Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נשמות’

שוב אני כאן אומרת מה שליבי שר
שוב…

יום ועוד יום
חיה ללא ספק
יום ועוד יום
גם כשמתרסקת
יום ולילה
בלי לעזוב אותי
יום ועוד יום
מרווה את נשמתי בטוב

מעגל סיום נשימהות פרדס חנה – 2014
מבדילות בין קודש לחול
בין טפל למשמעותי
בין שטחי לעמוק
בין סתמי לקירבה

מעגל שלא התחיל אף פעם ולא יגמר לעולם
מעגל שכולו לב

תודה יקרות שלי
אהובות כל כך כל כך

9a
9

104

102

101

100

90

80

72

70

60

53

52

51

50

41

40

39

37

36

35

34

31w

31q

31

23

22

21

20

18

17

16

15

14

13

12

11

10a

10

 

8

7a

7

6b

6a

5

4

3a

3

2

1

 

Read Full Post »

היום נפטרה לירונה
בתחילת אוקטובר עשינו מעגל בשבילה וזה מה שכתבתי אחריו –

לפני 17 שנים בערך, ישבתי עם צלה ליד מדורה באמצע שדה קטן על אדמת חמרה אדומה.
היינו יושבות שם, ליד המדורה הזאת, לילה לילה – במשך זמן רב.

בלילה ההוא שעליו אני רוצה לספר הגיעה אשה זקנה מאד, חולה מאד שביקשה עזרה.
האשה הזאת אמרה שהיא מאד מתגעגעת לבעלה שכבר מת ושהיא רוצה כבר לפגוש אותו, היא הרגישה שהגיע הזמן שלה למות ושהיא מוכנה כבר ללמוד איך למות.
בסוף המפגש היא הבינה שהיא כבר יודעת איך למות, אבל השיעור שלה, בזמן שנותר לה – הוא איך לחיות.

היא למדה באותו הלילה איך לחיות…

בחודש שאחרי הפגישה הזאת היא נסעה לסיני עם חבר שהיה אז צעיר ממנה ב 45 שנים בערך…
והסכימה לעבור עוד ועוד הרפתקאות והתנסויות עד יום מותה.

היום הסתכלתי למוות בעיניים בלי למצמץ וראיתי.
ראיתי איך המוות שלוב בחיים ובלתי נפרד ממנו
ראיתי שכמו שאיפה ונשיפה כך חיים ומוות – נשימה של הנשמה.

פגשתי היום אשה אמיצה
שהייתה בשבילי השראה
ואני מלאת תודה
על כל דמעה שירדה מעיני
ושחיזקה בליבי את כוחות האהבה שבי.

מוזמנות להצטרף לתפילותיי
כי רק החיים שחובקים בתוכם את המוות יכולים להבין אהבה

תודה

Read Full Post »

אם היתה לי אמא
הייתי אומרת לה –
אמא, כואב לי הלב
והיא היתה מקשיבה לי
ומנחמת אותי
ומבטיחה לי שזה יעבור.

אם היה לי אבא
הייתי אומרת לו –
אבא, כואב לי הלב
והוא היה מזמין אותי להשען עליו
ומסיח את דעתי
ומבטיח לי שזה יעבור.

אם היתה לי אחות –
הייתי אומרת לה –
אחותי, כואב לי הלב
והיא היתה מבינה ומזדהה
ומראה לי את הלב הכואב שלה
וככה היינו ביחד מתנחמות…

הלב הסדוק, ההבטחה שלא מומשה, התנאים לאהבה, הבושה, האשמה…
כל אלו – חומרים. חומרים מזינים שמשנים את צורתם לטוב.
שמאפשרים ללב להוביל אל האפשרי, אל הביחד
שוב ושוב ושוב
מקווה שעד יום מותי.

חיים.

תודה אמן.

Read Full Post »

מאת: נועה 

אסור ללכלך את השטיח בסלון.

זה שטיח צהוב עם קוים מתעגלים בחום ובכתום. באמצע יש עיגול, כמו אי.
ולילדה מלאת דימיון זה עולם שלם לשחק בו.
השטיח שעליו היינו נפגשים, טוב, לא ממש נפגשים. אבל יושבים ביחד.
למען אהבת האמת, כל אחד לבדו יושב במערך משפחתי מלא מסכות, הסתרות ושקרים.

כל האירועים המשפחתיים שלנו נערכו על השטיח הזה
ונדמה שבזמן שמעליו ישבו ועמדו והלכו אנשים שהתלבשו נורא יפה
ודיברו רק בצורה אדיבה ומנומסת
כל התולעים והרמשים והריקבון והמוות והכיעור רחשו מתחת לשטיח הזה
בתערובת מעוררת בחילה של שקרים והעמדות פנים ומסכה אחת גדולה ומכוערת.
מחייכת.
מפתיע כל כך שהשטיח הזה עוד עמד במקומו עם כל מה שרחש מתוכו, מאיים להתפוצץ.
הייתי נוהגת לשכב על השטיח הזה מתחת לשולחן
ועדיין להרגיש שאין לי מקום בטוח בעולם כולו
שאין איש שירצה לראות אותי באמת ולהיות איתי
שמשהו פגום בי כל כך שאינני מתאימה לעולם הזה, להעמדת הפנים הזו
שהצרימה הנוראית הזו היא בי, היא אני
הסכמתי להאמין בזה באמת.

הסכמתי לוותר על קול הידיעה הפנימית שלי
לשכוח את יופיה לחלוטין, את האמת שהיא
להוריד אותה ממקומה, לחבל בה, להכות אותה כדי שתשתתק
כדי לא להאמין לדבר שתגיד
כי האמת היתה בלתי נסבלת
ולא היתה אפשרות לשרוד שם לבדי עם האמת הזו שהיתה נקראת "הבית שלי"

כל כך התנתקתי ממנה, שכשהייתי בת 11, נשברה לי קערה על הרגל
וירד לי מלא דם והייתי רק עם האחיות שלי בבית וכשהן באו אליי ואמרו לי לשבת מה שאמרתי היה:
לא על השטיח. בואו נרד מהשטיח…….
כי אפילו לדמם היה אסור על השטיח בסלון.

את הכאבים שלך קחי בבקשה למקום אחר ותדממי בלי להפריע.
כאן אנחנו מנהלים חיים.
והם לא כוללים את הכאב שלך או בכלל את מה שאת מרגישה.
זה מאד מפריע לנו.

הייתי רק בת 11
ונדמה לי שלחיות במנותק מהרגשות שלי כבר היתה דרך חיים ארוכה אז
זה היה הרבה אחרי שויתרתי
כבר אז זה לא נראה לי מוזר.

כה חכמה ואמיצה וטובה הייתי
וידעתי לשמור על עצמי
וידעתי שאני חזקה מספיק כדי לשרוד עד שאפשר יהיה לחיות שוב
וזה עכשיו.

לאט לאט
להוריד את השכבות
לאט לאט
כפי שהיא מוכנה, הילדה הפגועה שבי
לאט לאט
להיזכר
ללמוד להקשיב
ולהישאר איתי
לאט לאט לאט

Read Full Post »

הנה ילדה.

הילדה יכולה לעשות הרבה דברים לבד

הילדה לא יכולה לשרוד לבד. היא צריכה שיטפלו בה.

היא צריכה שישימו לב לליבה.

הילדה אומרת לי  –

"בבקשה, שימי אלי לב.

אני רוצה להרגיש מובנת. אני רוצה להרגיש רצוייה. אני רוצה שיתעניינו בי. רק רק בי. לא במה שאני עושה. לא בעם מי שהייתי.

אני רוצה שתסתכלי לי בעיניים ותראי את נשמתי.

אני רוצה שתשימי לב אלי. לא צריכה "תשומת לב". תשומת לב זה לילדים קטנים. אני רוצה שתשימי את הלב. שתפקידי בידי את הלב שלך ותתייחסי בעדינות ובכבוד ללב שלי.

מבקשת שליבי יראה. שלא אהייה שקופה. שלא אהייה מובנת מאליו. שיקחו אותי בחשבון. את ליבי. לא כחלק מ"התחשבנות" לא כי צריך או כי אין ברירה. לא כי ככה נהוג או ככה מנומס וגם לא כי זה משתלם בסוף.

אני רוצה להיות חשובה, שיקחו אותי בחשבון – בגלל שמאד מאד רוצים. בגלל שאני אחת כזאת שרצונה חשוב. שדעתי חשובה. ששביעות רצוני יכולה להזיז את הרוח והעננים ולחולל קשתות בענן.

ומי שישים לב אלי יקבל עולם ומלואו. יקבל את ליבי".

ככה היא אמרה לי

ואני שמעתי

אני שמעתי אותה.

ונשמתה הגדולה התכווצה לגוף קטן מאד.

וילדתי אותה. בדיוק לפני 4 שנים.

זה היה מזל מאד טוב.

תודה.

Read Full Post »

עוד שני עמודים חדשים של תמונות מסיום השנה המקסימה של נשימהות 2011
געגועים עזים וצפיית לב לשנה הבאה…!

סיום שנה 2011
ו – סיום שנה 2011 עוד תמונות

Read Full Post »

לפני 13 ימים תמר נולדה!

הללוייהההה!

מזל טוב מאד וגדול לשירי ומיכל האמיצות והגיבורות והאמהות הכל-יכולות!

ותיסלם עליך תמרי – לארגן לעצמך ככה שתי אמהות…!
הלוואי עלי…

חיבוק גדול חזק ומוחץ
דמעת התרגשות
שמחה גדולה
והתרחבות אין קץ

בברכת האמהות המסורתית –
שתהה כל שעה כשעתיים….!

Read Full Post »

מאת: מיכל גולדברג אייל

אבא שלי, אבא לובקא גולדברג. הר של זהב הפלת עלי. תלול וכבד.
אבא לובקא, ליובקא, לובה, ליאו, ליאון, lion. מזל אריה. מזל של אריה. ווואהההה!
השאגה שלך כל כך כלואה בתוך שלי. כ"כ קפואה! "אמאל'ה!" בא לי להגיד, לא "אבאל'ה"..אבא ל'ה לובקא?
אבא, למה לא שאגת קודם? למה לא בכית קודם?
כששלחו אותך לארץ הנידחת, ונפרמת שם מאמאש'ך, ונקרעת גם מאהובה, למה לא שאגת?
כשאמאש'ך נהרגה כשדלת של מרתף נפלה עליה, ואבאש'ך נלקח ע"י הנאצים, כשאילק'ה גולדברג, זה האח שלך, נהרג סמוך אליך בעמדה, כשמת לך תינוק, זה אח שלי, איך לא שאגת? איך לא בכית?
כשבתוך ביצות געגועים בוססת, ברגלי הרבמטיזם, מביתניה עד עץ החרוב בחצר כנרת, רק כדי לא לישון עם כל האחרים…

השאגה שלך כל כך כלואה בתוך שלי…

למה לא בכית קודם?
כשכולם רקדו שם הורה של בנין הארץ, של חומה ושל מגדל, ואתה נשפכת, ברחת אל תוך הכנרת, והרגשת מיותם וגם נבדל.
ספרת לי, שכן ידעת לבקש, שהיא, הכנרת, תיקח אותך אל תוך תוכה לעדי עד, אבל היא חרשת, כנראה, ושוב, נשארת, אתה, לובה, לובקא ליובקא -אריה נבגד.

השאגה שלך כלואה בי, מהדהדת. למה לא שאגת קודם, לובקא," לאאאאא!!"?
וכשצרפו אותך לשורות ה"הגנה" למרות אי רצונך..? (הלא, אתה רצית, פשוט, רק לבנות ולהיבנות בה..לבנות ולהיבנות בה….) למה לא שאגת , למה לא צעקת, למה לא בכית ,אבא לובקא "לאאאא!",
אז, כשכלאו אותך (הבריטים), עם עוד מ"ב בחורי ה"הגנה" לשנים של כלא עכו?
עוד מאז ועוד לפני, מהדהדים בי שאגות שהן שלך. שאגות, שלא נשאגו בין קירות הסוהר, בכייך שלא נבכה, מרוב געגועים לילדתך ולשדות, מיאוסך משתן האסיר שלך שמוטל אל תוך דליי הלילה, ושיירי אינדיבידואל שלך נמעכים בתוך הכלל.
כך, ילדת אותי, אל תוך שתיקה רועמת,זועמת, אל תוך אנחה כבושה, אל תוך ליבידו , שמושקע כולו, אל תוך עמל ולפעמים גם פרך.

הטלת אותי, וגם בקעתי, אל תוך בדידות מזהרת במרחבי בריכות דגים, השכם, השכם עם שחר.
אתה מעמיס-פורק, פותח ברזים -סוגר, סוגר.סוגר , סוגר…
ואני מתבוננת בערגה באימא אגמיה וגוזליה.
איך לא בכיתי קודם? כשהרחקת, כשדקרת,כשסגרת סוגרים עלי…
גידלתי בגאווה, נחשים שצדת לכבודי.
איך לא שאגתי, כשהכשת גם את אמא בארס המדויק שלך?
ושתקתי שם איתך, כשהצ'לו בכה בחדר , את הבכי שלא ידענו אז לבכות.
"כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך, תן לי לדבר אליך, וללכת בין צלליך, להיות איתך…" שרנו לך 4 בנותיך, בדמעות, בפתיחות גדולה, אחרי שכבר לא היית…"הקוצים שלך…בין שנתך ויקיצתך…"
רק כשהתרסקת קמעה, ונפצע ראשך, וידך היודעת רק לעשות, לבנות ולהבנות, נמעכה כליל, ונחבשת לכמה חודשי מחבוש, והסוכרת מררה את חייך, ואימא כבר לא הייתה… סוף, סוף בכית ובכית…נפתחו סוף,סוף סוגרי דמעותיך ."והלב קרוע ויחף, הלב קרוע ויחף…"
ולי אמרת: "אל תבכי.לא לבכות! לא לבכות! בכינו כבר מספיק"
ואני עדיין לא התחלתי.
שאגתך עדיין כלואה בי.

Read Full Post »

מאת: שרי בזיני אסודי

כששאלתי אותו: אבא, מה היית עושה למי
שעשה לי את מה שאתה עשית?
הוא ענה, בלי להסס: הייתי רוצח אותו.
והמילה רוצח ניתזה מפיו החוצה מודגשת בכעס.
אז למה שלא תרצח את עצמך?

שקט השתרר בינינו.
הוא בטלפון ציבורי בתא מעצר.
אני במטבח רועדת על שסופסוף ביטאתי במילים
ברורות את משאלתי משנים רבות.
יודעת שיש מרחק בטחון גיאוגרפי בינינו,
ועדיין, לא שולטת בסיגריה שמרקדת
ללא שליטה בין אצבעותיי.

תמות. תמות. זו הדרך היחידה לגאול את
כולנו מהאפל הזה.
רק כשלא תהיה פה נוכל להוציא את השדים,
להניח אותם על השולחן
להסתכל להם בעיניים ולראות שאנחנו
יותר חזקים מהם.
שיש משהו חזק בנו, הילדים שבחרו להיוולד לך
שלא ניתן למחיקה. גם אם היא שיטתית.
כל עוד אתה פה זה לא אפשרי.

כזה היית. מואר ואפל בו זמנית.
אוי ואבוי למי שירע לנו ובאותה נשימה
כאפה שיורדת ללא התראה ממך
גיחות למיטת הבנות תחת מסווה החשיכה.
רק על הפסים, רק על הפסים…

אז לא רצחת את עצמך, בערבית קוראים לזה חאוויף
בחרת בדרך קצת יותר ארוכה, יום אחד נפלת ומתת.
פשוט ככה. בלי סימנים מוקדמים.
רגע אחד היית וברגע הבא כבר לא.

איש צעיר שאוכל כל בקר פרוסת לחם שיפון עבה
עם שיני שום טרי ושמן זית.
סגולה לחיים ארוכים.

רוב חיי חמלתי עליך.
מגיל חמש בערך…
מתישהו כעסתי על עצמי שמרחמת עליך.
שהרי בקרב של חיי אתה האויב,
ואם מרחמים על האויב משהו לא תקין פה.

אלא שמשהו היה באמת לא תקין ועם זאת
התקין ביותר בנמצא.
ואסביר, בסופו של תהליך כל שנותר
הוא באמת לחמול על האויב.
בסופו של תהליך.

על מנת להנגיש חמלה יש קודם לעבד
כעס, כאב, ועוד מגוון רגשות
שעליהם דילגתי ביהירות או תמימות נשמתית .
אני? אני גדולה מהכאב
אני? אני בוחרת לחמול
כאב זה לחלשים, כעס לממורמרים
הניפו דגל השמחה והטרללה
יש לי מסיכה של מצחיקה
ולאירועים מיוחדים מסיכה של חזקה.
וככה עברתי דרך, מסע מהסוף להתחלה.

אישה בת ארבעים שלומדת עדיין להגיד אותה
לומדת לתת מקום ותוקף לרגשותיה
אישה שמחה שהילד שלה כועס עליה ומביע
את זה זה אומר שיש לו מקום.
הוא מספיק בטוח במקומו עד שיכול לכעוס
עצמו לדעת ואני אהיה שם.
הכעס הוא נחלת הכלל ואין רק
לאחד הזכות להשתמש בו.

טרור.
אמרה אותה אחת וצדקה, אבא שלכם, איך אומר זאת?
היה יחידת טרור של איש אחד.

ילדים שגדלו לבטל את תחושותיהם
והתניות… התניות… התניות ללגיטימיות הרגש.
אתה כועס – משמע אני צריך להעלם,
להאלם, להצטמצם.
אתה שמח – יש לי זכות להיות, משמע אני קיים.
אתה שמח ופתאום כועס- אממממ… אופס…
מה צריכה לעשות עכשיו…
במקום ממנו באתי לא נתנו לי ספר
הוראות הפעלה לדבר הזה.
צריכה לכתוב אותו בעצמי.
אין פה קיבינימאט מבוגר אחראי אחד לשאול אותו.
אני? כנראה שאני בתפקיד האחראי המבוגר.
אני אבא של עצמי ואני האמא של עצמי.

והניסיון להכפיף רצונך גם כשפיזית
אתה כבר לא כאן.
לכוד בין מימדים, מיאנת ללכת עד שיסולח לך.
מופיע לאנשים בחלום ומתחנן לסליחה.
נדרשתי לעוצמות חזקות של תוקף פעיל
להבהיר לך שעל זה אין לך שליטה.
כל אחד יבחר אם ובכלל בזמנו הוא.
האפשרויות שלך הסתיימו.
גיים אובר.
אתה מציק.
קרב עיניים ממוקד: תבין כבר.
תבין.
א ת ה מ ו כ ר ח ל ה ב י ן.
צרחתי מעמקי נשמה בשקט מוחלט .
הבין.
נכנע.
שחרר. שחרר אותנו כבר, אמרתי ברוך.
רואה את האור? הושט ידיים אליו.
הוא מוביל לגבוה יותר, שם תוכל להבין, להסיק
לתכנן את הפעם הבאה עם יותר הסתברויות להצלחה.
שם אולי תמצא מנוח לנפשך הבוערת
כאן כבר אין לך מה לעשות.
זיהה רוך כחולשה ושוב עלתה בו התנגדות להניח.
קרב ניטש. אור מול חושך.
שוב ממאן.
אין, אין, אתה לא יכול לי,
יוצאת ממני הערסית שגילתה את כוחה.
אוספת את כל שיודעת וכל שאני הנני וצדקת דרכי
ורותמת אותם לכח מניע ואסרטיבי,
המנוע של הטיל מתלהט וצובר תאוצה
אני דוחפת אותו מול פתח היציאה, ומשגרת…
יוסטון, האם שומע?

אחחחחחח…
סוף סוף שקט.
אפשר לנשום.
אני שמחה שאתה לא כאן.
אני מודה על שהיית.
תודה שדרך היותך מי שאתה יכולנו
להגדיר במדויק מה אנחנו לא רוצים להיות.
לא יכולה לזכור את הטוב שבך
כי משקל הרע גבר על הטוב.
מצטערת על כך, אך זה מה שיש כרגע.
אני מעריכה את פעולת הפינוי שלך מהמרחב.
אני יודעת שהיא נעשתה עבורנו.
לפנות לכל אחד מאיתנו זמן ריפוי.
אולי לא במודע, כבר אמרתי, חאוויף
אבל לפחות בבחירה הנשמתית שלך
הבנת שסיימת את תפקידך כאן.

בציון נכשל כמובן.

מקווה עבורך שתצליח יותר בפעמים הבאות
הייתי ערה לרצונך לעשות את הדבר הנכון
כמו גם לחוסר יכולתך לעשות אותו.
שימרת את מקום היתום בן השלוש
שהיית עד למותך.
כתירוץ לחסרונותיך וכאליבי
לאי לקיחת אחריות על חייך ומעשייך.
פ"נ סבא בן שלוש.

ולמרות שנוכחותך בחיי אתגרה אותי
והכריכה אותי לזכור מי אני באמת
עדיין, מקווה עבורי שאזכור לא לחתום
איתך מפגשים בגלגולים הבאים.
נדמה לי שסיימתי להתפתח דרך קושי.
לוקחת אחריות בכל רגע על חיי, מעשיי, מחשבותיי
חושפת רבדים של מופלאות בי שלא היו גלויים לעיניי.
בוחרת להתפתח ולגדול דרך תמיכה,
אתגר, אהבה ושמחה
בקלילות.

@ @ @

ומה את אומרת אחותי על זה שהקרב
התקיים כשאני מתקלחת?
אני שואלת ויודעת מה תהיה תשובתה הלקונית:
מציצן נשאר מציצן.
ושתינו מחייכות.
חיוך שהוא סוג של עצב והשלמה גם יחד.

@ @ @

ובשקט, בינינו, בלי שאף אחד שומע
אלחש לך שהצליח לך עם הילדים
ואדע שאתה שמח על כך, גאה ומחייך…
כי באמת רצית עבורנו רק טוב
ואף אנוש לא יבין זאת, זה לא נתפס
כמו שאמרתי, מואר ואפל דרים בכפיפה אחת

Read Full Post »

אליזבת קובלר-רוס הייתה פסיכיאטרית שהתמחתה בטיפול בנוטים למות.
היא נפטרה ב – 2004 בת 78.
בשנת 1995 היא קיבלה שבץ שהותיר אותה משותקת.

את הדברים הבאים היא כתבה אחרי 95, בשנים שקדמו למותה

"בכל אחד מאיתנו שוכנים גאנדי והיטלר. אני מתכוונת לכך באופן סמלי.
דמות גאנדי מציינת את ההיבט הטוב ביותר שבנו, ההיבט החומל ביותר שבנו,
בעוד דמותו של היטלר מציינת את הגרוע ביותר שבתוכנו, את השליליות והקטנות שלנו.
שיעורי החיים שלנו כרוכים בעבודה על הקטנות שלנו, בהשתחררות מהשליליות שבנו ובמציאת הטוב ביותר שבתוכנו ובאחרים.
שיעורים אלה הם סערות החיים, והם הופכים אותנו למי שאנו.
אנו כאן על מנת לרפא האחד את השני ואת עצמנו, לא ריפוי במובן של החלמה פיזית, כי אם ריפוי עמוק בהרבה – ריפוי הרוח שלנו, ריפוי נשמתנו.

כאשר אנו מדברים על למידת השיעורים שלנו, אנו מדברים על השתחררות ממשקעי העבר.
משקעי העבר אינם נוגעים לנושא המוות, הם נוגעים לנושא החיים.
הם נוגעים לעניינים החשובים ביותר שלנו, כגון: "כן, היו לי חיים נחמדים, אך האם אי פעם אפשרתי לעצמי לחיות באמת?"
אנשים רבים התקיימו, אולם מעולם לא באמת חיו, והם כילו כמות עצמוה של אנרגיה בשמירת הכיסוי על משקעי העבר שלהם.

מכיוון שמשקעי העבר הם הבעייה הגדולה ביותר בחיים, זהו גם הנושא העיקרי בו אנו עוסקים כשאנו עומדים לנוכח המוות.
רובנו ממשיכים הלאה עם משקעים רבים מן העבר, ולרבים מאתנו יש לפחות כמה אחדים.
שיעורים כה רבים יש ללמוד בחיים, ולא ניתן ללמוד את כולם בתקופת חיים אחת.
אולם, ככל שאנו לומדים שיעורים רבים יותר – כך אנו משחררים משקעי עבר רבים יותר, חיים באופן מלא יותר, חיים את החיים באמת.
וכך אפוא, ללא קשר למועד מותנו – אנו יכולים לומר: "אלוהים, אני חייתי!"

התרגום לקוח מתוך האתר "שערי גן עדן"

Read Full Post »

Older Posts »