ההעברה הבין-דורית, שגורמת לנו לא להתמודד עם רגשות קשים, למנוע את הצרה, למגר את חוסר הנוחות – מקורה ברעב גדול. בסבל גדול.
לסבתא שלי היה ב"חדר הקטן" ארון קיר של 4 דלתות (למעלה ולמטה). 8 איזורי איכסון מצויינים, מוגנים מרטיבות, מלאים במוצרי יסוד. קמח, ביצים, שמן, סוכר, קופסאות שימורים וכו'. פעם בכמה חודשים סבתא שלי היתה מוסרת את מה שכבר התקלקל – וממלאת מחדש.
לא עזרו כל ההתרעמויות של בני המשפחה, ההסברים הלוגים על כך שלא תרעב וילדיה ונכדיה יהיו תמיד שבעים. ערמות הבגדים שנצברו על הספה בחדר הקטן (כי לא היה להם מקום בארון שהיה מלא באוכל), לא עזר כלום – סבתא שלי התכוננה לצרה. לאסון.
למקרה שבו פתאום, בלי שהיא מוכנה לכך, תישמט האדמה מתחת לרגליה – ולא יהיה יותר אוכל.
כשסבתא שלי הגיעה בבטן האוניה, עם בטן של חודש תשיעי, בגיל 19 (כדי ללדת את אמא שלי ביום שלמחרת), היא הגיעה עם המטען הזה.
היא באמת רעבה. באמת האדמה רעדה. באמת היא ראתה חלקי גופות פזורים בשלג ובאמת משפחתה פשוט נמחתה מעל פני האדמה.
היתה לה סיבה טובה.
וככה היא גידלה את ילדיה, את אמא שלי.
וככה היא גידלה גם אותי.
ואמא שלי, שילדה אותי בתור ילדה, בגיל 22 , המשיכה את ההעברה הבין הדורית הזו, ואף שיכללה אותה ועידנה אותה, כך שתהיה פחות בולטת, פחות שקופה, אבל קיימת באותה מידה.
אשליית השליטה ממשיכה להתקיים. כאילו אפשר להנדס ולתכנת את אהוביה כך ש"הכל יהיה בסדר".
היא ספרה לי את הבדלים של הסיגריות במאפרה בזמן שהותי שם, היא ידעה בדיוק (אבל בדיוק) מה אכלתי, ומה אכלו ילדותי. היא כיבסה את בגדי ואת תחתוני לפני שבכלל הבנתי שזה קורה.
השליטה מוחלטת.
הפלישה מוחלטת.
להגיד הטלביזיה מקולקלת (רק בגלל שהיא לא רוצה שיצפו בה כעת) לא נחשב שקר. גם המלצר צריך את הסכין (ולכן, נכדתי היקרה, את לא יכולה לשחק בו עכשיו).
אנחנו מונעים עכשיו את הקושי שיגיע אחר כך. את הספקולציה לקושי שהרבה פעמים בכלל מופרכת, אבל מי סופר…
מבחינה אנרגטית אין שום הבדל בין – "רק שלא ירעבו" לבין – "רק שלא יריבו" או "רק שמישהו לא יפגע בהם" או "רק שהם לא יפגעו באחרים".
והמחיר – המחיר עצום, קשה מנשוא – אנחנו מוסרות את נשמתנו. את נפשנו.
אנחנו כורתות ברית עם כל האמהות והסבתות והאמהות של הסבתות להשתתף בתחרות המסכנות. להעלם. להיות הקורבנות הנבחרות במרוץ השורדים.
ועוד דבר – אנחנו ממנות את אהובינו לשחק בתפקיד הסוהרים. אלה שבשמם אנחנו קופצות ראש לכלא הזה, לבריכה שבמקום מים יש בה אשמה, האשמה ובושה.
אני מרגישה בכל ליבי שאפשר לעשות כאן שבירה קרמתית.
שאפשר לחתוך את הרצף הזה של השקר, הקורבנות והשליטה.
שאפשר שבנותינו כבר ידברו בשפה חדשה. שפת האהבה.
למרות שאני יודעת שאני נגועה, ושסיפור חיי מצדיק את זה – אין לי ספק שזה אפשרי.
והדרך לעשות זאת פשוטה. (אולי לא קלה אבל בהחלט פשוטה, לא מסובכת).
להפסיק לנסות למנוע (באופן סיזיפי כמובן) עימות עם העולם הגדול שבחוץ.
להפסיק לפחד מרגשות קשים
להפסיק לפחד מכאב
ולהסכים (באמת ובתמים) לחבק כל קושי.
וכשלא הצלחת – לא נורא, רק אל תצדיקי, אל תהפכי את החולשה לאידיאולגיה, את הפחד לסיבה.
רק תגידי לעצמך, בשקט בשקט, ובעדינות – התבלבלת מתוקה.
ושוב ושוב ושוב.
למרות שאי בטוחה שגם לזו הייתה הכוונה אז בא לי נורא להדגיש את זה עוד טיפה.
לעצמי. כי ככה אני מבינה:
אז בעצם הדרך לעשות את זה היא להפסיק לנסות כל הזמן למנוע עימות שלי (ולא רק של ילדי) עם העולם שבחוץ,
ולהפסיק לפחד מרגשות קשים שלי (ולא רק שלו)
להפסיק לפחד מלחוות כאב (שלי, לא רק שלו)
וגם להסכים לחבק בלי קושי את עצמי, בתוך כל זה, ולא משנה מה אני עושה ואיך אני מרגישה,
גם כשאני מתוסכלת או אבודה.
ואז דרך זה,דרך השינוי שלי מול עצמי גם הוא יוכל לראות, גם אני אוכל לראות אותו וגם הוא יוכל לראות אותי.
זה כמו לקלף מעלי את המסיכות, את השכבות הנגועות, את ההיסטריה של האמהות, את ההרגלים ואת קולות העבר המעצבנים.
אז אני רוצה!
אני רוצה באמת להכיר את עצמי
ואני רוצה לתת לעולם אפשרות להכיר אותי.
ובשביל זה צריך להעיז, ולא לפחד.
כדי ללמוד, ולאהוב.
להסכים לאהוב אותי ואז אוכל באמת לאהוב אותו. נקי.
ויודעת שכל אלה דברים ברורים
אבל משום צריכה שוב לחדד כדי להפנים.
תודה בנות על המסע הזה של ההתכתבויות.
כל מילה עוצרת נשימה, ומביאה עוד ועוד הבנה.
נשיקה
יהליק
תודה על ההבהרה ועל הדיוק
אני יודעת שזה לא המקרה הזה – אבל לפעמים, כשאומרים, קודם תאהבי את עצמך ואז…. או – קודם תקבלי את עצמך ואז… זה עושה השטחה או ריחוק.
אני יודעת שלא על זה דיברת.
בעניין הספציפי הזה – אם השבט – או – המעבר מהאמא שלי לאמא שהיא אני – קל יותר לפעמים לראות את זה דרך הילדים שלנו.
ברור שקיבלנו בתורשה רוחנית ובירושה של הגנים הנשמתיים שלנו גם – בושה ואשמה ושיפוט וחוסר נאמנות לעצמנו ו.. ו.. ו…
אבל בהקשר הזה – רציתי להדגיש את המקום ההשרדותי. זה שעסוק בלמנוע כאב אצל ילדינו, למנוע דרמה, למנוע מגע עם רגשות קשים.
אז זאת היתה הבהרה על ההבהרה על ההבהרה
ומרוב בהירות כבר הסתנוורתי…
אוהבת אותך מאד מאד וגם מתגעגעת.
חיבוק.
אני קוראת את מה שכתבת ועולה לי תמונה חזקה של אמא שלי
כשאנחנו אוכלות משהו ביחד ונשאר הביס האחרון ואני רואה בעיניים שלה שהיא רוצה אותו והיא בחיים לא תיקח אותו
היא תמיד תשאיר אותו בשבילי. ואני זוכרת אותי כילדה כל-כך רוצה שהיא תיקח אותו, רק שלא תשאיר לי אותו, רק שלא תוותר על עצמה שוב, רק שלא תיתן לי לאכול אותו ולהיות זאת שבשבילה היא מוותרת, המזבח עליו היא יכולה להמשיך להיות הקורבן. והשתיקה הזאת שלה והויתור העצמי הזה שינקתי
ממנה זורמים בדמי והופכים להיות השתיקה שלי והויתור שלי.
ואני רואה אותה היום עם הילדים שלי, הופכת את העולם רק כדי שיהיו מרוצים ולא יבכו ולא יכעסו, משחדת אותם בממתקים ומתנות וכל מיני מניפולציות רק כדי שיאכלו עוד ביס, כדי שיהיו "בסדר", שלא תהיה דרמה.
יש לה לאמא שלי את כל הסיבות בעולם להיות ככה. סבתא שלי שהייתה בשואה הייתה מחזירה לה את הקיא לפה ועוטפת אותה בעיתונים כשהיא הייתה חולה ושולטת בכל ביס ותנועה שלה.
ואמא שלי ניסתה הכל כדי להיות ההפך. היא הרשתה לי הכל, חופש חיצוני מוחלט, אבל אני בחוץ הייתי חופשייה ובפנים כלואה יחד איתה. לי היא הרשתה הכל ולעצמה היא צימצמה הכל.
לי היה מותר לכעוס ולקלל אותה אבל היא שתקה ושתקה ושתקה.
אני לא שמעתי את מה שהיא אמרה בחוץ. אני הקשבתי למה שבפנים ולמדתי לשרוד. לא רוצה לשרוד יותר.
לא רוצה להפוך את ילדיי למזבח בו אני מוותרת על חיי.
לא רוצה להשתמש בהם כסוהרים, כגורם לוויתור שלי. פשוט לא!
וכבר כמה ימים שאני משחררת אותי ואותם מההתערבות שלי ומשליטתי במה קורה ביניהם ויש רגעים שזה מדהים ויש רגעים שזה לוקח אותי לקצוות ומפגיש אותי עם מפלצות בתוכי
אבל ללא כל ספק משהו משתנה. אני עוד לא יודעת מה ואיך
אבל התחושה היא שאותן אבנים שכבר דורות לא זזו במשפחה שלי, מתחילות לזוז ושיש סיכוי אמיתי למשהו חדש ואחר.
אמן. הרבה אהבה, רות
כן
כן
כן!
זה כל מה שצריך – רק לזכור שלרגע התבלבלתי.
שרגע אחד שכחתי מי אני ומה אני ולמה אני,
ונכנסתי לאניית המעפילים הרועדת וההישרדותית.
הילד המופלא הזה שזכיתי להיות אמא שלו, הוא לא מוותר. הוא יודע שאפשר
ובגדול. לחגוג את עצמו ואת החיים.
הוא גם יודע מה זה יחד ומה זו אהבה
וגם שמגיע לו.
וכשיש לי כל מיני רגעי כיווץ שבהם לא נעים לי, ומסוכן כאן, ואין לי כח ואני שבויה בתוך איזה סיפור
הוא לוחץ על הכפתור שכתוב עליו "התבלבלת!"
הייתי שמחה להיזכר בעצמי, להגיד את זה לעצמי. בלי שהוא יצטרך להיאבק על כך…
טוב שאת הזכרת פיולי…
אבל בתכל'ס
אני מה זה מפחדת….
באמת – כשעולה קושי. כשמתחילה ההברה הראשונה בטון קצת מתבכיין, כשבתוכי גועשת נשמה קטנה ןמבוהלת על כך שאולי עוד רגע ינטשו אותה שוב, כשמשהו בתכנית העל השתבש…
אני מבועתת
לא זוכרת כלום
מבולבלת ושורדת
מחפשת לאחוז בכל שבב של תקווה
מחפשת כל דבר, כל דבר
רק לא להרגיש את הכאב החד הזה
רק לא להיות שוב במים הסוערים.
אעשה הכככככככללל!!!
ואז השאלה:
איך לזכור את זה?
איך ברגע הזה להגיד לעצמי" התבלבלת"?
איך בתוך הסערה…
כי הסערה היא נראית קרובה וענקית גם אם היא לא ,
מרוב הפחד.
הצורך למנוע
הוא ששולט
אז יש את הידיעה
ויש את רגע האמת
איך מחברים?
מיכלי
ממה בדיוק את מפחדת?
מזה שהוא יתבאס או יכאב?
מזה שאת תתבאסי או תכאבי?
מזה שהתכניות ישתבשו?
מזה שתצטרכי לתת משהו שאת לא יכולה לתת? או לא רוצה לתת?
מזה שלא תדעי מה לעשות?
מהפלישה?
מזה ש"מכריחים" אותך משהו בניגוד לרצונך?
או אולי משהו שלא כתבתי?
נסי לדייק את הפחד.
מה הכי מפחיד?
מה ממש ממש מפחיד?
וגם אליי זה עבר, הבלבול הזה… אני רואה את זה בי כשאני שומרת על אלי וסיטה, ובבייביסיטר, ולפעמים אפילו עם חברים…
למנוע את האסון, להרגיע את הנפשות..
וגם להיות קורבנית, בעיקר עם אלי.
תודה לך אמא, שאת מבינה את הבעיה ומשנה אותה
בעיקר שאת יודעת מה היא הבעיה, כי זה מה שחשוב.
אוהבת♥
כל התשובת נכונות
ובטח יש עוד…
אני מפחדת
ככה – פשוט מפחדת
שלא יסתדר , שיתערער
שהוא יסבול נורא
שאני אסבול נורא
שאני לא אדע מה לעשות
שהוא ייסרט לנצח נצחים
ושאני היא זו שסרטה.
שבעצם כל הזמן הזה ניסיתי לעשות שיהיה עבורו עולם מושלם
ונכשלתי.!
שכשניסיתי למנוע את מה שעשו לי
עשיתי לו בדיוק את אותו דבר
אני מרגישה פער עצום, עצום!
בין מה שאני רוצה איתו ועבורו
לבין מה שקורה איתו
ומי שאני איתו ובשבילו.
מרגישה שיודעת המון ויכולה לתמלל את זה במגילות יפות
עטופות סרטים ורודים ומוגדרות היטב.
אבל כשהוא מתעורר בבוקר ומתחיל חריקה ראשונה של חוסר שביעות רצון
על שאני לא שם במיטה מסתכלת עליו במבט מאוהב ומחכה שיתעורר,
או באמצע הלילה כשאני במיטה שלי והוא מגלה שאני לא שם עוטפת ומחבקת אותו,
הוא לא מספיק לצייץ את המילה הראשונה ואני כבר בהיסטריה אצלו
בסוג של התנצלות על כך שנטשתי.
הנה – זה הדבר שאני מפחדת ממנו
לנטוש!
שרגע אחד הוא יהיה לבד בעולם האכזר הזה ויחווה את כאבו ואני לא אהיה שם להציל אותו, לחסוך לו את הכאב, לחסום את שיירת האוייבים והשרצים….
והקטע הוא – שאני כבר לא כל כך מאמינה בעולם הנורא הזה.
וכבר לא כל כך מאמינה שצריך ככה להגן ממשהו
ובאמת מוצאת את האמון בתוכי
ואת האמון בו
אבל נתקעתי על ההרגל המגונן הזה מגיל ינקות
נתקעתי על הצורך ושכחתי שהוא כבר גדל עוד ועוד ואפילו עוד קצת,
שאם הוא מתעורר בלילה אז הוא יכול להכיל את עצמו, או לקרוא לי, או לקום אליי, או משהו…
ואם קשה ואני לא בסביבה אז יש עוד אנשים
ויש לו את עצמו
שכחתי את כל זה.
כי שמעתי אותו "נורא מסכן"
ולא משנה עד כמה זה מחובר למציאות (אם הוא קיבל מכה נוראית, או רגע נעלב מילד אחר שלא ראה אותו).
מן הסתם אני פשוט חוזרת בכל פעם חזרה אל הנטושה שאני, ואל הכאב הזה שאני לא רוצה שמישהו אי פעם בעולם הזה יעבור
בטח שלא הבן שלי
אז זה מה שמפחיד אותי
זה בעיקר מה שמפעיל אותי על אוטומט
ולרוב רק בדיעבד יכולה לראות ולזהות
ולחזור לניוטרל
וכשאת רואה בדיעבד, מה את רואה?
מה זה לחזור לניוטרל?
לאן את חוזרת?
חברות- זה פשוט 'עובד'
כלומר, זה עובד וזה פשוט.
לפחות לי, לפחות היום.
מצהירה על עצמי – אני מתבלבלת!
ואני מתוקה!
כמה סיטואציות מורכבות ביום מזמנים לי החיים כרגע בתקופה זו שזה לא ייאמן, כמה מפגשים מול הילדים, שזה מול עצמי, מראות,מראות, פרוז'קטורים הפוכים.
והזמן
הוא כאן ועכשיו בלבד, אין זמן אחר. כמה קלישאה, כמה מדוייק. ברגע נתון עכשווי (כאילו מסובך…) אני נותנת את מה שאני יכולה באותו הרגע לסיטואציה, תוך כדי דאייה בטכניקת מעוף הציפור, תוך כדי התבוננות על המתרחש וזיהוי עצמי בתוכו, תוך כדי כל זה יוצרת את סדר העדיפויות המדוייק לעכשיו, לטובת כולם, כפי שניתן.
נשמע המון דברים ביחד, לא??
כי זה באמת המון. וואלה המון
אז לא תמיד 'מצליחה'
אני מתבלבלת, מרשה לעצמי להתבלבל ויותר נכון, לא מרגישה אשמה בטרוף שהתבלבלתי
מזכירה לעצמי שאני גם מתוקה….
וזה נותן לי כ"כ המון כוח בתוך כל זה -תודה תודה פיול על הכלי הקטן גדל הזה….
ודווקא עכשיו שהכי עמוס והכי הרבה להיות עם הקטנים ולהכיל אותם (ולהאכיל אותם) אני מרגישה פורחת ועוצמתית וראויה לעולם וגם שהעולם ראוי לקבל אותי, מגיע לו.
שוברת שיאים של תמנונה ביכולות שלי ומרגישה שם בלי הרבה מאמץ – זה פשוט קורה. אני מברכת על כך ושמחה מאוד
ברור לכל שהמפלצת שעה שש חמש ארבע שלוש שתיים עדיין קיימת ומגיעה
וכל מיני מפלצות אשמה והאשמה באות ואיך אני פתאום מפילה את כל הויתור שלי שויתרתי על עצמי ועל ההגשמה שלי על הילדים ואיך הם לקחו לי ולוקחים לי ובגללם… ומה איתי….. ועזבו אותי…
אני מתבלבלת!
אבל יודעת לחזור משם, לאתר את מרכז הטוב שבי ומשקפיי ה 'כמה יופי יש בחיים האלה' ופרופורציות ומיקוד ביש
מיכל אהובה, כ"כ מבינה את הרצון שלך להעניק את העולם המושלם ושהדברים יתגשמו בדיוק בדיוק כמו שתיכננת, אבל יש יופי גדול ואתגר מרגש בלאפשר את הגמישות הפנימית מול שינויים שבאים כל הזמן, כל רגע כמעט. אני מרגישה שבשבילי הגמישות הזו היא מאגר עצום של עוצמה וכוח להמשיך הלאה ולהאמין בבחירות שלי
ולגלות שזה אפשרי בתוך כל המסירות הזו, האינסופית לילדים אני לא מוותרת על עצמי, לא מוכנה להפוך עצמי לקורבן הנסיבות, נסחפת לתוך מצבים, נזרקת החוצה, לוחמת עקשנית באוטומט. לא מוכנה!
זה אפשרי וזה מרגש לגלות את זה
מרגש ללכת לישון בידיעה שמחר עוד יום עם המון הזדמנויות לפגוש את כל זה, לפגוש את עצמי, להתבלבל, לדייק, לפגוש מפלצת, לגלות מה חסר לה, לתת לה
לרקוד את הריקוד הזה.
לא כקורבנית ולא כאלוהית. פשוט כאנושית
לילה טוב
אחרי כל כתיבה כאן אני מרגישה שקופה יותר, נקייה יותר, תודה. זה מענג
הי הדר
תודה על התודה
איזה יופי כתבת
מרגישה שכל כתיבה כאן מביאה אותך עוד קצת.
הכי אני מתרגשת לפגוש את האנושית…
בואי!
בואי עוד!
(מתה מסקרנות לפגוש את המפלצת…)
חיבוק
פיול.
אתמול,בסוף יום מאוד מבאס,מצאתי את עצמי בים עם הילד המדהים שלי, הוא חופר בחול ואני עושה ארמונות, הוא מחליט לזרוק את כל (אבל כל) החול עלי (על השיער, הפנים, הבגדים, התיקים…) ואני מסכימה. מסכימה, אבל לא ממש בטוב.אני מסכימה כי נמאס לי להגיד לא!. נמאס לי להגיד שאת זה אני לא מרשה או שזה אני לא מסכימה או שזה מסוכן,או ש אי אפשר לעשות רעש, או שזה שביר וזה לא שלנו או שהשכנה ישנה או ש..או ש..
מצאתי את עצמי בסופו של יום מוכנה לעשות הכל הכל הכל,רק שלא אצטרך להגיד עוד פעם אחת "לא!". באמת נמאס לי. לא ככה אני רוצה להיות אמא. לא ככה אני רוצה להעביר את השנים הבאות. לא ככה אני רוצה לראות את עצמי.מבאס!
ועדיין אחרי כמעט שנתיים של אמהות אני מגלה ומתוודה שבחלק מהזמן אני עדיין בפאניקה ובחלק אחר אני באיזשהו סוג של חוסר אונים ובין לבין אני פשוט לא יודעת מה עושים.מפללת בליבי לאיזושהי מלאכית שתראה לי, לאיזושהי זקנת שבט שתראה לי איך מדברים, איך מגיבים, איך מתמודדים.
וכן אני מבינה.אני מבינה שהגיע הזמן שאהיה אני לאם השבט שלי. ויש רגעים, בהחלט יש שזה קורה, שאני שם, שאני נותנת מעצמי, אינסופית, מכילה, ענקית,שקטה סבלנית.
אבל בזמנים שהאישה האמיתית הזו נעלמת ואני נשארת עם העצמי הילדותי אני נבהלת.ורק לעיתים רחוקות זוכרת להזכיר לעצמי שהבלבלתי,ורק לעיתים מצליחה לזכור איך לחזור לעצמי, לעצמי הבוגר והנוכח.
וכמו אתמול,כשזה קורה, אז זה מין שרשרת כזו של התרחשויות שמרגישה כמו איבוד שליטה עצום.כמו מפולת שאין לי בה שום אחיזה. ואז ברגע של נוכחות אני מביטה על הילד שלי שיושב לו באוטו מאחור,מקשקש עם עצמו צוחק ומנסה להצחיק,ואני לא יכולה לצחוק.משהו נתקע! אני תקועה!.צועקת אל עבר עצמי, מנסה לאחוז לעוד רגע בעצמי הנוכח,אומרת לו "היי אל תלכי, הישארי,את יודעת שבכל רגע, בכל רגע את יכולה לעשות את הסוויטש,להפוך את הגלגל,לשים איזה רגל לכדור השלג הזה ולפרק אותו, להסיט אותו למקום אחר.." זה קל,אני אומרת לעצמי.אבל העצמי הפגוע, הנעלב, הקורבני והמסכן לא רוצה לוותר.
אז אתמול נתתי לה להיות.
והיום – היום אני רוצה עוד קצת לשנות.
אז תגידו בנות,יש לכן רעיונות,נסיונות, מה אפשר להגיד לעצמי, איך להזכיר, איזה טריק טו,כזה של מכשפוטובות אתן מכירות שעובד ברגע האמת. איך לעשות שתהייה הקשבה . ואז – יהיה יותר קל אולי לשמוע את ה"התבלבלת מתוקה" ?
תודה
ואהבה גדולה
יהלי
פתאום עולה לי שמה שאני מפחדת ממנו (על משקל מה ששאלת את מיכל) הוא כראה איבוד שליטה.על המצב,על עצמי,ובכלל..
יהלי. אני חושבת שאף אחת כמעט בעצם לא יודעת.
לא יודעת מה טוב, או נכון או איך נכון….
אני חושבת שכל פעם שנולדת אמא נולדת שאלה גדולה,
בכל פעם שנוצרת מערכת משפחתית, יחד איתה מתעוררת לאויר העולם שאלה ענקית ועמוקה. אולי הורות היא מין דרך לעבור בה, לגלות ולחשוף את המקור שהוא התשובה שלך. שהיא גם, באורך פלא, התשובה הנכונה.
למשל אמא שלי, אמא שלי בוודאות לא יודעת איך להיות אמא.
היא באמת לא מהמצטיינותאמא שלי, היא אמא מאוד מבולבלת
ורוב הזמן לא ברור אם היא אמא או ילדה…..
אמא שלי לא לימדה אותי הרבה על איך להיות אמא ואת השריטות שנשרטתי בעבור אימהותה אין דרך למנות.
אבל אמא שלי עשתה משהו שיקר לי כל כך, אמא שלי צפנה בתוכי גרעין של אהבה טהורה. בתוך כל החושך שהקיף אותי היא בדרכה המגומגמת,
סימנה עיגול של אור , שם היא זרעה את היסוד הראשוני שלי.
זה שהמשיך לפעום גם שהכל מסביבי בער ואיים לכלות.
והיא עשתה זאת מתוך אהבת אם. זאת שנמצאת באמהות,
פשוט יצקה ממנה לתוך איזה מין מקום שמור .
האהבה הזאת הייתה לי למשען ועודנה.
ועל כך אני מודה לאמא שלי כל הימים.
ואני חושבת שזה השורש.
בימים שיותר קשה לי להביט במראה ולמצוא שם אמא מצויינת
כשאת יודעת שאת לא האם שאת רוצה להיות,
שפישלת טעית, קילקלת.כשאת נתקעת או מתרחקת…
.באותם ימים אפשר לפעמים לנסות רק לבדוק לזכור …
לוודא שהיד – זו הנוגעת בילדך שלך, המבט….
אותו הדבר הכמוס שאין לו מילים – אותו גרעין נאמנות שביינך לבינו שהוא מעל ומתחת לכל המאורעות וקיים בתאי גופך וגופו זה….
רק לשים לב, לדעת שהוא נותר מבורך,
מושגח בהשגחה עליונה שאינה תלויה בדבר, יקר ונשמר
ומשם כבר להמשיך ולהבנות….
ככה …. באהבה רבה ממני קרן.
כמה את מרגשת קרן בכתיבתך
עד שאני פשוט רואה את העיניים שלך מתבוננות עמוק והשפתיים מדברות את המילים החכמות, תודה
יהלי אהובה אחת – מסתבר שאנחנו מכירות, עשיתי ניחוש פנימי וצדקתי…
אני יכולה לספר לך איך אצלי זה 'עובד':
יש 2 אופציות – שתוך כדי ההתבלבלות אני מזהה את הסבך והבילבול (כמו שקרה לך באוטו וניסית לעשות את הסוויצ')
ויש שרק אחרי הסשן המבלבל מעצבן לא הרמוני – אני מבינה שהייתי שם בהתבלבלות…
כשאני מזהה תוך כדי אני מנסה לעצור את ההתנהלות כפי שהיא ולדייק את עצמי. זה קורה כשאני קצת מתרוממת מעל הכל, מהספציפיות ומציאות הרגשות הסוערת.
מתרוממת
ומביטה לעומק הבקשה האמיתית של הגמד הקטן. רגע, מה הוא באמת רוצה עכשיו – מה הצורך?החסר?מה הוא אומר לי?
ומביטה לעומק המקום ממנו אני פועלת עכשיו – למה ה'לא' הזה? מה זה החוק הטיפשי הזה? מאיפה נילקח הטון הזה?
מזהה מה שלי ומה לא.
מפרידה
מחברת בין הבקשה העמוקה שלו של אותו הרגע לבין המקום שבי שהכי הייתי רוצה לתת לו.
מחברת
נותנת את הכי טוב שאני יכולה כרגע לסיטואציה. 100% לסיטואציה, לא דווקא לגמד. או לי…
נשמע מלא פעולות מודעות גבוהות ובלתי מציאותיות בזמן אמת? אמת! לפעמים זה מתרחש במהירות ומתבטא במבט העמוק הזה (שדיברת עליו, קרן), כמו איזה ריסט מהיר ונקודתי בתוכי. תחושה שהקומקום רתח ורתח ושורק ושורק ורצתי לכבות אותו ושכיביתי – פו………. הקלה. שקט רגע
ואם זה לא באותו רגע אני בעיקר 'עובדת' על קבלת הבילבול שהיה כחלק מרצף ארועים קטנטנים ומשונים המרכיבים את היום הזה ואותי
מקבלת
סולחת לעצמי
סולחת
ויותר נקודתי אלייך, לעורר את ההקשבה הזו לבילבול, אולי תנסי להסיר כל שליטה על המתרחש? מתוך ההבנה שלך על עצמך על הפחד הגדול ביותר שלך – ללכת לשם. להסיר שליטה רגע מלכוון את הדברים שיהיו כך או כך? להרפות כתפיים, לצנוח על הספה הרכה, לא לחשוב מה להגיד או מה יהיה, לראות מולך גמד קסום דורש במתיקותו את אהבתך, וריפיונך? מקיים בתמימותו את הניצוץ האלוהי הדורש שהוא?
ואת, ממרומי הרגע הזה, מתמקמת שוב על מיזערותו של הרגע הזה למול כל היופי שאת, היופי שהוא
יופיו של המסע המשותף שלכם
מתחברת אל עצמך ממקום אחר
אוהבת אותך
פעם, בכנס מכשפוטובות הראשון, זיסי אמרה לעדי – הפחד מלהיות אמא לא טובה, הוא זה שעושה אמהות טובות.
זה משפט גאוני.
אני חושבת שהפגיעה האמיתית היא לא הכאב עצמו. עלבון, כעס, תסכול, מרירות, קורבנות, עצב, פחד וכו' – כל אלה הם לא פגיעה. הם רגשות במנעד של חיים, במנעד של אנושיות.
הפגיעה האמיתית מתרחשת כאשר נשארים עם אלה לבד.
אם פגעת והתנצלת – ילדך כבר לא לבד. הוא מרגיש שאת רואה אותו. הוא מרגיש שאת רואה אותך.
אם פגעת והתבצרת – נטשת.
למיטב הכרותי עם כל מי שכותבת כאן – אף אחת לא נוטשת.
אולי לרגעים, אולי לימים – אבל לא באמת.
לא בעומק.
יהלי מתוקה – אין מצב שקסם מרגיש לבד.
כן, לפעמים קשה לו, קשה לך, קשה לכם אחד עם השני.
כן לפעמים יש ניתוק וריחוק.
אבל – אז מה?
את אף פעם, אף פעם – לא נטשת אותו.
ואני יודעת שגם לא תנטשי לעולם.
לא בגופך ולא בנפשך.
את השיעור הזה כבר למדת היטב.
את מכירה אותו על בוריו, יותר מכל אחת שאני מכירה.
ומה שלמדת – שלך
ומה שהבנת – שלך
ולאן שהגעת – את הגעת!
ואיש לא יוכל לקחת את זה ממך!
שילמת כבר את כל המיסים.
אפשר להמשיך הלאה….
את אמא טובה! טובה מאד!
ונאמנה ומסורה.
זאת האמת.
ואת גם בן אדם, עם שריטות כמו כולנו, וחולשות אנושיות.
אז מה?
תודה לכן, אהובות יקרות,
קרן על תשובתך המהירה והכה חכמה ונוגעת
והדרי על תשובתך הכה מסבירה,מבהירה ומעמיקה.
עזרתן לי מאוד.
היום אני כבר מרגישה הקלה,כבר יותר מסוגלת להתבונן מהצד, לראות מה שלי ומה שלו. פחות מתערבבת וגם כשנמצאת בתוך זה יותר אוהבת, פחות מפוחדת.
וגם יותר מקבלת.
וודאי עוד אקרא שוב את הדברים כדי עוד להפנים.
וגם מבינה שזה מסע. שלפעמים זה לא הכל ביום אחד.אלא תהליך של למידה.
וזוהי תחילתה של התחלה.
המון המון אהבה,
יהלי
אורית אהובה,
את שם? הרגע כתבתי תגובה ראשונה והנה פתאום מופיעה גם התגובה שלך..
אני בוכה.
תודה!
תודה שאת מזכירה.
אלו דמעות של שמחה.
כי נכון,בתוך תוכי אני באמת יודעת ומאמינה שאני אמא טובה.
תודה שאת רואה.
יקרות מאד מאד,
איך כולכן אומרות אותי
זה פשוט מדהים…
הקושי הוא כבד מנשוא לפעמים- הקושי בלמנוע את הקושי,
כשאני מנסה למנוע את הקושי הזה, יש כל הזמן מין כיווץ כזה בבטן
כיווץ של – "רק שלא תבכה"
"רק שלא תצרח"
"רק שלא תבקש כי אין"
"רק שלא תחטוף לחברה את הצעצוע"
"רק שלא…"
והכיווץ הזה לא נעים
וגם לא עוזר
כי היא בוכה
וצורחת
ומבקשת
וחוטפת..
ואני בתוך זה רוצה לעזור לה, לגרום לה לצחוק שוב, ולהיות בסדר
ואיך עושים את זה? וזה מלחיץ
והכיווץ גובר…
ובכלל כל מה שאני רוצה זה להרפות את המקום הזה בבטן שלי
ולהיות בשבילה – אני
אני האמיתית
וגם אם היא בקושי- להכיל אותו בלי להתכווץ כאילו עכשיו כל עולמה מתמוטט
והכל בגללי.
וגם להיות אותנטית. כשאני לא רוצה משהו, כשלא מתאים לי- אז לא.
אבל אז אני חשה שאני גורמת לה לקושי
והקושי שלה הופך לשלי
והכל מתערבב ומתבלבל
אוף.
אז עכשיו אנסה להקשיב לעצמי רגע
בתוך הבלבול
בתוך הקושי
ולראות אותה, ולנסות לתת לה את מה שבאמת היא מבקשת
ולפעמים זה רק לבכות או לכעוס
ושאני אהיה איתה בתוך זה.
תודה לכן אחיות.
סוזי אהובה יקרה מאד מאד
אני מעתיקה את מילותיך. כמעט לא משנה דבר, מילה במילה.
רק משנה מ – "היא" ל – "אני":
… יש כל הזמן מין כיווץ כזה בבטן, כיווץ של – "רק שלא אבכה", "רק שלא אצרח", "רק שלא אבקש כי אין", "רק שלא…"
והכיווץ הזה לא נעים וגם לא עוזר. כי אני רוצה לבכות ולצרוח ולבקש ולקבל…
ואני בתוך זה רוצה לעזור לי, לגרום לי לצחוק שוב, ולהיות בסדר
ואיך עושים את זה? וזה מלחיץ
והכיווץ גובר…
ובכלל כל מה שאני רוצה זה להרפות את המקום הזה בבטן שלי
ולהיות בשבילי – אני
אני האמיתית
וגם אם אני בקושי- להכיל אותו בלי להתכווץ כאילו עכשיו כל עולמי מתמוטט
והכל בגללי.
וגם להיות אותנטית. כשאני לא רוצה משהו, כשלא מתאים לי- אז לא.
אבל אז אני חשה שאני גורמת לי לקושי, והקושי הוא שלי, והכל מתערבב ומתבלבל
אוף.
אז עכשיו אנסה להקשיב לעצמי רגע
בתוך הבלבול
בתוך הקושי
ולראות אותי, ולנסות לתת לי את מה שבאמת אני מבקשת
ולפעמים זה רק לבכות או לכעוס
ושאני אהיה איתי בתוך זה.
אוהבת אותך מאד מאד מאד
אורית
וואו…
מרגש…
צריכה להיות עם זה קצת…
תודה.
רק תזכרי שכל מה שכתוב זה את אמרת!
אני הייתי כאן רק בתפקיד הכתבנית…
שלום רק היום גיליתי את הבלוג המדהים הזה. אורית מבלי להכיר תודה 🙂
התחברתי מאוד למה שכתוב ואני מרגישה כל מילה. כבת (עדיין לא כאמא) אני מקווה שאצליח לחבק כל קושי ופחד, הורי עם אהבתי אליהם וגם הסובבים אותי מעדיפים לא להתמודד עם זה או להתמודד בדרכם …. עכשיו יודעת שיש עוד אנשים שחווים את מה שאני חווה ואני יכולה פשוט להתחיל להסתכל על הפחדים שלי בעיניים ולומר לעצמי " התבלבלת מתוקה.."
תודה,
שהד.
וואווו שהד תודה!
תגידי – זאת את שחשבת לתרגם את "בדיוק כמו שאני" לערבית? או אני מתבלבלת? 🙂