לפני שנים רבות, כחלק ממסע מייגע של לנסות ולהרות – נכנסתי לטנק ציפה.
טנק ציפה זה מין מיכל עם מים, בדיוק בטמפרטורת הגוף, מלאים במלח (כך שצפים בקלות) שבתוכו חושך מוחלט. בקיצור – את שוכבת לך שם וצפה לא מרגישה את המים (כי הם באותו חום כמו גופך) לא מתאמצת בכלום. חושך. חושך. חושך.
שקט….
סוג של חווית רחם.
כך נשארתי עם ההפרעה היחידה שהיתה לי באותה תקופה, והיא – אני עצמי.
התחלתי לדבר בתוכי עם הכפתורים. זה שמדליק אור קטן – זה שמשמיע מוסיקה חרישית – זה שאפשר לצעוק בו הצילו כדאי שמישהו יבוא ויפתח לי…. – "כדאי או לא או עוד מעט…"
ועם הגוף שלי – "תרגעי מותק, את נושמת, אם לא היית נושמת היית מתה….".
ועם האגו שלי – אין לך מה להוכיח – לא נעים לך – תצאי, אף אחד במילא לא מכיר אותך כאן…
ועם הלב שלי – אני מפחדת. אמאלה… הצילו… לבד בחושך…. תרגעי, תנסי לנשום, תרגישי… זה נעים…!
ואז – בשנים ההם, לא היה דבר מלבדי.
אז עוד לא נדרך השריר הזה של הדאגה, של הערנות, של תשומת הלב. השריר שמאז שנדרך – לא נרפה מעולם.
אני מכירה סגנונות אמהות רבים מאד. אמהות לילדים בגילאי שונים. "קוליות" לאללה ודאגניות בטירוף…
אבל – עוד לא פגשתי את האמא בלי הדריכות. בלי הידיעה שיש מישהו מלבדה בתוך טריטורית הקיום הרגשי.
ובגלל שכולנו מחפשות שקט. ומנוחה. ושלווה….
ובגלל שכולנו רוצות להשען…
אז מעניין לשאול –
עד כמה את באמת נשענת?
עד כמה באמת את סומכת?
האם יש בך אמון?
עד כמה את מרשה לעצמך בתוך חייך חוויות רחם שכאלה – בלי להחזיק – שום שריר ושום ידיעה….?
האם זה בכלל אפשרי לאמהות?
על כל זאת ועוד –
בשבת נשימהות – 9 ביולי – 9:30 בבוקר עד 19:30 בערב (10 שעות).
לפרטים ולהרשמה בבקשה לפנות לרוני – 052-5778013
או אלי במייל – yesh-orr@zahav.net.il
תודה
מחכה
מצפה
ומתרגשת….!
נשימהות 