Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אפריל, 2010

רוצה לספר קצת מה קורה בבלוג, לאור פניות שאני מקבלת.

אז ככה – מידי יום נכנסות לבלוג כ 300 נשים.
לבלוג יש קוראות רבות, שרובן הכמעט מוחלט סמויות. אני מקבלת הרבה תגובות (שאינן מופיעות בבלוג) מנשים שמתרגשות ואוהבות ונפתחות ובוכות וצוחקות…
מיעוט הקוראות (שרובן גם כותבות) מגיבות. לכן אולי מתקבל רושם מוטעה שמדובר בחבורה מלוכדת של נשים שכולן מכירות אחת את השנייה. זה לא נכון. חלק כן וחלק לא.

ההזמנה "לעלות על הבמה" ולכתוב ולפרסם ולהגיב היא לכולן.

מעבר לעניין האישי ולהסכמה להתחייב על ידי כך שמגיבות ומפרסמות, יש גם את העניין ה"שליחותי". אני יודעת שכל אחת שמגיבה ומפרסמת מהווה השראה נפלאה לעוד נשים, ש"הוציאו להן את המילים מהפה". בכתיבה אנחנו נותנות מקום לכל הקולות האלה, ומאפשרות לעוד ועוד נשים להתחבר לאותם המקומות שאנחנו מעלות.
כמובן שזו הזמנה והמלצה בלבד (בלי לחץ…).

נראה לי שגם להגיב בשם בדוי – עוזר. מחזק את הכותבות לדעת שנגעו בעוד לבבות. ומאפשר למגיבות לנסח את עצמן ולהתקדם צעד אחד קדימה לעבר הבמה.

אני נוסעת היום בערב ואחזור רק בראשון.

מלא ליבי תודה שבאתן
ואותכן רוצה ורוצה עוד
והומה כל גופי בכן
והומה נשמתי.

תודה
אורית.

Read Full Post »

מאת: שני סמואלוב

 אז מי אני באמת?
הכי הכי באמת. הגרעין הקשה והקטן שהוא אני באמת, שמסתתר מתחת לכל המסכים והפוזות וההרגלים והצורה שלי והגוף שלי.
שנמצא עמוק בתוכי ולא לגמרי ידוע לי אבל משפריץ לי מידי פעם כשאני מסכימה, או כשאני משחררת החזקה ושומעת איזו שירה נוקבת ונוכחת של איזה אישה שאומרת מה שנכנס ישר ללב בלי להתעכב על הדרך או על השכל.

האם אני זו ההיסטוריה שלי? איך שגדלתי בתור ילדה. האמונות שאימצתי לי, הקשיים שלי ששמו לי גבולות. איפה שהעזתי או איפה שהלכתי בקלות וב"רגילות" מבחינתי.
מה שקרה לי: השמחות וההתרגשויות כשהרגשתי שייכת והאובדנים שבדרך כשאמא שלי מתה? 
או הפירושים שנתתי לעולם שסביבי ולי בתוכו, מתוך מה שהרגשתי כשאהבתי את הבחור שלי ונתתי את עצמי ללא שאלה, ולא הרגשתי נאהבת או כשמצאתי בתוכי את המתג שמאפשר לי להיות רגישה ולאו דוקא פגיעה, או כשליביתי את התשוקה שבי שכבתה למשך כמה עשרות שנים?

אם אני מקסימה אז מה שאני עושה הוא מקסים. מתי אמרתי לעצמי על עצמי בפעם האחרונה שאני מקסימה?
מתי רציתי להכיר אותי ולהיות איתי פשוט בגלל מי שאני, בלי קשר למה שאני עושה, לכותרת שלי לייחוס שלי או להצלחות שלי.
מתי היה לי פשוט כיף להיות איתי? 

אולי המחשבות שלי, על כל האנשים שסביבי, המסקנות שאני מסיקה עליהם השמחה על זה שהיא נולדה ושהיא חברה שלי. ההשתגעות שלה ואיבוד עצמה לדעת בתוך סערת רגשות שהיא לא יודעת מאיפה זה בא לה עד שאפילו הבן שלה לא מכיר אותה בכלל.

אז מה זה אומר עלי, על המציאות הזאת שאני יוצרת לעצמי, על הדרך שבה אני בוחרת להעביר את חיי, עוד יום ועוד יום כבר המוני ימים העברתי בחיי, איזה לפחות בטח 14000 ימים. מה המטרה? האם יש כזאת? מה היעוד שלי? מה ההכי הכי שלי, לחפש כל הזמן ולא להעביר את הזמן בינתיים באיזה שהוא אופן ככה שאף אחד לא יפגע יותר מידי וכולם יהיו מרוצים. לעשות עניין מכל דבר, לשים לב, להתעכב על הפרטים הקטנים ולתפור שמיכת טלאים מדהימה מהמוני בדים צבעוניים בטך כפול בחוט ומחט עם משקפיים על החוטם.

למחוק את האפשרות לתשובה "אני לא יודעת". פשוט לדעת, להחליט, לנקוט עמדה וזהו. 

Read Full Post »

כל כך אנחנו מורגלות בתדר הלינארי בחיים. קודם… ואז… ואחר כך….
התדר הזה, שכל כך מאפיין את החברה המערבית הגברית – שהוא בעצם זר למהותנו.
שהרי אנחנו, או לפחות החלק הנשי שבנו – ניזון מהמעגל, מהריבוי, מגם וגם וגם.

יכולות להיות עצובות ושמחות בו זמנית,
יכולות להכיל מגוון עצום של רגשות ואנשים ומצבים – שלכאורה הם סותרים – אך למעשה מתקיימים בתוכנו זה לצד זה, זה בתוך זה.

ככה אפשר להיות האמא הכי טובה והאמא הכי "גרועה" בעת ובעונה אחת.
ככה יכולות להתקיים בתוכנו המלכה והשפחה והמאהבת והאשה קשת היום והאמא והמשרתת והנסיכה ו… ו… ו…

אז אני מזמינה אותנו להרים את המבט. וכשיגיע הסוס הלבן (עם או בלי אביר) להבחין בו ולבחור לקפוץ, ו –  לדהור!

מה שעוזר לי להרים את המבט (חוץ מאסונות…) זה התודה. התודה היא אנרגייה מעגלית, שהיא תדר טרנספורמטיבי, מחולל ניסים.
תודה כזאת שיכולה ביחד עם הקושי (ולא בהתעלמות או בהדחקה) להמשיך לנוע למקום טוב. לאיזורים של בחירה, למחוזות שבהם אנו מנהלות את חיינו ולא הם אותנו.

אז יש את המקומות האלה, שבהם מבלי משים, אני מוצאת את חיי מנהלים אותי, שוכחת את הבחירה, שוכחת לנשום ולהזדקף, שוכחת שיש אותי, מניחה לפחד להוביל ומתכוננת לצרות..
ולצידם את ההשתאות, את ההסכמה להרגיש אותי, את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של הלב.

גם וגם וגם

אז תודה לכן, שותפות יקרות, אחיות הנפש שלי, שמאפשרות לי ככה לבוא. ותודה גדולה שככה פתאום נולד הבלוג הזה (כמעשה לידה – יש מאין). ותודה זיסי שאת ככה איתי ואת שותפה כל כך, בנדיבות ובצניעות. ותודה לכל הקוראות (והקוראים רחמנא ליצנאאא) הרבות שנמצאות כאן, גם אם לא עולות על במת התגובות (בממוצע 250 צפיות ביום…). ותודה לזאת שהכל נעשה בדברה.

וכאן בתמונות התיישבה לידנו על הספסל, סבתא, שלא פגשתי לפני וכנראה גם לא אפגוש אף פעם, שנוכחותה מלאה אותי בכח. והיא היתה ברגע הזה המלאך ששלח לי אלוהים.
כשקמתי מהספסל אחרי ההנקה הרגשתי אחרת לגמרי מלפני שישבתי. היתה טרנספורמציה ברורה וחד משמעית.(אם תלחצו על התמונות הן יגדלו ותוכלו לראות את הבעות הפנים שלי ושלה. הראשונה מצד ימין למעלה והאחרונה היא התחתונה, שבה שתינו יודעות ידיעה שבשתיקה.).  במקרה נעם צילמה את הרגע ואני מראה לכן אותו. מעניין איך קוראים לה…

גם וגם וגם….

Read Full Post »

בנות יקרות ויפות ביותר…
הנה הנה הנה: לורן היל המלכה האגדית, האישה הגדולה והמצוינת הזאת
נושאת תפילה( כמו שצריך).
אני כל כך אוהבת אותה ובמיוחד בסרטון הזה שאותו הכי שווה לראות עד הסוף.
אני שמה אותה כאן במיוחד בשבילכן,

באהבה

Read Full Post »

מאת: רות לונה לב

מה מדליק אותי? מה משמח אותי? מה נותן לי את הטעם להכל? מה מחייה אותי, מזכיר לי את היופי שאני? מה מאפשר לי להיות אני, כל כולי? איזה דברים בחיים שלי נותנים לי להרגיש בבית? מה מדליק את האור שבתוכי גם כשהכל חושך בחוץ, גם כשאני מתבלבלת ונופלת ושוכחת? מה מדליק את הניצוץ הזה שבתוכי, שכשהוא נדלק אני מרגישה חיה, נושמת, פועמת?

העמוד הזה הוא אוסף של הדברים שמזכירים לי את הניצוץ הזה שבתוכי, שכשהוא נדלק יש טעם להכל, אוסף של ניצוצות, שנותן השראה, שמאיר ומזכיר לי את היש.

אני מזמינה את כל מי שרוצה לכתוב את הדברים שמרגשים אותך בחיים, את הדברים שלשמם הכל שווה.

אז…מה מדליק אותי?

לרקוד.
בפראות, בחושניות, בשמחה, באהבה, בכאב, בצער. לרקוד. להביא את העוצמה דרך תנועה, לבטא אותי בלי מילים, לתת מקום מלא ואמיתי למה שמתקיים בתוכי. לרקוד.  לתת את עצמי, את כל כולי, חשופה. שכולם יראו. שאני אראה. לרקוד את כל מה שבתוכי, את כל מה שמבקש להשתחרר. לרקוד את החיים. לרקוד את המוות. לרקוד.

להיות מכשפה.
מכשפה טובה, שובבה, חדה, רכה. מכשפה. שבתוכי יהיה לחש, מילים לא מובנות, הברות, לחישות, קולות הנובעים ממעמקים, ללחוש ולעשות קסמים. ניסים.  שמתוך הלחש יבואו חיים. שאדע את הנס אותו אני מחוללת. שאהיה הנס שמתחולל בתוכי. לעשות כישופים טובים, כאלה שעושים מלא שמח בלב. להיות קוסמת. שכל תנועה שלי, כל נגיעה, כל לחש, יצרו נס. להיות מכשפה.

לאהוב.
לאהוב באמת. כמו מעיין של נתינה שפורץ מתוכי. לאהוב. להרגיש את הרעד הזה בתוך הלב, להרגיש את הלב של מי שאני פוגשת, לרעוד ולהיות אמיתית, מתרגשת, נוגעת. לראות את הילדים שלי ולהרגיש שאני נמסה מרוב אהבה. שהלב ירגיש שהוא עולה על גדותיו. שאני ארגיש שאני עולה על גדותיי. להיות קרובה, הכי קרובה שרק אפשר ולהישאר. ולהישאר. עוד ועוד ועוד. לאהוב.

לגעת.
לגעת בלב. לגעת בגוף. ללטף בעדינות, ברכות. לגעת. להרגיש כל נגיעה רוטטת בתוכי. לעשות אהבה. לאט, בעדינות, בפראות שמלאה ברוך. לחבק כשאני אוהבת. לגעת ברכות בגוף של הילדים שלי. להרגיש את הפשטות. לגעת בלב של אנשים. להינגע בלב שלי. שזה יהיה נעים ורך ומלא בשמחה. לגעת עמוק במעמקי הנשמה. להצליח להגיע הכי עמוק שאפשר. לפגוש את כל מה שמפחיד וכואב ולגעת. באהבה. להביא ריפוי דרך הנגיעה. דרך האהבה. לגעת.

לראות.
בחדות. לראות באמת. לראות ולהסכים לא להבין. לראות. לראות בעיניים הפנימיות. להרגיש כשאני רואה. להעיז לראות. להסכים לראות את האמת. להסכים לראות את השקר. להסכים לראות את השינוי. לראות. לראות באמת את מי שאני פוגשת. לראות באמת את הילדים שלי. לראות באמת את עצמי ולאהוב אותי. לאהוב אותי גם כשאני לא אוהבת. לראות.

מים.
מים חיים, צלולים. מים אינסופיים. מים. מי מעיין טהורים וקרים. לטבול את הגוף שלי ערומה ולהרגיש את החיים. שהגוף יכאב מרוב שהמים קרים. לטבול שבע פעמים גם כשקפוא. לצאת מהמים ולהרגיש את האש שפורצת מתוכי. איך כל התאים בגוף מתעוררים לחיים. מים. לתת למים להחיות אותי. להעיר אותי. מים של ים אינסופי כחול, טורקיז. לראות רק כחול ולצוף. לתת לים לקחת הכל. להישאר בלי כלום. לתת לשקט לחדור עמוק. מים. מי נחל זורמים, גועשים. להיכנס ולעמוד נגד הזרם. לתת לזרם להכות ברכות בפנים. להרגיש את העוצמה של התנועה, את הכוח שברכות. להרגיש שהכל אפשרי. מים.

מדבר.
לתת לשקט למלא את הכל. להרגיש את הריק. מדבר. ללכת לאט, לאט, מתחת לשמיים זרועי כוכבים. להרגיש את האדמה. להרגיש את החיים שמתקיימים בתוך המוות. לתת לשקט לנקות את כל הרעש שבתוכי. מדבר. לפגוש את המדבר של נשמתי. ללכת לבד באפלה כשרק האור שבתוכי מראה לי את הדרך. לשבת על הר גבוה ולראות שקיעה. להחסיר פעימה מרוב יופי. לקום מוקדם בבוקר ולראות את השמיים זוהרים באינסוף צבעים. לאמר תודה. מדבר. להרגיש את הפשטות של החיים על פני האדמה הזאת. מדבר.

טעם.
להרגיש את הטעם מדגדג בצידי הלשון. להזיל ריר. טעם. להרגיש את הטעם במה שמתקיים. להרגיש את הטעם של העתיד. לאכול אוכל טעים. שהאוכל יהיה חגיגה של טעם. שהטעם יעורר את החיות, את החושניות. טעם. להרגיש את העסיסיות בדברים. לדעת דברים לפי הטעם שלהם. לטעום דמעות של אנשים בוכים. להרגיש את המליחות. להרגיש את הטעם של הכאב ולעטוף אותו באהבה. לטעום דמעות של התרגשות. להרגיש את הטעם של ההתרגשות ולתת לה לרטוט בתוכי. טעם.

אשמח לתגובות…

 בהרבה אהבה והתרגשות ,
רות לונה לב

Read Full Post »

בתור ילדות, אנחנו אמורות לבקש, וגם לקבל את ההתפעלות וההשתאות מבחוץ. מאמא ואבא. ככה אנחנו לומדות ומפנימות את הערך שלנו. את הגאווה (בניגוד ליוהרה או שחצנות) בנו. במי שהיא אני.

בתור נשים אנחנו אמורות "לספק את החומר" בצורה עצמאית. זאת אומרת להיות יכולות להתגאות ולהרגיש בעלות ערך. להתפעל מעצמנו, קודם כל, ובטח שגם מילדינו ומאהובינו.

 

חברה שבה אנשים מתגאים בעצמם היא חברה לא ממושמעת. "מסוכנת", לא נוחה לשליטה. ילדים כאלה הם ילדים "לא נוחים", הם עושים הרבה בלאגן, לכלוך, "עושים בעיות",  "לא ממושמעים". ילדים לא טובים…

 

כמה פעמים שמעתן "תהיי ילדה טובה", או "היא ממש ילדה טובה" או "הוא לא ילד טוב". הכלי שבו השתמשו השליטים (אבא ואמא בעיקר אבל לא רק) הוא כלי ההשוואה – "תהיי ילדה טובה כמו…", "ראית את ציפי, היא כבר… ולמה את לא?", "אצל ברכה בבית לא מתנהגים ככה"…

 

ככה למדנו שכדי להרגיש טוב אנחנו צריכות להיות כמו… או לא להיות כמו…

ככה למדנו שכדי להרגיש בעלות ערך, ראויות להתפעלות, אנחנו צריכות להתאים את עצמנו למשהו חיצוני לנו. להיות ילדות טובות.

 

אני מסתכלת על נעם שלי מביטה במראה. היא מתבגרת על כל מה שזה אומר. לפעמים מוצא חן בעיניה פחות ולפעמים יותר, אבל תמיד היא אוהבת את עצמה. נעם חושבת (בדרכ כלל) שהיא יפה. היא באמת יפה.

אני נזכרת בי בגילה (13,14) מתבוננת במראה בשאט נפש, בבושה. מחפשת את הפגמים. רואה את הכיעור. רואה את מה שלא מספיק ואת מה שיותר מידי. רואה שאני לא כמו… זוכרת את הבושה שבמחזור, את כיפוף הכתפיים כדי להסתיר את הציצי שגדל, את ההסתרה, את הבדידות.

 

נראה לי שאיכשהו אנחנו חיות בעידן חדש. הזמן הזה מאפשר לנו לשבור את המעגל השולט, זה שמשתמש בהשוואות ובמשמעת כדי להנציח את יחסי הכוחות, כדי להנציח את הבושה, כדי להנציח את חוסר הביטחון ותחושת חוסר הערך שטבועה כל כך עמוק בכל אחת מאיתנו. כל אחת.

 

כמה פעמים שמעתם "היא אוהבת את עצמה יותר מידי" – כאילו יש יותר מידי מזה, כאילו זו קללה. הרי אם הייתן רוצות לברך את ילדיכם הייתן אומרות – שיאהב את עצמו כמה שיותר.

כמה פעמים שמעתם "הוא חושב שמגיע לו הכל…" – הרי ילד שחי בחוויה שמגיע לו הכל – באמת יגיע אליו הכל. ומה שלא – הוא ידע להשיג.

אני באופן אישי, הייתי רוצה שילדותי ירגישו שמגיע להם. הכל. שהן ראויות ושוות ושמגיע להן. הכל.

בניגוד לילדותינו וילדינו, שבשבילם אין יותר מידי מ"לאהוב את עצמי". לנו (וסליחה על ההכללה הגסה…) זה לא בא טבעי. התחושה שמגיע לנו. התחושה שאנחנו שוות, שאנחנו טובות כמו שאנחנו, לא ביחס אל.. ולא בהשוואה ל.. ולא בגלל שהשגנו את… התחושה הזו, לא טבעית.

בניגוד לילדותינו ולילדינו אנחנו לא נקבל אותה מבחוץ. ויותר מזה – גם אם נקבל אז לא נאמין. וגם אם נקבל ונאמין – נצטרך עוד ועוד מהחומר הזה. עד אין סוף. ואף פעם לא ממש מספיק.

בניגוד לילדותינו, שהן תלויות, אנחנו נשים. את אשה. כן, וגם את. אשה. בוגרת. מבוגרת. באחריותך לספק את החומר הזה לעצמך. זה ההבדל בין תלות לאחריות. אנחנו יכולות להיות אחראיות. אחראיות להרגשתנו הטובה. זה אומר שאנחנו בוגרות. זה אומר שאנחנו נשים. יוצרות יש מאין.

וקודם כל את התחושה שמגיע לנו. לא על חשבון, לא במקום, לא במאבק, לא להוכיח לאף אחד. מגיע לנו פשוט כי מגיע לנו. אנחנו שוות. בעלות ערך. ככה זה.

 

הבהרה – כשאני אומרת "מגיע לי" אני לא מתכוונת למשהו לוחמני פמיניסטי (יכולתי באותה מידה כמעט לכתוב על גברים, למעט שינוי סגנון…). אני מתכוונת להסכמה לקבל, או במילים אחרות – להסכמה שחיי יבטאו את מי שאני באמת.

 

נקודת המוצא היא – שמי שאני באמת זה טוב. אני מתכוונת למקום מאד עמוק וראשוני, המקום הפנימי ביותר, העדין, זה שעוד לא למד להרכין ראש, זה שעוד לא למד להסתיר ולהתחבא ולהעמיד פנים, זה שעוד לא למד לרצות, להתפשר, להתגונן, להסוות. המקום הפשוט והתמים שבטוח שהעולם הזה הוא טוב. שהוא טוב בשבילי. שהוא טוב בשביל כולם. במקום הזה, שבו שום דבר לא בא על חשבון אף אחד, שיש מספיק מהכל לכולם תמיד.

 

אני מציעה להסכים באומץ לבחון. לבחון את ההתאמה הזאת של מי שאנחנו באמת – אל החיים שאנו חיות. אל הביטוי של זה בחיינו.

בעיני – זו הדרך לקחת אחריות. בניגוד למקובל, ששם לקחת אחריות אומר להסכים לאילוצים ופשרות (כמה פעמים שמעתי "יש מציאות… את לא יכולה לקבל כל מה שאת רוצה… אם תבחרי ככה תצטרכי לוותר על…אי אפשר כל דבר ש… זה יפה מאד שאת רוצה, אבל אולי תתבגרי ותביני שאי אפשר בגלל ש…). נסו לדמיין את העיניים של ילדכם מביטות בכן ולהגיד להם את המשפטים האלה. קצת קשה…

 

אז האחריות החדשה היא-

א. להסכים להביט באומץ על מי שאנחנו באמת (ולא על ההגנות, הפחדים, ההרגלים…)

ב. להסכים להביט באומץ על המציאות כפי שהיא

ג. ליצור התאמה חדשה. חוזה חדש. התכוונות חדשה.

 

הנה שאלון למייטיבות לכת… (הכינו את המטפחות…)

 1. האם את חייה בזוגיות?
2. האם הזוגיות שלך משמחת אותך?
3. האם את מרגישה שבן הזוג שלך הוא שותף מלא ואמיתי לך, לרצונותייך, למאווייך, לסודותיך, לדרך הגידול של הילדים?
4. האם את פוגשת את בן הזוג שלך, פגישת אמת, או רק מתפקדת איתו? האם הפגישות שלכם מספקות אותך?
5. האם מתקיימת בינכם שותפות מלאה בעניין גידול הילדים? האם את רוצה בזה?
6. האם את מרוצה מחיי המין שלך?
7. האם את אמא?
8. האם את מרוצה מהקשר שלך עם ילדיך? האם את פוגשת את ילדיים או רק מתפקדת איתם?
9. האם ילדייך מעניינים אותך? האם את יודעת מה הם מרגישים באמת, מה הם חושבים, מה חשוב להם?
10. האם את מרוצה מביתך?
11. האם ביתך נקי ומסודר? האם את רוצה שהוא יהיה נקי ומסודר?
12. האם יש לך מקום בביתך? האם את מרגישה בנוח? האם יש איזורים שהם רק שלך, פרטיים?
13. האם את מרוצה ממצבך הכלכלי? האם את חשה שאת חיה בשפע, או בחוסר?
14. האם את מרוצה מעיסוקך? האם עיסוקך מבטא את העוצמה והיצירתיות שלך?
15. האם את מתפרנסת ממנו? חשוב לך להתפרנס ממנו?
16. האם יש לך זמן פנוי? האם יש זמן כזה, שאין בו חובות ואילוצים, כזה שאת יכולה לבחור לעשות או לא לעשות בו מה שבא לך?
17. האם את מרוצה מגופך? האם את חשה בנוח בגופך? האם את מתגאה בו?
18. האם את מסתכלת במראה? איך את מסתכלת במראה? (רק פנים, כל הגוף, עירומה, לבושה, לעיתים רחוקות, רק על השיער…)
19. האם את מכורה? למה את מכורה?
20. האם את בריאה? האם את מרגישה חיונית, עירנית וקלה?

זהו בינתיים, יש עוד…

אתן מוזמנות (צפרדעים יקרות שלי) לקפוץ ראש לביצת החיים ולצאת ממנה נסיכות…

 

באהבה

אורית.

 

אשמח לתגובות כמובן….

Read Full Post »

בואו

בואנה כולן

נשים
נשים אמהות
נשים עם מהות
נשים מכשפות
מכשפוטובות

זה המקום להגיד, להגיב, לשתף, ליצור
המעגל הוירטואלי, טווית הרשת,
 ככר השוק, מסביב למדורה, ליד הבאר

בואו בואו

אני כאן

אורית פיול אור

 מי באה?

Read Full Post »