נשימה של הנשמה

היום נפטרה לירונה
בתחילת אוקטובר עשינו מעגל בשבילה וזה מה שכתבתי אחריו –

לפני 17 שנים בערך, ישבתי עם צלה ליד מדורה באמצע שדה קטן על אדמת חמרה אדומה.
היינו יושבות שם, ליד המדורה הזאת, לילה לילה – במשך זמן רב.

בלילה ההוא שעליו אני רוצה לספר הגיעה אשה זקנה מאד, חולה מאד שביקשה עזרה.
האשה הזאת אמרה שהיא מאד מתגעגעת לבעלה שכבר מת ושהיא רוצה כבר לפגוש אותו, היא הרגישה שהגיע הזמן שלה למות ושהיא מוכנה כבר ללמוד איך למות.
בסוף המפגש היא הבינה שהיא כבר יודעת איך למות, אבל השיעור שלה, בזמן שנותר לה – הוא איך לחיות.

היא למדה באותו הלילה איך לחיות…

בחודש שאחרי הפגישה הזאת היא נסעה לסיני עם חבר שהיה אז צעיר ממנה ב 45 שנים בערך…
והסכימה לעבור עוד ועוד הרפתקאות והתנסויות עד יום מותה.

היום הסתכלתי למוות בעיניים בלי למצמץ וראיתי.
ראיתי איך המוות שלוב בחיים ובלתי נפרד ממנו
ראיתי שכמו שאיפה ונשיפה כך חיים ומוות – נשימה של הנשמה.

פגשתי היום אשה אמיצה
שהייתה בשבילי השראה
ואני מלאת תודה
על כל דמעה שירדה מעיני
ושחיזקה בליבי את כוחות האהבה שבי.

מוזמנות להצטרף לתפילותיי
כי רק החיים שחובקים בתוכם את המוות יכולים להבין אהבה

תודה

Read Full Post »

אלוהים, אני חייתי!

אליזבת קובלר-רוס הייתה פסיכיאטרית שהתמחתה בטיפול בנוטים למות.
היא נפטרה ב – 2004 בת 78.
בשנת 1995 היא קיבלה שבץ שהותיר אותה משותקת.

את הדברים הבאים היא כתבה אחרי 95, בשנים שקדמו למותה –

"בכל אחד מאיתנו שוכנים גאנדי והיטלר. אני מתכוונת לכך באופן סמלי.
דמות גאנדי מציינת את ההיבט הטוב ביותר שבנו, ההיבט החומל ביותר שבנו,
בעוד דמותו של היטלר מציינת את הגרוע ביותר שבתוכנו, את השליליות והקטנות שלנו.
שיעורי החיים שלנו כרוכים בעבודה על הקטנות שלנו, בהשתחררות מהשליליות שבנו ובמציאת הטוב ביותר שבתוכנו ובאחרים.
שיעורים אלה הם סערות החיים, והם הופכים אותנו למי שאנו.
אנו כאן על מנת לרפא האחד את השני ואת עצמנו, לא ריפוי במובן של החלמה פיזית, כי אם ריפוי עמוק בהרבה – ריפוי הרוח שלנו, ריפוי נשמתנו.

כאשר אנו מדברים על למידת השיעורים שלנו, אנו מדברים על השתחררות ממשקעי העבר.
משקעי העבר אינם נוגעים לנושא המוות, הם נוגעים לנושא החיים.
הם נוגעים לעניינים החשובים ביותר שלנו, כגון: "כן, היו לי חיים נחמדים, אך האם אי פעם אפשרתי לעצמי לחיות באמת?"
אנשים רבים התקיימו, אולם מעולם לא באמת חיו, והם כילו כמות עצמוה של אנרגיה בשמירת הכיסוי על משקעי העבר שלהם.

מכיוון שמשקעי העבר הם הבעייה הגדולה ביותר בחיים, זהו גם הנושא העיקרי בו אנו עוסקים כשאנו עומדים לנוכח המוות.
רובנו ממשיכים הלאה עם משקעים רבים מן העבר, ולרבים מאתנו יש לפחות כמה אחדים.
שיעורים כה רבים יש ללמוד בחיים, ולא ניתן ללמוד את כולם בתקופת חיים אחת.
אולם, ככל שאנו לומדים שיעורים רבים יותר – כך אנו משחררים משקעי עבר רבים יותר, חיים באופן מלא יותר, חיים את החיים באמת.
וכך אפוא, ללא קשר למועד מותנו – אנו יכולים לומר: "אלוהים, אני חייתי!"

התרגום לקוח מתוך האתר "שערי גן עדן"

Read Full Post »