Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘שיתוף’

מחברת

כשהתעוררתי בבוקר סיטה כבר היתה ערה. היא הראתה לי את הציור שציירה ושאלה – את מבינה מה זה?
בבת אחת התמלאו עיני בדמעות. ברור שהבנתי. בציור של סיטה היתה מחברת שבה היתה מצויירת מחברת שבה הייתה מצויירת מחברת וככה עד אינסוף…
כשהייתי ילדה הייתי עושה עשרות ציורים כאלה. אותי מציירת אותי ובציור רואים אותי מציירת אותי מציירת אותי וככה עד אינסוף…
כשהייתי ככה מציירת הייתי צוללת עמוק עמוק עמוק. למחוזות של כישוף של זמנים מעורבבים של עבר ועתיד של אינסוף אפשרויות.
הייתי מתמלאת בתקווה ובאמונה בלי לדעת להסביר בכלל למה. רק מאוחר יותר הבנתי שככה פגשתי אותי מזמנים אחרים ויכולתי להקשיב ללחישה שנותנת תקווה לעתיד. שמסבירה לי את העולם הזה ואיך בדיוק אני נקלעתי אליו ולמה דווקא ככה. לא ידעתי להגיד מילים על זה. אבל הרגשתי. כל כך חזק וכל כך ברור עד שמוחשי לי עד עצם היום הזה. עד שמשרת אותי כמעט בכל כישוף ובכל פגישה גם כשאני כבר כמעט בת 50.

לפעמים כשעושים כישופים חוצי זמנים – הולכים אל ילדה שפעם פעם… ולוחשים משהו באוזנה, או מראים לה דרך, או משתילים איזו הבנה או תקווה או אמונה בזמנים ההם, שיעזרו לה להגיע לזמן הזה. אבל בעצם, הגענו לזמן הזה כשיש באמתחתנו כישוף שנעשה פעם פעם כשאשה הלכה אחורה לילדה שהיתה ולחשה לה משהו שעזר לה להגיע לזמן הזה שבו יש אשה שפעם היתה ילדה שמישהי לחשה לה..

זה בלתי נתפס ההתרחשות הזאת בעת ובעונה אחת, בכל הזמנים.

ככה כישופים

ככה נשים

בעת ובעונה אחת. הכל מהכל. הכי למעלה והכי למטה. הכי סתמי והכי משמעותי. הכי מרגש והכי מייאש.

ככה אני

ואת?

כשכתבתי את השירים לילדים וחשבתי מה אני רוצה לתת להם היה לי ברור שכישוף הזמנים הזה חייב להכנס אבל לא ידעתי איך.. בלי שישמע מוזר.. אז כתבתי את השיר הזה – "מחשבות" וחשבתי שבטח תהייה איזה ילדה או ילדות או ילדים שישמעו את זה – וזה יריח להם מוכר.. ניחוח לא מוסבר של הבית שמחכה להן כשיגדלו. ואולי בלי בכלל להבין ירגישו לרגע שיש עוד ילדה שדומה להם, והם לא לבד.

Read Full Post »

מאת: קרן פרננדס

 

נשימהות
נושמת עמוק אל קירבי את המהות הזאת
המהות של נשים שמכילות עוד ועוד ועוד

בתוך ימים של כאב עמוק שלובש ופושט צורות בעוצמות.
מהות נשית מכילה ומכילה ומכילה
כמו אמא טובה שאוהבת בלי שום תנאי
שמאפשרת להכל להיות ואוהבת ואוהבת בהכלה אין סופית

בתוך ימים כאלה של כאב עמוק נמצאת מוכלת לעומקו ע"י נשים ועוד נשים
ע"י האשה שאני, ע"י האשה הגדולה האחת שנמצאת בכולנו.
במהות-בנשימה-בנשימהות.

והיא רבת חסד האשה הזאת.
והיא עוטפת אותי ומלטפת מכאוביי
ואומרת לי- כן,כן,בואי באשר תהיי.
כמו אשה ליד אשה בעת לידה
רואה את כאבה את יופיו את עוצמתו.
מזילה איתי דמעה ומשתתפת איתי בכאבי.
נותנת לו מקום ועוד ועוד
מרפאה ומרפה
זאת המהות הנשית.

תודה לך.
את ואת ואת , תודה על קיומכן
תודה על רחם של חמלה אין סופית.
על רחם לגדול בה ולהיות מוזנת באהבה- מזון מלכות.
תודה על כל הרוך הזה, על הנוזליות
על המים והדמעות.
תודה על השיקוף הזה של מהות שחיה בקירבי- קרוב קרוב
שמנשימה אותי חיות
בימים כאלה של כאב רוטט.
תודה על היופי הזה שמשתקף אל תוכי
והוא אני והוא את
והוא אין סופי.

"אני האם הטובה
אשאר איתי עד שארדם
בלילות המתארכים" (לונה)

23 (2)

Read Full Post »

זה הולך להיות פוסט כללי. אז סליחה מראש וראו הוזהרתן…

וזה הולך להיות כללי כי משהו כללי קורה.
עוד ועוד קליפות נושרות, תהליכים מסתיימים, פרידות מתרחשות.
עוד ועוד ישן הולך לעבר עברו וחדש מפלס את דרכו אל הזמן הזה. הנשים האלה.

אני פוגשת הרבה נשים שהזמן הזה בשבילן הוא בעצם התחלה. כמו ראש השנה. ואולי ראש השנים.
התחלה של צעד חופשי ולא תלוי
של מהלך שנחלם זמן רב ועכשיו מעיז להתגשם בעולם
של הסכמה חדשה לגבי מה "שמגיע לי". לא כדרישה אלא כהבנה. שמגיע לי שיגעו בי רק איך שנעים לי. למשל.
טלטלות של הכרה ב"הסתפקות במועט". שמה שחשבתי עד היום שהוא פתיחות או גמישות או חופש מתגלה ככלא גדול שבא להסתיר את האמונה בכך שאני לא ראוייה. לא להכל. לא עד הסוף. רק "להרבה" או ל"מאד".
של בחירות חדשות באהבת אמת. של הסכמה להעיז ולהאמין בקיומה.
של בחירות חדשות בקירבה. של הכאב הזה שנחווה כשכל מה שהוא לא קירבה מתקיים.

הסיבה והטעם לתנועת יבשות, תנועת משפחות, תנועת זוגות לחיבור ולפרידה, כוחות טבע פועלים בלי היסוס ובמלוא הדרם – לסעור עד שיתייצב החדש.

אני מרגישה שנשים רבות (ואני בינהן כמובן) לא מסכימות יותר ללכת לצד הדברים. ליד הדברים. אפילו קרוב מאד לדברים.
כל זיוף מרגיש כדיסוננט צורם. אפילו הקל ביותר.

אז נושרות כל הקליפות ופרידות מתרחשות ועצב על מות הישן ושמחה על בוא החדש ורוח חדשה של אומץ מהבהבת במפרשי הלב שלוקחים למקום מדוייק יותר, אמיתי יותר, אוהב יותר – כזה ש"אהבת אמת" היא בקשה אלמנטרית. טבעית.

בלילה בחלום שמעתי את אלוהים אומר לי "as you wish". כמו הגיבור בסרט הנסיכה הקסומה, שאהבת אמת היא הסיבה והטעם לקיומו. וגם אני חברות יקרות חוזרת ומתייצבת מחדש במקום שבו כל מה שהוא אפילו טיפה הצידה מזה – נושר ומפנה את מקומו לחדש. לדיוק של הלב.

ממה את נפרדת? מה נושר בקלות ובעצם כבר מחובר בצורה רופפת? מה את מקלפת מעליך בכאב? מה החדש שאת מעיזה לבקש לך? מה הדיוק שלך? מה החלום שלך שאת מעיזה לתת לו חיים חדשים? מה החלום הכמוס שאפילו בינך לבינך את רק לוחשת? מה את לא מסכימה יותר? מה את חייבת שיתקיים ושבלעדיו ליבך מת? למה את ראוייה?

שנים חדשה וחג עצוב ושמח
לכן שלא יכולות כלום ויכולות הכל
נשים יודעות מארץ אהבת אמת

חיוך
דמעה
מבט

(טוב כנראה שאני לא באמת מצליחה לכתוב פוסט כללי למרות הכל…)

Read Full Post »

וזה הדף השני. תקשור של מעגל נשים. כל אחת כתבה ואז הקראנו בסדר "אקראי". הנה כאן. מוזמנות מאד להוסיף את שלכן ולהזין את המעגל ולהיות ניזונות ממנו. והפעם – "להפסיק להסתתר מאחורי עצמי".

להפסיק להסתיר את עצמי

כי אין שתיים אני, כי זה לא סותר, כי אם אתן את המקום לי בגלוי, ברגוע, באהבה – אולי אפגע, אבל אולי גם אשמח מאד ואצחק מאד ואתרגש מאד וארגיש את הלב שלי רוקד. זה כמו לזוז לעצמי מהדרך, זה כמו לא לעשות את עצמי, אולי אפילו לא לזוז בכלל בכלל, אפס מאמץ. ואז – מה – יש – הכל אחת גדולה כמו בלון ענק שמכיל כל מה שיש, מייד, לפני ההבנה. שכל כך הרבה כח יש להעמדת הפנים, להתבוססות בידיעה, השענות על על איזורים בטוחים, של עזרה לאחרים. שאני ועצמי יכולות להיות אחד, שאני ועצמי יכולות כבר לא להפרד, שאני ועצמי חברות, שאז הפנים והחוץ והחושך והאור הופכים להיות בהתאמה. שאז נוצר תואם בין כל המרכיבים והעוגה טעימה טעימה. לחשוב שיש משהו לעשות, לחשוב שצריך להתארגן, לחשוב שצריך לחשוב, שמשהו לא כשורה. לחשוב שהנה הנה תכף יגלה, לחשוב שאני מכוערת, מלוכלכת, לחשוב שאני רעה ונוראית, לחשוב שאני לא אהובה, לחשוב שאני לא ראויה, לחשוב שאני… להפסיק להסתתר מאחורי עצמי ולחשוב שאני…! אני כבר לא צריכה את זה. כבר לא רוצה את זה. רוצה כל כך משתוקקת ומתאווה להתגלות, להתפשט. לבוא, לעוף, לרקוד, לצעוק, לשיר לצווח. להיות האחת שהיא אני, שהיא הכל, שהיא אני אני אני אני…!  כי זה כבר לא מצליח ממילא, כי את באמת לא יודעת כלום אז אין מאחורי מי להסתתר, כי הבלבול הוא תהומי, כי הקרקע יציבה, כי ממילא את לא מצליחה להסתיר לא ממך ולא מאחרים, ואם זה כבר שם, אם את ממילא ניצבת בחזית של חייך, תחת אור הזרקוקים, עם רגליים רועדות, אז לפחות להיות, לא?

Read Full Post »

אני.
אשה.
יודעת.

אני אשה יודעת
יודעת את כוחותי, יודעת את דרכי
יודעת את הטוב שלי
יודעת את הטוב של אהוביי.

אני אשה גדולה
גדולה כדי להכיל את כל כוחותיי
מכילה את כאבי, מכילה את פחדי
מסכימה לחבק כאבים ופחדים של אהוביי
מסכימה להסתכל לכאב בעיניים ולעבור דרכו
למקום הגדול יותר שלי
וכך שוב ושוב עד אין סוף

אני אשה קרובה
אני מתבוננת בעיניים, בלי למצמץ
ומסכימה לצלול לתוך קירבת אינקץ
אומרת אותי, אומרת את ליבי
מסכימה לפגוש לבבות נוספים
מאפשרת מפגש בלי קרומים, בלי מסך
קרוב קרוב קרוב.

אני אשה יפה
בפנים ובחוץ
רואה את כל חלקי, בלי השוואה ובלי מידור
מסכימה להיות אני ולהתפעל מהקסם הייחודי הזה
שאין שני לו, שאין עוד אני. אני אחת ויחידה.

אני אשה טובה
ליבי זך וטהור ונקי
כוונותי טובות
ונדיבותי היא חומר מרפא, משמח ומזין
ממנו צומחים חיים אחרים
ממנו צומחת אני

אני אשה נוכחת
ישובה במקומי. ישובה במרכז עצמי.
ישובה במרכז חיי.
הכל קורה בתוכי. הכל קורה מסביבי.
אני לא מתאמצת ולא ממהרת
הכל מגיע אלי. בקלות, בפשטות ובנוחות.

אני אשה אמיצה
הולכת באומץ בדרכי
לראות מקומות אפלים,
לרפא כאבים של חיים שלמים
להעז להמציא את החדש,
שוב ושוב ושוב

אני אשה חכמה
מסכימה לראות בין השורות ובין המילים
חכמה להבין את שלא נאמר
חכמה להרגיש את האמת של הלב
חכמה להיות סבלנית
ולהגיד את שראוי שישמע
את המרחיב והמרפא והמזין.

אני אשה אוהבת
אהבתי היא החומר המחייה אותי
המחייה את אהוביי
אהבתי היא האדמה
המקום הבטוח
ממנו צומחים חיי.

אני אשה
יכולה הכל
וגם לא יכולה כלום
בקירבה הגדולה ביותר
בבדידות לא נסבלת
יכולה בעת ובעונה אחת מכל וכל
לבכות ולצחוק
בפריחה ובמחנק
בחושך ובאור
לתמיד

מעגל מופלא הסתיים. סוף שנה. רגע לפני השנה הבאה. שנים של חסד. של צחוק ובכי, של אמת, של קילוף, של ביחד של גילויים של כאבים של אהבה גדולה גדולה ונוכחות אמיצה ומפוקחת של רוך וחמלה של נשים. תודה גדולה מעומק ליבי !

בלחיצה על תמונה תוכלו להכנס לגלריית התמונות כולה. תודה. 

והנה עוד גלריית תמונות

 

Read Full Post »

אנחנו נוסעות ברכבת ליום שלם בתל אביב לכבוד היומולדת של נעם. בת 17.

אני – את קולטת שאת הבת שלי ואני אמא שלך?
היא – לא נתחיל עם זה עוד פעם אמא…
אני – טוב, טוב, (לא מתאפקת) אבל זה בלתי נתפס, לא? זה לא מוזר?
היא – אבל תמיד הייתי בת שלך, את צריכה להבין, אני נולדתי לתוך זה, אז זה לא מוזר
אני – אבל הקטע הזה שלא היית בכלל ואז נוצרת בתוכי ואז יצאת ממני…
היא – טוב אמא, זה מוזר
אני – זה בלתי יאמן, לא?
היא – אמא די
אני – טוב. סליחה. אז מה החלום הגדול? מה החלום הגדול שלך?
היא – אמא די
אני – לא, באמת, תחשבי – הכל פתוח. אפשר הכל. מה את רוצה? מה החלום הגדול?
היא – עדיף כבר שתשאלי אותי מתי אני אתחתן ומה עם חבר ומתי יהיו לי ילדים. די כבר עם החלום הגדול.
אני – טוב. סליחה. את קולטת שאני אמא שלך?

גו ואני

Read Full Post »

מאת: תמרה

ואני כל כך מתרגשת מראשוניות הביטוי, מציורי ילדים, מתחילת הכתיבה
מתחילת הדיבור, מחוכמה פנימית של ילד מתחברת אל הכתב,
נקי, תמים בישירותו, עמוק ופלאי
רגישה מאד מאד ההתחלה הזו, יש לה קצב מסוים יש בה הרגשה מסוימת
בקלות רבה אפשר לבוא ואפילו מכוונה טובה ולמדוד בסרגל המושלמות ולהרוס
לאט ובלי משים לגרום לעוד ועוד שלוחות של יופי של יחוד של נתינה החוצה להשתבלל פנימה
למצוא מקום מסתור מן האור הגלוי
עולמות של פחדים הרחיקו אותי מן הביטוי החשוף הזה
שאין בו מקטעים גדולים מידי של שיפוט וביקורת
בתוכנו, בתוך כולנו ישנה נביעה פנימית של מים זכים, צלולים
והם חלק חשוב וחיוני עד מאד כדי להתקיים בעולם,כדי לתת את מי שאנחנו, כדי לחוות
אושר

בעולם שסוגד להצלחה למושלמות לתעודות ותארים
נשארתי מאחורה
בתוך אוטוסטרדת המומחים שיאמרו לי איך נכון לי לחיות, מה לאכול, באיזה טראומה נתקעתי
נותרתי מבולבלת
ואני כבר מזמן במילא ויתרתי
גוללתי לפתחי סלעי ענק של השתקות
התביישתי המון
עמוק בפנים כמיהתי הגדולה היא לשורשי החופש ולשמחת הביטוי

לקח לי זמן להסכים ולשמוח את גילוי הקול שלי
שמגיח מאותה נביעה מקודשת
פורץ ונובע מן העומק החוצה מתעלם מן הסלעים
מחזיר לי כוחות גדולים, שמחה וחיבור אל אינסוף נשמתי
ומתוך שרציתי לחלוק נוצרו המפגשים של "שרות לירח"
בתנאים המופלאים שיצרנו ביחד היה איזה קסם איזו
קדושה
שלא ניתנת לתאר במילים
מפגשי לבבות חשופים ויפים ושירה בכל הצלילים ובהמון קולות
שמילאה את החלל בדימויים ושפות וידע ממקור נסתר

אני מזמינה בהתרגשות אותך –
למעגל נשים אינטימי
בתנאים מיטיבים ובנועם
ניפגש ונשיר שירה פראית, אינטואיטיבית
נעוף ביחד מעבר לגבולות העצמי

ניפגש בקביעות למשך 7 מפגשים
ימי שישי 9:30 –12:30
בפרדס חנה.
עלות –600 שח (אפשר בתשלומים)
באהבה רבה

תמרה (הילרית ומלוות צמיחה)
5709735 057
Tamaraka01@gmail.com

תמרה-עם-חיוך (3)

Read Full Post »

מאת: יסמין

אתמול זה קרה לי. עמדתי על פני תהום רוח טרפה אותי טלטלה ורצתה להכריע אותי.
קיבלתי עזרה. חייבת להודות לפעמים בלי יד מושטת אי אפשר להימלט מטביעה. המערבולת הפעם הייתה חזקה וסוחפת באופן מיוחד ומאיים מאוד. נבהלתי.

פתאום ראיתי אותי נסחפת נבלעת נעלמת בתוך חלל גדול שבו לא יוותר אפילו גרגר אחד מעצמי
הרגשתי כוח אדיר שבא לכלות אותי, מפחיד.
לרגע האמנתי שבכלל אין לי בחירה כמו ענן גדול שבא ויורד עלי ותופס אותי בלי מטריה ובלי יכולת מילוט .כן כזאת איימה התחוללה בי אני הצייד ובו זמנית גם הניצוד משהו לא נעים ומוזר.
אלו היו העוצמות שאחזו בי אתמול.

נשים יקרות לכבוד פורים, לכבוד הכוכבים, לכבוד הביוץ ולכבוד הירחים המלאים, בגלל שאנחנו נשים והנטייה שלנו לדעתי מתוך דפוסים חברתיים מעוותים היא להכיל ולהכיל עד שמתכלות מבפנים, לכבודנו אני רוצה להגיד דברים.

אני אומרת לכן, תזכרו – תמיד יש בחירה ויש בנו את הכוח להניע את הלך הדברים. אני מדברת אל אלו שגדלו עם מנת אהבה מוגבלת והרגל להסתפקות במועט. אלינו אני אומרת:
ראשית כל לגייס לחיינו כוח נשי פועם בעדנו שיהיה שם ברגעי סכנה ומשבר.
שנית להשתהות – אומנות החיכיון גם היא שלנו. לא להיענות מידית לכל גחמה גברית שעולה לו מהדבר הזה שלמטה…. פתאום בא לו אז הוא קורא לי, ואני שהרעב מנקר בה כבר מידי זמן, בהחלט כמעט טורפת כל גחמה כזאת.
שלישית – נשים. חברה קרובה לדרך כזאת שנאמנה ולא שופטת זה נכס גדול שאין לו תחליף!!!
לי אישית יש כזאת והיא גם הכירה לי את המטפלת הדגולה והחד פעמית שיש לי. עוד מפתח שחשוב ללכת לטיפול.
רביעית – להישבר. באתמול הזה שתיארתי קודם, משהו בי נסדק ומרוב פחד איבדתי שליטה וקרסתי לתוך הסדיקה אל שכבה שלא ידעתי קודם. "כשהלב נשבר –זורח אור גדול " שר אביתר בנאי. לפעמים זה נכון .
חמישית – שוקולד וחיבוק יוצרים את אותה תחושה בגוף. וכמו שאנחנו מכירות היטב את "הקרייווינג" למתוק טרם מחזור ויודעות שזה לא ממש יעזור כך לפעמים גם החיבוק – נדמה שזה ישכיח את הכאב אך אם אין לו "כיסוי" והוא חפוז, אינטרסנטי, תלוש ממערכת יחסים רגשית ואמיתית אז הוא רק פלסטר שירד עם הטיפה הראשונה / הדמעה הראשונה (והוא כבר הלך, לא יהיה מי שינגב לך ת'דמעות ..)
שישית – מוזיקה וספר טוב .ולא השירים הרומנטיים ששמעת איתו.
שביעית – לישון. הרבה לישון .אמנם סימפטום של דיכאון. נכון יש דיכאון! אז מה, גם זה יעבור.

ועכשיו אספר על הרוח שכמעט לקחה אותי – אני יסמין אישה בת 36 שופעת טוב ואהבה. מצחיקה נדיבת לב, חכמה, רגישה וחדת אבחנה, מתרגלת ומלמדת יוגה לפרנסתי ולמען שפיותי.
מלאת אהבה, שמחה, פראית, יודעת להתמסר כל כולי למה שיקר לי.
ואני רוצה את האיש, הגבר האחד שיבחר בי. לא בחלק ולא בכמעט אלא באופן שלם ומוחלט.
ואני אבחר בו. המערבולת שהייתה אמש קשורה בסיפורי האהבה שלי.

גדלתי במשפחה ענקית ערמה של ילדים ואמא רק אחת. בקיצור משוואה מושלמת וברורה לחלוקה לא צודקת לא מספקת לא הגיונית באהבה. גדלתי והתחלתי ללקט מכל הבא ליד כדי שרעבוני ישקט.    לימדתי את עצמי לקבל חיבוקים, להיות בהתניית אהבים עם גברים נשואים כי מה אכפת אני רגילה להתחלק על ה כ ל. עם תאומתי ועם כל שאר שארי הבשר במשפחתי. ככה שנים רבות כמעט 20…

אתמול המערבולת הגיעה כי הים הבין שבלי סערה לא ייפלטו חומרי הפסולת לשפה. אז אתמול שוב צלצל האיש כי פתאום החשק עלה לו ושלח הודעה והזמין אותי "לקפה" (קפה למי שלא מכירה זאת רק מילת קוד לרוב בכלל לא מגיעים לקפה אולי בבוקר כשהגופים רפויים.).
ואני עם הנייד ביד רואה לוע גדול שבא לטרוף אותי. שוב להתפתות לפרור ?? ואז להישאר עם לב שבור ריק וקר. בחוץ קר ועוד חיבוק אחד לא יזיק לאף אחד.
הוא מכיר אותי והוא נוגע בי כ"כ נעים וכשזה קרוב הוא אומר לי דברים יפים. אבל הוא טורף . הכוח שלי נמעך בתוך כפותיו העבות ומתמוסס לחלוטין. וכשנרגע לו שם בין הירכיים הוא שוכח שבכלל הייתי ונעלם כמו רוח רפאים בחלל. אולי זה הזמן לקפה ….

הבנתי שיש לי הזדמנות להקיא את הדפוס של הסתפקות. ולהפוך את זה להתרוממות.
ביקשתי את שתי עוזרות הדרך שלי הקרובות ביותר. שיחזיקו אותי. הדמעות שלטו בי חנק בגרון אחז בי. רוצה אהבה זעק הלב שלי, רוצה מגע זעק בית החזה שלי, רוצה למות ולא להרגיש יותר את החסך הזה יותר.

עזרתן לי. הקול הברור הנמוך שלך אילה שמכיר אותי היטב – חיבר אותי.
האהבה העצומה הבלתי מותנית המוחלטת שלך אורית הייתה לי גלגל הצלה.

עזבתי את הנייד בצד. הגיעה אחותי לביקור ובכיתי עוד קצת ופתאום אומנות השהייה הוכיחה את עצמה. נרגעתי. הלכתי לישון. שקטה.
כשמקיאים תמיד אחר כך יש הקלה. הקאה זה די דימוי טוב כי זה בא מלמטה צורב קצת בגרון ולא יכול לחזור אחורה. לאיש ההוא שלחתי בבוקר מייל. אמרתי שזה לא מתאים לי יותר. בשקט באהבה בלי הפגנה.

בלילה שאחרי עוד זמיר אחד (נשוי מותש) התעורר לחיים ושלח לי הודעה אם אני באה ל"דרינק " (זה ממש יכול להטעות, אפילו אותי ולחשוב שאני מחוזרת מאוד) סימסתי: "מצטערת פרורים כבר לא ישביעוני".

לחיי סעודות מלכותיות. נשפים של אהובות ואהובים אמיתיים. לחיי מערבולות וים שקט.

11

Read Full Post »

לפני 3 שבועות מצאתי את עצמי עומדת בחנות צעצועים גדולה, מול מדף עצום וגבוה מלא בבתי בובות. בעודי מסתכלת בהם הבנתי שבעצם אני מסתכלת כבר הרבה זמן. שבעצם לא כל כך יודעת מה עושה שם וכמה זמן אני שם, ומה אני אמורה לעשות ולמה דווקא שם…
מכרה שעברה שם במקרה הסתכלה עלי ושאלה אם אני בסדר. ככה הבנתי שאני לא בסדר.

משהו מוזר התרחש. המוח שלי הפסיק לפעול כרגיל והתחילו כל מיני תופעות מאד מוזרות. בעיקר זרמים לצד שמאל של הגוף ואוריינטציה מסוג חדש.. מרחקים חדשים, ריחות חדשים צלילים אחרים וממקומות שונים צבעים אחרים. ותחושה מאד לא טובה. לא ברור למה הסירה הזאת לא עוצרת ומתי לעזאזאל תיפסק המחלת ים הזאת. מוזר…
אחרי כמה שעות, בבית חולים, נתנו לזה את השם – "אירוע מוחי חולף". זה הרכוש החדש שהצטרף לרשימת המאורעות המטלטלים שעברתי בחיי.

ההסבר שלי קצת שונה. השם שאני נתתי לזה הוא קצר כתוצאה מעומס יתר.
הפסקת חשמל בגלל צריכה מוגזמת ולא מבוקרת. משהו כזה…
מה שנפגע אצלי הוא המח הימני. זה שאחראי על רגשות ועל אינטואיציה ועל תחושת אחדות עם כל היש ועל אמונה ועל יצירה (ועל רגשות כבר אמרתי?). החלק הזה, שעבד שעות נוספות, ולא תוגמל – בחר לפרוש. להתפטר. לא התאים לו יותר ככה.

יש פיתגם כזה באינדיאנית שאומר "אם לא תקשיב ללחישת הטומהוק מתקרבת תקבל אותו על ראשך". אלוהימה המתוקה שלי, שברור שהיא ממש בעדי, שלחה לי לחישה רצינית. ואמרה כמו שאמהות טובות צריכות לומר לפעמים, "עכשיו תקשיבי!".
לא אחר כך, לא עוד מעט, לא כשהילדות, לא כשהאוברדראפט, לא כשהדיסק, לא כשהמטופלת הזאת, לא כשהזוגיות, לא כשתרזי, לא אחרי ולא לפני ולא כלום! עכשיו!

אז טוב, כאילו שהיתה לי ברירה, הקשבתי. ממש ממש טוב. במיטה. בבית. במנוחה. לגוף שלי, למרחב המוזר שיצר המוח המתעתע שלי, ללב שלי, למקום הזה שלא יודע לנוח ולעצור, לגבולות שלי, לאיזורי הבחירה שלי, לנזילה שלי החוצה מבלי משים, לסדרי העדיפויות שלי. הקשבתי.

ולאט לאט אני חוזרת. אני לא מרגישה שאני ממשיכה. לא חוזרת למה שהיה (למרות שמבחוץ אולי לפעמים לא מבחינים) אני מרגישה שאני מתחילה. מתחילה גלגול חדש בתוך הגלגול הזה. חיים חדשים עם גוף, לב, נסיון וראש של בת 45.

בזמן הזה, שבו החיים נעצרו, יצרתי (ביחד עם שי) קמפיין שאני מאד גאה בו.
בגלל הפגיעה במוח הימני, איכשהו התחזקו תפקודים של השמאלי. "תיקתקתי" את הקמפיין הזה ואת כל יחסי הציבור שלו כמעט מבלי משים, כמו 3 מנהלות בכירות והמזכירות שלהן. בקלות. ככה, הרבה דברים בעת ובעונה אחת. ככה זה כשהמוח משתנה.

יצרתי באמת יש מאין. ממש כך.
ביקשנו 22,000 שח. נתנו לזה 34 יום.
זה הגיע, במלואו תוך 10 ימים.
יש מאין. 22,000 שח שלא היו לנו קודם – עכשיו יש. בקלות.

המוח שלי המתוק ובמיוחד החלק הימני שלו עדיין לא חזרו לגמרי למקום.
למשל – אני לא יכולה לבכות. שזה באמת ממש ובמיוחד מוזר. הלא אני זו שבוכה, לא? אז זהו – שלא.
הצלחתי לבכות פעמיים ב-3 השבועות האחרונים. וגם לא איזה בכי… מוזר…

אז ככה אני לומדת את עצמי החדשה, לוקחת איתי מהגלגול הקודם את מה שמתאים לי, משאירה מאחור את מה שכבר לא. ממציאה אותי שוב. הללוייה!

מזמינה אתכן להכנס לקמפיין הזה, של הדיסק שלנו, שהוא כל כך חשוב לי ויקר לי, ושאני גם מסכימה להגיד שהוא חשוב לעולם. ולתמוך ולספר. אנחנו עדיין ממשיכים למרות שכל הסכום שם. גם כי זה בעצם לא מספיק (יש הרבה חובות ששילמנו על הדיסק עד כה).
וגם ובמיוחד בגלל שאני באמת באמת מאמינה שלכל ילד בעולם מגיע לשמוע שבדיוק בדיוק כמו שהוא ככה זה טוב. ולכל אמא ולכל אבא מגיע לשמוע את זה גם.
וגם בגלל שבעיני ככה מחוללים מהפכות.
מהלב אל הגוף
אל אנשים אחרים
אל העולם
אל האינסוף
ומעבר לו.

הנה כאן – https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=581



אני מודה מאד מאד ממש ממש לכל מי שעזרה לי. לכל הסירים הנפלאים שהגיעו לכאן ולכל ההתעניינות ותשומת הלב וההקשבה, לכל הטיפולים, לכל ההסעות לבדיקות, לכל מי שהיתה עם הילדות שלי, שהקשיבה לאהוב שלי.
התמיכה שקיבלתי כל כך ריגשה אותי וכל כך לא היתה מובנת מאליה. תודה נשים אהובות רחבות לב. תודה.

Read Full Post »

אפשר

בנגיעת אהבה

חד פעמית

להסיט

מהלך שלם

של חיים

*

אפשר

לוותר על הרווח

מגרעין לשוליים

למלא

עד הסוף

בכל טוב

*

אפשר

לבוא עד הסוף

להיות אחת

בפריחה ובמחנק

בחושך ובאור

לתמיד

Read Full Post »

Older Posts »