Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for אוקטובר, 2011

הנה ילדה.

הילדה יכולה לעשות הרבה דברים לבד

הילדה לא יכולה לשרוד לבד. היא צריכה שיטפלו בה.

היא צריכה שישימו לב לליבה.

הילדה אומרת לי  –

"בבקשה, שימי אלי לב.

אני רוצה להרגיש מובנת. אני רוצה להרגיש רצוייה. אני רוצה שיתעניינו בי. רק רק בי. לא במה שאני עושה. לא בעם מי שהייתי.

אני רוצה שתסתכלי לי בעיניים ותראי את נשמתי.

אני רוצה שתשימי לב אלי. לא צריכה "תשומת לב". תשומת לב זה לילדים קטנים. אני רוצה שתשימי את הלב. שתפקידי בידי את הלב שלך ותתייחסי בעדינות ובכבוד ללב שלי.

מבקשת שליבי יראה. שלא אהייה שקופה. שלא אהייה מובנת מאליו. שיקחו אותי בחשבון. את ליבי. לא כחלק מ"התחשבנות" לא כי צריך או כי אין ברירה. לא כי ככה נהוג או ככה מנומס וגם לא כי זה משתלם בסוף.

אני רוצה להיות חשובה, שיקחו אותי בחשבון – בגלל שמאד מאד רוצים. בגלל שאני אחת כזאת שרצונה חשוב. שדעתי חשובה. ששביעות רצוני יכולה להזיז את הרוח והעננים ולחולל קשתות בענן.

ומי שישים לב אלי יקבל עולם ומלואו. יקבל את ליבי".

ככה היא אמרה לי

ואני שמעתי

אני שמעתי אותה.

ונשמתה הגדולה התכווצה לגוף קטן מאד.

וילדתי אותה. בדיוק לפני 4 שנים.

זה היה מזל מאד טוב.

תודה.

מודעות פרסומת

Read Full Post »

ברכה

קרן זיסי בר

אהובתי
אחותי
שותפתי למסע

מזל טוב!

את מבורכת
ליבך מבורך
גופך מבורך
מעשייך מבורכים
חיוכך מבורך
מבטך מבורך
כל מה שפוגש אותך מתברך בך
כי את היא הברכה!
אוהבת אותך כל כך
ומודה לאל ולאלה ולכל מה שזז
שסידרו לי להוולד בזמן בו גם את כאן
ועוד בצפיפות כזאת…
אהבתי האינסופית לך
הכי שיש
פיול

Read Full Post »

אומקוששט (שנה טובה באמהרית)

מאת: הד

אני לא יודעת מי אתה אבל אני כועסת עליך.
אני לא זוכרת איך הפנים שלך ניראות, אבל נידמה לי שאני זוכרת את ההבעת פנים שלך,
היא הייתה נחושה והיא הייתה כועסת, איכשהו אני הפרעתי לה, הקיום שלי הכעיס אותה.
ואתה יודע מה, אני מבינה למה הקיום שלי מכעיס אותך, אני גדלתי עם מה שאתה לא היית יכול אפילו לחלום עליו, כי אפילו לא ידעת שהוא קיים, אני יודעת, ראיתי את זה.
אבל כמו שאומרים באנגלית שאולי אתה מבין "none the less" אני עדיין כועסת עליך.
אני כועסת עליך כי אתה כמעט גמרת לי את החיים, אני כועסת עליך כי כמעט רצחת אותי, ותאמין לי שלא היה עוזר לך שהייתי מתה, ואני כועסת עליך כי בגללך הרגשתי רע כמו שלא הרגשתי ואני מקווה לא להרגיש בכל החיים שלי.
אז אוקיי- כמעט רצחת אותי, לקחת לי כסף שעבדתי קשה בשבילו (על זה הייתי כועסת שעה מקסימום), הפחדת אותי בטירוף, גמרת לי את הטיול,
אבל אתה יודע איך הרגשתי אחר כך?
אתה יודע שהרגשתי כאילו לקחו לי את הגוף שלי?
אתה יודע שהרגשתי שאני נעלמת, נאבדת, שאני לא אהיה קיימת יותר, שאני לא בשליטה על הגוף שלי, פשוט כי אני לא מרגישה אותו,
אתה יודע כמה זה מפחיד?
הייתם יכולים לקחת לי את הכסף בלי לגרום לשערה אחת ליפול לי מהראש,
אתה יודע כמה שערות נשרו לי?
אתה זרקת עלי אבנים בכזאת נחישות, ממש רצית שהאבנים האלה יפגעו בי, ממש הרגשת שזה בסדר, שזה בסדר לתפוס אותי, להעיף אותי כאילו אני איזו בובה, איזה שני מטר, לזרוק עלי אבנים כשאני מנסה לברוח ולהמשיך לזרוק עלי אבנים אחרי שלקחת את כל מה שיש לי.
אתה מבין כמה הגוף האנושי נפגע בקלות?
אתה מבין כמה אני הייתי יכולה להיפגע?
אתה יודע שאם האבן שפתחה לי את הראש ושברה לי את הגולגולת הייתה פוגעת כמה סנטימטר מעל יכל להיות שהייתה נפגעת היכולת שלי לקלוט מה שאומרים לי?
אתה מבין שזה היה הורס לי את החיים?

אני זכרתי אותכם בהתחלה אומרים לא, זכרתי כאילו אני מבקשת שתעזבו אותי ואתם מסרבים, אני לא חושבת שאמרתם לא, אני חושבת שאני אמרתי לא, אני חושבת שאני צרחתי לא ואתם לא הקשבתם, המשכתם לזרוק.
אני זוכרת את האוויר מתחמם סביב הראש שלי, את הראש שלי מתחיל לכאוב, אותי לא מצליחה לברוח (תגיד החזקתם אותי ברגליים יה בני זונות? החזקתם אותי ברגליים כדי שאני לא אברח?),
אני זוכרת שצרחתי שאני אתן לכם הכל ורק שתעזבו אותי, אני זוכרת שהנחתי את היד איפה שהכיס כסף ואיזה תנועה מהירה שתלשה אותו, אין לי מושג איך עשיתם את זה ניראה לי שאפילו לא פתחתם את הריץ'רץ' של המכנסיים, ואני זוכרת שבמקום מעורפל בתודעה שלי ידעתי שלקחתם כבר את כל מה שאפשר היה לקחת ממני באותו רגע, ועדיין אתה עומד מעלי עם אבן ורוצה לזרוק אותה עלי, למה? כוסאמק למה?
בהתחלה חשבתי לעצמי "ואו הם היו ממש מיומנים, הם ניטרלו אותי ממש במהירות ובמיומנות" אבל אתה יודע, מה זה קל לנטרל אותי, אני בטח שוקלת לפחות 10 קילו פחות ממך, המסת שריר שלי יותר קטנה והאמת שבחיים לא הלכתי מכות. בן אדם, באמת שלא היית צריך כל כך להתאמץ, בהרבה פחות מאמץ שלך היית מקבל בדיוק אותו דבר. אפילו אחותי הקטנה שהיא רק קצת יותר גבוהה ממני מנצחת אותי בהורדות ידיים.
אני יודעת שמגיעים לארץ שלך גברים גבוהים וחזקים ואלימים, הם לוקחים ממנה כל מיני דברים, אני בייחוד רציתי להבין. אני לא מצפה שתבין את זה ולא כועסת שלא הבנת, הבחנת, אני אבל כן כועסת עליך, שתדע איפה שאתה עכשיו אולי עדיין עם חלק מה700 דולר שלי, הפלאפון, הדרכון, המצלמה המחברת, המילון אמהרית עברית, והתחבושות הרב פעמיות, מה עשית איתן אגב?
תדע שאני כועסת עליך, תדע שהרסת לי, תדע שכל מה שרצית זה לזרוק עלי אבנים ולגמור עלי לגמרי, לא לראות אותי אפילו לשניה, אבל נכשלת בן אדם, כמו שאני בנוקאווט של החיים שלי עכשיו, אתה נכשלת בזה, כי אני בחיים ואני כועסת עליך, זה אומר שאני קיימת בחיים שלך, וזה אומר שאולי רק אולי תקום צורח באמצע הלילה (אם אתה עדיין בחיים) ואיכשהו זה יהיה בגללי, הנשמה שלי איכשהו תפחיד אותך.
אז לך תזדיין, אני שונאת אותך, אתה הכאבת לי כמו שלא הכאיבו לי מעולם, אתה הכאבת לי ובאמת שלא הגיע לי, ואולי קראת בדרכון איך קוראים לי אז תזהה את השם –
הד

לרשומה של הד שלושה חודשים אחרי "הם לא יכולים"

Read Full Post »