Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘נשים’

שוב אני כאן אומרת מה שליבי שר
שוב…

יום ועוד יום
חיה ללא ספק
יום ועוד יום
גם כשמתרסקת
יום ולילה
בלי לעזוב אותי
יום ועוד יום
מרווה את נשמתי בטוב

מעגל סיום נשימהות פרדס חנה – 2014
מבדילות בין קודש לחול
בין טפל למשמעותי
בין שטחי לעמוק
בין סתמי לקירבה

מעגל שלא התחיל אף פעם ולא יגמר לעולם
מעגל שכולו לב

תודה יקרות שלי
אהובות כל כך כל כך

9a
9

104

102

101

100

90

80

72

70

60

53

52

51

50

41

40

39

37

36

35

34

31w

31q

31

23

22

21

20

18

17

16

15

14

13

12

11

10a

10

 

8

7a

7

6b

6a

5

4

3a

3

2

1

 

Read Full Post »

אני.
אשה.
יודעת.

אני אשה יודעת
יודעת את כוחותי, יודעת את דרכי
יודעת את הטוב שלי
יודעת את הטוב של אהוביי.

אני אשה גדולה
גדולה כדי להכיל את כל כוחותיי
מכילה את כאבי, מכילה את פחדי
מסכימה לחבק כאבים ופחדים של אהוביי
מסכימה להסתכל לכאב בעיניים ולעבור דרכו
למקום הגדול יותר שלי
וכך שוב ושוב עד אין סוף

אני אשה קרובה
אני מתבוננת בעיניים, בלי למצמץ
ומסכימה לצלול לתוך קירבת אינקץ
אומרת אותי, אומרת את ליבי
מסכימה לפגוש לבבות נוספים
מאפשרת מפגש בלי קרומים, בלי מסך
קרוב קרוב קרוב.

אני אשה יפה
בפנים ובחוץ
רואה את כל חלקי, בלי השוואה ובלי מידור
מסכימה להיות אני ולהתפעל מהקסם הייחודי הזה
שאין שני לו, שאין עוד אני. אני אחת ויחידה.

אני אשה טובה
ליבי זך וטהור ונקי
כוונותי טובות
ונדיבותי היא חומר מרפא, משמח ומזין
ממנו צומחים חיים אחרים
ממנו צומחת אני

אני אשה נוכחת
ישובה במקומי. ישובה במרכז עצמי.
ישובה במרכז חיי.
הכל קורה בתוכי. הכל קורה מסביבי.
אני לא מתאמצת ולא ממהרת
הכל מגיע אלי. בקלות, בפשטות ובנוחות.

אני אשה אמיצה
הולכת באומץ בדרכי
לראות מקומות אפלים,
לרפא כאבים של חיים שלמים
להעז להמציא את החדש,
שוב ושוב ושוב

אני אשה חכמה
מסכימה לראות בין השורות ובין המילים
חכמה להבין את שלא נאמר
חכמה להרגיש את האמת של הלב
חכמה להיות סבלנית
ולהגיד את שראוי שישמע
את המרחיב והמרפא והמזין.

אני אשה אוהבת
אהבתי היא החומר המחייה אותי
המחייה את אהוביי
אהבתי היא האדמה
המקום הבטוח
ממנו צומחים חיי.

אני אשה
יכולה הכל
וגם לא יכולה כלום
בקירבה הגדולה ביותר
בבדידות לא נסבלת
יכולה בעת ובעונה אחת מכל וכל
לבכות ולצחוק
בפריחה ובמחנק
בחושך ובאור
לתמיד

מעגל מופלא הסתיים. סוף שנה. רגע לפני השנה הבאה. שנים של חסד. של צחוק ובכי, של אמת, של קילוף, של ביחד של גילויים של כאבים של אהבה גדולה גדולה ונוכחות אמיצה ומפוקחת של רוך וחמלה של נשים. תודה גדולה מעומק ליבי !

בלחיצה על תמונה תוכלו להכנס לגלריית התמונות כולה. תודה. 

והנה עוד גלריית תמונות

 

Read Full Post »

בואו נודה באמת –

אם כל הכאב והפאדיחה שבדבר, אנחנו, והאמהות שלנו, והסבתות שלנו לדורי דורות – השארנו בידי הגברים את הקשר עם אלוהים. אפשר להתלונן על דת כזו או אחרת, שהיא מפלה את הנשים והילדות, שאין בה חמלה, שהיא נוקשה, סמכותית ושיפוטית, אבל זה קצת כמו להאשים את רכבת ישראל שאיחרת לפגישה בזמן שאת עצמך הגעת לתחנה בשעה איחור.

לא באמת משנה אם קוראים לזה האל, האלה, ישו, קרישנה, ביבי, או פאפאג'יג'י – אנחנו, אם כל החכמה הנשית והחמלה האימהית והיכולת המולדת לגרום לכל גבר להסתובב ולהסתכל בדיוק לאן שנרצה שיסתכל. אנחנו – איפשרנו אלפי שנים שהעצמה והסמכות והמקור בתרבות ובמשפחה שלנו יהיו גבריים. במילים אחרות – כאלה שמתאמצים להשיג את קירבתם, שנאבקים לקבל את הערכתם, ושבדרך כלל בגלוי או בסמוי מפחדים מהם.

מה יצא לנו מזה?

בדרך כלל מעט שקט תעשייתי – לגדל את הילדים בלי שיפריעו, לדבר עם החברות בלי שיתערבו לנו, לטפח את האשלייה שיש עולם חלופי מוגן וקסום לנשים בלבד.

מה עוד יצא לנו מזה?

חרא של עולם. עולם שבו הילדים מפחדים מההורים שלהם ומהמורים שלהם, נשים מפחדות מגברים, גברים מפחדים מנשים, וכולם בורחים מפחד שינצלו אותם בשאיפה להגיע לעמדת הכוח שממנו יוכלו לנצל אחרים.

כל כך הרבה פעמים ישבתי מול אשה רכה ועדינה, חכמה ופתוחה, שברגע שעברנו לדבר על הילד שלא מסכים לסדר אחריו את הצעצועים שלו – מבטה הופך נוקשה וקר ובאורח פלא קולה הופך גברי לגמרי, מיישירה אלי מבט זועם ואומרת "יש גבול למה שאני יכולה לאפשר…".

האם זה הכרחי להשתמש בכוח שבידנו כדי לשלוט? כדי להעניש? כדי להראות מי הבוס?

אלפי שנים נשים וגברים ענו על השאלה הזאת בכן גורף ולא העלו בדעתם לשאול –
האם מי שמשתמש בכוח שלו כדי להראות מי הבוס מתאים להיות בוס?

כשמקור העוצמה הוא אימהי – אם זה בבית עם הילדים, אם זה המורה בכתה או באוניברסיטה או באשרם, אם זה ההוויה הבוראת כל – המקור הזה, אין לה צורך להראות את כוחה. כוחה הוא מהותה. מעצם קיומה היא קרקע לכל קונפליקט ולכל כאב לעשות את דרכו בקצב שלו, אל האיחוד, אל הריפוי.

בשונה מהאלים והמורים וההורים שכמו עמדו מחוץ לזירה ודירבנו את הילדים הנלחמים "תראה לו מה זה!… אל תוותר!… אתה יותר חזק!… אתה עושה יותר ניסים!… אתה טוב ממנו!…" היא נכנסת לזירה בחיוך, בצעד בוטח, מתיישבת ומתבוננת בשניהם בסבלנות, במבט שלא ניתן להתעלם ממנו. ואז, תוך 20 דקות או תוך 200 שנה – הילדים המתוסכלים חשים את חוסר הטעם הנצחי שבמאבק בינהם, מוצאים את הדרך שלהם להתיישב לידה ומתישהו גם להביט זה בזה ולהבין שיש מספיק לכולם, שהטוב של אחד רק מגדיל את הטוב של האחר, ושמה שמחבר בינהם גדול פי אלף מהמפריד.

משתפת אתכן כאן, בשיר שכתבתי פעם, בשפה של ילדים, על אלוהים.
שתהייה שנה טובה מאד, מלאה בסליחה וברוך.
אמן.

 

Read Full Post »

שפת הלב – שפה נשית, שפה חדשה.

 

1. ברכות ובעדינות

מקשיבה עד ש"שומעת" פתח. מחכה לשאלה.

לא עונה על שאלה שלא נשאלה. מבררת ומוודאת ממש טוב שמדובר בשאלה ולא במשהו אחר שמתחפש לשאלה, שמתחפש לפתח. ואז – לא מתפרצת כי אם – מבקשת רשות.

אחרי שדפקת בדלת וקיבלת אישור כניסה, כדאי אפילו לדפוק שוב על כל אחת מהדלתות של החדרים באותו הבית. חדרי הלב. מחדשת את הבקשה, מחדשת את ההסכמה, מקבלת שוב ושוב רשות כניסה.

ואז את יודעת שיש מי שתשמע. שרוצה לשמוע. שמה שיכנס יחלחל ויהדהד ויילקח למקומות הנכונים.

וזה גם הסימן שאת נותנת ולא לוקחת.

2. לתת ולא לקחת

המדד לנתינת אמת היא תחושה ברורה של התמלאות,  גדילה והתחזקות.

אם נדמה לך שנתת ונחלשת – כנראה שזאת לא שפת הלב וזאת לא אהבה.

3. אהבה "לוקחת" אמת

תמיד כשמונחות על כף המאזניים אמת מול אהבה – האהבה מנצחת (את האמת, את מה שצודק, את מה שנכון, לפעמים אפילו את מה שנראה הכי מדוייק). האמת חשובה רק כשהיא מקדמת ומרחיבה את האהבה. האמת היא בשירות האהבה ולא להיפך. שפת הלב מעדיפה את הדרך על התוצאה ומבקשת שתהייה הלימה אנרגתית בין הדרך למטרה. למעשה אהבה היא גם הדרך וגם המטרה, והאמת היא סוג של תופעת לוואי מגניבה…

4. הכל אישי

(ואם עוד פעם מישהו יגיד לי "זה לא אישי" אני אבקש שיעביר לי את הכלב שלו…). שפת הלב היא אישית ולא כללית. אין בה אמיתות גורפות. היא מלאה בסתירות ובדברים שלא ניתנים להוכחה ("לא רציונאלים"). סם המוות של שפת האהבה הוא הכללות. אותו הדבר יכול להיות אמת אצל אחת וזיוף אצל אחרת, מגדיל בזמן אחד ומכווץ בזמן אחר. (בדרך כלל כשאת מדברת בגוף ראשון נקבה בזמן הווה את הופכת לאישית, ושפת הלב הופכת לשפתך).

5. תחושות הן אובייקטיביות. תמיד.

בשפת הלב המדד האובייקטיבי היחידי הוא התחושות. את תמיד יודעת מה מרחיב ומה מכווץ אותך. מה מושך ומה דוחה. המאמץ להוכיח שמה שהרגשת הוא נכון או אמיתי, הרצון לגבות את התחושות שלך בעובדות – כל אלה זכר לזמנים שבהם את אף אחד לא עניין מה נכון לך. זמנים שבהם סמכות היתה דבר חיצוני.

6. הגודל כן קובע

ככל שאת גדולה יותר – אני גדולה יותר. ככל שאת מרשה לגדולה שלך לתפוס את כל המקום בעולם החומר – כך מתרחב מקום לצידך למי שאוהב אותך. הטוב שלך מגדיל את הטוב שלי ולהיפך. יש מספיק. אם אני רוצה שתתפסי פחות מקום או שרוצים את זה ממני – זאת לא אהבה. כשאת מתחילה להתכווץ בשביל אחרים כנראה שוב שכחת את כל זה. (לא נורא…).

7. אין למה לצפות.

שפת הלב לא מתאימה למסחר. אין לי ציפיות ממך. אפילו כשאני מבקשת משהו. כי אני לא באמת רוצה שאת… ואם כן אז התבלבלתי. כשאני מרגישה אכזבה או תסכול ממשהו שאת… לא מדובר באהבה

שפת הלב היא נטולת אינטרסים ונטולת מטרות. נטולת שיפוט. אני מקשיבה בשביל להקשיב. כמו אמא, יכולה לחבק ולהכיל כל מה שתשימי שם. עד אינסוף.

8. קסם

יש מקום לקפיצות לא הגיוניות ולא צפויות למקומות אחרים לגמרי. להפתעות והרפתקאות. נכון שדבר מוביל לדבר מוביל לדבר, אבל יודעים את זה רק בסוף. כשהכל הסתיים. הקסם עצמו אינו לינארי. שפת הלב מתרחשת בכמה רבדים בעת ובעונה אחת. התשוקה לדעת לאן זה הולך, להיות בטוחה שזה יצליח, להסביר מאיפה זה בא – כל אלה שרידים של האשלייה שהשליטה תגן עלי. וזאת שפת השליטה, שפה מצויינת להשרדות באותן התקופות הקצרצרות שבהן אין שימוש לשפת הלב…

* * *

שפת הלב אינה שפה גבוהה. היא שונה מהותית מכל אותן שפות שקירבו אותנו לשמיים והרחיקו אותנו מעצמנו ומהקרובים לנו ביותר. היא שפה פשוטה. כל ילד בן שנתיים נפגע עמוקות כשמרגיש שאמא או אבא שלו מדברים איתו בשפה אחרת, ולא חשוב מה היא. אנחנו מדברות בשפת הלב מרוב שאין לנו זמן לבזבז. אם נפגשנו – כל מה שנרצה זה להפגש עוד. ושפת הלב מאפשרת בדיוק את זה. מעצם השימוש בה – נושרות מעלינו שאר האפשרויות לנוכחות אשלייתית שאין בה מפגש. (ההתנשאות, הניצול, השימוש לרעה, האינטרסנטיות, השכלתנות, החקרנות, האטימות, החיפוש הילדותי אחר בית ושייכות, התשוקה הילדותית לקבל תשומת לב כל הזמן מכל אחד…).

ולמה להפגש?

את זה תגידי את.

Read Full Post »

אומקוששט (שנה טובה באמהרית)

מאת: הד

אני לא יודעת מי אתה אבל אני כועסת עליך.
אני לא זוכרת איך הפנים שלך ניראות, אבל נידמה לי שאני זוכרת את ההבעת פנים שלך,
היא הייתה נחושה והיא הייתה כועסת, איכשהו אני הפרעתי לה, הקיום שלי הכעיס אותה.
ואתה יודע מה, אני מבינה למה הקיום שלי מכעיס אותך, אני גדלתי עם מה שאתה לא היית יכול אפילו לחלום עליו, כי אפילו לא ידעת שהוא קיים, אני יודעת, ראיתי את זה.
אבל כמו שאומרים באנגלית שאולי אתה מבין "none the less" אני עדיין כועסת עליך.
אני כועסת עליך כי אתה כמעט גמרת לי את החיים, אני כועסת עליך כי כמעט רצחת אותי, ותאמין לי שלא היה עוזר לך שהייתי מתה, ואני כועסת עליך כי בגללך הרגשתי רע כמו שלא הרגשתי ואני מקווה לא להרגיש בכל החיים שלי.
אז אוקיי- כמעט רצחת אותי, לקחת לי כסף שעבדתי קשה בשבילו (על זה הייתי כועסת שעה מקסימום), הפחדת אותי בטירוף, גמרת לי את הטיול,
אבל אתה יודע איך הרגשתי אחר כך?
אתה יודע שהרגשתי כאילו לקחו לי את הגוף שלי?
אתה יודע שהרגשתי שאני נעלמת, נאבדת, שאני לא אהיה קיימת יותר, שאני לא בשליטה על הגוף שלי, פשוט כי אני לא מרגישה אותו,
אתה יודע כמה זה מפחיד?
הייתם יכולים לקחת לי את הכסף בלי לגרום לשערה אחת ליפול לי מהראש,
אתה יודע כמה שערות נשרו לי?
אתה זרקת עלי אבנים בכזאת נחישות, ממש רצית שהאבנים האלה יפגעו בי, ממש הרגשת שזה בסדר, שזה בסדר לתפוס אותי, להעיף אותי כאילו אני איזו בובה, איזה שני מטר, לזרוק עלי אבנים כשאני מנסה לברוח ולהמשיך לזרוק עלי אבנים אחרי שלקחת את כל מה שיש לי.
אתה מבין כמה הגוף האנושי נפגע בקלות?
אתה מבין כמה אני הייתי יכולה להיפגע?
אתה יודע שאם האבן שפתחה לי את הראש ושברה לי את הגולגולת הייתה פוגעת כמה סנטימטר מעל יכל להיות שהייתה נפגעת היכולת שלי לקלוט מה שאומרים לי?
אתה מבין שזה היה הורס לי את החיים?

אני זכרתי אותכם בהתחלה אומרים לא, זכרתי כאילו אני מבקשת שתעזבו אותי ואתם מסרבים, אני לא חושבת שאמרתם לא, אני חושבת שאני אמרתי לא, אני חושבת שאני צרחתי לא ואתם לא הקשבתם, המשכתם לזרוק.
אני זוכרת את האוויר מתחמם סביב הראש שלי, את הראש שלי מתחיל לכאוב, אותי לא מצליחה לברוח (תגיד החזקתם אותי ברגליים יה בני זונות? החזקתם אותי ברגליים כדי שאני לא אברח?),
אני זוכרת שצרחתי שאני אתן לכם הכל ורק שתעזבו אותי, אני זוכרת שהנחתי את היד איפה שהכיס כסף ואיזה תנועה מהירה שתלשה אותו, אין לי מושג איך עשיתם את זה ניראה לי שאפילו לא פתחתם את הריץ'רץ' של המכנסיים, ואני זוכרת שבמקום מעורפל בתודעה שלי ידעתי שלקחתם כבר את כל מה שאפשר היה לקחת ממני באותו רגע, ועדיין אתה עומד מעלי עם אבן ורוצה לזרוק אותה עלי, למה? כוסאמק למה?
בהתחלה חשבתי לעצמי "ואו הם היו ממש מיומנים, הם ניטרלו אותי ממש במהירות ובמיומנות" אבל אתה יודע, מה זה קל לנטרל אותי, אני בטח שוקלת לפחות 10 קילו פחות ממך, המסת שריר שלי יותר קטנה והאמת שבחיים לא הלכתי מכות. בן אדם, באמת שלא היית צריך כל כך להתאמץ, בהרבה פחות מאמץ שלך היית מקבל בדיוק אותו דבר. אפילו אחותי הקטנה שהיא רק קצת יותר גבוהה ממני מנצחת אותי בהורדות ידיים.
אני יודעת שמגיעים לארץ שלך גברים גבוהים וחזקים ואלימים, הם לוקחים ממנה כל מיני דברים, אני בייחוד רציתי להבין. אני לא מצפה שתבין את זה ולא כועסת שלא הבנת, הבחנת, אני אבל כן כועסת עליך, שתדע איפה שאתה עכשיו אולי עדיין עם חלק מה700 דולר שלי, הפלאפון, הדרכון, המצלמה המחברת, המילון אמהרית עברית, והתחבושות הרב פעמיות, מה עשית איתן אגב?
תדע שאני כועסת עליך, תדע שהרסת לי, תדע שכל מה שרצית זה לזרוק עלי אבנים ולגמור עלי לגמרי, לא לראות אותי אפילו לשניה, אבל נכשלת בן אדם, כמו שאני בנוקאווט של החיים שלי עכשיו, אתה נכשלת בזה, כי אני בחיים ואני כועסת עליך, זה אומר שאני קיימת בחיים שלך, וזה אומר שאולי רק אולי תקום צורח באמצע הלילה (אם אתה עדיין בחיים) ואיכשהו זה יהיה בגללי, הנשמה שלי איכשהו תפחיד אותך.
אז לך תזדיין, אני שונאת אותך, אתה הכאבת לי כמו שלא הכאיבו לי מעולם, אתה הכאבת לי ובאמת שלא הגיע לי, ואולי קראת בדרכון איך קוראים לי אז תזהה את השם –
הד

לרשומה של הד שלושה חודשים אחרי "הם לא יכולים"

Read Full Post »

אני מתבוננת בהתרגשות ובגאווה בדבר המדהים והנדיר ביופיו שיצרנו.

מדובר בשפה, חד פעמית, שבה האהבה היא חומר מוחשי.
מדובר בהסכמה, בלתי מתקבלת על הדעת הרגילה, לאינטימיות וחשיפות וקרבה, תוך תחושת ביטחון ומוגנות.
מדובר במקום מאד מאד בטוח ומאד מאד מוגן ומאד מקשיב ומקבל (ואוהב אמרתי כבר?).

מרגישה מבורכת, מרגישה ברת מזל, מרגישה את השפע הזה בכל גופי נפשי וליבי.

יודעת את האפשרות המדהימה שלנו לשינוי ולריפוי.
חוללנו ניסים.
קילפנו שכבות רבות.
הסתכלנו בעיניים לכאב.
הסכמנו ללקק פצעים. לעצמנו. ואחת לשנייה.
ראינו עומק.
הסתכלנו לאלוהים בעיניים בלי למצמץ.
חיבקנו בכל הכוח. כעסנו בכל הכוח.
אהבנו מאד מאד.
בכינו וצחקנו ובכינו וצחקנו.
והתפדחנו.
ושרנו והשמענו את הקול שלנו.
והתוודענו לייחוד וגם לשייכות.
והיינו מראות אחת לשנייה.
והיינו מיוחדות ושונות מאד.
והתגאנו גאווה גדולה – על עצם היותנו…

חבורת אמהות מדהימות ואמיצות ויפות!

תודה עצומה וענקית על החסד הזה ועל האפשרות להיות אתכן. אחת אחת אחת. במקומות שהם הכי הכי….   תודה!!!

והנה מקבץ תמונות ראשון. ההמשך יגיע בהקדם –



והנה כאן חיבוקים –

ועוד תמונות כאן –








המשך יבוא….

Read Full Post »

לא יודעת איך זה קרה לי
שנייה לפני המכשפוטובות, התיק עוד לא ארוז, בתלבושת ה"רק לרגע אני מקפיצה את הילדה לגן", עוצרת להוציא כסף מהבנק, ופתאום – אנחנו מוצאים את עצמנו (אני וכל הסנטרים) ב— לא פחות מ —- חנות בגדים!.
לקח 5 דקות להפסיק להשתעשע ברעיון שאצליח להראות איכשהו..
עוד 5 דקות להוריד את ההבנה הזאת לשטח…
תוך כדי מדידות בלתי פוסקות, מאחורי המשפט המופלץ "בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב"- שעל ראי מדידה בחנות של שמנות (טוב לא רק, אבל גם) – זה נראה כמו לעג לרש… מה טוב מה???
עוד איזה 10 דקות להתייאשות סופית.
ואז בחיוך של הקלה, על הבחרנו לפרוש בזמן, למוכרת – תודה, אבל לא הפעם, בדרך ליציאה –
היא (המוכרת) – אני חייבת להגיד לך משהו, את לא מכירה אותי אבל אני מכירה אותך (אופס), מבט, קירבה, דמעות, קוראת כאן, תודה. חיבוק אמיתי. מלב ללב.
כלכך שימחת אותי!
אני לא חושפת כאן את שמך בלי אישורך, אבל שתדעי שעשית לי את היום!
ונזכרתי….ש…. בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה ממש ממש ממש טוב!
עולה על המטאטא למכשפוטובות אש!

Read Full Post »

כל כך הרבה קורה
בו זמנית – בעת ובעונה אחת
כל כך שונה
ואותו הדבר

תראו –

יש כאן שיחה שהתחילה במכשפוטובות, בכינוס שהיה לפני שבוע (כולה שבוע!) שבו הרים וגאיות וואדיות של הנפש ומעופי נשמה למעלה ולמטה ולכל הצדדים – מנסים לנחות ברכות ובבטחה על הצד הטוב ביותר…. החתונה – מכשפוטובות 8

ועוד שיחה – שהביאה שרי, שקשורה בסיפור חייה, ששלוב בסיפורי החיים של מכשפוטובות, עם סוף טוב (כפי שהיא אומרת)… אין כותרת יש אהבה

ועוד שיחה – על עוד אבא, של מיכל גולדברג, שיחד איתו ועם האבא של שרי ועם עוד אבהים מהמשכשפוטובות הביאו את האבהות לכאן… שאגתך כלואה בי

ועוד עניין – הלידה של נבו, בנה של אוויה, שחלקה איתנו כאן ובמעגל של נשים אמהות עוצמה מדהימה ושינויים והשראה – לאיך אפשר שיהיה אחרת… (רוצה לספר גם על אבא שלך?). לידה של נבו

ועוד שיחה – על זוגיות, שהביאה מישהי בשם לירון (שאני לא מכירה) שעשתה ברקס חרקה ולקחה יו-טרן – עד הסוף שמאלה…

אז ככה זה נשים, בעת ובעונה אחת, הכל – שמח ועצוב, עמוק ושטחי, מוות וחיים, השפלה והתרוממות רוח, ערפל ודיוק – קטן עלינו. בואו. בואו עוד.

אם אני לא מעשנת, לא אוכלת פחממות, ולא סוכר, נמצאת עם הרבה ילדים (חלקן שלי) ואף מבוגר אחראי נוסף כבר 3 ימים ברצף, ועוד לא צעקתי על איש (או ילד)… – הכל אפשרי! עובדה!

Read Full Post »

מאת: שרי בזיני אסודי

כששאלתי אותו: אבא, מה היית עושה למי
שעשה לי את מה שאתה עשית?
הוא ענה, בלי להסס: הייתי רוצח אותו.
והמילה רוצח ניתזה מפיו החוצה מודגשת בכעס.
אז למה שלא תרצח את עצמך?

שקט השתרר בינינו.
הוא בטלפון ציבורי בתא מעצר.
אני במטבח רועדת על שסופסוף ביטאתי במילים
ברורות את משאלתי משנים רבות.
יודעת שיש מרחק בטחון גיאוגרפי בינינו,
ועדיין, לא שולטת בסיגריה שמרקדת
ללא שליטה בין אצבעותיי.

תמות. תמות. זו הדרך היחידה לגאול את
כולנו מהאפל הזה.
רק כשלא תהיה פה נוכל להוציא את השדים,
להניח אותם על השולחן
להסתכל להם בעיניים ולראות שאנחנו
יותר חזקים מהם.
שיש משהו חזק בנו, הילדים שבחרו להיוולד לך
שלא ניתן למחיקה. גם אם היא שיטתית.
כל עוד אתה פה זה לא אפשרי.

כזה היית. מואר ואפל בו זמנית.
אוי ואבוי למי שירע לנו ובאותה נשימה
כאפה שיורדת ללא התראה ממך
גיחות למיטת הבנות תחת מסווה החשיכה.
רק על הפסים, רק על הפסים…

אז לא רצחת את עצמך, בערבית קוראים לזה חאוויף
בחרת בדרך קצת יותר ארוכה, יום אחד נפלת ומתת.
פשוט ככה. בלי סימנים מוקדמים.
רגע אחד היית וברגע הבא כבר לא.

איש צעיר שאוכל כל בקר פרוסת לחם שיפון עבה
עם שיני שום טרי ושמן זית.
סגולה לחיים ארוכים.

רוב חיי חמלתי עליך.
מגיל חמש בערך…
מתישהו כעסתי על עצמי שמרחמת עליך.
שהרי בקרב של חיי אתה האויב,
ואם מרחמים על האויב משהו לא תקין פה.

אלא שמשהו היה באמת לא תקין ועם זאת
התקין ביותר בנמצא.
ואסביר, בסופו של תהליך כל שנותר
הוא באמת לחמול על האויב.
בסופו של תהליך.

על מנת להנגיש חמלה יש קודם לעבד
כעס, כאב, ועוד מגוון רגשות
שעליהם דילגתי ביהירות או תמימות נשמתית .
אני? אני גדולה מהכאב
אני? אני בוחרת לחמול
כאב זה לחלשים, כעס לממורמרים
הניפו דגל השמחה והטרללה
יש לי מסיכה של מצחיקה
ולאירועים מיוחדים מסיכה של חזקה.
וככה עברתי דרך, מסע מהסוף להתחלה.

אישה בת ארבעים שלומדת עדיין להגיד אותה
לומדת לתת מקום ותוקף לרגשותיה
אישה שמחה שהילד שלה כועס עליה ומביע
את זה זה אומר שיש לו מקום.
הוא מספיק בטוח במקומו עד שיכול לכעוס
עצמו לדעת ואני אהיה שם.
הכעס הוא נחלת הכלל ואין רק
לאחד הזכות להשתמש בו.

טרור.
אמרה אותה אחת וצדקה, אבא שלכם, איך אומר זאת?
היה יחידת טרור של איש אחד.

ילדים שגדלו לבטל את תחושותיהם
והתניות… התניות… התניות ללגיטימיות הרגש.
אתה כועס – משמע אני צריך להעלם,
להאלם, להצטמצם.
אתה שמח – יש לי זכות להיות, משמע אני קיים.
אתה שמח ופתאום כועס- אממממ… אופס…
מה צריכה לעשות עכשיו…
במקום ממנו באתי לא נתנו לי ספר
הוראות הפעלה לדבר הזה.
צריכה לכתוב אותו בעצמי.
אין פה קיבינימאט מבוגר אחראי אחד לשאול אותו.
אני? כנראה שאני בתפקיד האחראי המבוגר.
אני אבא של עצמי ואני האמא של עצמי.

והניסיון להכפיף רצונך גם כשפיזית
אתה כבר לא כאן.
לכוד בין מימדים, מיאנת ללכת עד שיסולח לך.
מופיע לאנשים בחלום ומתחנן לסליחה.
נדרשתי לעוצמות חזקות של תוקף פעיל
להבהיר לך שעל זה אין לך שליטה.
כל אחד יבחר אם ובכלל בזמנו הוא.
האפשרויות שלך הסתיימו.
גיים אובר.
אתה מציק.
קרב עיניים ממוקד: תבין כבר.
תבין.
א ת ה מ ו כ ר ח ל ה ב י ן.
צרחתי מעמקי נשמה בשקט מוחלט .
הבין.
נכנע.
שחרר. שחרר אותנו כבר, אמרתי ברוך.
רואה את האור? הושט ידיים אליו.
הוא מוביל לגבוה יותר, שם תוכל להבין, להסיק
לתכנן את הפעם הבאה עם יותר הסתברויות להצלחה.
שם אולי תמצא מנוח לנפשך הבוערת
כאן כבר אין לך מה לעשות.
זיהה רוך כחולשה ושוב עלתה בו התנגדות להניח.
קרב ניטש. אור מול חושך.
שוב ממאן.
אין, אין, אתה לא יכול לי,
יוצאת ממני הערסית שגילתה את כוחה.
אוספת את כל שיודעת וכל שאני הנני וצדקת דרכי
ורותמת אותם לכח מניע ואסרטיבי,
המנוע של הטיל מתלהט וצובר תאוצה
אני דוחפת אותו מול פתח היציאה, ומשגרת…
יוסטון, האם שומע?

אחחחחחח…
סוף סוף שקט.
אפשר לנשום.
אני שמחה שאתה לא כאן.
אני מודה על שהיית.
תודה שדרך היותך מי שאתה יכולנו
להגדיר במדויק מה אנחנו לא רוצים להיות.
לא יכולה לזכור את הטוב שבך
כי משקל הרע גבר על הטוב.
מצטערת על כך, אך זה מה שיש כרגע.
אני מעריכה את פעולת הפינוי שלך מהמרחב.
אני יודעת שהיא נעשתה עבורנו.
לפנות לכל אחד מאיתנו זמן ריפוי.
אולי לא במודע, כבר אמרתי, חאוויף
אבל לפחות בבחירה הנשמתית שלך
הבנת שסיימת את תפקידך כאן.

בציון נכשל כמובן.

מקווה עבורך שתצליח יותר בפעמים הבאות
הייתי ערה לרצונך לעשות את הדבר הנכון
כמו גם לחוסר יכולתך לעשות אותו.
שימרת את מקום היתום בן השלוש
שהיית עד למותך.
כתירוץ לחסרונותיך וכאליבי
לאי לקיחת אחריות על חייך ומעשייך.
פ"נ סבא בן שלוש.

ולמרות שנוכחותך בחיי אתגרה אותי
והכריכה אותי לזכור מי אני באמת
עדיין, מקווה עבורי שאזכור לא לחתום
איתך מפגשים בגלגולים הבאים.
נדמה לי שסיימתי להתפתח דרך קושי.
לוקחת אחריות בכל רגע על חיי, מעשיי, מחשבותיי
חושפת רבדים של מופלאות בי שלא היו גלויים לעיניי.
בוחרת להתפתח ולגדול דרך תמיכה,
אתגר, אהבה ושמחה
בקלילות.

@ @ @

ומה את אומרת אחותי על זה שהקרב
התקיים כשאני מתקלחת?
אני שואלת ויודעת מה תהיה תשובתה הלקונית:
מציצן נשאר מציצן.
ושתינו מחייכות.
חיוך שהוא סוג של עצב והשלמה גם יחד.

@ @ @

ובשקט, בינינו, בלי שאף אחד שומע
אלחש לך שהצליח לך עם הילדים
ואדע שאתה שמח על כך, גאה ומחייך…
כי באמת רצית עבורנו רק טוב
ואף אנוש לא יבין זאת, זה לא נתפס
כמו שאמרתי, מואר ואפל דרים בכפיפה אחת

Read Full Post »

מאת: הדר כלב מצליח

פיטרנו את העוזרת שלנו לפני חודש. כי היא 'פישלה'. לרגע הרגשתי גדולה וסמכותית. רגע אחרי זה קטנה וטיפשית. אשמה ואחראית על הסיפור שלה. לא שמתי לב בהתחלה, לא שמתי את הלב שלי שמה. שמתי את הראש, את ההגיון, האגו מה שאני שמה לב אליו, גדל, לשני הכיוונים.
איפה שאני שמה את הלב שלי,
שם זורמת נתינה, אהבה.

הגיעה עוזרת חדשה. מריה. מאום אל-פחם. מפגש ראשון בינינו, העיניים חוצות מדינות ושבטים. ובנפיחות שמסביב לעיניה, מסתתר כאב.
כאב הכיבוש. הכיבוש הישראלי, הכיבוש הנשי- מוסלמי… כאב של דורות…..
ואצלי בבטן מחנק, חשד ורצון לחבק.
אני כמוך, את כמוני. הכל בסדר. שחררי. רוצה קפה? כמה סוכר? 3 עוגיות ליד. רגע רגע אל תפעילי את השואב, תשתי קודם. מרוצה מעצמי כמקיימת סימני מסורת משותפים של אירוח בין שיבטי. זה גורם לי להרגיש שופעת וקדומה.
היא לא מאמינה לי. לא מאמינה בי. בכובשת. מניחה בצד. הולכת.

אני ואת, מריה, אותו דבר. אני שמה לב. שמה את ליבי כמינחה לפניך. אחוות נשים כואבת, מזדהה, מרגשת, אישה לאישה, מפגש לב.
כל השאר תפאורה.
אני הולכת לעבוד, את נשארת. לנקות. אז מה אם אני מנגנת בבתי ספר ואת מנקה לי את הבית… תפקידים והגדרות זה שייך לראש, לאגו, לגברים
אני שמה את ליבי לנשים שסביבי. ושלשום בגן שעשועים הגדול היוקרתי החדש מרגישה בסנטרל פארק ניו-יורק, המון רולר בליידס וסרטים בשיער, עגלות תאומים נידחפות מרבע לחמש, באיסוף מהפעוטון ועד רבע לשש בדיוק. חושך, מהר מהר הביתה.
אמרתי לך שלא      ולמה את תמיד         ותתנהג יפה         ולא נבוא לפה יותר אם…
פורסת מחצלת על הדשא, מקימה לי אי ירוק בים, הים של הסיסטם שסביבי. 2 ילדים מתגלגלים על הדשא בצהלות, עוד אחד זוחל לועס חפצים קטנים בהנאה מאיים להחנק
אמא אחת לידי מאוד כועסת, ובאה לבקש פרש וואנס, יענו מגבון. אני נותנת לה בחיוך עמוק מזמין את ליבה. היא מזהה ונבהלת, תודה. ביי.
אני ואת, אישה כועסת, אותו דבר. עוצמות של רגש ורחמים זורמים כמים אדירים תחת עטיפות גופותינו. כאלה אנו במלוא נשיותינו.

אני ואתן ,נשים אהובות, אותו הדבר. אני שמה ליבי לכך. רוצה לאחוז חזק, לחבק ולשחרר את כל מה שחוצץ שם בין הלבבות.
אמא של ילד מהגן, הקופאית בסופר, המנקה, מלכת אנגלייה, האתיופית מהמושבה, הפקידה מבנקאות אישית, הנערה המנפנפת שערה בתחנת האוטובוס, הגרוזינית הזקנה מהירקן, האישה המיוחדת שפגשתי פעם ואת ואת ,אתן

אישה לאישה, שמה לב
מה שאני שמה לב אליו, מתנקה ומואר, נגיש יותר.

ואני ומרייה יושבות עכשיו בחצר מאחורה. שתינו עייפות מבוקר של עבודה ותיזוזים. היא יושבת מולי, אוכלת בננה. בננה מהמטבח שלי! סחתיין יא מריה! מודה לה בתוכי שהרגישה בנוח לקחת. גוש קרח בתוכה נמס, התנפץ קרחון לתוך המים שהיא. ביתי הוא ביתך, כולה מין אללה, מין יה, מין ג'ה, מין ג'יזס, אחד מהם, לא משנה מי.
ואז היא שולפת יד ממעמקייה ושולפת לי כספר פתוח את ליבה. בעלה עזב. לפני כמה שנים. השאיר לה 5 ילדים והיא לבד. שורדת וגאה. 
סיפור.
מרייה אהובה, מרייה הקדושה, נשות כל העולם תומכות בך בחשאי ובגלוי
היי ברוכה, היי שמחה

שמתי לב שהיא שמה לב אליי. התחברנו. ליבלוב בינינו.
ועכשיו פשוט יותר. אמת, אהבה, מטאטא, סקוצ' וקירבה.
זה ממלא אותי.
עזרה לי להבין את זה, העוזרת.

ליבי נושם אליכם נשים אהובות באשר אתן 
תודה על הזכות וההשראה לכתוב פה מולכן

הדר

Read Full Post »

Older Posts »