Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for נובמבר, 2010

אלי לא נרדמת לבד.
היא כמעט בת 9 ועוד לא נרדמת לבד.
לפעמים אנחנו שוכבים לידה עד שנרדמת, לפעמים אני כבר נרדמת במיטתה ובאמצע הלילה משרכת את דרכי למיטתי ולפעמים מוצאת את עצמי שם בבוקר..
לפעמים היא נרדמת בחיבוק עם אחותה הגדולה, כל פעם במיטה אחרת
ולפעמים, כמו אתמול למשל, אני מזמינה אותה לישון איתנו, בדרך כלל כשאין לי כח לכל המעברים האלה.
מחיר קטן לשלם על העדר פרטיות שרווח גדול לצידו – שינה ארוכה ומבורכת.

אז אתמול, כששכבנו היא ואני במיטה שלי בלילה אמרתי לה – "מתי את חושבת שיגיע היום שתשכבי במיטה שלך ותקראי ספר עד שתתעייפי ופשוט תרדמי?".
והיא ענתה "אני לא יודעת, אמא, זה קשה לי", ואז בתמימות ובבטחון אמרה (כמו שאומרים למשל השמש זורחת במזרח) "את הרי לא רוצה שאני אעשה משהו שקשה לי, נכון?"

והאמת, שבאמת אני לא רוצה שהיא תתגבר. לא רוצה שתתקפל ותשתדל ותוותר, ובטח לא בשביל איזה רעיון שאפילו הוא לא שלה…
ועוד אמת, שעדיין יש בי חלק ששבוי במורשת הפולנית שממנה באתי שאומר "צריך להתגבר, צריך, צריך להתאמץ, צריך.. צריך… צריך…"

אז ככה נזכרתי אתמול – שבאמת אני לא רוצה שהיא תתגבר ותתאמץ ותעשה למרות… (אלא אם כן היא בחרה בזה)
וגם – שמה שבא בקלות – גם נשאר לצמיתות
וגם – שאם היא תאמין שהכל מגיע לה – הכל יגיע לה. ואליה.

אמן.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מאת: הדר כלב מצליח

פיטרנו את העוזרת שלנו לפני חודש. כי היא 'פישלה'. לרגע הרגשתי גדולה וסמכותית. רגע אחרי זה קטנה וטיפשית. אשמה ואחראית על הסיפור שלה. לא שמתי לב בהתחלה, לא שמתי את הלב שלי שמה. שמתי את הראש, את ההגיון, האגו מה שאני שמה לב אליו, גדל, לשני הכיוונים.
איפה שאני שמה את הלב שלי,
שם זורמת נתינה, אהבה.

הגיעה עוזרת חדשה. מריה. מאום אל-פחם. מפגש ראשון בינינו, העיניים חוצות מדינות ושבטים. ובנפיחות שמסביב לעיניה, מסתתר כאב.
כאב הכיבוש. הכיבוש הישראלי, הכיבוש הנשי- מוסלמי… כאב של דורות…..
ואצלי בבטן מחנק, חשד ורצון לחבק.
אני כמוך, את כמוני. הכל בסדר. שחררי. רוצה קפה? כמה סוכר? 3 עוגיות ליד. רגע רגע אל תפעילי את השואב, תשתי קודם. מרוצה מעצמי כמקיימת סימני מסורת משותפים של אירוח בין שיבטי. זה גורם לי להרגיש שופעת וקדומה.
היא לא מאמינה לי. לא מאמינה בי. בכובשת. מניחה בצד. הולכת.

אני ואת, מריה, אותו דבר. אני שמה לב. שמה את ליבי כמינחה לפניך. אחוות נשים כואבת, מזדהה, מרגשת, אישה לאישה, מפגש לב.
כל השאר תפאורה.
אני הולכת לעבוד, את נשארת. לנקות. אז מה אם אני מנגנת בבתי ספר ואת מנקה לי את הבית… תפקידים והגדרות זה שייך לראש, לאגו, לגברים
אני שמה את ליבי לנשים שסביבי. ושלשום בגן שעשועים הגדול היוקרתי החדש מרגישה בסנטרל פארק ניו-יורק, המון רולר בליידס וסרטים בשיער, עגלות תאומים נידחפות מרבע לחמש, באיסוף מהפעוטון ועד רבע לשש בדיוק. חושך, מהר מהר הביתה.
אמרתי לך שלא      ולמה את תמיד         ותתנהג יפה         ולא נבוא לפה יותר אם…
פורסת מחצלת על הדשא, מקימה לי אי ירוק בים, הים של הסיסטם שסביבי. 2 ילדים מתגלגלים על הדשא בצהלות, עוד אחד זוחל לועס חפצים קטנים בהנאה מאיים להחנק
אמא אחת לידי מאוד כועסת, ובאה לבקש פרש וואנס, יענו מגבון. אני נותנת לה בחיוך עמוק מזמין את ליבה. היא מזהה ונבהלת, תודה. ביי.
אני ואת, אישה כועסת, אותו דבר. עוצמות של רגש ורחמים זורמים כמים אדירים תחת עטיפות גופותינו. כאלה אנו במלוא נשיותינו.

אני ואתן ,נשים אהובות, אותו הדבר. אני שמה ליבי לכך. רוצה לאחוז חזק, לחבק ולשחרר את כל מה שחוצץ שם בין הלבבות.
אמא של ילד מהגן, הקופאית בסופר, המנקה, מלכת אנגלייה, האתיופית מהמושבה, הפקידה מבנקאות אישית, הנערה המנפנפת שערה בתחנת האוטובוס, הגרוזינית הזקנה מהירקן, האישה המיוחדת שפגשתי פעם ואת ואת ,אתן

אישה לאישה, שמה לב
מה שאני שמה לב אליו, מתנקה ומואר, נגיש יותר.

ואני ומרייה יושבות עכשיו בחצר מאחורה. שתינו עייפות מבוקר של עבודה ותיזוזים. היא יושבת מולי, אוכלת בננה. בננה מהמטבח שלי! סחתיין יא מריה! מודה לה בתוכי שהרגישה בנוח לקחת. גוש קרח בתוכה נמס, התנפץ קרחון לתוך המים שהיא. ביתי הוא ביתך, כולה מין אללה, מין יה, מין ג'ה, מין ג'יזס, אחד מהם, לא משנה מי.
ואז היא שולפת יד ממעמקייה ושולפת לי כספר פתוח את ליבה. בעלה עזב. לפני כמה שנים. השאיר לה 5 ילדים והיא לבד. שורדת וגאה. 
סיפור.
מרייה אהובה, מרייה הקדושה, נשות כל העולם תומכות בך בחשאי ובגלוי
היי ברוכה, היי שמחה

שמתי לב שהיא שמה לב אליי. התחברנו. ליבלוב בינינו.
ועכשיו פשוט יותר. אמת, אהבה, מטאטא, סקוצ' וקירבה.
זה ממלא אותי.
עזרה לי להבין את זה, העוזרת.

ליבי נושם אליכם נשים אהובות באשר אתן 
תודה על הזכות וההשראה לכתוב פה מולכן

הדר

Read Full Post »

מאת: סנורקה

מניחה את כפות היידים שלי על פנייך
ואז, מלטפת לאט, מחליקה לך קמט אחר קמט
(הסיפורים שלך….)
מלטפת לך החוצה את הלאות הזאת
ושנים ושנים של השפיפות הקטנה הזאת ,הנסתרת,

והיו זולגות אל כפות היידים שלי, כמו דמעות מלוחות
שחרטו בבשר וצרבו אחריהן מסלולים מסלולים
מלח יבש….

ולוחשת לליבך על האשמה
נשבעת בי שעשית כמייטב יכולתך.
אפילו לנוכח כל הצלקות האלו
והפצעים הפתוחים… עדיין
הייתי נשבעת על ליבך החף.

מעשבת סיב אחר סיב
עד שהיה הלב קל
כל כך קל
והפעימות הו הו…
לאוזנייך לאוזני ולאוזניי העולם כולו
היו נשמעות צלול

ולבסוף בידיים רועדות מפחד,
הייתי מקלפת את השכבות שכבות האלה,
המכסות את עיינך,
סדקים עדינים היו נפערים תחילה
ודרכם אור היה יוצא
ויותר מזה – בא
עבודת נמלים, כך,
שכבות ושכבות
השריון שלך
עד שיפקחו לראות

הביטי,
(אז כבר היית מעזה)
הנה: חייך
ראי הבחירות האלה שבחרת
ושם, החמוד הזה….
זהו בנך.


Read Full Post »

היא שוב בוכה
ילדה קטנה, בת שנתיים בערך. שוב בוכה.
בוכה בבכי שטמון בתוכו הייאוש. הצליל של היללה כבר מזמן איבד תקווה לנחמה. איש לא ינחם אותה. היא פשוט תרגע. מעצמה.
כתבתי לה מכתב. לילדה הזאת, למתי שתהייה בת 18 בערך.
אני עדה. אני אדע.
לרוע מזלי, או למזלי דווקא, ואולי אפילו למזלה – אנחנו שכנות.
כשאני יושבת בחצר ביתי, אני שומעת כל מילה. רגישה בטירוף לניואנסים. רגישות כזו, שרק מי שהיה שם מכיר.
רק מי שחווה את ההשפלה, את הביזוי, את העמדת הפנים, את התחפושת הבלתי אפשרית הזאת של אהבה – יודע.
אני הייתי שם.
כתבתי לה לקחת עוד אויר, שיש לה עוד תקופה קשה לעבור, שלא תתפתה להאמין שהבגדים היפים והאוכל הטעים והמשחקים והסרטים – זו האמת.
ילדה מטופחת – כמו שאני הייתי. אפילו קצת דומה. תלתלים, שביל באמצע, שתי קוקיות, שמלות, נקייה…
ההורים שלה דואגים לה, לוקחים לרופא כשחולה, עושים את הקולות של האהבה, צוחקים מבדיחותיה כשהיא מתוקה. כשהיא ממושמעת.
כתבתי לה שיש סיכוי. יש סיכוי לאהבה. יש סיכוי לאהבת אמת.
שיש סיכוי לריפוי, שהיא יכולה להיות אשה גדולה וחזקה ואוהבת ולעזור לעוד הרבה כמוה, שעשו להן. שעשו בהן. שגנבו את נשמותיהן בתחפושת של אהבה והשרדות.
שהיא יכולה לשבור את הקארמה הזאת שירשה בתאי הגנים הנשמתיים שלה מסבתא שלה, ומאמא שלה.
ושאני, אם אחייה, עוד 20 שנה, אחפש אותה. ואספר לה. ואראה לה דרך. אחרת.

תארו לכן אמא.
את האמא שתמיד רציתן בה.
רכה, חומלת, מכילה. מסכימה לחבק בכל מקרה.
כזאת שמבינה אותכן באמת. ממש. עד הסוף.
דמיינו שלא רוצה מכן כלום. לא חייבות לה דבר. עצם קיומכן ממלא אותה בשמחה ואושר.
תארו לכן אמא גאה.
שמסתכלת ומתמוגגת. שמלאה עד גדותיה בגאווה על מי שאתן. לא בגלל שמוכשרות לא בגלל שטובות לא בגלל שעוזרות.
סתם. בגלל שאתן.
דמיינו את חיבוקה.

ועכשיו – הסבו את המבט למטה.
אל ילדותיכן.
רוצות להיות האמא הזאת שלהן?

אני רוצה.
ובכל רגע שאני לא ככה – התבלבלתי.

איני רוצה מהן דבר.
אני מבינה לעומק את נשמותיהן.
אני מסתכלת בהן על מנת לראות.
מקשיבה להן על מנת לשמוע.
ואני גאה בטירוף.
לא בגלל שהן טובות או נדיבות או חכמות או מוכשרות.
רק בגלל שהן בנותי.

ובכל זמן שאני לא ככה – התבלבלתי.

אני מודה בכל ליבי על שנזדמנה בדרכי סיטואציית חיים שעירערה את אמונתי.
הרבה ימים הסתובבתי עם מועקה גדולה, עם חוסר אמונה, חוסר תקווה.

והיום אני יכולה לחזור ולהגיד בפה מלא ובלב שלם –
שינוי אפשרי
שינוי אפשרי לכל אחד
שינוי אפשרי לכל אחד תמיד.

תודה.

Read Full Post »