Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘שמיכת טלאים’

אני.
אשה.
יודעת.

אני אשה יודעת
יודעת את כוחותי, יודעת את דרכי
יודעת את הטוב שלי
יודעת את הטוב של אהוביי.

אני אשה גדולה
גדולה כדי להכיל את כל כוחותיי
מכילה את כאבי, מכילה את פחדי
מסכימה לחבק כאבים ופחדים של אהוביי
מסכימה להסתכל לכאב בעיניים ולעבור דרכו
למקום הגדול יותר שלי
וכך שוב ושוב עד אין סוף

אני אשה קרובה
אני מתבוננת בעיניים, בלי למצמץ
ומסכימה לצלול לתוך קירבת אינקץ
אומרת אותי, אומרת את ליבי
מסכימה לפגוש לבבות נוספים
מאפשרת מפגש בלי קרומים, בלי מסך
קרוב קרוב קרוב.

אני אשה יפה
בפנים ובחוץ
רואה את כל חלקי, בלי השוואה ובלי מידור
מסכימה להיות אני ולהתפעל מהקסם הייחודי הזה
שאין שני לו, שאין עוד אני. אני אחת ויחידה.

אני אשה טובה
ליבי זך וטהור ונקי
כוונותי טובות
ונדיבותי היא חומר מרפא, משמח ומזין
ממנו צומחים חיים אחרים
ממנו צומחת אני

אני אשה נוכחת
ישובה במקומי. ישובה במרכז עצמי.
ישובה במרכז חיי.
הכל קורה בתוכי. הכל קורה מסביבי.
אני לא מתאמצת ולא ממהרת
הכל מגיע אלי. בקלות, בפשטות ובנוחות.

אני אשה אמיצה
הולכת באומץ בדרכי
לראות מקומות אפלים,
לרפא כאבים של חיים שלמים
להעז להמציא את החדש,
שוב ושוב ושוב

אני אשה חכמה
מסכימה לראות בין השורות ובין המילים
חכמה להבין את שלא נאמר
חכמה להרגיש את האמת של הלב
חכמה להיות סבלנית
ולהגיד את שראוי שישמע
את המרחיב והמרפא והמזין.

אני אשה אוהבת
אהבתי היא החומר המחייה אותי
המחייה את אהוביי
אהבתי היא האדמה
המקום הבטוח
ממנו צומחים חיי.

אני אשה
יכולה הכל
וגם לא יכולה כלום
בקירבה הגדולה ביותר
בבדידות לא נסבלת
יכולה בעת ובעונה אחת מכל וכל
לבכות ולצחוק
בפריחה ובמחנק
בחושך ובאור
לתמיד

מעגל מופלא הסתיים. סוף שנה. רגע לפני השנה הבאה. שנים של חסד. של צחוק ובכי, של אמת, של קילוף, של ביחד של גילויים של כאבים של אהבה גדולה גדולה ונוכחות אמיצה ומפוקחת של רוך וחמלה של נשים. תודה גדולה מעומק ליבי !

בלחיצה על תמונה תוכלו להכנס לגלריית התמונות כולה. תודה. 

והנה עוד גלריית תמונות

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

נוסעים בלילה באוטו. לפנינו משאית גדולה, כלובים, כלובים – תרנגולי הודו. צפופים. בדרכם האחרונה.
אלי רואה ופורצת בבכי. תמיהה איומה כאילו כל סבל הקיום רובץ על כתפיה.
למה? למה? איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שככה? איך זה יכול להיות שככה אנשים עושים?
בכי כזה שאין דרך לנחם. שאי אפשר לנחם.

היא אומרת אנשים הם מגעילים. אומרת שאנשים הם סתומים. איך יכול להיות שככה עושים?
יותר מאשר הצער על התרנגולי הודו תקף אותה הצער על האטימות האנושית. ככה זה היה לפני כמה ימים.
אני נוהגת, כביש החוף, בכי שנמשך מנתניה עד קיסריה ורק רוצה להעלים את זה. להעלים את הבכי את הכאב את הנסיבות שבגללו פורץ.
קשה להכיל כאב כזה. קשה להכיל כאב כזה במיוחד כשהוא הכאב של הבת שלך.
עוצרת את עצמי מלתת נאומים קרמתים על בחירת התרנוגולות בגלגול הזה, ונאומים דתיים על הכוונות הגדולות של אלוהים ונאומים "מדעיים" על הדרך המהירה שבה ימותו בלי להרגיש… עוצרת את עצמי מלנחם ולעודד בידיעה ברורה שהכאב הזה – יש לו מקום. שהריפוי הפעם הוא לאפשר לה להיות בכאב הזה ביחד איתנו, ההורים שלה, בלי שתושתק, בלי שדעתה תוסח, בלי תירוצים והסברים. פשוט לכאוב כי זה כואב ולהיות ביחד.
נושמת. עוד נושמת. מרחיבה בתוכי את המקום המכיל. אומרת לה שככה זה ושזה באמת איום ונורא וככה זה כואב מאד. הרבה כאב באוטו.

עד שנגמר.

בזמן אמת לא נראה שיגמר לעולם. הכאב מתחבר עם פחד שאולי זה לא יגמר אף פעם, שאולי זאת לא דרך נכונה ובעצם צריך לעזור לה לעבור הלאה, שאולי יש כאן טעות, שזה ייטע בנפשה צלקת עמוקה מידי.
ואז (מתמיהה כל פעם מחדש) זה פשוט נגמר. כמו תמיד. היינו ביחד בכאב. עד הסוף. והוא עבר.

ואני רוצה לחשוב שהחוויה הזאת תעצים את נפשה כפי שהעצימה את נפשי, ושהיא תרגיש שהיא "יכולה עליו", על הכאב, שממילא קיים בחיים האלה בתוך גוף, ושתוכל גם להיות ביחד ולא להתרחק ולא להסתגר ולא לפתח כל מיני אמונות חוסמות בגלל בדידות,  כאלה שפיתחתי אני כשחוויתי כאב או פחד לבד.

היום בפגישה עם אשה עלה הזכרון הבא –
בת 11 בערך, נתקפת בבהלה, מבינה איכשהו פתאום שהחיים זמניים. מפחדת מהמוות. פחד אמיתי ואותנטי וטבעי ותמים. פחד מוות. הכרה בזמניות, בחולשתו של הגוף.
היא רצה לסלון בו נמצאים הוריה ומשתפת אותם בפחד. בתגובה היא "נמעכת" משני צדדים – מצד האבא – שמבטל לגמרי את הרעיון ומנפנף אותה בכך שממליץ לה להפסיק לחשוב על דברים כאלה. ומצד האמא שמסבירה לה שזה לא באמת זמני אלא חלק מגלגול נשמות אינסופי ואחרי שמתים חוזרים בתור אבן או פרח או תינוק חדש או.. ולכן זה לא באמת סופי.
והפחד? הפחד כבודו במקומו מונח. מוטמן. נקבר עמוק בתוך ליבה.
והיא עצמה נשארת לבד, לא מוכלת ולא מובנת.
ויותר מכל לא מקבלת אישור להרגיש את הרגש הקשה הזה ובטח שלא לבטא אותו.

אני לא יודעת מה אתכן, אבל אני הייתי יכולה להיות גם האבא וגם האמא בסיפור הזה.
כל כך הרבה פעמים "הזזתי" הצידה כאב או פחד, מתוך שלא יכולתי להכיל אותו בעצמי.
כל כך הרבה פעמים ניחמתי או עודדתי או הצעתי פתרונות מהר מידי במקומות שהשאירו את הבנות שלי לבד עם רגשות קשים.
לבד עם כאב ופחד ועלבון.

אז בסיפור הזה, כמו בכל סיפור טוב, אין טובים ורעים.
ואני, בתור הילדה והאמא והאבא מנסה לזכור הכי הרבה שיכולה שיש מקום (לא במובן של לגיטימציה, שזה לא כזה מעניין אלא במובן של ריפוי) למנעד גדול ורחב משאני יכולה להעלות בדעתי.

ושבכל פעם שהייתי בכאב ולא הרחקתי, שמישהו אחר היה בכאב ויכולתי לחבק – התחולל ריפוי.
התחולל הנס הזה של האהבה.

תודה.

תרנגולות

Read Full Post »

לפני 3 שבועות מצאתי את עצמי עומדת בחנות צעצועים גדולה, מול מדף עצום וגבוה מלא בבתי בובות. בעודי מסתכלת בהם הבנתי שבעצם אני מסתכלת כבר הרבה זמן. שבעצם לא כל כך יודעת מה עושה שם וכמה זמן אני שם, ומה אני אמורה לעשות ולמה דווקא שם…
מכרה שעברה שם במקרה הסתכלה עלי ושאלה אם אני בסדר. ככה הבנתי שאני לא בסדר.

משהו מוזר התרחש. המוח שלי הפסיק לפעול כרגיל והתחילו כל מיני תופעות מאד מוזרות. בעיקר זרמים לצד שמאל של הגוף ואוריינטציה מסוג חדש.. מרחקים חדשים, ריחות חדשים צלילים אחרים וממקומות שונים צבעים אחרים. ותחושה מאד לא טובה. לא ברור למה הסירה הזאת לא עוצרת ומתי לעזאזאל תיפסק המחלת ים הזאת. מוזר…
אחרי כמה שעות, בבית חולים, נתנו לזה את השם – "אירוע מוחי חולף". זה הרכוש החדש שהצטרף לרשימת המאורעות המטלטלים שעברתי בחיי.

ההסבר שלי קצת שונה. השם שאני נתתי לזה הוא קצר כתוצאה מעומס יתר.
הפסקת חשמל בגלל צריכה מוגזמת ולא מבוקרת. משהו כזה…
מה שנפגע אצלי הוא המח הימני. זה שאחראי על רגשות ועל אינטואיציה ועל תחושת אחדות עם כל היש ועל אמונה ועל יצירה (ועל רגשות כבר אמרתי?). החלק הזה, שעבד שעות נוספות, ולא תוגמל – בחר לפרוש. להתפטר. לא התאים לו יותר ככה.

יש פיתגם כזה באינדיאנית שאומר "אם לא תקשיב ללחישת הטומהוק מתקרבת תקבל אותו על ראשך". אלוהימה המתוקה שלי, שברור שהיא ממש בעדי, שלחה לי לחישה רצינית. ואמרה כמו שאמהות טובות צריכות לומר לפעמים, "עכשיו תקשיבי!".
לא אחר כך, לא עוד מעט, לא כשהילדות, לא כשהאוברדראפט, לא כשהדיסק, לא כשהמטופלת הזאת, לא כשהזוגיות, לא כשתרזי, לא אחרי ולא לפני ולא כלום! עכשיו!

אז טוב, כאילו שהיתה לי ברירה, הקשבתי. ממש ממש טוב. במיטה. בבית. במנוחה. לגוף שלי, למרחב המוזר שיצר המוח המתעתע שלי, ללב שלי, למקום הזה שלא יודע לנוח ולעצור, לגבולות שלי, לאיזורי הבחירה שלי, לנזילה שלי החוצה מבלי משים, לסדרי העדיפויות שלי. הקשבתי.

ולאט לאט אני חוזרת. אני לא מרגישה שאני ממשיכה. לא חוזרת למה שהיה (למרות שמבחוץ אולי לפעמים לא מבחינים) אני מרגישה שאני מתחילה. מתחילה גלגול חדש בתוך הגלגול הזה. חיים חדשים עם גוף, לב, נסיון וראש של בת 45.

בזמן הזה, שבו החיים נעצרו, יצרתי (ביחד עם שי) קמפיין שאני מאד גאה בו.
בגלל הפגיעה במוח הימני, איכשהו התחזקו תפקודים של השמאלי. "תיקתקתי" את הקמפיין הזה ואת כל יחסי הציבור שלו כמעט מבלי משים, כמו 3 מנהלות בכירות והמזכירות שלהן. בקלות. ככה, הרבה דברים בעת ובעונה אחת. ככה זה כשהמוח משתנה.

יצרתי באמת יש מאין. ממש כך.
ביקשנו 22,000 שח. נתנו לזה 34 יום.
זה הגיע, במלואו תוך 10 ימים.
יש מאין. 22,000 שח שלא היו לנו קודם – עכשיו יש. בקלות.

המוח שלי המתוק ובמיוחד החלק הימני שלו עדיין לא חזרו לגמרי למקום.
למשל – אני לא יכולה לבכות. שזה באמת ממש ובמיוחד מוזר. הלא אני זו שבוכה, לא? אז זהו – שלא.
הצלחתי לבכות פעמיים ב-3 השבועות האחרונים. וגם לא איזה בכי… מוזר…

אז ככה אני לומדת את עצמי החדשה, לוקחת איתי מהגלגול הקודם את מה שמתאים לי, משאירה מאחור את מה שכבר לא. ממציאה אותי שוב. הללוייה!

מזמינה אתכן להכנס לקמפיין הזה, של הדיסק שלנו, שהוא כל כך חשוב לי ויקר לי, ושאני גם מסכימה להגיד שהוא חשוב לעולם. ולתמוך ולספר. אנחנו עדיין ממשיכים למרות שכל הסכום שם. גם כי זה בעצם לא מספיק (יש הרבה חובות ששילמנו על הדיסק עד כה).
וגם ובמיוחד בגלל שאני באמת באמת מאמינה שלכל ילד בעולם מגיע לשמוע שבדיוק בדיוק כמו שהוא ככה זה טוב. ולכל אמא ולכל אבא מגיע לשמוע את זה גם.
וגם בגלל שבעיני ככה מחוללים מהפכות.
מהלב אל הגוף
אל אנשים אחרים
אל העולם
אל האינסוף
ומעבר לו.

הנה כאן – https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=581



אני מודה מאד מאד ממש ממש לכל מי שעזרה לי. לכל הסירים הנפלאים שהגיעו לכאן ולכל ההתעניינות ותשומת הלב וההקשבה, לכל הטיפולים, לכל ההסעות לבדיקות, לכל מי שהיתה עם הילדות שלי, שהקשיבה לאהוב שלי.
התמיכה שקיבלתי כל כך ריגשה אותי וכל כך לא היתה מובנת מאליה. תודה נשים אהובות רחבות לב. תודה.

Read Full Post »

7 צעדים בדרך הביתה

1. בטלי את תחושת הקריטיות

כשנדמה לך שחייבים, שאין ברירה, שאם לא… אז. שהכל מתמוטט… אז סימן שהתבלבלת.
הצמיחה בעולם האמיתי מגלה את עצמה בהדרגתיות. הדרמה היא סימן לשיטחיות והגמישות מסמנת עומק.
אפשר לעצור, לנשום, להסכים לקבל את החיבוק הנדיב ביותר בסביבה – עד שיפתחו העיניים לחדש. לראות איפה התבלבלת ואז גם יתגלו צורות חדשות לגמרי לאותו השינוי שאין בהן קריטיות.

2. להבין שזה עכשיו והתחיל כבר

"הכל התחיל בלידה", "כשהוא עזב אותי התעוררתי", "בשבילי המפץ הגדול היה כש…גילו את הסרטן / הבנתי שאני לבד / אחרי ההפלה / כשהבנתי שלא יהיו לי ילדים / כשקיבלתי את התואר…" אבל בעצם בעצם שום דבר לא התחיל. הכל ממשיך. ומידי פעם הסמוי עולה מבעד לסדק בזמן או במרחב אל הגלוי. ומי שמנותקת בזמן מסויים או מי שמסתכלת רק על פני השטח – מדמה לעצמה שמשהו התחיל. או שתיכף יתחיל. אבל זה התחיל מזמן מזמן וההסכמה שעכשיו זה קורה ושלא היה וגם לא יהיה מפץ גדול יותר ממי שאת עכשיו – נותנת לרגע הזה ולסכום הכוחות והחולשות של הרגע הזה את המשקל הראוי להם בבית המקדש של חייך.

3. להבין שזה שלך

האשלייה שאת יכולה לצפות בחיים שלך מרחוק, לעשות ספקולציות (אני לקראת שינוי גדול) או לנתח (זאת מין תקופה כזאת) או לשער השערות (נראה לי שאני בכוון הנכון) מאפשרת להפגע פחות. כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. אבל באותם רגעים שבהם את מעדיפה להיות המבוגר האחראי בחיים של עצמך – יותר שימושית האשלייה שזה שלך… שאין אפילו לא פרט אחד בחיים האלה שלא בידייך. ולא יגיע האבא הזה או המפקד שתתני לו דין וחשבון והוא ישבח אותך או יגיד לך לחזור לתחילת המשחק.

החיים זה לא מגירת הסכו"ם שלך. אפשר להגיד בוודאות כמעט מדעית שאין מלבד מגירת הסכום שלך שום מקום בחיים האמיתיים שניתן לחלק או למדר ולשלוט בו במשך כל כך הרבה זמן.
כדי לאפשר לך את זה, אנחנו בסמטוחות בע"מ הוצאנו לשוק 3 מוצרים חדשים –
א. רגשות.
ב. קונפליקטים.
ג. סתם תקלות (מחלות / תאונות / אסונות / מחזור חודשי וכו').
מובן לנו לגמרי הרצון העמוק שלך לסדר את הדברים כמו שצריך, לנשום עמוק – ולהמשיך הלאה. עם זאת, בצער רב עלינו לבשר לך שאין לאן להמשיך. בסיומה של הסמטוחה שנגמרה הבוקר מתחיל הבאלאגן של לפני הצהריים ובסיומו של קונפליקט עם הילד הקטן מתחיל הקושי עם הילדה הגדולה שאת (והפרעות האכילה שלה). בקיצור – אפשר להרגע. ובניגוד לאמהות שלנו שברגע שזיהו קושי מתקרב מעבר לאופק שילחו בו את חיל הפרשים או ירדו למקלט – אפשר בחיוך או בדמעות להזמין ולחבק את הקושי ולנשום אותו אל כל אחד מתאי גופך. הבשורות העוד יותר טובות הן שתאי גופך בנויים לזה. טיפ טופ. (גם על זה חשבנו בסמטוחות בע"מ).

4. לא לנחם ולא לעודד ולא לתקן.

למען האמת זה מאד מקסים כשאת מנחמת ומעודדת את עצמך או את חברתך. עם זאת ברוב המקרים כשאת עושה זאת כתגובה ראשונית לקושי, המטרה העמוקה שלך היא בעצם להדוף את הקושי. מכל הטעמים שפורטו בסעיף הקודם – זה לא עובד. חיל הפרשים שנשלח להדוף את הקושי על ידי ניתוח מהיר של המצב ורשימת עצות לתיקון מופעל על ידי אותה אמא רועדת ומפוחדת שמשתמשת בנחמה או בעידוד כדי לטשטש את הקושי.
אין סיבה.

5. להתאבד לתוך שינויים.

להתאבד לתוך שינויים, לתוך מבוכות, לתוך בלבול כדי להפתיע את עצמך ולחדש, לפרוץ גבולות ולצאת להרפתקאות.
את הרי יודעת שמשבצת הנוחות שלך כל כך צפופה שהיא מספיקה לך בקושי לעמוד ברגליים סגורות בלי לזוז…
ואנחנו (בסמטוחות בע"מ) יודעים שלמרות שהיא ממש סוגרת ומצמצמת היא גם מאד מפתה.
צעד אחד מחוץ לבלטה המוכרת ושילמת בחוסר ידיעה ובאיבוד שליטה. והלא ידיעה ושליטה הן הרעות החולות של המין האנושי בכלל והנשי בפרט.
וכך את משלה את עצמך שאם תדעי ואם תביני ואם תתכנני ואם תתאמי אז… אז מה?.
אם את רוצה שיקרה לך משהו שלא קרה מעולם, אם את רוצה חדש, אחר, שונה – אין לך ברירה אלא לדלג בשמחה אל הלא נודע ולהעיז משהו שלא העזת עוד. האיזור הרועד והלא יציב של הלא נודע נראה מבחוץ כמו רעידת אדמה של הלב אבל צופן בחובו עוד ועוד לידות מחדש של עצמך. עוד ועוד גילויים ובמיוחד התאהבויות…

6. להסכים לשים את הרצון לפני הצריך, לפני התפקוד.

להסכים להקשיב לרצון תמיד, להעיז להגיד לעצמך מה באמת את רוצה. מה מדליק אותך. מה מרגש אותך.
גם אם זה בסוד, גם את לא יכולה לממש אותו, גם אם יש לזה השלכות מטלטלות על אנשים אחרים בחייך, גם אם זה לא משתלם, גם אם זה לא נהוג או לא מקובל או לא נראה טוב או אין לזה הרבה אוהדים.
לא חשוב המימוש – חשוב שהסכמת להעיז ולהסתכל באומץ לתוך ליבך ולהגיד – "את זה!, זה מה שאני מרגישה, זה מה שאני מאמינה, זה מה שאני חושבת, זה מה שאני רוצה!..".
חשוב שהסכמת רגע להיות בקשר עם המעיין של האהבה שלך ושל ליבך. עם באר היצירה.
ורק מתוקף שכך עשית – התחזקת. הפסקת להתנצל, הפסקת להתאים, הפסקת להפוך איזורים בתוכך לשקופים ומעורפלים, השבת לעצמך את כוחך.

7. להסכים ליישר את הקמט הדואג של המבוגרת האחראית בין הגבות.

 ולזכור שבכל מקום שיש דאגה אין הווה אלא פחדים. פחדים ממחזור העבר וספקולציות עתידיות חסרות ביסוס.
האשלייה שאת יכולה להגן על עצמך ממשהו עתידי שמתבסס על נסיון העבר שלך מקיימת עוד ועוד הגנות. עוד ועוד תכניות חיסכון ותכניות ביטוח ורשתות הצלה כאלה ואחרות. כאילו שיהיה לאן ליפול. עבודות פיתוח והכנה לנפילה.
לא מוזר?
נסי להגיד לילדתך או לילדך – "בוא חמודי, נתכונן לנפילה. אתה הרי תיפול, אז בוא לפחות נתכונן ככה שלא תחטוף אותה חזק מידי…".
בכל מקום שבו הדאגה מולכת – אין יצירה. יש קיבעון, אימפוטנציה. והכי מוזר מהכל שמתקיימת אשלייה של בגרות ואחריות, כאילו הדאגה היא חשובה, רצינית, מושכלת.
האחריות היחידה הרלבנטית ליצירה היא אחריות על הרגשתך הטובה. והיחידה שיכולה ליצור אותה היא את בעצמך. כואב עד כמה שזה פשוט…

אשה יקרה

את מוזמנת לחיות את חייך
את מוזמנת לחיות את חייך במלואם
את מוזמנת לחיות את חייך במלואם מתוך ליבך.

ובשביל זה מותר (ואף רצוי) להיות ילדותית ולא אחראית, להכנס בפתחים ולא לדפוק את הראש בקירות, תמיד לחפש את הפתח ואם לא מוצאת – לא להיכנס. להפסיק להתנצל. להפסיק להתאמץ. להסכים לגמישות. להסכים שהלב יבוא לפני הראש…

ואם לא הצלחת עד עכשיו – לא נורא, בעוד רגע יתחיל הווה חדש…!

ובגלל שאת אשה את מומחית במוות ולידה בעת ובעונה אחת.
במוות ובלידה מחדש. שוב ושוב ושוב ושוב.
מגרש הבית שלך.. לא ככה?

א ה ב ת י   ל כ ן   נ ש י ם   נ פ ל א ו ת !

Read Full Post »

אני מתבוננת בהתרגשות ובגאווה בדבר המדהים והנדיר ביופיו שיצרנו.

מדובר בשפה, חד פעמית, שבה האהבה היא חומר מוחשי.
מדובר בהסכמה, בלתי מתקבלת על הדעת הרגילה, לאינטימיות וחשיפות וקרבה, תוך תחושת ביטחון ומוגנות.
מדובר במקום מאד מאד בטוח ומאד מאד מוגן ומאד מקשיב ומקבל (ואוהב אמרתי כבר?).

מרגישה מבורכת, מרגישה ברת מזל, מרגישה את השפע הזה בכל גופי נפשי וליבי.

יודעת את האפשרות המדהימה שלנו לשינוי ולריפוי.
חוללנו ניסים.
קילפנו שכבות רבות.
הסתכלנו בעיניים לכאב.
הסכמנו ללקק פצעים. לעצמנו. ואחת לשנייה.
ראינו עומק.
הסתכלנו לאלוהים בעיניים בלי למצמץ.
חיבקנו בכל הכוח. כעסנו בכל הכוח.
אהבנו מאד מאד.
בכינו וצחקנו ובכינו וצחקנו.
והתפדחנו.
ושרנו והשמענו את הקול שלנו.
והתוודענו לייחוד וגם לשייכות.
והיינו מראות אחת לשנייה.
והיינו מיוחדות ושונות מאד.
והתגאנו גאווה גדולה – על עצם היותנו…

חבורת אמהות מדהימות ואמיצות ויפות!

תודה עצומה וענקית על החסד הזה ועל האפשרות להיות אתכן. אחת אחת אחת. במקומות שהם הכי הכי….   תודה!!!

והנה מקבץ תמונות ראשון. ההמשך יגיע בהקדם –



והנה כאן חיבוקים –

ועוד תמונות כאן –








המשך יבוא….

Read Full Post »

כל כך הרבה קורה
בו זמנית – בעת ובעונה אחת
כל כך שונה
ואותו הדבר

תראו –

יש כאן שיחה שהתחילה במכשפוטובות, בכינוס שהיה לפני שבוע (כולה שבוע!) שבו הרים וגאיות וואדיות של הנפש ומעופי נשמה למעלה ולמטה ולכל הצדדים – מנסים לנחות ברכות ובבטחה על הצד הטוב ביותר…. החתונה – מכשפוטובות 8

ועוד שיחה – שהביאה שרי, שקשורה בסיפור חייה, ששלוב בסיפורי החיים של מכשפוטובות, עם סוף טוב (כפי שהיא אומרת)… אין כותרת יש אהבה

ועוד שיחה – על עוד אבא, של מיכל גולדברג, שיחד איתו ועם האבא של שרי ועם עוד אבהים מהמשכשפוטובות הביאו את האבהות לכאן… שאגתך כלואה בי

ועוד עניין – הלידה של נבו, בנה של אוויה, שחלקה איתנו כאן ובמעגל של נשים אמהות עוצמה מדהימה ושינויים והשראה – לאיך אפשר שיהיה אחרת… (רוצה לספר גם על אבא שלך?). לידה של נבו

ועוד שיחה – על זוגיות, שהביאה מישהי בשם לירון (שאני לא מכירה) שעשתה ברקס חרקה ולקחה יו-טרן – עד הסוף שמאלה…

אז ככה זה נשים, בעת ובעונה אחת, הכל – שמח ועצוב, עמוק ושטחי, מוות וחיים, השפלה והתרוממות רוח, ערפל ודיוק – קטן עלינו. בואו. בואו עוד.

אם אני לא מעשנת, לא אוכלת פחממות, ולא סוכר, נמצאת עם הרבה ילדים (חלקן שלי) ואף מבוגר אחראי נוסף כבר 3 ימים ברצף, ועוד לא צעקתי על איש (או ילד)… – הכל אפשרי! עובדה!

Read Full Post »

הגיע אתמול במייל המכתב הבא – (שיניתי את השמות כדי לא לחשוף את הילדה).

אורית ושי היקרים,

נתגלגל לידי המייל שלכם שמספר על איך נכתב השיר ואיך הופץ ואיך שרה אותו עכשיו גם בתכם, אלי.
אני לא יכול בינתיים לשמוע אותה ביו-טיוב, וגם לא להכנס לבלוג שבבניה, כי אני נמצא כרגע בהודו והאינטרנט כאן איטי מדי, אבל בעוד כחודשיים אני חוזר ואז אכנס לשם.

בינתיים, אני רוצה לספר סיפור קצר (בטח יש מאות כאלו) על מה השיר עשה בשבילנו:
לפני כמה שנים, כשהבת שלי ענבל היתה קצת יותר מבוגרת מאלי שלכם עכשיו, היתה לה תקופה קשה בביה"ס. היא לא היתה מספיק 'מקובלת', חשבה שהיא לא מספיק רזה, לא תמיד 'הלך' לה עם המורים, גם בבית לא היה קל (היינו לקראת פרידה) והיא לקחה את הכל די קשה וכבר חיפשנו עבורה סיוע מבחוץ.
ואז אח שלה, שיר, שהיה כתב של גלי צה"ל, שלח לה מהצבא במייל את השיר הזה. ענבל התלהבה והחלה לשיר אותו, בקולי קולות, פעם אחרי פעם, יום אחר יום. בהתחלה חשבתי שזה בגלל ששיר שלח אותו (ענבל משוגעת עליו) אבל אחרי ששמעתי את המילים, הבנתי שזה בדיוק מה שהיא היתה זקוקה לו והתחלתי לשיר אותו יחד איתה וכך נולד 'מוסד' חדש בבית: "בדיוק, בדיוק", מוסד שמתפקד איתנו במשפחה עד היום בשעות הצורך.
זהו. לא ביג דיל, אבל בשבילנו זה היה המון.

המון תודה לכם, ושאלה קטנה לסיום. איך אפשר לשמוע / לקרוא את 10 השירים הנוספים שכתבתם אז?

בברכה,

מיכאל.

כל כך מקובל בעולם שלנו שאוהבים מישהו באופן כללי. באופן עקרוני. כמו בסרטים שמישהו אומר למישהי "אבל אני אוהב אותך כל כך" רגע אחרי שהכה אותה או זלזל בה או סתם היה אטום אליה לגמרי.
כשילד מעיז להגיד לעצמו – בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב – הוא נזכר במשהו שהיה שלו ואבד לו. הוא מוציא את עצמו מהמוסכמה האיומה הזאת שאפשר לאהוב מישהו או להעריך מישהו באופן עקרוני.
כי העולם הוא מוזר, כל ההורים יגידו שהם אוהבים את הילד שלהם או הילדה שלהם. שהם גאים בה, שהוא הדבר הכי חשוב בחיים שלהם… אז איך זה שכמעט כל הילדים (בני 5 או בני 45) עסוקים רוב הזמן בלהשיג אהבה והערכה מההורים שלהם?
זה קורה בגלל שההורים "באופן עקרוני" אוהבים, וברגעים מסויימים (טכס סיום שנה, כשהילד מתנהג יפה, כשהוא ישן, כשהיא מסיימת קורס טייס) ממש גאים בהם. אבל רוב הזמן הם מחנכים אותם, מעצבים אותם, מראים להם מה אפשר לעשות ואיך כדאי להתנהג – בשביל לקבל את ההערכה והאהבה הנכספים…

ולא רק הורים – גם נשים "באופן כללי" מעריכות ואוהבות את בני הזוג שלהם ורוב הזמן מתלוננות עליהם.

ולא רק נשים – גם גברים "באופן עקרוני" אוהבים ומעריכים את נשותיהם ("אחרת למה התחתנתי איתה???") אבל רוב הזמן מראים להן מה חסר בהן ואיך כדאי להשתפר…

מעט מאד אנשים בכלל וילדים בפרט מרגישים שבדיוק בדיוק כמו שהם, עכשיו, ככה זה טוב.
ובגלל שזה כל כך מקובל, האהבה העקרונית הזאת, בגיל מוקדם מאד ילדים מבינים שכשאמא או אבא אומרים שאוהבים אותם – זה לא בדיוק בדיוק כמו שהם עכשיו אלא באופן עקרוני. הבעיה היא שפשוט אי אפשר להרגיש עקרון… ובטח שלא להשתמש בו כשקשה.

וזאת רק ההתחלה.
בעצם זה הרבה יותר גרוע – כי דווקא ברגעים שילדה או ילד הכי צריכים להרגיש אהובים ובעלי ערך – כשהם חלשים, מבולבלים, דחויים, נכשלים, תוקפניים, מיואשים, בודדים, עלובים כל כך – דווקא אז הם כמעט תמיד מקבלים הצעות איך להשתפר, דחיפה להתגבר, "ביקורת בונה" (איך ביקורת יכולה לבנות משהו????).
מה שהם לא מקבלים זה את התחושה שדווקא עכשיו, בדיוק בדיוק כמו שאת – ככה זה טוב. ואני אוהבת אותך ככה. ורוצה אותך איתי ככה. כמו שאתה. כמו שאת.
בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב – מזכיר את הסוג הנשכח הזה של אהבה.
מזכיר ש – לא "באופן עקרוני", לא דברים מסויימים בי לפעמים אהובים, אלא – בדיוק בדיוק כמו שאני עכשיו (עם החצ'קון על הלחי, אחרי שהכנסתי מכות לאח שלי, אחרי שפיטרו אותי מהסטרט-אפ שחלמתי עליו כל חיי, בזמן שאף אחד לא רוצה לבוא לסדנאות שלי, אף אחד לא רוצה לשחק איתי, עליתי עוד 5 ק"ג, אישתי בוגדת בי, אמא ואבא שלי נפרדו אתמול, איבדתי את כספי במניות בבורסה, הגבר שרציתי בכלל מעדיף גברים…) – ככה זה טוב. אני שלם. לא חסר בי דבר. מותר, כן, מותר לי אותי לאהוב!
וכל מי שחושב אחרת – חי בסרט….

Read Full Post »

Older Posts »