Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אפריל, 2011

מאת: קרן

הייתי לא יותר מבת שבע כאשר התרחש בחיי אירוע משונה, מצאתי את עצמי יושבת בהקרנה של סרט תיעודי בנושא השואה.
הסרט היה מיועד מן הסתם לאנשים מבוגרים בהרבה: התמונות רצו על המסך בשחור ולבן לפני – מציאות מואצת, קטעים קטעים, טלאים טלאים….של זוועה.
לא יכולתי לצאת מהאולם, גם לא להסיט את מבטי מהמסך המרצד, רציתי לברוח ובכל זאת לא מצאתי כוח לקום. נלכדתי שם באולם החשוך. משהו עצר אותי, מסמר אותי למקומי.

אני זוכרת את הלב הדוהר,האוזניים הקולטות כל רחש: רכבות, צעקות קצרות, יריות, נביחות הכלבים…. קול בכי, השקט של היערות, שוב יריות, הפעם בצרורות. הכל התעורר סביבי וקם לתחייה.

מסיבה כל שהיא שאינה מובנת לי, באותם רגעים מזהה הנפש שלי את המציאות השואתית שנפרשת שם על פני המסך כמוכרת. כאילו מספרת לי מתוכי על האנשים האלה בעלי העיניים התועות. משהו בי אומר: הצללים האלו -הם האנשים שלי.

אני בת שבע, בטח לובשת טרנינג ואיזה סווצ'רט אפור…. יש לי תספורת קצרה מידי לבת וצמיד מגומי שחור על פרק היד, אני יושבת שם, אחותי יושבת לידי.
מאיזה סיבה באותם רגעים המחיצות בייני היושבת בחשכה ובין המציאות שעל המסך נעלמות, אין הפרדה ביני ובין ההולכים בשיירה, ביני ובין המצטופפים על רציפי הרכבות, ביני היושבת בחשכה ובין אותם יהודים המביטים מן הדרגשים הצפופים אל המצלמה.

בת שבע ואני מכירה את העיניים האלה, מזהה את המבט המבקש להיוושע. שם בחושך של הסרט, אני לומדת לדעת מתוכי שכמוני כמוהם. בני אנוש. אנושיותם קורנת אלי. בתוך מסת האנשים המתרוצצים כעכברים, אני מזהה אותה בברור, היא ניכרת.

ומאז, לילות רבים של חלומות, שנים ארוכות של בהלה כמו איזה חלק חי בתוכי שתמיד מחכה לדפיקות בדלת, תחושות גוף ברורות מספרות לי את הסיפורים הכואבים ביותר, התחושה שכאילו השתמרה ברגלים אלו שצעדו ימים רבים בשלג. וארכיון הקולות ….כמו לא נפסק המרדף מעולם.
אף אחד לא סיפר לי שום דבר ובכל זאת אני יודעת, עוד ועוד אני מוצאת ספרים, סרטים, עדויות. בבהלה, בחרדה עמוקה אני פותחת אותם, קוראת, צופה בהם, מאזינה, סופגת ולא יכולה לחדול כאילו היו הסיפורים אישור למה שכבר ידוע לי בתוכי והם כמו מהדהדים את מה שהשתמר (מהיכן?) בתוכי בצורה כל כך חייה ועולה בחלומות הלילה.

אבל בעצם היום אני יודעת שמתוך כל ה"חיים" האלו שמקבלת השואה בנפשי. אני יוצאת אל מסע חיי.
וכבר אז אני עונה על כל זה בשאלה. אל מול ערמת הגוויות שיש לפנותם למשרפה אני נודרת נדר לשאול.

וכך בכל פעם שאני מזהה תנועה של העדר הנע כגוש אחד קדימה, אני עסוקה בלברר מי אני, לדעת את רצוני. כך לנוכח הציווי "לזכור ולא לשכוח" הנשמע מהדהד מתוך המיקרופונים בטקסים מדי שנה, הוא המתנוסס על השלטים באותיות שחורות אני נשבעת שבועת נאמנות לרצון החופשי שלי.

לזכור מה שבא לי ….לשכוח מה שאני מחליטה…. לעמוד דום רק מתי שאני רוצה ונוח לפי מה שנוח.

שעה שהצפירה הנוראה מפלחת אני נשבעת אמונים להיות תמיד פקוחת עיניים, כלומר אף פעם לא להילכד במובן מאליו. (יותר מכל אני מחבבת את הילדות שעומדות מאחורי במפקד בבית הספר, אלו הצוחקות בזמן הצפירה אני בוחרת לזכור ולא לשכוח את צחוקם – נוצרת אותן כעדות לחופש.)
ילדה פקחית!

היום אני יודעת שאת האומץ הזה או את התבונה, לקחתי קודם כל מבתוך השואה הפרטית שלי זו שעברתי על בשרי.
מתוכה היא למדתי שמול עריצות, חרות מחשבתית – נפשית, היא תשובה אפשרית יחידה, שרה את השירים שלי ומציירת את העולמות שלי, ממציאה את המקלט הפרטיזאני שלי- כך…. ולבסוף גם עוזרת אומץ מתקוממת בכל כוחי אל מול העוולות.

אני עוקבת אחרי מאז ועד עכשיו ויודעת ששמרתי שבועתי לי בכל מעודי. אני עוקבת אחר הדרך בה הלכתי ויודעת איך תמיד ביקשתי יותר מכל דבר אחר את החרות שלי להיות לא נשלטת, לא נעלמת, לא נמחקת בהמון. נראת, נשמעת…. מובילה את חיי עד לניואנס הקטן ביותר- בוחרת.
פעם כבן אדם ופעם שניה כאישה ופעם שלישית כיהודיה ועוד פעמים רבים מאין ספור בהם נדמה הייה שעוד רגע קט אמצא את עצמי צועדת מבלי משים בתוך השיירה בדרך למקלחות המדומות.

עד כדי כך ביקשתי להתעורר וככה קמה בתוכי הגבורה שבשואה שלי והפכתי ללוחמת החופש שהיני.

Read Full Post »

צוואה

בנותי היקרות,

אני כותבת לכן כאן, בבלוג, כדי שתהייה עדות. כדי שאם אי פעם אשכח, או תשכחו אתן, תהייה מי שתזכור ותזכיר.

אני מבקשת מכן, שאם יגיע רגע כזה בחייכן, שבו תוכלו "לטפל" בי או להיות מושקעות בילדיכן – תבחרו תמיד בהם.
בשמחה. בקלות. בלי גרם של אשמה. תמיד תמיד תעדיפו את ילדיכן על הוריכן.

אם לא יהיה אף אחד שרוצה לחגוג איתי סדר פסח, או ראש השנה, או עיד אל פיטר – אל תבואו להיות איתי.
אם אהיה מסכנה ובודדה זאת תמיד אחריות שלי ובחירה עמוקה שלי. לא שלכן.
אם לא יהיה מי שייקח אותי לבדיקה. אם בדיוק הפיליפינית שלי תהייה בחופשה ויהיה לי ממש כואב – אל תפסידו אפילו ערב אחד עם האהוב שלכן בפאב או בוקר עם החשבונות של העסק או אחהצ עם הילדים שלכן – כי צריך ואין ברירה ואין מי….

אני האמא , את הילדה.
ככה זה אמור להיות.
אני נותנת, את מקבלת.
ככה זה אמור להיות.
אני בחרתי להיות המקור לצמיחה שלך, הקרקע לנחיתה שלך כאן, התמיכה ללא תנאי לחיים שלך – עד שיהיה מיותר לך.
את בחרת – לאפשר לי לאהוב אותך, בזה שבאת דווקא אלי.
זאת העסקה.

ולמרות כל התורה שבכתב (לא תשליכני לעת זקנה, והדרת פני זקן, כבד את אביך ואת אמך…) וכל התורה שבעל פה (מה כל כך קשה? מה כבר ביקשתי? אין זמן לתת קצת כבוד, קצת יחס – למי שהוליד אותך???, למי שנתן לך את חייו?) אני אומרת – כאן, קבל עם ומקלדת – לא רוצה.
מבקשת וכותבת את זה כדי שיהיה לכן מסמך כתוב לנפנף בו אל מול צרי עין ומח כשאהיה סנילית (אם אהיה) ואנג'ס לכן בדיוק כמו שניג'סו לי. בעצם כמו שניג'סו גם להורי ולהורי הורי – מאז המצאת רגשי האשמה ועד עצם היום הזה.
ככה זה משמח אותי.

אני מבקשת מכן ומשחררת אתכן מכל חובה, תלות, אשמה, האשמה וכו' שקשורה ב"חובה" הקשורה בי.
אני תמיד אחייה את חייכן. אשמח אם אתן לא תחיו את חיי. ואם יהיו לכן ילדים – תוכלו לחיות את חייהם.
כשהורים חיים את חיי ילדיהם – זה טבעי. זה נכון. זו דרך הטבע.
כשילדים חיים את חיי הוריהם – זה עיוות. זו טעות. זה חולני.

בכל מקרה בו תעדיפו משהו (למשל ליסוע מסביב לעולם) או מישהו (למשל את האהוב שלכן) על פני – זה ימלא אותי בשמחה ובעונג ובתחושת סיפוק ומלאות. גם אם זה לא יראה ככה. זאת האמת.

שלכן. באהבה.
אמא.

Read Full Post »

סדר פסח

כמו בכל שנה, ללא יוצא מין הכלל, זה הולך ככה –

"בחלומותי המתוקים ביותר לא תיארתי לעצמי שאגיע לרגע הזה. הנאצים ימח שמם הרגו את כולם, רק אנחנו נשארנו. סבתא ואני. והנה כל המשפחה ביחד. אין על מי לסמוך. חברים חברים – אבל ברגע האמת יפנו את גבם. רק על המשפחה. רק אנחנו. אף פעם אל תסמכו על מי שלא מכאן, שלא מהמשפחה. אם תסמכו – תפגעו. יבגדו בכם. יעזבו אתכם. טוב שכולנו פה ביחד…."

ככה זה – חג החירות…

מעבדות לחירות
מתלות לעצמאות
מקורבנות לבחירה
מהקטנה עצמית לחופש גדול
מתגובה להשפעה
מחשדנות לאמון
מהבנה לאהבה

חג הפסח חג אביב

תודה סבא שבזכותך למדתי אמון מלא מהו.
תודה שבזכותך למדתי לסמוך ולבטוח ולהסכים שהעולם הזה הוא ביתי.
תודה סבא שעזרת לי להבין ולהרגיש שטוב כאן.

שלך.
שֶפֲּסָלֵה.

Read Full Post »

בתוך "אם השבט" עמוד בשם "מכתבים לאמא".

בתוכו – "בין עצמי ובינה" שזה המכתב של איילת לאמא שלה. (שהתחיל כתגובה והפך לעמוד…).

שלחו עוד מכתבים. בבקשה.
את מה שרוצות לומר לאמהות שלכן.
את מה שרוצות לומר לנו על האמהות שלכן, את מה שרוצות לומר לבנותיכן על האמהות שלכן ועליכן…

בואו! תודה!

Read Full Post »

כל כך הרבה קורה
בו זמנית – בעת ובעונה אחת
כל כך שונה
ואותו הדבר

תראו –

יש כאן שיחה שהתחילה במכשפוטובות, בכינוס שהיה לפני שבוע (כולה שבוע!) שבו הרים וגאיות וואדיות של הנפש ומעופי נשמה למעלה ולמטה ולכל הצדדים – מנסים לנחות ברכות ובבטחה על הצד הטוב ביותר…. החתונה – מכשפוטובות 8

ועוד שיחה – שהביאה שרי, שקשורה בסיפור חייה, ששלוב בסיפורי החיים של מכשפוטובות, עם סוף טוב (כפי שהיא אומרת)… אין כותרת יש אהבה

ועוד שיחה – על עוד אבא, של מיכל גולדברג, שיחד איתו ועם האבא של שרי ועם עוד אבהים מהמשכשפוטובות הביאו את האבהות לכאן… שאגתך כלואה בי

ועוד עניין – הלידה של נבו, בנה של אוויה, שחלקה איתנו כאן ובמעגל של נשים אמהות עוצמה מדהימה ושינויים והשראה – לאיך אפשר שיהיה אחרת… (רוצה לספר גם על אבא שלך?). לידה של נבו

ועוד שיחה – על זוגיות, שהביאה מישהי בשם לירון (שאני לא מכירה) שעשתה ברקס חרקה ולקחה יו-טרן – עד הסוף שמאלה…

אז ככה זה נשים, בעת ובעונה אחת, הכל – שמח ועצוב, עמוק ושטחי, מוות וחיים, השפלה והתרוממות רוח, ערפל ודיוק – קטן עלינו. בואו. בואו עוד.

אם אני לא מעשנת, לא אוכלת פחממות, ולא סוכר, נמצאת עם הרבה ילדים (חלקן שלי) ואף מבוגר אחראי נוסף כבר 3 ימים ברצף, ועוד לא צעקתי על איש (או ילד)… – הכל אפשרי! עובדה!

Read Full Post »

מאת: מיכל גולדברג אייל

אבא שלי, אבא לובקא גולדברג. הר של זהב הפלת עלי. תלול וכבד.
אבא לובקא, ליובקא, לובה, ליאו, ליאון, lion. מזל אריה. מזל של אריה. ווואהההה!
השאגה שלך כל כך כלואה בתוך שלי. כ"כ קפואה! "אמאל'ה!" בא לי להגיד, לא "אבאל'ה"..אבא ל'ה לובקא?
אבא, למה לא שאגת קודם? למה לא בכית קודם?
כששלחו אותך לארץ הנידחת, ונפרמת שם מאמאש'ך, ונקרעת גם מאהובה, למה לא שאגת?
כשאמאש'ך נהרגה כשדלת של מרתף נפלה עליה, ואבאש'ך נלקח ע"י הנאצים, כשאילק'ה גולדברג, זה האח שלך, נהרג סמוך אליך בעמדה, כשמת לך תינוק, זה אח שלי, איך לא שאגת? איך לא בכית?
כשבתוך ביצות געגועים בוססת, ברגלי הרבמטיזם, מביתניה עד עץ החרוב בחצר כנרת, רק כדי לא לישון עם כל האחרים…

השאגה שלך כל כך כלואה בתוך שלי…

למה לא בכית קודם?
כשכולם רקדו שם הורה של בנין הארץ, של חומה ושל מגדל, ואתה נשפכת, ברחת אל תוך הכנרת, והרגשת מיותם וגם נבדל.
ספרת לי, שכן ידעת לבקש, שהיא, הכנרת, תיקח אותך אל תוך תוכה לעדי עד, אבל היא חרשת, כנראה, ושוב, נשארת, אתה, לובה, לובקא ליובקא -אריה נבגד.

השאגה שלך כלואה בי, מהדהדת. למה לא שאגת קודם, לובקא," לאאאאא!!"?
וכשצרפו אותך לשורות ה"הגנה" למרות אי רצונך..? (הלא, אתה רצית, פשוט, רק לבנות ולהיבנות בה..לבנות ולהיבנות בה….) למה לא שאגת , למה לא צעקת, למה לא בכית ,אבא לובקא "לאאאא!",
אז, כשכלאו אותך (הבריטים), עם עוד מ"ב בחורי ה"הגנה" לשנים של כלא עכו?
עוד מאז ועוד לפני, מהדהדים בי שאגות שהן שלך. שאגות, שלא נשאגו בין קירות הסוהר, בכייך שלא נבכה, מרוב געגועים לילדתך ולשדות, מיאוסך משתן האסיר שלך שמוטל אל תוך דליי הלילה, ושיירי אינדיבידואל שלך נמעכים בתוך הכלל.
כך, ילדת אותי, אל תוך שתיקה רועמת,זועמת, אל תוך אנחה כבושה, אל תוך ליבידו , שמושקע כולו, אל תוך עמל ולפעמים גם פרך.

הטלת אותי, וגם בקעתי, אל תוך בדידות מזהרת במרחבי בריכות דגים, השכם, השכם עם שחר.
אתה מעמיס-פורק, פותח ברזים -סוגר, סוגר.סוגר , סוגר…
ואני מתבוננת בערגה באימא אגמיה וגוזליה.
איך לא בכיתי קודם? כשהרחקת, כשדקרת,כשסגרת סוגרים עלי…
גידלתי בגאווה, נחשים שצדת לכבודי.
איך לא שאגתי, כשהכשת גם את אמא בארס המדויק שלך?
ושתקתי שם איתך, כשהצ'לו בכה בחדר , את הבכי שלא ידענו אז לבכות.
"כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך, תן לי לדבר אליך, וללכת בין צלליך, להיות איתך…" שרנו לך 4 בנותיך, בדמעות, בפתיחות גדולה, אחרי שכבר לא היית…"הקוצים שלך…בין שנתך ויקיצתך…"
רק כשהתרסקת קמעה, ונפצע ראשך, וידך היודעת רק לעשות, לבנות ולהבנות, נמעכה כליל, ונחבשת לכמה חודשי מחבוש, והסוכרת מררה את חייך, ואימא כבר לא הייתה… סוף, סוף בכית ובכית…נפתחו סוף,סוף סוגרי דמעותיך ."והלב קרוע ויחף, הלב קרוע ויחף…"
ולי אמרת: "אל תבכי.לא לבכות! לא לבכות! בכינו כבר מספיק"
ואני עדיין לא התחלתי.
שאגתך עדיין כלואה בי.

Read Full Post »

מאת: שרי בזיני אסודי

כששאלתי אותו: אבא, מה היית עושה למי
שעשה לי את מה שאתה עשית?
הוא ענה, בלי להסס: הייתי רוצח אותו.
והמילה רוצח ניתזה מפיו החוצה מודגשת בכעס.
אז למה שלא תרצח את עצמך?

שקט השתרר בינינו.
הוא בטלפון ציבורי בתא מעצר.
אני במטבח רועדת על שסופסוף ביטאתי במילים
ברורות את משאלתי משנים רבות.
יודעת שיש מרחק בטחון גיאוגרפי בינינו,
ועדיין, לא שולטת בסיגריה שמרקדת
ללא שליטה בין אצבעותיי.

תמות. תמות. זו הדרך היחידה לגאול את
כולנו מהאפל הזה.
רק כשלא תהיה פה נוכל להוציא את השדים,
להניח אותם על השולחן
להסתכל להם בעיניים ולראות שאנחנו
יותר חזקים מהם.
שיש משהו חזק בנו, הילדים שבחרו להיוולד לך
שלא ניתן למחיקה. גם אם היא שיטתית.
כל עוד אתה פה זה לא אפשרי.

כזה היית. מואר ואפל בו זמנית.
אוי ואבוי למי שירע לנו ובאותה נשימה
כאפה שיורדת ללא התראה ממך
גיחות למיטת הבנות תחת מסווה החשיכה.
רק על הפסים, רק על הפסים…

אז לא רצחת את עצמך, בערבית קוראים לזה חאוויף
בחרת בדרך קצת יותר ארוכה, יום אחד נפלת ומתת.
פשוט ככה. בלי סימנים מוקדמים.
רגע אחד היית וברגע הבא כבר לא.

איש צעיר שאוכל כל בקר פרוסת לחם שיפון עבה
עם שיני שום טרי ושמן זית.
סגולה לחיים ארוכים.

רוב חיי חמלתי עליך.
מגיל חמש בערך…
מתישהו כעסתי על עצמי שמרחמת עליך.
שהרי בקרב של חיי אתה האויב,
ואם מרחמים על האויב משהו לא תקין פה.

אלא שמשהו היה באמת לא תקין ועם זאת
התקין ביותר בנמצא.
ואסביר, בסופו של תהליך כל שנותר
הוא באמת לחמול על האויב.
בסופו של תהליך.

על מנת להנגיש חמלה יש קודם לעבד
כעס, כאב, ועוד מגוון רגשות
שעליהם דילגתי ביהירות או תמימות נשמתית .
אני? אני גדולה מהכאב
אני? אני בוחרת לחמול
כאב זה לחלשים, כעס לממורמרים
הניפו דגל השמחה והטרללה
יש לי מסיכה של מצחיקה
ולאירועים מיוחדים מסיכה של חזקה.
וככה עברתי דרך, מסע מהסוף להתחלה.

אישה בת ארבעים שלומדת עדיין להגיד אותה
לומדת לתת מקום ותוקף לרגשותיה
אישה שמחה שהילד שלה כועס עליה ומביע
את זה זה אומר שיש לו מקום.
הוא מספיק בטוח במקומו עד שיכול לכעוס
עצמו לדעת ואני אהיה שם.
הכעס הוא נחלת הכלל ואין רק
לאחד הזכות להשתמש בו.

טרור.
אמרה אותה אחת וצדקה, אבא שלכם, איך אומר זאת?
היה יחידת טרור של איש אחד.

ילדים שגדלו לבטל את תחושותיהם
והתניות… התניות… התניות ללגיטימיות הרגש.
אתה כועס – משמע אני צריך להעלם,
להאלם, להצטמצם.
אתה שמח – יש לי זכות להיות, משמע אני קיים.
אתה שמח ופתאום כועס- אממממ… אופס…
מה צריכה לעשות עכשיו…
במקום ממנו באתי לא נתנו לי ספר
הוראות הפעלה לדבר הזה.
צריכה לכתוב אותו בעצמי.
אין פה קיבינימאט מבוגר אחראי אחד לשאול אותו.
אני? כנראה שאני בתפקיד האחראי המבוגר.
אני אבא של עצמי ואני האמא של עצמי.

והניסיון להכפיף רצונך גם כשפיזית
אתה כבר לא כאן.
לכוד בין מימדים, מיאנת ללכת עד שיסולח לך.
מופיע לאנשים בחלום ומתחנן לסליחה.
נדרשתי לעוצמות חזקות של תוקף פעיל
להבהיר לך שעל זה אין לך שליטה.
כל אחד יבחר אם ובכלל בזמנו הוא.
האפשרויות שלך הסתיימו.
גיים אובר.
אתה מציק.
קרב עיניים ממוקד: תבין כבר.
תבין.
א ת ה מ ו כ ר ח ל ה ב י ן.
צרחתי מעמקי נשמה בשקט מוחלט .
הבין.
נכנע.
שחרר. שחרר אותנו כבר, אמרתי ברוך.
רואה את האור? הושט ידיים אליו.
הוא מוביל לגבוה יותר, שם תוכל להבין, להסיק
לתכנן את הפעם הבאה עם יותר הסתברויות להצלחה.
שם אולי תמצא מנוח לנפשך הבוערת
כאן כבר אין לך מה לעשות.
זיהה רוך כחולשה ושוב עלתה בו התנגדות להניח.
קרב ניטש. אור מול חושך.
שוב ממאן.
אין, אין, אתה לא יכול לי,
יוצאת ממני הערסית שגילתה את כוחה.
אוספת את כל שיודעת וכל שאני הנני וצדקת דרכי
ורותמת אותם לכח מניע ואסרטיבי,
המנוע של הטיל מתלהט וצובר תאוצה
אני דוחפת אותו מול פתח היציאה, ומשגרת…
יוסטון, האם שומע?

אחחחחחח…
סוף סוף שקט.
אפשר לנשום.
אני שמחה שאתה לא כאן.
אני מודה על שהיית.
תודה שדרך היותך מי שאתה יכולנו
להגדיר במדויק מה אנחנו לא רוצים להיות.
לא יכולה לזכור את הטוב שבך
כי משקל הרע גבר על הטוב.
מצטערת על כך, אך זה מה שיש כרגע.
אני מעריכה את פעולת הפינוי שלך מהמרחב.
אני יודעת שהיא נעשתה עבורנו.
לפנות לכל אחד מאיתנו זמן ריפוי.
אולי לא במודע, כבר אמרתי, חאוויף
אבל לפחות בבחירה הנשמתית שלך
הבנת שסיימת את תפקידך כאן.

בציון נכשל כמובן.

מקווה עבורך שתצליח יותר בפעמים הבאות
הייתי ערה לרצונך לעשות את הדבר הנכון
כמו גם לחוסר יכולתך לעשות אותו.
שימרת את מקום היתום בן השלוש
שהיית עד למותך.
כתירוץ לחסרונותיך וכאליבי
לאי לקיחת אחריות על חייך ומעשייך.
פ"נ סבא בן שלוש.

ולמרות שנוכחותך בחיי אתגרה אותי
והכריכה אותי לזכור מי אני באמת
עדיין, מקווה עבורי שאזכור לא לחתום
איתך מפגשים בגלגולים הבאים.
נדמה לי שסיימתי להתפתח דרך קושי.
לוקחת אחריות בכל רגע על חיי, מעשיי, מחשבותיי
חושפת רבדים של מופלאות בי שלא היו גלויים לעיניי.
בוחרת להתפתח ולגדול דרך תמיכה,
אתגר, אהבה ושמחה
בקלילות.

@ @ @

ומה את אומרת אחותי על זה שהקרב
התקיים כשאני מתקלחת?
אני שואלת ויודעת מה תהיה תשובתה הלקונית:
מציצן נשאר מציצן.
ושתינו מחייכות.
חיוך שהוא סוג של עצב והשלמה גם יחד.

@ @ @

ובשקט, בינינו, בלי שאף אחד שומע
אלחש לך שהצליח לך עם הילדים
ואדע שאתה שמח על כך, גאה ומחייך…
כי באמת רצית עבורנו רק טוב
ואף אנוש לא יבין זאת, זה לא נתפס
כמו שאמרתי, מואר ואפל דרים בכפיפה אחת

Read Full Post »