מכשפוטובות 6.
מכשפוטובות בסמוך ליום הקצר ביותר בשנה,
בסמוך לזמן בו היום מתחיל להתארך, והלילה מתחיל להתקצר.
נביטת האור בתוך החושך, מתוך החושך.
ומכאן רק יותר ויותר אור, יותר ויותר גלוי, יותר ויותר חשוף ובהיר.
מה שמתחת עולה למעל
מה שבפנים יוצא אל החוץ
מה שמוסתר הופך לגלוי…
מזמינה אתכן לעמוד איתי באור
להסכים לקפיצת הדרך, זאת שמרוב שרוצות את הטוב – הופכות להיות הוא.
שמרוב שמתרגשות ומתפעלות ומתגאות ורצות – הופכות להיות היא. המייטב.
הופכות
היפוך.
מכשפוטובות. מכשפות טובות. טובות מאד.
רוצות?
באות?
הפעם בבית האלות (ככה קוראים לבית הזה…)
בוילה עם חלל גדול לעבודה ועוד 9 חדרי שינה ונוף מהמם…
אני מחכה
בשמחה
בהתרגשות
באהבה
ובהרבה הרבה טוב.
השריפה שמשתוללת עכשיו בכרמל הזכירה לי שאין זמן
שהחוקים של הזמן הלינארי, האשלייה הזאת כאילו יש קודם ואח"כ, כאילו יש קצב ידוע מראש, כאילו אפשר לשלוט ושאם מחבים זה לא ידלק במקרה בטעות שוב, ויקפוץ מצמרת לצמרת…
האש הזאת שמכלה ומחייה בעת ובעונה אחת – כמה עוצמה
ועם כל העצב על מה שנשרף יש גם הרבה יופי וקסם בגודל הזה. בטבע.
אז ככה, כשהכל יכול להתהפך. בכל רגע. בכל צורה..
עם ההבנה הזאת, על האנושיות, על כוחה המוגבל ועל יכולתיה האינסופיות
מזמינה אותכן להפוך
להפוך אין ליש
בדילוגים
בטוב….
התמונה שמצולמת בראש נשימהות היא תמונה של פיה שאלי צלמה ביערות הכרמל.
המקום שבו צולמה התמונה כבר לא קיים, והפייה הזאת מן הסתם כבר הפכה לפיית אש (כי ידוע שפיות לא נשרפות…)
אני מצרפת כאן עוד תמונות משם (אם תסתכלו טוב תוכלו לראות את הפיות שאלי ראתה וצלמה…) מפעם. לעכשיו.
פיולי יקרה
נשים אהובות מאוד
מבעבעת מבפנים
רוחשת
לוחשת
בוחשת
מתארגנת
מתפזרת
מתרגשת
מפחדת
יודעת
שכמו תמיד
כשליבי פוגש את ליבכן
משהו קורה
משהו מתחדש גועש מתבטא מתרפא בי.
מודה כל כך על הימצאותכן
ככה
פשוט
ברגע אחד מיוחד
כינוס של כוחות אהבה.
ואיזה כיף לנו
שהפעם
המכשפות הטובות בבית האלות..מעניין מאוד…
מרגיש כמו מפגש פיסגה…
יאללה! בואו ניתגלה עוד קצת
במלואנו.
נבוא למקום הזה שבו
האמת גלויה
הסיפור מסופר
הכאב מותר
הכיעור יפה
היופי בוהק
הלב נושם.
אוהבת אתכן
רוני
נשים מכשפות מלאכיות אהובות,
גם אני מתרגשת מאוד מאוד… מאוד.
האויר כבר מתחיל לבעבע,
הקדירה על האש,
המרכיבים מתגלים,
הלחשים נרקמים…
זמן רב עבר מאז הכינוס בו זכיתי להיות,
מכשפוטובות 1 – הראשוני,העוצמתי, הבתולי.
שהזיז דברים בעולמי, שעדיין, עד עכשו, מתחולל בנפשי!
והנה מאז לא נכחתי, בגופי לפחות,אלא רק ברוחי.
והתרגשתי כל פעם לראות את התמונות מהמפגשים,
להריח ולהסניף את ריח הכשפים המתוקים.
והתגעגעתי, לקירבה, לאחווה, לאין-פשרות,ולאין-סוף הכלה.
כזו שרק נשים יודעות להיות.
אז בואו נא אחיות,
אלו שכבר מכירה ואלו שאליהן יודעת שאשמח להתוודאות.
בואו נשיל עוד קליפות,
נמיס את החומות,הפנימיות והחיצוניות.
מזמנת לעצמי עוד ועוד להתגלות,
עוד ועוד רק להיות,
בלי ציפיות, בלי אכזבות.
להפוך את עורי ולהאיר מאורי.
להיות מוארת באורכן.
לשאוג, לרקוד, להשתולל,
להתפרק ולהתאסף,
להתפננן ולהתפנפן.
בואו נא האלות,
ניכנס ונתכנס ב"בית האלות",
(שהוא מקום קסום ומיוחד בפני עצמו, שפשוט ממש כייף בו להיות)
ונחגוג את עצמנו, את מקומנו,
את היותנו – באמת – נשים . טובות. מכשפות.
באהבה רבה
והתרגשות גואה,
יהלי
אז מה באמת מבדיל את הכנסים שלנו מטקסים "מעיפים" אחרים?
איך יוצרים את הרצף?
איך לא חיים ממכשפות למכשפות, מבטלים את ההתמכרות?
איך מכניסים את מכשפוטובות לתוך החיים ולא יוצאים מהחיים אליהם ואז חוזרים?
אני מרגישה שהתשובות נעוצות בטעם ובסיבה.
למה לך לבוא?
אני מתכוונת, למה לך, לך במיוחד – לבוא?
ומי היא זאת שתצא?
מה הדבר שאת רוצה לקחת, בשבילך, במיוחד במיוחד בשבילך – אל החיים?
מה חשוב לך?
מה חשוב לך יותר מכל?
מי חשובה לך?
איזה מין את – את רוצה להיות?
מה כבר מזה יש?
מה יש אבל עדיין לא מספיק נוכח?
מה אין והיית רוצה לעצמך?
מרגישה שמכשפוטובות הפעם מכוון לרצף.
פחות דרמה בכניסה… פחות התרסקות בנחיתה…
אלא – זרימה חזקה, יציבה, עוצמתית – שהולכת ומתגברת עד שהופכת את הנחל לנהר, וממשיכה לים.
אוהבת מאד
מחכה מאד
מתרגשת מאד
פיול
אחרי ההתמכרויות
ומתחת להרגלים
מעבר למפגש, ליחד ולאוכל הטוב
קורה משהו
משהו חשוב
משהו שהנשמה שלי מבקשת ממני
היא אומרת:
"בואי
בואי כבר..
תקלפי עוד ועוד שכבות
תסכימי לראות שאת
את את
היא האחת
שחיה כאן
עכשיו
בואי"
הייתי בכל הכנסים שהיו עד כה
עברתי מהסמחטות, לשיר, להתפרקות, לתמיכה, לברכה
קילפתי
נגעתי
חשפתי
ננגעתי
נחשפתי
אני מבקשת את הדבר
הדבר שהוא אני
המכשפה הטובה
האמא
הילדה
היוצרת המופלאה
מבקשת להיגמל מההקטנה
להיגמל מהחוסר
להיגמל מהחומות
מהפצע שמסרב להירפא
והולך אתי כמו צל
לכל מקום
רוצה, כמהה
מוכרחה
מרגישה את הרצף
אך גם מרגישה
שרוצה את האיסוף.
לא לגעת ולעזוב
רוצה לגעת – בי
לראות – אותי
ולחיות
אותי
לקום בבוקר שאחרי
עם עצמי
עם הידיעה
שזה כאן וזה ניתן
וזה נשאר
אמן
מיכל
את מדהימה ביופייך.
כל מילה – אמת.
הי מיכלי
שמחה שכך כתבת
ראיתי את הכישוף שלך
ראיתי איסוף
ראיתי את כל החלקים מתאספים
לתוכך
ונשארים
ראיתי מרכז ושוליים
ותנועה כמו צנטרפוגה הפוכה
כמו ספירלה
שאוספת את כל חלקי היופי
פנימה
ומשאירה אותם שם
לצמיתות.
זה כאן
וזה ניתן
אמן
ישששש!!!!
אמן
אני גם מתחילה לראות
מתחילה לראות את המכשפות
נאספות
מתגלות
מתגלגלות
מתכוננות
באות
מרגישה שמתקרב משהו עדין
רוטט שכזה
כבר מתחיל לדגדג לי בקצות האצבעות
אתמול ישבתי לי בין העצים השרופים בכרמל
והסתכלתי
והרגשתי
והיה שם המון
בתוך כל השרוף הזה
מצאתי נמלה
ואחר כך עפו ציפורים מעל
וכל הזמן הסתובבו שם אנשים עם מצלמות ענקיות
ושוטרים
וכבאים
ואנשים שבאים לנצל את הזוועות כדי ליצור עוד תמונות
(אשכרה היו שם אנשים שצילמו וידאוקליפים!!!)
והסתכלתי על הרגלים שלי טובלות באפר
וראיתי עוד נמלה
ועוד קצת צבע בתוך האפור הזה
קצת צבע של הגזע מבצבץ
וקצת צבע של האדמה
וברקע מסביב
עדיין הכל ירוק
החיים ממשיכים
יש רצף
הרבה ציפורים ידעו לאן לעוף
היו שם עקבות של חיות שנמלטו
וגם היה מוות
הרגשתי שאני יושבת בתוך הרגע שאחרי
ולא יודעת מה היה שם
רק מרגישה את ההמשכיות
מרגישה שלא הכל נחרב
זה מילא אותי בתקווה
ובאמון
שאפשר לשקם
אפשר לקום גם אחרי ההתלקחות
פשוט צריך רגע לעצור
לאסוף
לחבק
למצוא את הדבר הקטן והנוצץ הזה
שלא ננגע
והוא מעצמו יתחיל לשיר את השיר שלו
כשמוכן
כשיודע שהסכנה חלפה
הכישוף התחיל….
הנה זה בא….
פתאום אני נורא מתרגשת
גועשת
שוצפת
רושפת
נושפת
הכישוף כבר התחיל
וואווו….
מרגישה כעומדת על על אותו פי תהום
בו עמדתי פעמים כה רבות בפחד להתרסק
רק שהפעם זוכרת פרט חשוב-
יש לי כנפיים!!!
אני יכולה פשוט לעוף..
הי רות יש שיר כזה, שכתב איזה משורר צרפתי שאני לא זוכרת את שמו
והוא הולך ככה (חופשי מהזכרון)
השיר מתאר שיחה בין אלוהים לאדם –
– בוא, בוא, בוא אל הקצה
– אני פוחד, אני לא יכול
– בוא, בוא, בוא אל הקצה
– אני פוחד, אני אפול
ובאתי
והוא דחף אותי
ועפתי….