Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סליחה’

בואו נודה באמת –

אם כל הכאב והפאדיחה שבדבר, אנחנו, והאמהות שלנו, והסבתות שלנו לדורי דורות – השארנו בידי הגברים את הקשר עם אלוהים. אפשר להתלונן על דת כזו או אחרת, שהיא מפלה את הנשים והילדות, שאין בה חמלה, שהיא נוקשה, סמכותית ושיפוטית, אבל זה קצת כמו להאשים את רכבת ישראל שאיחרת לפגישה בזמן שאת עצמך הגעת לתחנה בשעה איחור.

לא באמת משנה אם קוראים לזה האל, האלה, ישו, קרישנה, ביבי, או פאפאג'יג'י – אנחנו, אם כל החכמה הנשית והחמלה האימהית והיכולת המולדת לגרום לכל גבר להסתובב ולהסתכל בדיוק לאן שנרצה שיסתכל. אנחנו – איפשרנו אלפי שנים שהעצמה והסמכות והמקור בתרבות ובמשפחה שלנו יהיו גבריים. במילים אחרות – כאלה שמתאמצים להשיג את קירבתם, שנאבקים לקבל את הערכתם, ושבדרך כלל בגלוי או בסמוי מפחדים מהם.

מה יצא לנו מזה?

בדרך כלל מעט שקט תעשייתי – לגדל את הילדים בלי שיפריעו, לדבר עם החברות בלי שיתערבו לנו, לטפח את האשלייה שיש עולם חלופי מוגן וקסום לנשים בלבד.

מה עוד יצא לנו מזה?

חרא של עולם. עולם שבו הילדים מפחדים מההורים שלהם ומהמורים שלהם, נשים מפחדות מגברים, גברים מפחדים מנשים, וכולם בורחים מפחד שינצלו אותם בשאיפה להגיע לעמדת הכוח שממנו יוכלו לנצל אחרים.

כל כך הרבה פעמים ישבתי מול אשה רכה ועדינה, חכמה ופתוחה, שברגע שעברנו לדבר על הילד שלא מסכים לסדר אחריו את הצעצועים שלו – מבטה הופך נוקשה וקר ובאורח פלא קולה הופך גברי לגמרי, מיישירה אלי מבט זועם ואומרת "יש גבול למה שאני יכולה לאפשר…".

האם זה הכרחי להשתמש בכוח שבידנו כדי לשלוט? כדי להעניש? כדי להראות מי הבוס?

אלפי שנים נשים וגברים ענו על השאלה הזאת בכן גורף ולא העלו בדעתם לשאול –
האם מי שמשתמש בכוח שלו כדי להראות מי הבוס מתאים להיות בוס?

כשמקור העוצמה הוא אימהי – אם זה בבית עם הילדים, אם זה המורה בכתה או באוניברסיטה או באשרם, אם זה ההוויה הבוראת כל – המקור הזה, אין לה צורך להראות את כוחה. כוחה הוא מהותה. מעצם קיומה היא קרקע לכל קונפליקט ולכל כאב לעשות את דרכו בקצב שלו, אל האיחוד, אל הריפוי.

בשונה מהאלים והמורים וההורים שכמו עמדו מחוץ לזירה ודירבנו את הילדים הנלחמים "תראה לו מה זה!… אל תוותר!… אתה יותר חזק!… אתה עושה יותר ניסים!… אתה טוב ממנו!…" היא נכנסת לזירה בחיוך, בצעד בוטח, מתיישבת ומתבוננת בשניהם בסבלנות, במבט שלא ניתן להתעלם ממנו. ואז, תוך 20 דקות או תוך 200 שנה – הילדים המתוסכלים חשים את חוסר הטעם הנצחי שבמאבק בינהם, מוצאים את הדרך שלהם להתיישב לידה ומתישהו גם להביט זה בזה ולהבין שיש מספיק לכולם, שהטוב של אחד רק מגדיל את הטוב של האחר, ושמה שמחבר בינהם גדול פי אלף מהמפריד.

משתפת אתכן כאן, בשיר שכתבתי פעם, בשפה של ילדים, על אלוהים.
שתהייה שנה טובה מאד, מלאה בסליחה וברוך.
אמן.

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אם היתה לי אמא
הייתי אומרת לה –
אמא, כואב לי הלב
והיא היתה מקשיבה לי
ומנחמת אותי
ומבטיחה לי שזה יעבור.

אם היה לי אבא
הייתי אומרת לו –
אבא, כואב לי הלב
והוא היה מזמין אותי להשען עליו
ומסיח את דעתי
ומבטיח לי שזה יעבור.

אם היתה לי אחות –
הייתי אומרת לה –
אחותי, כואב לי הלב
והיא היתה מבינה ומזדהה
ומראה לי את הלב הכואב שלה
וככה היינו ביחד מתנחמות…

הלב הסדוק, ההבטחה שלא מומשה, התנאים לאהבה, הבושה, האשמה…
כל אלו – חומרים. חומרים מזינים שמשנים את צורתם לטוב.
שמאפשרים ללב להוביל אל האפשרי, אל הביחד
שוב ושוב ושוב
מקווה שעד יום מותי.

חיים.

תודה אמן.

Read Full Post »

מה חשוב לי? שלא יהיה לך קר. שלא תתחיל נזלת.
מה באמת חשוב לי? להיות קרובה אליך

מה חשוב לי? שאף אחד לא יפגע בך
מה באמת חשוב לי? שתרגישי בטוחה, אפילו שאננה, בעיניים עצומות בכל מקום בעולם.

מה חשוב לי? שלא תאבדי את הטלפון הנייד שלך
מה באמת חשוב לי? שתרגישי שהכל אפשרי. שנוכל לצחוק ביחד על אלה ש"שומרים על רכוש"… ועל כל מה שזז…

מה שחשוב לי גדל וגדל ומילא את המסך והסתיר אפילו ממני את מה שבאמת חשוב לי.
ואני אוחזת במה שחשוב לי דרך הקריטיות, הגורליות, כדי לא להשבר.
כדי לא לחוש את הכאב שכבר חשתי פעם כילדה כשויתרתי על האפשרות שאמא תעדיף את מה שחשוב באמת על פני מה שלא ממש חשוב.

אני רוצה לפרוש.
לנוח קצת ולהתחיל מהתחלה.
בזירה חדשה, בעולם חדש, על במה חדשה שבה אני ואת, ילדה שלי, רוקדות ומקדשות את מה שבאמת חשוב לי ולך ורק בזמן הפנוי מטפלות במה שחשוב לפעמים ולפעמים לא.
אני רוצה להזכר בנערה, אולי אשה צעירה, אולי אפילו אהובה של איש, שיצאה בלילה אחד עם ארגז קרטון מהבית של אמא ואבא, נחושה ומבולבלת, כדי למצוא לעצמה בית חדש.
כשבבטנה מפעמת התחושה הברורה על מה חשוב באמת בחיים האלה.

Read Full Post »

מאת: שרי בזיני אסודי

כששאלתי אותו: אבא, מה היית עושה למי
שעשה לי את מה שאתה עשית?
הוא ענה, בלי להסס: הייתי רוצח אותו.
והמילה רוצח ניתזה מפיו החוצה מודגשת בכעס.
אז למה שלא תרצח את עצמך?

שקט השתרר בינינו.
הוא בטלפון ציבורי בתא מעצר.
אני במטבח רועדת על שסופסוף ביטאתי במילים
ברורות את משאלתי משנים רבות.
יודעת שיש מרחק בטחון גיאוגרפי בינינו,
ועדיין, לא שולטת בסיגריה שמרקדת
ללא שליטה בין אצבעותיי.

תמות. תמות. זו הדרך היחידה לגאול את
כולנו מהאפל הזה.
רק כשלא תהיה פה נוכל להוציא את השדים,
להניח אותם על השולחן
להסתכל להם בעיניים ולראות שאנחנו
יותר חזקים מהם.
שיש משהו חזק בנו, הילדים שבחרו להיוולד לך
שלא ניתן למחיקה. גם אם היא שיטתית.
כל עוד אתה פה זה לא אפשרי.

כזה היית. מואר ואפל בו זמנית.
אוי ואבוי למי שירע לנו ובאותה נשימה
כאפה שיורדת ללא התראה ממך
גיחות למיטת הבנות תחת מסווה החשיכה.
רק על הפסים, רק על הפסים…

אז לא רצחת את עצמך, בערבית קוראים לזה חאוויף
בחרת בדרך קצת יותר ארוכה, יום אחד נפלת ומתת.
פשוט ככה. בלי סימנים מוקדמים.
רגע אחד היית וברגע הבא כבר לא.

איש צעיר שאוכל כל בקר פרוסת לחם שיפון עבה
עם שיני שום טרי ושמן זית.
סגולה לחיים ארוכים.

רוב חיי חמלתי עליך.
מגיל חמש בערך…
מתישהו כעסתי על עצמי שמרחמת עליך.
שהרי בקרב של חיי אתה האויב,
ואם מרחמים על האויב משהו לא תקין פה.

אלא שמשהו היה באמת לא תקין ועם זאת
התקין ביותר בנמצא.
ואסביר, בסופו של תהליך כל שנותר
הוא באמת לחמול על האויב.
בסופו של תהליך.

על מנת להנגיש חמלה יש קודם לעבד
כעס, כאב, ועוד מגוון רגשות
שעליהם דילגתי ביהירות או תמימות נשמתית .
אני? אני גדולה מהכאב
אני? אני בוחרת לחמול
כאב זה לחלשים, כעס לממורמרים
הניפו דגל השמחה והטרללה
יש לי מסיכה של מצחיקה
ולאירועים מיוחדים מסיכה של חזקה.
וככה עברתי דרך, מסע מהסוף להתחלה.

אישה בת ארבעים שלומדת עדיין להגיד אותה
לומדת לתת מקום ותוקף לרגשותיה
אישה שמחה שהילד שלה כועס עליה ומביע
את זה זה אומר שיש לו מקום.
הוא מספיק בטוח במקומו עד שיכול לכעוס
עצמו לדעת ואני אהיה שם.
הכעס הוא נחלת הכלל ואין רק
לאחד הזכות להשתמש בו.

טרור.
אמרה אותה אחת וצדקה, אבא שלכם, איך אומר זאת?
היה יחידת טרור של איש אחד.

ילדים שגדלו לבטל את תחושותיהם
והתניות… התניות… התניות ללגיטימיות הרגש.
אתה כועס – משמע אני צריך להעלם,
להאלם, להצטמצם.
אתה שמח – יש לי זכות להיות, משמע אני קיים.
אתה שמח ופתאום כועס- אממממ… אופס…
מה צריכה לעשות עכשיו…
במקום ממנו באתי לא נתנו לי ספר
הוראות הפעלה לדבר הזה.
צריכה לכתוב אותו בעצמי.
אין פה קיבינימאט מבוגר אחראי אחד לשאול אותו.
אני? כנראה שאני בתפקיד האחראי המבוגר.
אני אבא של עצמי ואני האמא של עצמי.

והניסיון להכפיף רצונך גם כשפיזית
אתה כבר לא כאן.
לכוד בין מימדים, מיאנת ללכת עד שיסולח לך.
מופיע לאנשים בחלום ומתחנן לסליחה.
נדרשתי לעוצמות חזקות של תוקף פעיל
להבהיר לך שעל זה אין לך שליטה.
כל אחד יבחר אם ובכלל בזמנו הוא.
האפשרויות שלך הסתיימו.
גיים אובר.
אתה מציק.
קרב עיניים ממוקד: תבין כבר.
תבין.
א ת ה מ ו כ ר ח ל ה ב י ן.
צרחתי מעמקי נשמה בשקט מוחלט .
הבין.
נכנע.
שחרר. שחרר אותנו כבר, אמרתי ברוך.
רואה את האור? הושט ידיים אליו.
הוא מוביל לגבוה יותר, שם תוכל להבין, להסיק
לתכנן את הפעם הבאה עם יותר הסתברויות להצלחה.
שם אולי תמצא מנוח לנפשך הבוערת
כאן כבר אין לך מה לעשות.
זיהה רוך כחולשה ושוב עלתה בו התנגדות להניח.
קרב ניטש. אור מול חושך.
שוב ממאן.
אין, אין, אתה לא יכול לי,
יוצאת ממני הערסית שגילתה את כוחה.
אוספת את כל שיודעת וכל שאני הנני וצדקת דרכי
ורותמת אותם לכח מניע ואסרטיבי,
המנוע של הטיל מתלהט וצובר תאוצה
אני דוחפת אותו מול פתח היציאה, ומשגרת…
יוסטון, האם שומע?

אחחחחחח…
סוף סוף שקט.
אפשר לנשום.
אני שמחה שאתה לא כאן.
אני מודה על שהיית.
תודה שדרך היותך מי שאתה יכולנו
להגדיר במדויק מה אנחנו לא רוצים להיות.
לא יכולה לזכור את הטוב שבך
כי משקל הרע גבר על הטוב.
מצטערת על כך, אך זה מה שיש כרגע.
אני מעריכה את פעולת הפינוי שלך מהמרחב.
אני יודעת שהיא נעשתה עבורנו.
לפנות לכל אחד מאיתנו זמן ריפוי.
אולי לא במודע, כבר אמרתי, חאוויף
אבל לפחות בבחירה הנשמתית שלך
הבנת שסיימת את תפקידך כאן.

בציון נכשל כמובן.

מקווה עבורך שתצליח יותר בפעמים הבאות
הייתי ערה לרצונך לעשות את הדבר הנכון
כמו גם לחוסר יכולתך לעשות אותו.
שימרת את מקום היתום בן השלוש
שהיית עד למותך.
כתירוץ לחסרונותיך וכאליבי
לאי לקיחת אחריות על חייך ומעשייך.
פ"נ סבא בן שלוש.

ולמרות שנוכחותך בחיי אתגרה אותי
והכריכה אותי לזכור מי אני באמת
עדיין, מקווה עבורי שאזכור לא לחתום
איתך מפגשים בגלגולים הבאים.
נדמה לי שסיימתי להתפתח דרך קושי.
לוקחת אחריות בכל רגע על חיי, מעשיי, מחשבותיי
חושפת רבדים של מופלאות בי שלא היו גלויים לעיניי.
בוחרת להתפתח ולגדול דרך תמיכה,
אתגר, אהבה ושמחה
בקלילות.

@ @ @

ומה את אומרת אחותי על זה שהקרב
התקיים כשאני מתקלחת?
אני שואלת ויודעת מה תהיה תשובתה הלקונית:
מציצן נשאר מציצן.
ושתינו מחייכות.
חיוך שהוא סוג של עצב והשלמה גם יחד.

@ @ @

ובשקט, בינינו, בלי שאף אחד שומע
אלחש לך שהצליח לך עם הילדים
ואדע שאתה שמח על כך, גאה ומחייך…
כי באמת רצית עבורנו רק טוב
ואף אנוש לא יבין זאת, זה לא נתפס
כמו שאמרתי, מואר ואפל דרים בכפיפה אחת

Read Full Post »

מאת: סנורקה

מניחה את כפות היידים שלי על פנייך
ואז, מלטפת לאט, מחליקה לך קמט אחר קמט
(הסיפורים שלך….)
מלטפת לך החוצה את הלאות הזאת
ושנים ושנים של השפיפות הקטנה הזאת ,הנסתרת,

והיו זולגות אל כפות היידים שלי, כמו דמעות מלוחות
שחרטו בבשר וצרבו אחריהן מסלולים מסלולים
מלח יבש….

ולוחשת לליבך על האשמה
נשבעת בי שעשית כמייטב יכולתך.
אפילו לנוכח כל הצלקות האלו
והפצעים הפתוחים… עדיין
הייתי נשבעת על ליבך החף.

מעשבת סיב אחר סיב
עד שהיה הלב קל
כל כך קל
והפעימות הו הו…
לאוזנייך לאוזני ולאוזניי העולם כולו
היו נשמעות צלול

ולבסוף בידיים רועדות מפחד,
הייתי מקלפת את השכבות שכבות האלה,
המכסות את עיינך,
סדקים עדינים היו נפערים תחילה
ודרכם אור היה יוצא
ויותר מזה – בא
עבודת נמלים, כך,
שכבות ושכבות
השריון שלך
עד שיפקחו לראות

הביטי,
(אז כבר היית מעזה)
הנה: חייך
ראי הבחירות האלה שבחרת
ושם, החמוד הזה….
זהו בנך.


Read Full Post »

לא פגשתי אותה שנתיים וחצי.
הייתי חייבת את הנתק הזה כדי להצליח לראשונה בחיי לראות את עצמי בנפרד ממנה.
אתמול נפגשנו. סבתא שלי ואני. היא בת 83.

נכנסתי עם אהובי וילדותי לבית אימי ואבי, הומה בילדים, בדודים, רעש…
וכמו באגדות (או בסיפורי זוועה לבחירתכן…) נהייה לי MUTE מכל המסביב – ורק היא. מולי. יושבת בשולחן. מסתכלת בי במבט של ילדים שלא מתביישים להמשיך ולהיישיר מבט, שלא כפופים לחוקי הנימוס.
וככה, מסתכלות זו בזו, וראיתי, וידעתי.
ידעתי שהיא עוד בברית.
ידעתי שהטירוף הטבעי שלה ביחד עם הסניליות מאפשר לה לשכוח את כל החשבונות הפולניים המתבקשים – ולהיות היא. ולי להיות אני.

אז ככה, בתוך ההמולה, בלי לשמוע ממש את המתרחש סביבי – אני ניגשת אליה ומחבקת אותה ומתיישבת מולה – והיא מסתכלת בי במבט צוחק ומטורף ואומרת לי – "אנחנו ביחד הולכות להרוויח כסף". מה???!!???. "למה את מתכוונת סבתא?" אני שואלת, והיא אומרת "את יודעת, בצוענים, את ואני בצוענים הולכות ביחד, את יודעת שאת מהצוענים, נכון?" היא שואלת, ואני מהנהנת, מחייכת ואומרת "כן".
"איך נרוויח כסף, סבתא?" אני שואלת אותה. "מה את עושה עניין", היא אומרת "מי שרוצה להרוויח – מרוויח, מי שרוצה לאכול – אוכל". ואז בפתאומיות מראה לי את האצבעות העקומות שלה ואומרת "זה מהמלחמה", ואני מראה לה את האצבעות העקומות שלי, שמתעקלות בדיוק כמו שלה, ושואלת – וממה זה?, "אה, זה גם מהמלחמה" היא אומרת ומתפקעת מצחוק. ואני גם. צוחקות. בלי ממש סיבה, בלי ממש הגיון, בלי לדפוק חשבון לסבא ולאבא ולאמא ולאחות ולבעלה שמסתכלים בתמהון….
חזרנו להיות ביחד.
ותוך כדי הצחוק היא מסתכלת על סיטה שלי ושואלת אותה "מי את?" והיא עונה, בלי להתבייש – אני סיטה, ומי את?. "אני יפה, סבתא יפה, סבתא יפה עפה", ומנפנפת בכנפיים דמיוניות. וסיטה – "זה שם מצחיק", "אז תצחקי" אומרת סבתא וממשיכה לצחוק בצחוק המכשפות הצועניות שלה. וסיטה צוחקת גם. וגם אני.
ואז סיטה מפסיקה לצחוק, מביטה בעיניה של סבתא יפה ואומרת לה: "מספיק כבר עם העניין הזה!".
וסבתא פונה אלי ואומרת לי "היא מסוכנת (לא ברור לי מאיזה שפה תרגמה את המילה הזאת, אבל אני יודעת שלא מדובר בסכנה), גם אני הייתי מסוכנת, גם את!".
ואחר כך, כשנפרדנו – אנחנו מתחבקות. ותוך כדי החיבוק היא מברכת אותי – שיהיו לך חיים טובים, שתהיי בריאה, שכל המשפחה שלך תהיה בריאה, שתהייה לך נחת מהילדות… ועוד ועוד ברכות בעברית מהולה ביידיש מהולה בפולנית… ואני אומרת לה תודה סבתא בקול רם, ובלב אומרת – וסליחה. והיא בקול רם – "לא סליחה, לא צריך סליחה, אין שום סליחה… את לא צריכה להגיד סליחה".
היא עדיין קוראת את מחשבותיי…

אתמול נפרדתי מסבתא שלי.
זאת היתה פרידה עצובה.
וגם שמחה.
אני מרגישה הקלה. מרגישה שלא ברחתי. מרגישה שבאמת באמת סלחתי לה.
אני אוהבת אותה מאד. בכל ליבי.
הברית שלי איתה מוחשית לי מאד עד היום. 

בדרך כלל, כל כך קל לוותר ויתורים גורפים.
זה כל כך פשוט לחלק לטובים ורעים.
לנתק ממי שפגע.
למדר במגירת "הדפוקים".

אני מרגישה שהצלחתי גם וגם.
לקח לי 43 שנים לעשות את זה.
הייתי צריכה שהיא תהייה בת 83, לא יכולתי לפני.

תודה סבתא
בזכותך אני מי שאני היום
את נתת לי את חיי
את השבת את נשמתי
בזכותך שרדתי.

תם ונשלם – חופשי חופשי חופשי.

הסיפור ב"מכשפות נעלמות רק קצת".

Read Full Post »

ילדים הם לא ממושמעים.
בגלל שאנשים בריאים הם לא ממושמעים.
אנשים ממושמעים, ילדים ממושמעים, הם פרי חזונם של עריצים שמטרתם היחידה היא לשלוט ושהסיוט הגדול ביותר שלהם הוא חופש….

אני גרה בשכונת מצוקה
בשכונת מצוקה רגשית.

בלילה, כשקולות הרחוב והמכוניות שוכחים, אפשר לשמוע בבירור את קולות האנשים מהחצרות.
בקיץ זה קשה במיוחד
בקיץ כולם בחוץ.
ומה שבעיקר שומעים זה בכי.
בכי של עוללים רכים
בכי של פעוטות (שהוא כבר נשמע אחרת כי שומעים את נימת הייאוש שנוספת על הכאב)
בכי של ילדים קטנים (שאליו נוספת גם נימת כעס בנוסף לייאוש ולכאב)
וגם שומעים צעקות, של הורים וסבים ודודים
ופקודות
ונזיפות
ואיומים
ותנאים.

ומה שמדהים – שזה בוקע מרוב החצרות. ממש ככה.
לא מדובר במקרה חריג, במשפחה יוצאת דופן, באיזה אמא או אבא שהתחרפנו רגעית.
מדובר בשגרה.

וכשפוגשים את הילדים / פעוטות / תינוקות ברחוב – הכל בסדר.
הילדים נקיים, מסודרים, לא רזים מידי ולא שמנים, השיער מסורק, העגלה נקייה, החיתול מוחלף בזמן – ילדים מטופחים.
וההזנחה?
ההזנחה היא רגשית.

ככה מגדלים ילדים
אומרים להם מה לעשות
אומרים להם מה לא לעשות
אומרים (שלא לומר מצווים) עליהם מה לומר, ואיך לומר, ומתי….
ילדים טובים.
ילדים ממושמעים.

ילדים שלומדים טוב טוב להסתיר ולהסוות את האלימות שהולכת ומצטברת בתוכם, ולהשפריץ אותה כשאין סכנה, כשאמא או אבא או סבתא לא רואים. עדיף על האחים הקטנים….

מתישהו צריך לבחור, מי אני – אדם חופשי או כלי למימוש רעיונות. אם מי אני רוצה לחיות – עם אנשים חופשיים ששווים לי, או עם רובוטים, כאלה שאפשר להנהן ולהסכים איתם על כל דבר בלי להתרגש, בלי לגלות וגם בלי לפחד.
מתישהו צריך לבחור, מה אני אומרת לילדים שלי – שהם חופשיים? או שהם חופשיים בתנאי שזה משתלב עם הרעיונות שלי? שזה אומר – לא חופשיים.
לגדל ילד זה כמו לגדל גור אריות. אמא לביאה נותנת לו להלחם ולשרוד ולפגוע ונלחמת איתו בעצמה ולא מוכיחה אותו על היותו חזק וחופשי ופוגעני. היא יודעת שהעוצמה המשתלחת שלו, היכולת שלו לפרוץ וגם היכולת שלו לפגוע – הכרחיים לקיומו של אריה בעולם הזה.
אדם הוא אריה. אך בשונה מאריה, הוא יכול לחיות ולשגשג ולפרוח עם עוצמה פראית ועם חופש מוחלט, כמעט מבלי לפגוע. ככל שירגיש אריה כשהוא גור, ככה יפגע וייפגע פחות כשיתבגר.

ובניגוד לקולה של אמא פולניה – החופש הזה, לעולם לא בא על חשבונו של אחר.
החופש הזה רק מגדיל את החופש של כל הסובבים.
בכל אותם מקרים שבהם נדמה שזה בא על חשבון אחרים – זה נובע מהמאבק של ילד או ילדה להשיג מאמא או אבא אישור, התפעלות – מעצמתם החופשית.
כשמגיע האישור – הפגיעה בעצמם או באחרים מתמוססת ונעלמת.

ואין שיעור לקדושה הזאת….

Read Full Post »

Older Posts »