Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שני סמואלוב’

אז כמובן שהייתי חייבת לצלם

???????????????????????????????
???????????????????????????????

וגם ובמיוחד –

המסע להשגת הנסיכה – סיפור הלידה של אביטל

בתי התינוקת הנסיכה שנולדה ביום שוויון האביב

20.3.14 בשעה 23:32

כפי שנכתב על ידי מירה

אז מוזמנות להכנס לקרוא בעמוד החדש – הלידה של האביטל

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

לפעמים אנחנו נותנות את הכח שלנו מבלי משים.
לפעמים זה בגלל פחד או בלבול או חולשה.
לפעמים אפילו אנחנו מתפתות לחשוב שיש מישהו שיודע יותר טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו או בשביל ילדינו.
לפעמים אנחנו אפילו שוכחות לשאול פנימה, את ליבנו, מה נכון, מה רצוי, מה יחזק ואנחנו מפנות (כמו ילדות) את השאלה החוצה למי שנראה באותו הרגע חזק או יודע או יציב מאיתנו.

ובמיוחד בזמן המטלטל הזה של הלידה,
כשהאדמה רועדת, כשהכל מורגש קריטי,
כשאנחנו כל כך חשופות,
ואולי גם אם חווינו בעבר טלטלה דומה.

ניתן להשיב את הכח לידינו ולעשות שמה שהיה לא יחזור.
אפשר לרפא את המקום הפצוע ולהשיב את הכח והמרכז וזקיפות הקומה.

שני ואני נפגשנו לפני בערך 16 שנים.
ביחד הובלנו את המעגל הראשון של הנשים
ביחד השתתפנו במעגל נשים אחר שהתקיים שנים רבות
ביחד הקמנו בית ספר
ביחד עברנו מסעות רבים
ושתיים מילדותי נולדו בנוכחותה.

ועכשיו חברנו ביחד לצורך סדנא כזאת, שבה אפשר לרפא ולעבד ולהזין מקומות רעבים ולהשיב את שנלקח.
סדנא לריפוי חווית לידה טראומטית. ואנחנו מאד מאד שמחות ומתרגשות להזמין עוד ועוד נשים למקום הזה.
לפגישה עמוקה של אשה עם עצמה ועם כוחותיה.

נשמח גם אם תספרו לכל אשה שצריכה סדנא כזאת.
תודה!

הסדנא תתקיים ב – 25/7
בשעות 9:30-16:30
בפרדס חנה
עלות – 540 שח.

להרשמה לסדנא ללחוץ כאן. תודה.

שני – 054-4866546 shanee.midwife@gmail.com
אורית – 054-4818107 feyulorr@gmail.com

דף האירוע בפייסבוק.

סיפור הלידה של סיטה כפי שנכתב על ידי שני לפני חמש וחצי שנים

IMGA0594

Read Full Post »

אגדת עם נוירושבדית – או – מי ינצח ת'אהבה
(נכתב ב – 2002)        

מאת: שני סמואלוב
(בהשראת פיול ונורית זרחי)

אמונה ופושטה (במלעיל) היו אחיות. שתיהן היו מכשפות והיו הפוכות זו מזו. אמונה הייתה סחבקית של אלוהים. לא היו לה שאלות. רק תשובות. היא הייתה מסורה לגמרי ועסקה בהבנות, התגלויות ומעברים מחוץ לגוף וחזרה.
פושטה הייתה אוכלת, ישנה, מזדיינת, נכנסת להריון, חייה, מרגישה, רוצה. הייתה אישה פשוטה ונהגה לומר "הכל חארטה, אין דבר כזה" על מיני דיבורים גבוהים כמו גדלות נפש וכאלה מין.
הן גרו שתיהן באוטו כחול והיה להן די צפוף שם וגם בכלל לא קל להחליט לאן נוסעים ומתי ולמה. אבל הן היו מחוברות בברית דם ואפילו שהיו מתקוטטות לא מעט וגם יורדות אחת על השניה בכל הזדמנות שנקרתה בדרכן, הן היו מחויבות זו לזו ומחוברות אחת לשניה בחבל הטבור.

בבוקר כשאמונה הייתה מתעוררת עם שמחה בלב והייתה שרה את שמחתה בקולי קולות הייתה פושטה מתפלצת מהקולניות ורק רוצה להזיז אותה הצידה ושתיתן לשתות את הקפה והסיגריה בשקט. פושטה אומרת- יופי אמונה, יופי אהבה, יופי יופי יופי ונכנסת ללחץ היסטרי בגלל שלא ידעה אם זה שעכשיו יורד גשם אומר שלרצות מטריה זה קריטי או לא ואז אם זה יותר חשוב מלהגיע בזמן או לא ואם כל זה אומר שהיום יתחרבש בגלל זה או לא?
ובאותו זמן ממש, אמונה חוותה אהבה וזרימה וקלות ופשטות. כל דבר היה מציף אותה בגל של אהבה ומיד הייתה רוצה לכרות ברית עם אנשים שאהבה. היא אהבה מאד לכרות בריתות והיה לה כלי גדול, מין כד עגול שהיה מלא באבנים בכל מיני גדלים והיא אהבה להתעסק עם האבנים ולסדר אותן בכל מיני צורות שונות ומשונות.

יום אחד פושטה אמרה: נכון, כל אחד יש לו את הדברים שלו ולי יש את הדברים שלי אבל שלי נראה לי גורלי אז בואי נמצא שלושה דברים שהם גורליים לשתינו ואז נוכל להיזכר מה בכלל הסיפור שלנו. בואי ניסע למקום אחד שבו המחשבה על החיים והחיים עצמם זה אחד.
אמונה שהייתה בן אדם טוטלי עם עוצמה שבאה ממקומות אחרים ועם מקום גדול בלב, אמרה "או" ומיד הניעה את האוטו והן יצאו לדרך למקום אחד.

הדרך ארכה כמה שנים, זה היה תהליך, לא בבת אחת. אף אחת לא בדיוק זוכרת את כל המראות והאנשים והאירועים בדרך, זה היה כמו בחלום, די מעורפל אבל הייתה שם דרך שהן התגלגלו אליה והיא הייתה בעליה. כל הזמן התחזקה יותר ויותר. הרוח התחזקה, השיפוע של העלייה התחזק, ובטוח שבדרך הן הגיעו למין קניון גדול שנפער באמצע הדרך, זה היה מין פער בין גדה אחת שלו לשניה. הפער היה מורכב מסלעים וצמחים ועפר והרחק למטה זרם נחל כחול ויפהפה שפשוט קרא להן לבוא ולהתקרב אליו. במפתיע שתיהן הסתכלו אל הנחל ואז אחת אל השניה והנהנו בחיוך רחב זו לזו.

הן ירדו לתוך הפער ברגל. לא היה ממש שביל שהוביל לשם ולכן הן פילסו את דרכן בעצמן. לעיתים התגלגלו למטה בלי שליטה ולעיתים בחרו בקפידה את דרכן בינות לעצים והסלעים המשוננים.

כשהגיעו למטה נפער פיהן בתדהמה למראה ולריחות ולקולות. הנחל זרם בזרם קל ופשוט של אהבה. היה זה נחל של אהבה. שתיהן הרגישו בזה באותו זמן ולא היה להן צל של ספק בכך. הן התענגו על ההרגשה והריח והמראה ממושכות. ואז, בבת אחת הן הפנו את תשומת ליבן לגדת הנחל שעליה עמדו. הן הרגישו שהחומר ממנו היא עשויה הוא טוב. הן עמדו על גדה שעשויה מטוב, והגדה היתה ארוכה ורחבה. הרבה טוב היה שם. בבת אחת הן נשכבו על גבן על גבי הטוב והתפלשו בו תוך צחוקים ושאגות שמחה ודגדוגים והשתוללויות. כשהן עצרו שוכבות על גבן כדי לסדר את נשמתן שכמעט פרחה, הן הרגישו שהיו דברים בגדה. כל מיני דברים. סלעים גדולים וקטנים שביצבצו גם מתוך הנחל. הכל היה זרוע בדברים, מתחתן מאחוריהן ומכל צדדיהן. הן הסתכלו זו בזו לקחו אויר ואמרו: שלוש ארבע…. לא היה דבר שהן לא עברו עליו.
בקפיצות ובדילוגים ובזחילה וגילגולים תוך שהן מזמרות: לא עוברים על יד דברים! לא עוברים על יד דברים! ומתוך הגילגול והבילבול הן נחתו בתוך הנחל, רטובות לגמרי, צוחקות לגמרי ומאושרות לגמרי וממש ביחד הן אמרו: יש דברים שעושים לי את זה.

Read Full Post »

מאת: שני סמואלוב

 אז מי אני באמת?
הכי הכי באמת. הגרעין הקשה והקטן שהוא אני באמת, שמסתתר מתחת לכל המסכים והפוזות וההרגלים והצורה שלי והגוף שלי.
שנמצא עמוק בתוכי ולא לגמרי ידוע לי אבל משפריץ לי מידי פעם כשאני מסכימה, או כשאני משחררת החזקה ושומעת איזו שירה נוקבת ונוכחת של איזה אישה שאומרת מה שנכנס ישר ללב בלי להתעכב על הדרך או על השכל.

האם אני זו ההיסטוריה שלי? איך שגדלתי בתור ילדה. האמונות שאימצתי לי, הקשיים שלי ששמו לי גבולות. איפה שהעזתי או איפה שהלכתי בקלות וב"רגילות" מבחינתי.
מה שקרה לי: השמחות וההתרגשויות כשהרגשתי שייכת והאובדנים שבדרך כשאמא שלי מתה? 
או הפירושים שנתתי לעולם שסביבי ולי בתוכו, מתוך מה שהרגשתי כשאהבתי את הבחור שלי ונתתי את עצמי ללא שאלה, ולא הרגשתי נאהבת או כשמצאתי בתוכי את המתג שמאפשר לי להיות רגישה ולאו דוקא פגיעה, או כשליביתי את התשוקה שבי שכבתה למשך כמה עשרות שנים?

אם אני מקסימה אז מה שאני עושה הוא מקסים. מתי אמרתי לעצמי על עצמי בפעם האחרונה שאני מקסימה?
מתי רציתי להכיר אותי ולהיות איתי פשוט בגלל מי שאני, בלי קשר למה שאני עושה, לכותרת שלי לייחוס שלי או להצלחות שלי.
מתי היה לי פשוט כיף להיות איתי? 

אולי המחשבות שלי, על כל האנשים שסביבי, המסקנות שאני מסיקה עליהם השמחה על זה שהיא נולדה ושהיא חברה שלי. ההשתגעות שלה ואיבוד עצמה לדעת בתוך סערת רגשות שהיא לא יודעת מאיפה זה בא לה עד שאפילו הבן שלה לא מכיר אותה בכלל.

אז מה זה אומר עלי, על המציאות הזאת שאני יוצרת לעצמי, על הדרך שבה אני בוחרת להעביר את חיי, עוד יום ועוד יום כבר המוני ימים העברתי בחיי, איזה לפחות בטח 14000 ימים. מה המטרה? האם יש כזאת? מה היעוד שלי? מה ההכי הכי שלי, לחפש כל הזמן ולא להעביר את הזמן בינתיים באיזה שהוא אופן ככה שאף אחד לא יפגע יותר מידי וכולם יהיו מרוצים. לעשות עניין מכל דבר, לשים לב, להתעכב על הפרטים הקטנים ולתפור שמיכת טלאים מדהימה מהמוני בדים צבעוניים בטך כפול בחוט ומחט עם משקפיים על החוטם.

למחוק את האפשרות לתשובה "אני לא יודעת". פשוט לדעת, להחליט, לנקוט עמדה וזהו. 

Read Full Post »