Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘רות לונה לב’

הנה מתקרב עוד כינוס מכשפוטובות
 
כינוס אחרון של השנה הזאת, כינוס קיץ! אש! הכל בחוץ!
אש ששורפת את הישן כדי לאפשר את החדש. את הליבלוב.
כזאת שהיא סוף. מוות. – שאחריה רק לידה מחדש…
 
סגרנו מעגל מאז מכשפוטובות אש הקודם שהיה אצל שירי
עוד אבן במעגל החיים מוות חיים….
 
עוד פחות משבועיים!
 
9,10,11 ביוני! 
 
הנה 12 האמיצות והאהובות והיקרות שבאות –
עדי ארנון, סיגול, זיסי, רוני, ענבר, מיכל הלב, רות, מיכל גולדברג, מיכל 3, גילי, זואי, סיוון.

יש מקום לעוד 3 מכשפוטובות לאללה!

והנה תמונות (חלק מוכרות וחלק עוד לא ראיתן) – עוד ועוד ועוד תמונות,
שממש קשה לבחור מרוב עומק ושפע ורוחב וצחוק וכאב וכל כך הרבה אהבה…

Read Full Post »

הזמנה מאת: רות לונה לב

מוזמנות אל הרגע הזה
בו הכל הופך אפשרי
אל האפשרות לעזוב הכל
ופשוט לסמוך
ליבי כבר משוטט אליכן
מכשפת ומכושפת בלילותיי
מבקשת עוד לחצות קווים
ללכת עד הסוף
עד ההתחלה
מלפני ומצדדי
מאחורי ומעליי
מתחתיי ובתוכי

4-5 פברואר 2011

Read Full Post »

מאת: רות לונה לב

מעכשיו זה בשבילי! בשבילי! הכל נברא למעני. אין שום משימה שעלי למלא ושום אדם שעלי להיות או לשרת. אני כאן בשבילי וכל מה שיש כאן הוא במיוחד במיוחד עבורי!
כל-כך הרבה תורות רוחניות המלאות ברעיונות "יפים" מכניסות עוד ועוד את התורה שאנחנו כאן כדי לשרת, כדי לתת, כדי לרפא, כדי לשנות, שנתמלא דרך זה שניתן, שצריך לשרת את הכלל, את הנזקקים, שיש תפקיד אותו עלינו למלא. ואיך יעשה כל זה כשהכלי ריק? איך ינתן דבר למען האחר כשכל אדם לעצמו זאב?

ההזנחה הזאת היא כמו מחלה ממארת. הכי קשה היא אצל אימהות. הכל למען הילדים, בשם האהבה.
אימהות הופכות למשרתות, כלי בידיי החיים, בידיי הילדים ההופכים להיות המשעבדים, הסוהרים.. והילדים האלה כל שהם מבקשים זה לדעת כל כולם שכל העולם הזה הוא למענם כדי שיוכלו לפרוש את כנפיהם ולעוף ולחיות.
איך ידעו זאת כשאמא נותנת ונותנת החוצה ולמענה לא נשאר דבר? הרי ילד לא מקשיב לערוץ החיצוני, למה שנאמר במילים, ילד מקשיב לערוץ הפנימי- לאיך שחיים את החיים, לתפיסה הפנימית העמוקה.
אם אומר לילדיי להיות נדיבים ואולי אף אהיה נדיבה כלפי אנשים אחרים אך לעצמי אהיה קמצנית ואצמצם אותי, הדבר אותו ילדיי ישמעו הוא שאין עבורי בעולם, מה שאומר שגם אין עבורם.
זה כמו חור שכל חדוות החיים והיצירה דולפת דרכו. הכל נהיה משימות שצריך למלא, למען האחר.

פעם אהבתי לבשל. הייתי נמלאת שימחה ויצירה במטבח. היום הבישול הפך להיות באוטומט, אני מבשלת כי אני חייבת. " בכל יום צריך להכין ארוחת צהריים לילדים" ואז זה הופך לכלא, למשימה שצריך לבצע. ואז כל דבר הוא מעייף נורא. הכל סמיך וכבד. הדבר הזה, הנגע הזה, צובע את כל החיים בצבע אחד. אין יותר גוונים. אין מקום לשינויים. בכל יום יש את אותן משימות אינסופיות, יש זמן לכל דבר ואין מקום להפתעות. וואו, איזה שעמום. איזה טעם תפל.

כשאני יודעת כל כולי שהכל באמת באמת בשבילי, אני הופכת להיות מרכז החיים שלי, המושכות בידיי, אני היא המובילה את הדברים ואז ילדיי יכולים לבוא, להצטרף ללונה פארק של החיים.
כל יום הופך להרפתקה, כל יום הוא חדש, שונה. כך זה גם עם אנשים אותם אני פוגשת. כשאני מלאה, כל כולי בשבילי, כשאני בהתרגשות בתוך הלונה פארק, לפעמים למעלה, לפעמים במורד התהום, חיה, דינמית, משתנה,כל כולי מלאה חיות ושמחת חיים שופעת, אז כל מי שבקרבתי מתמלא מכך, מקבל מהשפע הזה בשביל עצמו.

ברכתי לשנה החדשה היא שהחיים ימלאו צבעים, גוונים שונים ומשונים, שהצבעים יתערבבו, שיהיה בלאגן , שיהיה מקום לחדש, לשינוי אמיתי לקרות בכל רגע ושיהיה כיף, ממש ממש כיף.
שנהיה מופתעות. שנתחדש. שנפטר את את עצמינו ואהובינו מהתפקידים, ממה שאמור להיות
ונסכים בכל ליבנו לקפוץ למים מבלי לדעת כלום, להתאבד אל הלא נודע ולהרגיש את הלב פועם בחוזקה.

ושבכל יום נסתכל במראה ונאמר בקול גדול- מעכשיו, זה בשבילי!!!

Read Full Post »