביאה פרחים, הסתכלה במבט מהורהר
"תתחתני איתי, עצוב לי לבד, בואי נרד כבר לבר".

ירדנו לבר, היה ירח מלא, צפוף והומה מאדם
שתינו, דיברנו, אכלנו קצת צ'יפס,
האמת – סך הכול די זרם.
יצאנו, טיילנו לאור הירח, ברחובות העיר הגדולה,
נשיקה גנובה, חיבוק, נגיעה, ואז בהלה, בהלה!

זו מפלצת! מפלצת!! מה השתגעת??
איתה להתחיל רומן?
השתגעת? התחרפנת? מה אמא תגיד?
תברחי מהר מכאן.

ברחתי, טיפסתי, רצתי מהר,
מהר ככל יכולתי
חייב להיות דבר אחר
שפחות יפחיד אותי.

עברה שנה, עברו עשר שנים, אולי אפילו יותר
ישבתי בבית, הכול מתוקתק, בכל זאת משהו חסר.
היה לילה בהיר, ירח יפה, פתאום עלה זיכרון,
של חיבוק, נגיעה, מגע של הלב – אמיתי, מיוחד ונכון.

ירדתי לבר, הוא היה מעופש, המפלצת ישבה בחצר
ניגשתי אליה ואמרתי לה: "בואי, צריך לדבר."
היא הייתה עצובה, היא הייתה רטובה והייתה מאוד מפלצתית
היא אמרה לי: "בסדר, אבל דיר באלאק איתך, הפעם תהיי אמיתית".
אז צללנו, נפלנו, נבהלנו ועפנו הכי רחוק שאפשר
בחרנו, ברחנו, חזרנו, אמרנו שהכול, וגם חול פה מותר

לילה חורפי, רעמים וברקים, רוחות חזקות מנשבות
ביחד, ביחד, לעולם לא לבד, מתחבקות וכל כך אהובות.

Read Full Post »

הגיע אתמול במייל המכתב הבא – (שיניתי את השמות כדי לא לחשוף את הילדה).

אורית ושי היקרים,

נתגלגל לידי המייל שלכם שמספר על איך נכתב השיר ואיך הופץ ואיך שרה אותו עכשיו גם בתכם, אלי.
אני לא יכול בינתיים לשמוע אותה ביו-טיוב, וגם לא להכנס לבלוג שבבניה, כי אני נמצא כרגע בהודו והאינטרנט כאן איטי מדי, אבל בעוד כחודשיים אני חוזר ואז אכנס לשם.

בינתיים, אני רוצה לספר סיפור קצר (בטח יש מאות כאלו) על מה השיר עשה בשבילנו:
לפני כמה שנים, כשהבת שלי ענבל היתה קצת יותר מבוגרת מאלי שלכם עכשיו, היתה לה תקופה קשה בביה"ס. היא לא היתה מספיק 'מקובלת', חשבה שהיא לא מספיק רזה, לא תמיד 'הלך' לה עם המורים, גם בבית לא היה קל (היינו לקראת פרידה) והיא לקחה את הכל די קשה וכבר חיפשנו עבורה סיוע מבחוץ.
ואז אח שלה, שיר, שהיה כתב של גלי צה"ל, שלח לה מהצבא במייל את השיר הזה. ענבל התלהבה והחלה לשיר אותו, בקולי קולות, פעם אחרי פעם, יום אחר יום. בהתחלה חשבתי שזה בגלל ששיר שלח אותו (ענבל משוגעת עליו) אבל אחרי ששמעתי את המילים, הבנתי שזה בדיוק מה שהיא היתה זקוקה לו והתחלתי לשיר אותו יחד איתה וכך נולד 'מוסד' חדש בבית: "בדיוק, בדיוק", מוסד שמתפקד איתנו במשפחה עד היום בשעות הצורך.
זהו. לא ביג דיל, אבל בשבילנו זה היה המון.

המון תודה לכם, ושאלה קטנה לסיום. איך אפשר לשמוע / לקרוא את 10 השירים הנוספים שכתבתם אז?

בברכה,

מיכאל.

כל כך מקובל בעולם שלנו שאוהבים מישהו באופן כללי. באופן עקרוני. כמו בסרטים שמישהו אומר למישהי "אבל אני אוהב אותך כל כך" רגע אחרי שהכה אותה או זלזל בה או סתם היה אטום אליה לגמרי.
כשילד מעיז להגיד לעצמו – בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב – הוא נזכר במשהו שהיה שלו ואבד לו. הוא מוציא את עצמו מהמוסכמה האיומה הזאת שאפשר לאהוב מישהו או להעריך מישהו באופן עקרוני.
כי העולם הוא מוזר, כל ההורים יגידו שהם אוהבים את הילד שלהם או הילדה שלהם. שהם גאים בה, שהוא הדבר הכי חשוב בחיים שלהם… אז איך זה שכמעט כל הילדים (בני 5 או בני 45) עסוקים רוב הזמן בלהשיג אהבה והערכה מההורים שלהם?
זה קורה בגלל שההורים "באופן עקרוני" אוהבים, וברגעים מסויימים (טכס סיום שנה, כשהילד מתנהג יפה, כשהוא ישן, כשהיא מסיימת קורס טייס) ממש גאים בהם. אבל רוב הזמן הם מחנכים אותם, מעצבים אותם, מראים להם מה אפשר לעשות ואיך כדאי להתנהג – בשביל לקבל את ההערכה והאהבה הנכספים…

ולא רק הורים – גם נשים "באופן כללי" מעריכות ואוהבות את בני הזוג שלהם ורוב הזמן מתלוננות עליהם.

ולא רק נשים – גם גברים "באופן עקרוני" אוהבים ומעריכים את נשותיהם ("אחרת למה התחתנתי איתה???") אבל רוב הזמן מראים להן מה חסר בהן ואיך כדאי להשתפר…

מעט מאד אנשים בכלל וילדים בפרט מרגישים שבדיוק בדיוק כמו שהם, עכשיו, ככה זה טוב.
ובגלל שזה כל כך מקובל, האהבה העקרונית הזאת, בגיל מוקדם מאד ילדים מבינים שכשאמא או אבא אומרים שאוהבים אותם – זה לא בדיוק בדיוק כמו שהם עכשיו אלא באופן עקרוני. הבעיה היא שפשוט אי אפשר להרגיש עקרון… ובטח שלא להשתמש בו כשקשה.

וזאת רק ההתחלה.
בעצם זה הרבה יותר גרוע – כי דווקא ברגעים שילדה או ילד הכי צריכים להרגיש אהובים ובעלי ערך – כשהם חלשים, מבולבלים, דחויים, נכשלים, תוקפניים, מיואשים, בודדים, עלובים כל כך – דווקא אז הם כמעט תמיד מקבלים הצעות איך להשתפר, דחיפה להתגבר, "ביקורת בונה" (איך ביקורת יכולה לבנות משהו????).
מה שהם לא מקבלים זה את התחושה שדווקא עכשיו, בדיוק בדיוק כמו שאת – ככה זה טוב. ואני אוהבת אותך ככה. ורוצה אותך איתי ככה. כמו שאתה. כמו שאת.
בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב – מזכיר את הסוג הנשכח הזה של אהבה.
מזכיר ש – לא "באופן עקרוני", לא דברים מסויימים בי לפעמים אהובים, אלא – בדיוק בדיוק כמו שאני עכשיו (עם החצ'קון על הלחי, אחרי שהכנסתי מכות לאח שלי, אחרי שפיטרו אותי מהסטרט-אפ שחלמתי עליו כל חיי, בזמן שאף אחד לא רוצה לבוא לסדנאות שלי, אף אחד לא רוצה לשחק איתי, עליתי עוד 5 ק"ג, אישתי בוגדת בי, אמא ואבא שלי נפרדו אתמול, איבדתי את כספי במניות בבורסה, הגבר שרציתי בכלל מעדיף גברים…) – ככה זה טוב. אני שלם. לא חסר בי דבר. מותר, כן, מותר לי אותי לאהוב!
וכל מי שחושב אחרת – חי בסרט….

Read Full Post »

שמחה מאד ואף גאה להציג כאן את הוידאו קליפ החדש של "בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב"
תהנו!

מוזמנות מאד גם לבוא לבקר באתר

תודה

Read Full Post »