Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נשמות’

מאת: הדר כלב מצליח

פיטרנו את העוזרת שלנו לפני חודש. כי היא 'פישלה'. לרגע הרגשתי גדולה וסמכותית. רגע אחרי זה קטנה וטיפשית. אשמה ואחראית על הסיפור שלה. לא שמתי לב בהתחלה, לא שמתי את הלב שלי שמה. שמתי את הראש, את ההגיון, האגו מה שאני שמה לב אליו, גדל, לשני הכיוונים.
איפה שאני שמה את הלב שלי,
שם זורמת נתינה, אהבה.

הגיעה עוזרת חדשה. מריה. מאום אל-פחם. מפגש ראשון בינינו, העיניים חוצות מדינות ושבטים. ובנפיחות שמסביב לעיניה, מסתתר כאב.
כאב הכיבוש. הכיבוש הישראלי, הכיבוש הנשי- מוסלמי… כאב של דורות…..
ואצלי בבטן מחנק, חשד ורצון לחבק.
אני כמוך, את כמוני. הכל בסדר. שחררי. רוצה קפה? כמה סוכר? 3 עוגיות ליד. רגע רגע אל תפעילי את השואב, תשתי קודם. מרוצה מעצמי כמקיימת סימני מסורת משותפים של אירוח בין שיבטי. זה גורם לי להרגיש שופעת וקדומה.
היא לא מאמינה לי. לא מאמינה בי. בכובשת. מניחה בצד. הולכת.

אני ואת, מריה, אותו דבר. אני שמה לב. שמה את ליבי כמינחה לפניך. אחוות נשים כואבת, מזדהה, מרגשת, אישה לאישה, מפגש לב.
כל השאר תפאורה.
אני הולכת לעבוד, את נשארת. לנקות. אז מה אם אני מנגנת בבתי ספר ואת מנקה לי את הבית… תפקידים והגדרות זה שייך לראש, לאגו, לגברים
אני שמה את ליבי לנשים שסביבי. ושלשום בגן שעשועים הגדול היוקרתי החדש מרגישה בסנטרל פארק ניו-יורק, המון רולר בליידס וסרטים בשיער, עגלות תאומים נידחפות מרבע לחמש, באיסוף מהפעוטון ועד רבע לשש בדיוק. חושך, מהר מהר הביתה.
אמרתי לך שלא      ולמה את תמיד         ותתנהג יפה         ולא נבוא לפה יותר אם…
פורסת מחצלת על הדשא, מקימה לי אי ירוק בים, הים של הסיסטם שסביבי. 2 ילדים מתגלגלים על הדשא בצהלות, עוד אחד זוחל לועס חפצים קטנים בהנאה מאיים להחנק
אמא אחת לידי מאוד כועסת, ובאה לבקש פרש וואנס, יענו מגבון. אני נותנת לה בחיוך עמוק מזמין את ליבה. היא מזהה ונבהלת, תודה. ביי.
אני ואת, אישה כועסת, אותו דבר. עוצמות של רגש ורחמים זורמים כמים אדירים תחת עטיפות גופותינו. כאלה אנו במלוא נשיותינו.

אני ואתן ,נשים אהובות, אותו הדבר. אני שמה ליבי לכך. רוצה לאחוז חזק, לחבק ולשחרר את כל מה שחוצץ שם בין הלבבות.
אמא של ילד מהגן, הקופאית בסופר, המנקה, מלכת אנגלייה, האתיופית מהמושבה, הפקידה מבנקאות אישית, הנערה המנפנפת שערה בתחנת האוטובוס, הגרוזינית הזקנה מהירקן, האישה המיוחדת שפגשתי פעם ואת ואת ,אתן

אישה לאישה, שמה לב
מה שאני שמה לב אליו, מתנקה ומואר, נגיש יותר.

ואני ומרייה יושבות עכשיו בחצר מאחורה. שתינו עייפות מבוקר של עבודה ותיזוזים. היא יושבת מולי, אוכלת בננה. בננה מהמטבח שלי! סחתיין יא מריה! מודה לה בתוכי שהרגישה בנוח לקחת. גוש קרח בתוכה נמס, התנפץ קרחון לתוך המים שהיא. ביתי הוא ביתך, כולה מין אללה, מין יה, מין ג'ה, מין ג'יזס, אחד מהם, לא משנה מי.
ואז היא שולפת יד ממעמקייה ושולפת לי כספר פתוח את ליבה. בעלה עזב. לפני כמה שנים. השאיר לה 5 ילדים והיא לבד. שורדת וגאה. 
סיפור.
מרייה אהובה, מרייה הקדושה, נשות כל העולם תומכות בך בחשאי ובגלוי
היי ברוכה, היי שמחה

שמתי לב שהיא שמה לב אליי. התחברנו. ליבלוב בינינו.
ועכשיו פשוט יותר. אמת, אהבה, מטאטא, סקוצ' וקירבה.
זה ממלא אותי.
עזרה לי להבין את זה, העוזרת.

ליבי נושם אליכם נשים אהובות באשר אתן 
תודה על הזכות וההשראה לכתוב פה מולכן

הדר

Read Full Post »

הרבה אני נתקלת לאחרונה בפנקסי חשבונות כאלה ואחרים…
המצב הזה שבו אני תולה את הרגשתי הטובה בחוץ, באחר, בנסיבות.
כל כך קשה לקחת אחריות על הרגשתי הטובה. כל כך מפחיד, כל כך מחייב.
ואיפה עובר הגבול הדק מאד בין ניתוק (אני כבר "אסתדר" עם עצמי ואבוא "מאורגנת" לקשר) לבין באמת לקיחת אחריות שכוללת תקשורת, שכוללת קירבה ושאין בה האשמה או שיפוט.

מלאכת מחשבת
רקמה עדינה
כל כך כל כך רגישה
כל חוט מוביל להרס או לבנייה…

ודוקא בסיפורי אהבה, אהבת אמת – שם זה הכי נפוץ.
כשלא מוותרים, כשלא מוותרים על עצמי, כשלא מוותרים על הקשר
כמו רדאר משוכלל – כל זיוף, כל פשרה, כל השתקה, כל עיגול פינה – זועק כאילו היה בגידה של ממש.

והקול הפרימיטיבי הזה שבפנים שאומר – זה בגללו. אם רק הוא היה…. (רגיש / מתחשב / מפרנס / מתייחס לילדים / מחזר / מתלהב / רואה את הייחוד שלי / מאפשר לי מרחב..) והרשימה אין סופית, מחקי את המיותר. ובחרי את מה שמרגיש לה כאילו הוא באמת אמת. ככה זה. עובדה.. (עלאק..).
וגם – זה בגללה. אם רק היא היתה… ( מעדיפה את הקירבה על התפקוד / נותנת לי מרחב / מעריכה אותי / נחמדה / מעדיפה אותי על פני הילדים / רואה אותי באמת…) אז – אז הכל היה טוב.

וברור שאנחנו ממרום מושבנו המואר והמודע, למודי ניסיון ופסיכולוגיה ומסעות כאלה ואחרים, ברור שאנחנו יודעות שהוא לא אשם. ברור שיודעות שאנחנו יוצרות את המציאות שלנו, שאי אפשר להגיד – בגללו.
שיש לי חלק, שיש לי אחריות, שזימנתי את זה בשביל ללמוד משהו, שזה מראה לחולשה שלי – רק מלכתוב את הרשימה הזאת כבר מתחילה הסחרחורת.
וכמה, כמה קשה להודות שהקול הזה קיים. שיש איזה אחת בפנים שנעמדת על האחוריות ואומרת בפה מלא – בגללו. אם רק הוא היה.. אם רק הוא לא היה…
וכמה, כמה קשה לתת משקל גדול יותר לטוב מאשר לצדק. במיוחד שהוא לצידנו (הצדק).

אז כמו בכל מחלה –
קודם כל להודות. קודם כל להסכים שיש אותה שם בפנים, את זאת שאומרת – בגללו. את זאת שרוצה שהוא.
היא לא נאורה, לא כל כך מקסימה, לא נדיבה, לא רוחנית, לא סקסית.
היא כן מאד מאד צודקת.
לא אחת שבא לך לרוץ ולחבק…

ואחרי שהודית. שראית אותה ערומה. שראית אותה במלוא צדקה על מגדל השן של בדידותה – תסכימי לראות כמה, כמה היא בעצם חלשה. כמה כח העמדת הפנים הזאת דורשת. תסכימי לראות איך היא בורחת מקירבה כמו מאש. תסכימי לראות את מה היא הקריבה שם, איזה מחיר עצום היא משלמת על להיות מלכת הצדק והמוסר. תראי איך במו ידיה היא מחרבת, הופכת את החיים לעול, את הילדים למועקה, את הטפל לעיקר, את אהובה לאוייבה. תראי אותה. כמה היא לבד. כמה היא צודקת. כמה היא מסכנה. כמה היא מבוצרת מאחורי חומות ה"צריך", ה"נכון". לבד.

ואז כמו בכל ריפוי –
תסכימי לה להיות כזאת. מתחשבנת. צודקת. "נכונה". ותכתבי אותה, ותבכי אותה ותצעקי אותה ותהיי היא. לגמרי. עד לקצה.

ואז כמו בכל קסם –
זוזי צעד אחד הצידה. קטנצ'יק.
את הצעד הזה זזים על ידי הזכרות. על ידי התבוננות.
תזכרי.
תזכרי בשביל מה בכלל כל זה
מה הסיבה, מה הטעם
בשביל מי…
ותראי.
תסתכלי עליו. באמת. לא על הפוזה, לא על העמדת הפנים. לא על זה שנטוש ומבוצר ומרוחק. על זה שפעם בחרת בו בגלל נשמתו. בגלל החיבור של נשמותיכם.
תסתכלי עליהם. על ילדיך. לא על אלה ששופכים ומרביצים ורבים והורסים ונושכים ומקללים. על אלה שאת אמא שלהם, שאת מכירה ויודעת וחייה את נשמותיהם, אלה שלא מאפשרים לך להיות יותר אף פעם לבד. שנאמנותם אליך בלתי נתפסת ובלתי אפשרית… לא על הגוף הקטן – על הנשמה, שהיא לא יותר גדולה משלך אבל גם לא יותר קטנה.

מלאכת מחשבת…

מוזמנות לקרוא גם ב – עד הסוף שמאלה

Read Full Post »

בסיפור זן אחד מסופר על תלמיד שעלה לרגל למורה זן דגול. הקדיש הרבה זמן ומשאבים כדי להגיע אליו ולקבל ממנו ברכה. כשסוף סוף הגיע (אחסוך מכן את הדרך…) בירך אותו המורה: "סבא מת, אבא מת, בן מת". זאת היתה ברכתו. התלמיד התרעם – אחרי כל הדרך, זאת הברכה? כולם מתים?.
הסביר המורה – זה הסדר הנכון. זאת בריאות. זאת שפיות. קודם מת הסבא, אחר כך האבא ורק אז הבן. זה סוד האושר – הסדר הנכון.

הסדר הנכון הוא זה –
קודם הכאיבו לך
אחר כך כאבת (שזה אומר צעקת, קיללת, הרבצת אם צריך, כעסת מאד, קינאת, זעמת, נקמת, ביטאת את כאבך וכו')
ואחר כך הבנת (ראית שלא התכוון, ראית איך זה מגיע מתוך השריטה והמצוקה של הפוגע, ראית את חלקך בסיפור וכו')
ואחר כך (לפעמים הרבה מאד אחר כך…)  – סלחת.
זה הסדר הנכון.

המערכת החיסונית הרגשית שלנו צריכה להלחם בפלישה.
ככה היא מתחזקת
ככה היא מתייצבת
ככה את שומרת על שפיותך.

פגשתי נשים רבות, מאות. פגשתי מאות נשים שיודעות ממש ממש טוב למה הן דפוקות. שיודעות בדיוק מה שאמא שלהן לא עשתה, או מה שאבא שלהן כן עשה, שמבינות את השריטה לבורייה. שיודעות איך הגיעו לאן שהגיעו, ואיך ילדותן וסיפור חייהן הוביל לשם.
פגשתי גם נשים רבות שמודעות לחלקן בסיפור, איך הן "זימנו את זה לעצמן" ולמה זו בעצם "מתנה" ואיך הן יכולות דרך סיפור חייהן וסיבלן להבין את הסיפור של הנשמה, את הסיבה שבשלה התגלגלו לחיים האלה, לגוף הזה. מבינות את "התפקיד" את "הייעוד" את "שליחותן".
פגשתי נשים רבות שזה שהן מבינות (רגשית ורוחנית) את מצבן – לא עושה שיוכלו לעשות אחרת. זה שהן מבינות – לא עושה שירגישו טוב.
זה שאת מבינה ומודעת ורואה – לא בהכרח עושה שתוכלי לעשות שינוי.

קוראים לזה – מודעות יתר. ולא מעט מאיתנו לוקות בה.
ואז אנחנו מתבוננות ממרומי הפנטהואז על חיינו וחיי אהובינו, ומבינות הכל. אנחנו גם מאד חכמות ומחוברות ומרשימות – אבל עצובות. אבל לבד. אבל מיואשות.

אני מזמינה לרדת אל המרתפים. לרדת הכי נמוך שאפשר למקום בו הכאב כואב והוא לא "מתנה". למקום בו הרגש הוא חומר חיים ולא משהו שצריך להתעלות עליו. או לא להזדהות איתו, או לא לתת לו להוביל.
למקום בו הכל מיידי ופשוט (גם עם כואב) ואת לא "בדרך".
ואת לא "בתהליך".
את כאן ואת עכשיו והכל בידייך.
ואין מישהו מלבדך שיודע יותר טוב ממך מה טוב לך.
ואת לא צריכה "להשיג" ואף אחד לא אומר לך אם הצלחת או לא (חוץ ממך כמובן).
ואף אחד לא מאשר לך, מממן לך, מראה לך
ואף אחד גם לא יכול לקחת ממך כלום.

חברות אהובות יקרות. נשים מכשפות, נשים אמהות –
יש לי חדשות מסעירות!
נולדנו בתוך גוף! בחרנו להתממש בחומר. לחומר יש חוקים – הוא איטי, יש בו זמן, יש בו מרחב ידוע, יש לו קצוות, יש התחלה ויש סוף.
וזה מקסים, וזה ברור –
כי כשאת מרגישה קלה וחיונית ועירנית – זה אומר שגופך בריא. זה פשוט.
כשאת מרגישה כבדה ודואבת ומותשת – זה אומר שאת חולה. זה פשוט.
כשאת מרגישה עצב ובדידות ופחד – זה אומר שנפשך בקושי.
כשאת מרגישה שמחה ורוך ונדיבות – זה אומר שנפשך בטוב.
ככה זה.
זה פשוט.

אז השלב הראשון הוא להגיד – איה! כואב לי! פשוט ככה. מה כואב, איפה כואב, למה כואב, מי אשם בכאב. בלי להבין, בלי להיות נאורה, בלי שתקפוץ ישר זאת שאומרת "אף אחד לא אשם זה אני יצרתי". בלעדיה.

וזה המעבר מ – לספר על המפלצת, ל – להיות המפלצת.
ככה, קצת, לפעמים, בסוד…

למה?
כי כשאת מרשה לעצמך להיות שיא הכאב, שיא הגועל, שיא הפאדיחה – מגיעה שיא השמחה, שיא היופי, שיא הגאווה.
זה למה.
ככה זה.
פשוט.

Read Full Post »

בדיוק היום, לפני 14 שנה, כשהשמש עלתה מההר – נעם נולדה.
זרחה לחיי ביחד עם השמש.

קדמו לזה כמה שנים של נסיונות שונים ומשונים להיות בהריון.
רפואות אליל מוזרות, צמחים, דיקורים, אדים ישירים לפתחים, סימנים כחולים של כוסות רוח, נסיעות מוזרות ומטישות לדרום תל אביב, הבנות, עוד הבנות, תיקשורים, ועוד הרבה שאני כבר לא זוכרת.
עד שהתייאשתי והלכתי לפרופסור מומחה אחד, סופר טורבו פרופסור, קונוונציונלי להחריד, 700 שח לביקור (לפני 14 שנה…) שעשה את כל הבדיקות וכל האולטרסאונדים והוכיח (מדעית) בצורה חד משמעית ובלתי ניתנת לעירעור – ש"אין לך שום סיכוי להיות בהריון ללא הורמונים והפריית מבחנה". עד היום אני זוכרת את שם הסינדרום "פולי ציסטיק אוברי דזיז". זה היה שם המחלה שאספתי לי כרכוש יקר ערך. יש לי, בבעלותי, פולי-ציסטיק-אוברי-דזיס. הפכתי למומחית הורמונים. ידעתי הכל – FSH, LSH, היפופיזה, היפותלמוס, יותרת הכליה, איך ההורמונים זזים מצד לצד בכל הגוף מהמוח לרחם ובחזרה…
והרי – עם עובדות לא מתווכחים. האמנתי לו. האמנתי שאין לי סיכוי להכנס להריון בלי כל זה.
ושיחררתי. בחרתי ללכת בדרך הזו, של ההורמונים, של הבדיקות, של המחטים שנכנסות לורידים והשטרונגולים של האולטרסאונד שנכנסים בפתחים אחרים…
בחרתי ללכת בדרך הזו, אבל רק שנייה לפני, רק לרגע, אסע לסיני, ככה סתם, כמו בן אדם רגיל, לפני שמתחיל הסחרור.
ואז נסענו לסיני ועברתי שם את המערבולת של חיי (ועל כך ברשומה אחרת…).

והלכתי להר
וטיפסתי ובכיתי וטיפסתי עוד ועוד ועוד
ושכבתי על האדמה והתפלשתי בה
ושרתי ובכיתי וצעקתי את כל תפילותי.. ואת הכל ישותי…
והייתי לבד.
והייתי איתי.
והייתי ביחד.

וחזרתי מסיני בהריון.

ואז, אחרי שהבנתי שהנס התרחש – חזרתי לפרופסור וביקשתי – "תסביר! איך יכול להיות? איך אני בהריון? הלא כל כך טוב ידעת להסביר את המחלה, כל כך נחרץ היית, עכשיו תסביר לי בבקשה את הבריאות, את ההריון, מה קרה לסינדרום?". ואדון פרופסור אמר – זה נס! כי את המחלה ידע להסביר יפה מאד. ואת הריפוי – ממש לא. הוא לא ידע, אדון פרופסור, איך עושים ניסים. לא לימדו אותו באוניברסיטה ובחדרי הניתוח והלידה שנס הוא אהבה בפעולה. 

כמעט כל ההריון הזה דיממתי. מסביב לחיבור של השלייה לרחם, הכל מדמם. מאחורי השלייה – דימום, כמעט נפרדת.
כמעט כל ההריון הזה דיברתי עם נעם פלא אור שלי, המדהימה, וביקשתי ממנה לבוא. לבוא בכל זאת.
והיא – האלופה הזאת, נצמדה, נלחמה, נשארה, בחרה לבוא!

והנה קישור להופעה שלה – תראו אותה!
נעם פלא אור – הבת שלי – בת 14.

http://www.youtube.com/watch?v=AqB9v8i7xmo&feature=related

Read Full Post »

דלתך היא לא דלת
דלתך היא שער של זהב
 שער חד כיווני
משנכנסת אינך יכולה לחזור
 לא תוכלי יותר לזייף
לא תוכלי להעמיד פנים
לא תוכלי לעשות כאילו לא עברת שם מעולם
לא תוכלי להתחרט,
אי אפשר לפתוח לרגע, להציץ ולסגור
מפחיד? כאילו לא.
הרי כל מה שמעברה הוא ביטוי של החלום הוא התגשמות של הרצון.
אז מה מונע? מה עוצר? למה לא בעצם?
הרי פעמים אין ספור דמיינת את שמעברה.
הלא הצצת דרך סורגי  הזהב והסנפת את הריח שבוקע מהחריץ הקטן שמתחתיו.
וכל כך חזק וקסום היה הריח עד כי הספיק לך להתבשמויות חוזרות ונשנות לפרקי זמן כאלה ואחרים.
אז למה לא?
כי באמת באמת זה מפחיד.
מה מפחיד?
הטוטאליות, המוחלטות, הבדידות (זו שהולכת יד ביד עם הייחודיות), העדר ההצדקות, האחריות, נקיטת עמדה, שאין אפשרות לציניות, שאין אפשרות להתחרט, להגיד בעצם לא, לשאול שאלות.
מי הם האנשים שנמצאים במקום של התשובות? מה הדימוי שלהם  בעיניך?
מה המחיר שהם משלמים על אמונה מוחלטת באלוהים, בטוב, ביש?
עכשיו את כמו משה, מנגד רואה את הארץ, אך בניגוד למשה עדיין יש לך אפשרות לבוא אליה, להתחיל מחדש, לא לדעת כלום, ממש כלום,
כמו תינוקות שיוצאים מרחם אימם, יש רק זיכרון, עמום.
ידיעה – אין.
ואז מתחיל הבלבול, וגדלה המבוכה, וגדל הפער ומתעצמת הבדידות בינך לבין העולם המוכר.
ואז מתחילה ההכרות המחודשת.
כמו תינוקות. נשמה גדולה אבל גוף קטן וחסר אונים, תלוי בחסדי אחרים, תלוי בחסדי אלוהים, באמון מוחלט.
מה שיש – איננו.
מה שאין – ישנו.
אמן.

Read Full Post »

הרבה נשמות.
הרבה נשמות שבחרו להכנס בגוף של אדם.
הרבה נשמות שנכנסו לגוף של אדם מסוג אשה.
הרבה נשים.

הרבה נשים.
הרבה נשים עם זכרונות
הרבה נשים עם זכרונות ונסיון והרגלים ופחדים ולידות וחכמה.
הרבה אמהות ובנות
הרבה מכשפות וקוסמות
הרבה נשים חכמות.

אשה אחת.
אשה אחת עם זכרונות.
אשה אחת עם כאבים ושמחות.
אשה אחת עם תקוות.
אשה אחת שהיא רבות.

ככה כולנו.
ככה כולנו מתחברות ונפרדות מתנתקות ומשרות
אחת לעצמה ואחת עם אחת ועוד אחת ועוד אחת
ריבוי וייחוד
חיבור חמקמק
חיבור של נשים
חיבור של נשמות.

לפעמים מתחשק לי לשאול כל אשה שאני פוגשת "מה עשו לך?" או "מי עשה לך?" ולפעמים גם "למה את עדיין מסכימה לו לעשות?".
כמעט תמיד יש שם תשובה. כמעט תמיד המקום הכואב והפגוע הזה, שהסכים לספוג, שהסכים לעגל פינות, שהסכים לוותר, שהסכים להקטין כדי לשרוד, להתפשר כדי ללקט מעט גרגירי אהבה – הוא המפתח לשינוי.

הרי פעם פעם, לפני זמן רב, כשנבחרה האסטרטגיה ההשרדותית – היא הייתה חיונית. הכרחית. היא זו שאיפשרה את השפיות, את החיים.
כל כך טבעי לנשים להבליג. כל כך טבעי לעצור, לחסום, להשפיל ראש, להשפיל מבט, לשתוק. גם לאלו ביננו שלכאורה לא שותקות, יש קול עמוק יותר, עדין יותר – שלא מדובר. שלא מוקשב.

מה זה אומר "להגיד אותי"?
להגיד אותי – זה לא לעמוד על זכויותי. להגיד אותי – זה לא לצדוק. להגיד אותי – זה לא להלחם או להדוף.

להגיד אותי זה להסכים לבטא את מי שהיא אני. תמיד. עם כל אחד. בכל זמן.
גם כשזה נראה יפה וגם כשזה נראה מלוכלך. גם כשזה נראה חכם וגם כשזה  נראה מגושם. גם כשזה נעים וגם כשזה מגעיל.

זה יכול להיות מסוכן. זה יכול להתקבל לא טוב. זה יכול לשבש תוכניות. זה יכול לכאוב. זה יכול לפגוע. זה יכול להשאיר אותי לבד…

אז למה?
כי בלי זה – כלום לא שווה
ועם זה – הכל שווה מאד

להגיד אותי זה להסכים לבטא את עצמי עוד ועוד ועוד.
עד שחיי מבטאים את מי שאני.
עד שחיי מבטאים את מי שאני באמת.

Read Full Post »

« Newer Posts