אנחנו נוסעות באוטו, סיטה בת ארבע וחצי, ואני – כביש מהיר, קצת אחרי השקיעה.
פתאום מתוך כלום – בכי. בכי אמיתי, קורע לב.
אני – מה קרה סיטה?
היא – אוספת את הנשימה שלה בקושי ועונה תוך כדי התייפחות – אני לא רוצה למות.
אני – אוספת את עצמי, נושמת עמוק, מחזיקה את עצמי לא להעביר נושא – את יודעת, יש חלק בך שלא ימות לעולם, שתמיד ימשיך (נאום הנשמה וההבדל בין גוף לרגש לנשמה ושהיא זה לא הגוף שלה וכו').
היא – בוכה יותר חזק, יותר בכאב, גוון של ייאוש בבכי
אני – אבל את יודעת, זה יהיה עוד המון זמן
היא – אבל זה יהיה, ואת לא יכולה לשנות את זה, אפילו לא את! אף אחד לא יכול!
אני – מנסה להזכר בגדולות שלי ואם השאלות הקיומיות האלה הגיעו כל כך מוקדם, מנסה להיות איתה בכאב הגדול מאד הזה, ההכרה הזאת שנחתה כך פתאום לגבי הזמניות שלה. הזמניות בכלל. המוות. וזה שאמא לא יכולה לעזור בזה בכלל. נושמת עוד קצת, מחפשת מקום לעצור (כביש החוף, תנועה ערה). נזכרת בזה שלמרות שמדובר בנשמה גדולה זאת עדיין ילדה קטנה ומזכירה לעצמי לחזור מהאבסטרקט אל שפת הילדים… אומרת לה – נכון עכשיו את ילדה קטנה?
היא – כן
אני – נכון אחר כך תהיי ילדה גדולה כמו אלי?
היא – כן
אני – ונכון אחר כך תהיי נערה כמו גו?
היא – כן
אני – ואז יהיה לך אהוב? ותהייה לך ילדה? תינוקת קטנה אולי….
היא – קצת נרגעת, טיפונת חיוך – כן
אני – והתינוקת תגדל ותהייה ילדה ואז נערה ואז יהיה לה אולי אהוב..
היא – או אהובה! (זה מהדיבור הקודם על מגדרים…)
אני – נכון, ואז יהיו לה אולי ילדים ואת תהיי סבתא, מביטה בראי, רואה חיוך קטן ולשון מלקקת דמעה, מתאפסת מהשוליים לכביש בחזרה…
היא – זה באמת עוד הרבה זמן
אני – כן
היא – אבל זה עדיין עצוב
אני – כן. רוצה לאכול אולי פנקייק? שנעצור?
* * *
סוד האושר, סוד הקיום האנושי, סוד האהבה, סוד השינוי – סוד הכל הוא – להשאר בקרבה בתוך כאב.
ככה.
להשאר בקרבה בתוך כאב, בתוך קונפליקט, בתוך ייאוש ודכאון, בתוך פחד.
להשאר בקרבה.
להסכים להיות קרובה כשקשה. באמת. הלכה למעשה. לא כסיסמא.
הרי כל כך קל לנו על ילדינו להגיד – למה הוא… למה הוא הולך כשקשה לו? למה חותך? למה מחרים? למה מסובב את הגב? למה מרביץ ומקלל? למה אטום? למה מפעיל מניפולציות כשנפגע? למה? למה….
הרי כל כך קל לנו על ילדינו לצפות שישארו לפתור. שיסכימו לדבר. שיסכימו לראות את האחר. שיסכימו להקשיב.. שיהיו מאירי פנים, שיסכימו לביחד…. שיסכימו לפתוח את לבבם לאחר שנפגעו… שיסכימו….
מציעה לבדוק –
מה את עושה כשקשה לך? מה את עושה כשרע? מה את עושה כשכואב? כשעצוב? כשמייאש? כשחלשה? כשכועסת? כשמאוכזבת? כשנעלבת?
האם את מרחיקה? מקרבת? "מסתדרת" ואז חוזרת?
מי נמצא איתך שם?
למי יש כניסה? והאם?
אני ממש מאמינה, באמת ובתמים, שכל הקשיים והכאבים בעולם – הם לא בעייה.
הבעייה היחידה הקיימת באמת היא הבדידות.
ואני נוכחת בכל פעם מחדש, שאם מסכימות להשאר, עם הכאב, עם העלבון, עם הפחד ועם הכעס – מתחולל נס.
שהלוא זאת אהבה בפעולה.
תודה. אמן.
נשימהות 