Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נשמות’

מאת: מיכל גולדברג אייל

אבא שלי, אבא לובקא גולדברג. הר של זהב הפלת עלי. תלול וכבד.
אבא לובקא, ליובקא, לובה, ליאו, ליאון, lion. מזל אריה. מזל של אריה. ווואהההה!
השאגה שלך כל כך כלואה בתוך שלי. כ"כ קפואה! "אמאל'ה!" בא לי להגיד, לא "אבאל'ה"..אבא ל'ה לובקא?
אבא, למה לא שאגת קודם? למה לא בכית קודם?
כששלחו אותך לארץ הנידחת, ונפרמת שם מאמאש'ך, ונקרעת גם מאהובה, למה לא שאגת?
כשאמאש'ך נהרגה כשדלת של מרתף נפלה עליה, ואבאש'ך נלקח ע"י הנאצים, כשאילק'ה גולדברג, זה האח שלך, נהרג סמוך אליך בעמדה, כשמת לך תינוק, זה אח שלי, איך לא שאגת? איך לא בכית?
כשבתוך ביצות געגועים בוססת, ברגלי הרבמטיזם, מביתניה עד עץ החרוב בחצר כנרת, רק כדי לא לישון עם כל האחרים…

השאגה שלך כל כך כלואה בתוך שלי…

למה לא בכית קודם?
כשכולם רקדו שם הורה של בנין הארץ, של חומה ושל מגדל, ואתה נשפכת, ברחת אל תוך הכנרת, והרגשת מיותם וגם נבדל.
ספרת לי, שכן ידעת לבקש, שהיא, הכנרת, תיקח אותך אל תוך תוכה לעדי עד, אבל היא חרשת, כנראה, ושוב, נשארת, אתה, לובה, לובקא ליובקא -אריה נבגד.

השאגה שלך כלואה בי, מהדהדת. למה לא שאגת קודם, לובקא," לאאאאא!!"?
וכשצרפו אותך לשורות ה"הגנה" למרות אי רצונך..? (הלא, אתה רצית, פשוט, רק לבנות ולהיבנות בה..לבנות ולהיבנות בה….) למה לא שאגת , למה לא צעקת, למה לא בכית ,אבא לובקא "לאאאא!",
אז, כשכלאו אותך (הבריטים), עם עוד מ"ב בחורי ה"הגנה" לשנים של כלא עכו?
עוד מאז ועוד לפני, מהדהדים בי שאגות שהן שלך. שאגות, שלא נשאגו בין קירות הסוהר, בכייך שלא נבכה, מרוב געגועים לילדתך ולשדות, מיאוסך משתן האסיר שלך שמוטל אל תוך דליי הלילה, ושיירי אינדיבידואל שלך נמעכים בתוך הכלל.
כך, ילדת אותי, אל תוך שתיקה רועמת,זועמת, אל תוך אנחה כבושה, אל תוך ליבידו , שמושקע כולו, אל תוך עמל ולפעמים גם פרך.

הטלת אותי, וגם בקעתי, אל תוך בדידות מזהרת במרחבי בריכות דגים, השכם, השכם עם שחר.
אתה מעמיס-פורק, פותח ברזים -סוגר, סוגר.סוגר , סוגר…
ואני מתבוננת בערגה באימא אגמיה וגוזליה.
איך לא בכיתי קודם? כשהרחקת, כשדקרת,כשסגרת סוגרים עלי…
גידלתי בגאווה, נחשים שצדת לכבודי.
איך לא שאגתי, כשהכשת גם את אמא בארס המדויק שלך?
ושתקתי שם איתך, כשהצ'לו בכה בחדר , את הבכי שלא ידענו אז לבכות.
"כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך, תן לי לדבר אליך, וללכת בין צלליך, להיות איתך…" שרנו לך 4 בנותיך, בדמעות, בפתיחות גדולה, אחרי שכבר לא היית…"הקוצים שלך…בין שנתך ויקיצתך…"
רק כשהתרסקת קמעה, ונפצע ראשך, וידך היודעת רק לעשות, לבנות ולהבנות, נמעכה כליל, ונחבשת לכמה חודשי מחבוש, והסוכרת מררה את חייך, ואימא כבר לא הייתה… סוף, סוף בכית ובכית…נפתחו סוף,סוף סוגרי דמעותיך ."והלב קרוע ויחף, הלב קרוע ויחף…"
ולי אמרת: "אל תבכי.לא לבכות! לא לבכות! בכינו כבר מספיק"
ואני עדיין לא התחלתי.
שאגתך עדיין כלואה בי.

Read Full Post »

מאת: שרי בזיני אסודי

כששאלתי אותו: אבא, מה היית עושה למי
שעשה לי את מה שאתה עשית?
הוא ענה, בלי להסס: הייתי רוצח אותו.
והמילה רוצח ניתזה מפיו החוצה מודגשת בכעס.
אז למה שלא תרצח את עצמך?

שקט השתרר בינינו.
הוא בטלפון ציבורי בתא מעצר.
אני במטבח רועדת על שסופסוף ביטאתי במילים
ברורות את משאלתי משנים רבות.
יודעת שיש מרחק בטחון גיאוגרפי בינינו,
ועדיין, לא שולטת בסיגריה שמרקדת
ללא שליטה בין אצבעותיי.

תמות. תמות. זו הדרך היחידה לגאול את
כולנו מהאפל הזה.
רק כשלא תהיה פה נוכל להוציא את השדים,
להניח אותם על השולחן
להסתכל להם בעיניים ולראות שאנחנו
יותר חזקים מהם.
שיש משהו חזק בנו, הילדים שבחרו להיוולד לך
שלא ניתן למחיקה. גם אם היא שיטתית.
כל עוד אתה פה זה לא אפשרי.

כזה היית. מואר ואפל בו זמנית.
אוי ואבוי למי שירע לנו ובאותה נשימה
כאפה שיורדת ללא התראה ממך
גיחות למיטת הבנות תחת מסווה החשיכה.
רק על הפסים, רק על הפסים…

אז לא רצחת את עצמך, בערבית קוראים לזה חאוויף
בחרת בדרך קצת יותר ארוכה, יום אחד נפלת ומתת.
פשוט ככה. בלי סימנים מוקדמים.
רגע אחד היית וברגע הבא כבר לא.

איש צעיר שאוכל כל בקר פרוסת לחם שיפון עבה
עם שיני שום טרי ושמן זית.
סגולה לחיים ארוכים.

רוב חיי חמלתי עליך.
מגיל חמש בערך…
מתישהו כעסתי על עצמי שמרחמת עליך.
שהרי בקרב של חיי אתה האויב,
ואם מרחמים על האויב משהו לא תקין פה.

אלא שמשהו היה באמת לא תקין ועם זאת
התקין ביותר בנמצא.
ואסביר, בסופו של תהליך כל שנותר
הוא באמת לחמול על האויב.
בסופו של תהליך.

על מנת להנגיש חמלה יש קודם לעבד
כעס, כאב, ועוד מגוון רגשות
שעליהם דילגתי ביהירות או תמימות נשמתית .
אני? אני גדולה מהכאב
אני? אני בוחרת לחמול
כאב זה לחלשים, כעס לממורמרים
הניפו דגל השמחה והטרללה
יש לי מסיכה של מצחיקה
ולאירועים מיוחדים מסיכה של חזקה.
וככה עברתי דרך, מסע מהסוף להתחלה.

אישה בת ארבעים שלומדת עדיין להגיד אותה
לומדת לתת מקום ותוקף לרגשותיה
אישה שמחה שהילד שלה כועס עליה ומביע
את זה זה אומר שיש לו מקום.
הוא מספיק בטוח במקומו עד שיכול לכעוס
עצמו לדעת ואני אהיה שם.
הכעס הוא נחלת הכלל ואין רק
לאחד הזכות להשתמש בו.

טרור.
אמרה אותה אחת וצדקה, אבא שלכם, איך אומר זאת?
היה יחידת טרור של איש אחד.

ילדים שגדלו לבטל את תחושותיהם
והתניות… התניות… התניות ללגיטימיות הרגש.
אתה כועס – משמע אני צריך להעלם,
להאלם, להצטמצם.
אתה שמח – יש לי זכות להיות, משמע אני קיים.
אתה שמח ופתאום כועס- אממממ… אופס…
מה צריכה לעשות עכשיו…
במקום ממנו באתי לא נתנו לי ספר
הוראות הפעלה לדבר הזה.
צריכה לכתוב אותו בעצמי.
אין פה קיבינימאט מבוגר אחראי אחד לשאול אותו.
אני? כנראה שאני בתפקיד האחראי המבוגר.
אני אבא של עצמי ואני האמא של עצמי.

והניסיון להכפיף רצונך גם כשפיזית
אתה כבר לא כאן.
לכוד בין מימדים, מיאנת ללכת עד שיסולח לך.
מופיע לאנשים בחלום ומתחנן לסליחה.
נדרשתי לעוצמות חזקות של תוקף פעיל
להבהיר לך שעל זה אין לך שליטה.
כל אחד יבחר אם ובכלל בזמנו הוא.
האפשרויות שלך הסתיימו.
גיים אובר.
אתה מציק.
קרב עיניים ממוקד: תבין כבר.
תבין.
א ת ה מ ו כ ר ח ל ה ב י ן.
צרחתי מעמקי נשמה בשקט מוחלט .
הבין.
נכנע.
שחרר. שחרר אותנו כבר, אמרתי ברוך.
רואה את האור? הושט ידיים אליו.
הוא מוביל לגבוה יותר, שם תוכל להבין, להסיק
לתכנן את הפעם הבאה עם יותר הסתברויות להצלחה.
שם אולי תמצא מנוח לנפשך הבוערת
כאן כבר אין לך מה לעשות.
זיהה רוך כחולשה ושוב עלתה בו התנגדות להניח.
קרב ניטש. אור מול חושך.
שוב ממאן.
אין, אין, אתה לא יכול לי,
יוצאת ממני הערסית שגילתה את כוחה.
אוספת את כל שיודעת וכל שאני הנני וצדקת דרכי
ורותמת אותם לכח מניע ואסרטיבי,
המנוע של הטיל מתלהט וצובר תאוצה
אני דוחפת אותו מול פתח היציאה, ומשגרת…
יוסטון, האם שומע?

אחחחחחח…
סוף סוף שקט.
אפשר לנשום.
אני שמחה שאתה לא כאן.
אני מודה על שהיית.
תודה שדרך היותך מי שאתה יכולנו
להגדיר במדויק מה אנחנו לא רוצים להיות.
לא יכולה לזכור את הטוב שבך
כי משקל הרע גבר על הטוב.
מצטערת על כך, אך זה מה שיש כרגע.
אני מעריכה את פעולת הפינוי שלך מהמרחב.
אני יודעת שהיא נעשתה עבורנו.
לפנות לכל אחד מאיתנו זמן ריפוי.
אולי לא במודע, כבר אמרתי, חאוויף
אבל לפחות בבחירה הנשמתית שלך
הבנת שסיימת את תפקידך כאן.

בציון נכשל כמובן.

מקווה עבורך שתצליח יותר בפעמים הבאות
הייתי ערה לרצונך לעשות את הדבר הנכון
כמו גם לחוסר יכולתך לעשות אותו.
שימרת את מקום היתום בן השלוש
שהיית עד למותך.
כתירוץ לחסרונותיך וכאליבי
לאי לקיחת אחריות על חייך ומעשייך.
פ"נ סבא בן שלוש.

ולמרות שנוכחותך בחיי אתגרה אותי
והכריכה אותי לזכור מי אני באמת
עדיין, מקווה עבורי שאזכור לא לחתום
איתך מפגשים בגלגולים הבאים.
נדמה לי שסיימתי להתפתח דרך קושי.
לוקחת אחריות בכל רגע על חיי, מעשיי, מחשבותיי
חושפת רבדים של מופלאות בי שלא היו גלויים לעיניי.
בוחרת להתפתח ולגדול דרך תמיכה,
אתגר, אהבה ושמחה
בקלילות.

@ @ @

ומה את אומרת אחותי על זה שהקרב
התקיים כשאני מתקלחת?
אני שואלת ויודעת מה תהיה תשובתה הלקונית:
מציצן נשאר מציצן.
ושתינו מחייכות.
חיוך שהוא סוג של עצב והשלמה גם יחד.

@ @ @

ובשקט, בינינו, בלי שאף אחד שומע
אלחש לך שהצליח לך עם הילדים
ואדע שאתה שמח על כך, גאה ומחייך…
כי באמת רצית עבורנו רק טוב
ואף אנוש לא יבין זאת, זה לא נתפס
כמו שאמרתי, מואר ואפל דרים בכפיפה אחת

Read Full Post »

אליזבת קובלר-רוס הייתה פסיכיאטרית שהתמחתה בטיפול בנוטים למות.
היא נפטרה ב – 2004 בת 78.
בשנת 1995 היא קיבלה שבץ שהותיר אותה משותקת.

את הדברים הבאים היא כתבה אחרי 95, בשנים שקדמו למותה

"בכל אחד מאיתנו שוכנים גאנדי והיטלר. אני מתכוונת לכך באופן סמלי.
דמות גאנדי מציינת את ההיבט הטוב ביותר שבנו, ההיבט החומל ביותר שבנו,
בעוד דמותו של היטלר מציינת את הגרוע ביותר שבתוכנו, את השליליות והקטנות שלנו.
שיעורי החיים שלנו כרוכים בעבודה על הקטנות שלנו, בהשתחררות מהשליליות שבנו ובמציאת הטוב ביותר שבתוכנו ובאחרים.
שיעורים אלה הם סערות החיים, והם הופכים אותנו למי שאנו.
אנו כאן על מנת לרפא האחד את השני ואת עצמנו, לא ריפוי במובן של החלמה פיזית, כי אם ריפוי עמוק בהרבה – ריפוי הרוח שלנו, ריפוי נשמתנו.

כאשר אנו מדברים על למידת השיעורים שלנו, אנו מדברים על השתחררות ממשקעי העבר.
משקעי העבר אינם נוגעים לנושא המוות, הם נוגעים לנושא החיים.
הם נוגעים לעניינים החשובים ביותר שלנו, כגון: "כן, היו לי חיים נחמדים, אך האם אי פעם אפשרתי לעצמי לחיות באמת?"
אנשים רבים התקיימו, אולם מעולם לא באמת חיו, והם כילו כמות עצמוה של אנרגיה בשמירת הכיסוי על משקעי העבר שלהם.

מכיוון שמשקעי העבר הם הבעייה הגדולה ביותר בחיים, זהו גם הנושא העיקרי בו אנו עוסקים כשאנו עומדים לנוכח המוות.
רובנו ממשיכים הלאה עם משקעים רבים מן העבר, ולרבים מאתנו יש לפחות כמה אחדים.
שיעורים כה רבים יש ללמוד בחיים, ולא ניתן ללמוד את כולם בתקופת חיים אחת.
אולם, ככל שאנו לומדים שיעורים רבים יותר – כך אנו משחררים משקעי עבר רבים יותר, חיים באופן מלא יותר, חיים את החיים באמת.
וכך אפוא, ללא קשר למועד מותנו – אנו יכולים לומר: "אלוהים, אני חייתי!"

התרגום לקוח מתוך האתר "שערי גן עדן"

Read Full Post »

מאת: הדר כלב מצליח

פיטרנו את העוזרת שלנו לפני חודש. כי היא 'פישלה'. לרגע הרגשתי גדולה וסמכותית. רגע אחרי זה קטנה וטיפשית. אשמה ואחראית על הסיפור שלה. לא שמתי לב בהתחלה, לא שמתי את הלב שלי שמה. שמתי את הראש, את ההגיון, האגו מה שאני שמה לב אליו, גדל, לשני הכיוונים.
איפה שאני שמה את הלב שלי,
שם זורמת נתינה, אהבה.

הגיעה עוזרת חדשה. מריה. מאום אל-פחם. מפגש ראשון בינינו, העיניים חוצות מדינות ושבטים. ובנפיחות שמסביב לעיניה, מסתתר כאב.
כאב הכיבוש. הכיבוש הישראלי, הכיבוש הנשי- מוסלמי… כאב של דורות…..
ואצלי בבטן מחנק, חשד ורצון לחבק.
אני כמוך, את כמוני. הכל בסדר. שחררי. רוצה קפה? כמה סוכר? 3 עוגיות ליד. רגע רגע אל תפעילי את השואב, תשתי קודם. מרוצה מעצמי כמקיימת סימני מסורת משותפים של אירוח בין שיבטי. זה גורם לי להרגיש שופעת וקדומה.
היא לא מאמינה לי. לא מאמינה בי. בכובשת. מניחה בצד. הולכת.

אני ואת, מריה, אותו דבר. אני שמה לב. שמה את ליבי כמינחה לפניך. אחוות נשים כואבת, מזדהה, מרגשת, אישה לאישה, מפגש לב.
כל השאר תפאורה.
אני הולכת לעבוד, את נשארת. לנקות. אז מה אם אני מנגנת בבתי ספר ואת מנקה לי את הבית… תפקידים והגדרות זה שייך לראש, לאגו, לגברים
אני שמה את ליבי לנשים שסביבי. ושלשום בגן שעשועים הגדול היוקרתי החדש מרגישה בסנטרל פארק ניו-יורק, המון רולר בליידס וסרטים בשיער, עגלות תאומים נידחפות מרבע לחמש, באיסוף מהפעוטון ועד רבע לשש בדיוק. חושך, מהר מהר הביתה.
אמרתי לך שלא      ולמה את תמיד         ותתנהג יפה         ולא נבוא לפה יותר אם…
פורסת מחצלת על הדשא, מקימה לי אי ירוק בים, הים של הסיסטם שסביבי. 2 ילדים מתגלגלים על הדשא בצהלות, עוד אחד זוחל לועס חפצים קטנים בהנאה מאיים להחנק
אמא אחת לידי מאוד כועסת, ובאה לבקש פרש וואנס, יענו מגבון. אני נותנת לה בחיוך עמוק מזמין את ליבה. היא מזהה ונבהלת, תודה. ביי.
אני ואת, אישה כועסת, אותו דבר. עוצמות של רגש ורחמים זורמים כמים אדירים תחת עטיפות גופותינו. כאלה אנו במלוא נשיותינו.

אני ואתן ,נשים אהובות, אותו הדבר. אני שמה ליבי לכך. רוצה לאחוז חזק, לחבק ולשחרר את כל מה שחוצץ שם בין הלבבות.
אמא של ילד מהגן, הקופאית בסופר, המנקה, מלכת אנגלייה, האתיופית מהמושבה, הפקידה מבנקאות אישית, הנערה המנפנפת שערה בתחנת האוטובוס, הגרוזינית הזקנה מהירקן, האישה המיוחדת שפגשתי פעם ואת ואת ,אתן

אישה לאישה, שמה לב
מה שאני שמה לב אליו, מתנקה ומואר, נגיש יותר.

ואני ומרייה יושבות עכשיו בחצר מאחורה. שתינו עייפות מבוקר של עבודה ותיזוזים. היא יושבת מולי, אוכלת בננה. בננה מהמטבח שלי! סחתיין יא מריה! מודה לה בתוכי שהרגישה בנוח לקחת. גוש קרח בתוכה נמס, התנפץ קרחון לתוך המים שהיא. ביתי הוא ביתך, כולה מין אללה, מין יה, מין ג'ה, מין ג'יזס, אחד מהם, לא משנה מי.
ואז היא שולפת יד ממעמקייה ושולפת לי כספר פתוח את ליבה. בעלה עזב. לפני כמה שנים. השאיר לה 5 ילדים והיא לבד. שורדת וגאה. 
סיפור.
מרייה אהובה, מרייה הקדושה, נשות כל העולם תומכות בך בחשאי ובגלוי
היי ברוכה, היי שמחה

שמתי לב שהיא שמה לב אליי. התחברנו. ליבלוב בינינו.
ועכשיו פשוט יותר. אמת, אהבה, מטאטא, סקוצ' וקירבה.
זה ממלא אותי.
עזרה לי להבין את זה, העוזרת.

ליבי נושם אליכם נשים אהובות באשר אתן 
תודה על הזכות וההשראה לכתוב פה מולכן

הדר

Read Full Post »

הרבה אני נתקלת לאחרונה בפנקסי חשבונות כאלה ואחרים…
המצב הזה שבו אני תולה את הרגשתי הטובה בחוץ, באחר, בנסיבות.
כל כך קשה לקחת אחריות על הרגשתי הטובה. כל כך מפחיד, כל כך מחייב.
ואיפה עובר הגבול הדק מאד בין ניתוק (אני כבר "אסתדר" עם עצמי ואבוא "מאורגנת" לקשר) לבין באמת לקיחת אחריות שכוללת תקשורת, שכוללת קירבה ושאין בה האשמה או שיפוט.

מלאכת מחשבת
רקמה עדינה
כל כך כל כך רגישה
כל חוט מוביל להרס או לבנייה…

ודוקא בסיפורי אהבה, אהבת אמת – שם זה הכי נפוץ.
כשלא מוותרים, כשלא מוותרים על עצמי, כשלא מוותרים על הקשר
כמו רדאר משוכלל – כל זיוף, כל פשרה, כל השתקה, כל עיגול פינה – זועק כאילו היה בגידה של ממש.

והקול הפרימיטיבי הזה שבפנים שאומר – זה בגללו. אם רק הוא היה…. (רגיש / מתחשב / מפרנס / מתייחס לילדים / מחזר / מתלהב / רואה את הייחוד שלי / מאפשר לי מרחב..) והרשימה אין סופית, מחקי את המיותר. ובחרי את מה שמרגיש לה כאילו הוא באמת אמת. ככה זה. עובדה.. (עלאק..).
וגם – זה בגללה. אם רק היא היתה… ( מעדיפה את הקירבה על התפקוד / נותנת לי מרחב / מעריכה אותי / נחמדה / מעדיפה אותי על פני הילדים / רואה אותי באמת…) אז – אז הכל היה טוב.

וברור שאנחנו ממרום מושבנו המואר והמודע, למודי ניסיון ופסיכולוגיה ומסעות כאלה ואחרים, ברור שאנחנו יודעות שהוא לא אשם. ברור שיודעות שאנחנו יוצרות את המציאות שלנו, שאי אפשר להגיד – בגללו.
שיש לי חלק, שיש לי אחריות, שזימנתי את זה בשביל ללמוד משהו, שזה מראה לחולשה שלי – רק מלכתוב את הרשימה הזאת כבר מתחילה הסחרחורת.
וכמה, כמה קשה להודות שהקול הזה קיים. שיש איזה אחת בפנים שנעמדת על האחוריות ואומרת בפה מלא – בגללו. אם רק הוא היה.. אם רק הוא לא היה…
וכמה, כמה קשה לתת משקל גדול יותר לטוב מאשר לצדק. במיוחד שהוא לצידנו (הצדק).

אז כמו בכל מחלה –
קודם כל להודות. קודם כל להסכים שיש אותה שם בפנים, את זאת שאומרת – בגללו. את זאת שרוצה שהוא.
היא לא נאורה, לא כל כך מקסימה, לא נדיבה, לא רוחנית, לא סקסית.
היא כן מאד מאד צודקת.
לא אחת שבא לך לרוץ ולחבק…

ואחרי שהודית. שראית אותה ערומה. שראית אותה במלוא צדקה על מגדל השן של בדידותה – תסכימי לראות כמה, כמה היא בעצם חלשה. כמה כח העמדת הפנים הזאת דורשת. תסכימי לראות איך היא בורחת מקירבה כמו מאש. תסכימי לראות את מה היא הקריבה שם, איזה מחיר עצום היא משלמת על להיות מלכת הצדק והמוסר. תראי איך במו ידיה היא מחרבת, הופכת את החיים לעול, את הילדים למועקה, את הטפל לעיקר, את אהובה לאוייבה. תראי אותה. כמה היא לבד. כמה היא צודקת. כמה היא מסכנה. כמה היא מבוצרת מאחורי חומות ה"צריך", ה"נכון". לבד.

ואז כמו בכל ריפוי –
תסכימי לה להיות כזאת. מתחשבנת. צודקת. "נכונה". ותכתבי אותה, ותבכי אותה ותצעקי אותה ותהיי היא. לגמרי. עד לקצה.

ואז כמו בכל קסם –
זוזי צעד אחד הצידה. קטנצ'יק.
את הצעד הזה זזים על ידי הזכרות. על ידי התבוננות.
תזכרי.
תזכרי בשביל מה בכלל כל זה
מה הסיבה, מה הטעם
בשביל מי…
ותראי.
תסתכלי עליו. באמת. לא על הפוזה, לא על העמדת הפנים. לא על זה שנטוש ומבוצר ומרוחק. על זה שפעם בחרת בו בגלל נשמתו. בגלל החיבור של נשמותיכם.
תסתכלי עליהם. על ילדיך. לא על אלה ששופכים ומרביצים ורבים והורסים ונושכים ומקללים. על אלה שאת אמא שלהם, שאת מכירה ויודעת וחייה את נשמותיהם, אלה שלא מאפשרים לך להיות יותר אף פעם לבד. שנאמנותם אליך בלתי נתפסת ובלתי אפשרית… לא על הגוף הקטן – על הנשמה, שהיא לא יותר גדולה משלך אבל גם לא יותר קטנה.

מלאכת מחשבת…

מוזמנות לקרוא גם ב – עד הסוף שמאלה

Read Full Post »

בסיפור זן אחד מסופר על תלמיד שעלה לרגל למורה זן דגול. הקדיש הרבה זמן ומשאבים כדי להגיע אליו ולקבל ממנו ברכה. כשסוף סוף הגיע (אחסוך מכן את הדרך…) בירך אותו המורה: "סבא מת, אבא מת, בן מת". זאת היתה ברכתו. התלמיד התרעם – אחרי כל הדרך, זאת הברכה? כולם מתים?.
הסביר המורה – זה הסדר הנכון. זאת בריאות. זאת שפיות. קודם מת הסבא, אחר כך האבא ורק אז הבן. זה סוד האושר – הסדר הנכון.

הסדר הנכון הוא זה –
קודם הכאיבו לך
אחר כך כאבת (שזה אומר צעקת, קיללת, הרבצת אם צריך, כעסת מאד, קינאת, זעמת, נקמת, ביטאת את כאבך וכו')
ואחר כך הבנת (ראית שלא התכוון, ראית איך זה מגיע מתוך השריטה והמצוקה של הפוגע, ראית את חלקך בסיפור וכו')
ואחר כך (לפעמים הרבה מאד אחר כך…)  – סלחת.
זה הסדר הנכון.

המערכת החיסונית הרגשית שלנו צריכה להלחם בפלישה.
ככה היא מתחזקת
ככה היא מתייצבת
ככה את שומרת על שפיותך.

פגשתי נשים רבות, מאות. פגשתי מאות נשים שיודעות ממש ממש טוב למה הן דפוקות. שיודעות בדיוק מה שאמא שלהן לא עשתה, או מה שאבא שלהן כן עשה, שמבינות את השריטה לבורייה. שיודעות איך הגיעו לאן שהגיעו, ואיך ילדותן וסיפור חייהן הוביל לשם.
פגשתי גם נשים רבות שמודעות לחלקן בסיפור, איך הן "זימנו את זה לעצמן" ולמה זו בעצם "מתנה" ואיך הן יכולות דרך סיפור חייהן וסיבלן להבין את הסיפור של הנשמה, את הסיבה שבשלה התגלגלו לחיים האלה, לגוף הזה. מבינות את "התפקיד" את "הייעוד" את "שליחותן".
פגשתי נשים רבות שזה שהן מבינות (רגשית ורוחנית) את מצבן – לא עושה שיוכלו לעשות אחרת. זה שהן מבינות – לא עושה שירגישו טוב.
זה שאת מבינה ומודעת ורואה – לא בהכרח עושה שתוכלי לעשות שינוי.

קוראים לזה – מודעות יתר. ולא מעט מאיתנו לוקות בה.
ואז אנחנו מתבוננות ממרומי הפנטהואז על חיינו וחיי אהובינו, ומבינות הכל. אנחנו גם מאד חכמות ומחוברות ומרשימות – אבל עצובות. אבל לבד. אבל מיואשות.

אני מזמינה לרדת אל המרתפים. לרדת הכי נמוך שאפשר למקום בו הכאב כואב והוא לא "מתנה". למקום בו הרגש הוא חומר חיים ולא משהו שצריך להתעלות עליו. או לא להזדהות איתו, או לא לתת לו להוביל.
למקום בו הכל מיידי ופשוט (גם עם כואב) ואת לא "בדרך".
ואת לא "בתהליך".
את כאן ואת עכשיו והכל בידייך.
ואין מישהו מלבדך שיודע יותר טוב ממך מה טוב לך.
ואת לא צריכה "להשיג" ואף אחד לא אומר לך אם הצלחת או לא (חוץ ממך כמובן).
ואף אחד לא מאשר לך, מממן לך, מראה לך
ואף אחד גם לא יכול לקחת ממך כלום.

חברות אהובות יקרות. נשים מכשפות, נשים אמהות –
יש לי חדשות מסעירות!
נולדנו בתוך גוף! בחרנו להתממש בחומר. לחומר יש חוקים – הוא איטי, יש בו זמן, יש בו מרחב ידוע, יש לו קצוות, יש התחלה ויש סוף.
וזה מקסים, וזה ברור –
כי כשאת מרגישה קלה וחיונית ועירנית – זה אומר שגופך בריא. זה פשוט.
כשאת מרגישה כבדה ודואבת ומותשת – זה אומר שאת חולה. זה פשוט.
כשאת מרגישה עצב ובדידות ופחד – זה אומר שנפשך בקושי.
כשאת מרגישה שמחה ורוך ונדיבות – זה אומר שנפשך בטוב.
ככה זה.
זה פשוט.

אז השלב הראשון הוא להגיד – איה! כואב לי! פשוט ככה. מה כואב, איפה כואב, למה כואב, מי אשם בכאב. בלי להבין, בלי להיות נאורה, בלי שתקפוץ ישר זאת שאומרת "אף אחד לא אשם זה אני יצרתי". בלעדיה.

וזה המעבר מ – לספר על המפלצת, ל – להיות המפלצת.
ככה, קצת, לפעמים, בסוד…

למה?
כי כשאת מרשה לעצמך להיות שיא הכאב, שיא הגועל, שיא הפאדיחה – מגיעה שיא השמחה, שיא היופי, שיא הגאווה.
זה למה.
ככה זה.
פשוט.

Read Full Post »

בדיוק היום, לפני 14 שנה, כשהשמש עלתה מההר – נעם נולדה.
זרחה לחיי ביחד עם השמש.

קדמו לזה כמה שנים של נסיונות שונים ומשונים להיות בהריון.
רפואות אליל מוזרות, צמחים, דיקורים, אדים ישירים לפתחים, סימנים כחולים של כוסות רוח, נסיעות מוזרות ומטישות לדרום תל אביב, הבנות, עוד הבנות, תיקשורים, ועוד הרבה שאני כבר לא זוכרת.
עד שהתייאשתי והלכתי לפרופסור מומחה אחד, סופר טורבו פרופסור, קונוונציונלי להחריד, 700 שח לביקור (לפני 14 שנה…) שעשה את כל הבדיקות וכל האולטרסאונדים והוכיח (מדעית) בצורה חד משמעית ובלתי ניתנת לעירעור – ש"אין לך שום סיכוי להיות בהריון ללא הורמונים והפריית מבחנה". עד היום אני זוכרת את שם הסינדרום "פולי ציסטיק אוברי דזיז". זה היה שם המחלה שאספתי לי כרכוש יקר ערך. יש לי, בבעלותי, פולי-ציסטיק-אוברי-דזיס. הפכתי למומחית הורמונים. ידעתי הכל – FSH, LSH, היפופיזה, היפותלמוס, יותרת הכליה, איך ההורמונים זזים מצד לצד בכל הגוף מהמוח לרחם ובחזרה…
והרי – עם עובדות לא מתווכחים. האמנתי לו. האמנתי שאין לי סיכוי להכנס להריון בלי כל זה.
ושיחררתי. בחרתי ללכת בדרך הזו, של ההורמונים, של הבדיקות, של המחטים שנכנסות לורידים והשטרונגולים של האולטרסאונד שנכנסים בפתחים אחרים…
בחרתי ללכת בדרך הזו, אבל רק שנייה לפני, רק לרגע, אסע לסיני, ככה סתם, כמו בן אדם רגיל, לפני שמתחיל הסחרור.
ואז נסענו לסיני ועברתי שם את המערבולת של חיי (ועל כך ברשומה אחרת…).

והלכתי להר
וטיפסתי ובכיתי וטיפסתי עוד ועוד ועוד
ושכבתי על האדמה והתפלשתי בה
ושרתי ובכיתי וצעקתי את כל תפילותי.. ואת הכל ישותי…
והייתי לבד.
והייתי איתי.
והייתי ביחד.

וחזרתי מסיני בהריון.

ואז, אחרי שהבנתי שהנס התרחש – חזרתי לפרופסור וביקשתי – "תסביר! איך יכול להיות? איך אני בהריון? הלא כל כך טוב ידעת להסביר את המחלה, כל כך נחרץ היית, עכשיו תסביר לי בבקשה את הבריאות, את ההריון, מה קרה לסינדרום?". ואדון פרופסור אמר – זה נס! כי את המחלה ידע להסביר יפה מאד. ואת הריפוי – ממש לא. הוא לא ידע, אדון פרופסור, איך עושים ניסים. לא לימדו אותו באוניברסיטה ובחדרי הניתוח והלידה שנס הוא אהבה בפעולה. 

כמעט כל ההריון הזה דיממתי. מסביב לחיבור של השלייה לרחם, הכל מדמם. מאחורי השלייה – דימום, כמעט נפרדת.
כמעט כל ההריון הזה דיברתי עם נעם פלא אור שלי, המדהימה, וביקשתי ממנה לבוא. לבוא בכל זאת.
והיא – האלופה הזאת, נצמדה, נלחמה, נשארה, בחרה לבוא!

והנה קישור להופעה שלה – תראו אותה!
נעם פלא אור – הבת שלי – בת 14.

http://www.youtube.com/watch?v=AqB9v8i7xmo&feature=related

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »