Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘נס’

נוסעים בלילה באוטו. לפנינו משאית גדולה, כלובים, כלובים – תרנגולי הודו. צפופים. בדרכם האחרונה.
אלי רואה ופורצת בבכי. תמיהה איומה כאילו כל סבל הקיום רובץ על כתפיה.
למה? למה? איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שככה? איך זה יכול להיות שככה אנשים עושים?
בכי כזה שאין דרך לנחם. שאי אפשר לנחם.

היא אומרת אנשים הם מגעילים. אומרת שאנשים הם סתומים. איך יכול להיות שככה עושים?
יותר מאשר הצער על התרנגולי הודו תקף אותה הצער על האטימות האנושית. ככה זה היה לפני כמה ימים.
אני נוהגת, כביש החוף, בכי שנמשך מנתניה עד קיסריה ורק רוצה להעלים את זה. להעלים את הבכי את הכאב את הנסיבות שבגללו פורץ.
קשה להכיל כאב כזה. קשה להכיל כאב כזה במיוחד כשהוא הכאב של הבת שלך.
עוצרת את עצמי מלתת נאומים קרמתים על בחירת התרנוגולות בגלגול הזה, ונאומים דתיים על הכוונות הגדולות של אלוהים ונאומים "מדעיים" על הדרך המהירה שבה ימותו בלי להרגיש… עוצרת את עצמי מלנחם ולעודד בידיעה ברורה שהכאב הזה – יש לו מקום. שהריפוי הפעם הוא לאפשר לה להיות בכאב הזה ביחד איתנו, ההורים שלה, בלי שתושתק, בלי שדעתה תוסח, בלי תירוצים והסברים. פשוט לכאוב כי זה כואב ולהיות ביחד.
נושמת. עוד נושמת. מרחיבה בתוכי את המקום המכיל. אומרת לה שככה זה ושזה באמת איום ונורא וככה זה כואב מאד. הרבה כאב באוטו.

עד שנגמר.

בזמן אמת לא נראה שיגמר לעולם. הכאב מתחבר עם פחד שאולי זה לא יגמר אף פעם, שאולי זאת לא דרך נכונה ובעצם צריך לעזור לה לעבור הלאה, שאולי יש כאן טעות, שזה ייטע בנפשה צלקת עמוקה מידי.
ואז (מתמיהה כל פעם מחדש) זה פשוט נגמר. כמו תמיד. היינו ביחד בכאב. עד הסוף. והוא עבר.

ואני רוצה לחשוב שהחוויה הזאת תעצים את נפשה כפי שהעצימה את נפשי, ושהיא תרגיש שהיא "יכולה עליו", על הכאב, שממילא קיים בחיים האלה בתוך גוף, ושתוכל גם להיות ביחד ולא להתרחק ולא להסתגר ולא לפתח כל מיני אמונות חוסמות בגלל בדידות,  כאלה שפיתחתי אני כשחוויתי כאב או פחד לבד.

היום בפגישה עם אשה עלה הזכרון הבא –
בת 11 בערך, נתקפת בבהלה, מבינה איכשהו פתאום שהחיים זמניים. מפחדת מהמוות. פחד אמיתי ואותנטי וטבעי ותמים. פחד מוות. הכרה בזמניות, בחולשתו של הגוף.
היא רצה לסלון בו נמצאים הוריה ומשתפת אותם בפחד. בתגובה היא "נמעכת" משני צדדים – מצד האבא – שמבטל לגמרי את הרעיון ומנפנף אותה בכך שממליץ לה להפסיק לחשוב על דברים כאלה. ומצד האמא שמסבירה לה שזה לא באמת זמני אלא חלק מגלגול נשמות אינסופי ואחרי שמתים חוזרים בתור אבן או פרח או תינוק חדש או.. ולכן זה לא באמת סופי.
והפחד? הפחד כבודו במקומו מונח. מוטמן. נקבר עמוק בתוך ליבה.
והיא עצמה נשארת לבד, לא מוכלת ולא מובנת.
ויותר מכל לא מקבלת אישור להרגיש את הרגש הקשה הזה ובטח שלא לבטא אותו.

אני לא יודעת מה אתכן, אבל אני הייתי יכולה להיות גם האבא וגם האמא בסיפור הזה.
כל כך הרבה פעמים "הזזתי" הצידה כאב או פחד, מתוך שלא יכולתי להכיל אותו בעצמי.
כל כך הרבה פעמים ניחמתי או עודדתי או הצעתי פתרונות מהר מידי במקומות שהשאירו את הבנות שלי לבד עם רגשות קשים.
לבד עם כאב ופחד ועלבון.

אז בסיפור הזה, כמו בכל סיפור טוב, אין טובים ורעים.
ואני, בתור הילדה והאמא והאבא מנסה לזכור הכי הרבה שיכולה שיש מקום (לא במובן של לגיטימציה, שזה לא כזה מעניין אלא במובן של ריפוי) למנעד גדול ורחב משאני יכולה להעלות בדעתי.

ושבכל פעם שהייתי בכאב ולא הרחקתי, שמישהו אחר היה בכאב ויכולתי לחבק – התחולל ריפוי.
התחולל הנס הזה של האהבה.

תודה.

תרנגולות

מודעות פרסומת

Read Full Post »

אלוהי התפקוד
אתה כבר לא האלוהים שלי יותר.
אני מפטרת אותך ומתפטרת בעצמי.
אני לא מסכימה יותר לתפלות. לא מסכימה לסתמיות. לא מסכימה להתנהלות כזאת שבתוכה אני נעלמת. לא מסכימה יותר לעשות עכשיו בשביל שאולי אחר כך משהו. אני מתביישת להתעורר בבוקר ולעטות על עצמי את המבט הדואג הזה, את כובד הראש, להתעורר בבוקר – ועוד לפני שהרגשתי את עצמי, לפני שנשמתי נשימה אחת מודעת – כבר לדעת מה צריך ומתי ואיך ומה קודם ומה אחר כך.
לא מסכימה יותר "להספיק". לא מסכימה יותר להלחץ ולהלחיץ. להגיע בזמן, למהר, לחזור בזמן. להיות הגנרל הזה שרואה את "התמונה הגדולה" שמשאיר רגע את זאת בחוג ונוסע מהר להספיק לקחת את זאת מהחברה ואז להספיק רגע לשים לב לזאת לפני שאני הולכת (בנחת, בנחת…) לשים לב לעוד אנשים. לא מסכימה יותר לשים את ליבי בצד שיחכה לו להזדמנות טובה.

אלוהי התפקוד
תשמע – אתה אולי התרגלת כבר. התרגלת טוב טוב. זה לא סתם מהילדות שהשתכנת בתאים שלי. אתה בגנים הנשמתיים שלי עוד מאז שסבתא יפה התעטפה בהרבה הרבה שכבות, מעיל על מעיל על מעיל על מעיל וברחה דרך פתח קטן של ביוב מסריח אל היערות. אתה ואני – למדנו ממש טוב שכל עוד אנחנו בקשר – אפילו חלקי גופות שרועים בשלג קטנים עלינו. עשינו את העסקה הזאת – אני אאמין בך ואתה תצליח למנוע ממני כאבים, תצליח להכהות את חלקי הנפש הדואבים והכל כך רגישים שאפילו לדרוך על נמלה מזעזע אותם עד העצם. אז דם בשלג ותולעים בעור הרגליים מתחת למגפיים שלא הסירו כמה חודשים ביער – על אחת כמה וכמה… ככה התפתיתי לעסקאות בשטח. ובהסכם עודפים (כי כוחות החיים שלי היו מוגבלים בזמנים ההם) הסכמתי להכתיר אותך.

אבל תשמע אלוהי התפקוד היקר.
תקשיב טוב טוב. אני כבר לא רוצה ואולי אפילו מעיזה לחשוב שלא צריכה אותך יותר. אני לא מסכימה יותר להעדר הקדושה בחיי. אני לא מסכימה יותר לבגידה הזאת. היא מידי שורפת.
אתה יודע, אני ואלוהים חברים. יש לנו דיבור. אתה יודע, יש ניסים ומכשפוטובות, ובאבא יאגה היתה סתם זקנה יהודיה שנדחפה לשולי הכפר, בשלג, ביער, על ידי גברים טיפשים שעבדו בשירותך. אתה יודע, הגבולות ששמתי בעצתך להגן על ליבי – מגבילים את החופש המוחלט של נשמתי. את החופש המוחלט של מי שהיא אני.

ואני רואה אותך יושב במרום הכסא ומצחקק לעצמך (ולי) ואומר – היא עוד תחזור. היא עוד תשוב. היא תשכח. היא שרופה כבר. היא שלי. היא בחרה בחיים שלא מאפשרים לה אחרת – זוגיות, אמהות, חיים בחומר, בית, אוכל, אנשים, פרנסה. היא בחרה בגוף והיא שבוייה.

אז זהו, שלא. הכסא שלך ברגעים אלו ממש הופך לכסא מפלט ואני משגרת אותך בטיסת אל-חזור ישר למקום בו נולדת. לפולין. ליערות. לשלג.

וילדה קטנה (רגלי גפרור, תלתלים שחורים, מבט זקן עד האינסוף, לב תמים, חתך עמוק מעל העין) יכולה לקחת ביס מהפרוסה. ללעוס. לבלוע. ולשבוע.

שלג

Read Full Post »

כשענבר ואני ישבנו בסלון ביתי, לפני קצת יותר מחודש, והיא אמרה – לכי על זה! לא האמנתי. באמת חשבתי שזה יהיה מין נסיון כזה, שאני אבקש והכי הרבה…. אקבל. והנה עכשיו יום אחרון לקמפיין הזה. שהוא מבורך ומלא בתמיכה ואהבה והתפעלות. וזה… הצליח!. מנסה לרשום את ההצלחה הזאת על לוח ליבי ולא לדפדף אותה הלאה (כפי שאני נוהגת לעשות להצלחות, בנותי החורגות).

אז היום זה היום האחרון לקמפיין. ומחר הוא נסגר.
ולכבודו שיחררנו שיר נוסף שכתבה סיגול אור אחות ליבי ולהלחין שי אור אהובי.

אתמול ערכתי את המצגת הזאת והשתמשתי בצילומים שעשיתי בזמן שהילדים הצטלמו לקליפ שמכין עמית פישר לשיר אחר בכלל (יש לי אותי) מתוך הדיסק. את הילדים הוא גוזר מהירוק ומדביק אותם באנימציה על ציורים מרגשים מאד. כשייצא אשתף אתכן.
הילדים האלה, שהם מהבית העגול, כל כך מרגשים. במשך שעות רבות היו סגורים בקומה 3 בתל אביב. לא כולם חברים אחד של השני בכלל… וכל כך הרבה סבלנות וריכוז ויצירתיות וסבלנות וסבלנות ורוח טובה של נדיבות ושל עניין. תראו אותם כאן.

ואם עוד לא נכנסתן לקמפיין ורוצות עוד היום. אז הנה שוב הקישור
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=581

חג של ניסים.
של הפיכת אין ליש.
של חיבוק והכלת החושך
ובמיוחד של הסכמה להיות אור.
חג שמח!

תודה רבה ממש מאד ובמיוחד!

Read Full Post »

אפשר

בנגיעת אהבה

חד פעמית

להסיט

מהלך שלם

של חיים

*

אפשר

לוותר על הרווח

מגרעין לשוליים

למלא

עד הסוף

בכל טוב

*

אפשר

לבוא עד הסוף

להיות אחת

בפריחה ובמחנק

בחושך ובאור

לתמיד

Read Full Post »

אף פעם לא התרשמתי מהגודל של הגוף
אף פעם לא הצלחתי לקלוט את זה שהיא קטנה ואני גדולה
תמיד תמיד ראיתי את הגודל של הנשמה שלה
ותמיד הרגשתי שזה שהגוף שלי גדול יותר – לא אומר כלום

זה לא השתנה מהרגע שהיא נולדה, לפני 16 שנה, בדיוק היום
ונראה לי שזה כבר לא ישתנה…

קרה לי נס.
הוא אמנם קרה לפני 16 שנה, אבל עד היום אני מודה
מודה לאל ולאלה ולכוחה הגדול של האהבה והאמונה
מכל ליבי.

מזל טוב.

Read Full Post »

מאת: הד

אני מצחצחת שיניים ומסתכלת במראה.
אני רואה את צבעי השכבות של החולצות שאני לובשת, נפגשים בעצמות הבריח שלי. אפור, על תכלת, על ירוק כהה, על צבע גוף, שכבות, גלים. אני חושבת, ואו זה ניראה ממש יפה.

ואז אני קולטת מה חשבתי, אני חשבתי שמה שאני לובשת ניראה יפה עלי.
אני הסתכלתי במראה ואהבתי איך שחלק בי ניראה בה, ואם חלק אז למה לא הכל?
ואם איך שאני נראית אז למה לא גם פשוט אני? ואם אני יפה, אז אני גם חכמה, ואם אני חכמה אז אני גם יודעת ואם אני יודעת אני גם מרגישה ואם כל אלה אני חופשיה, אני חופשיה בעולם הזה. מגיע לי להיות חלק מהעולם הזה, חלק מהזמן הזה, העולם הזה שייך לי ואני שייכת אליו.
הם לא יכולים לקחת את זה, הם לא יכולים, הם לא יכולים, הם לא יכולים, הם לא יכולים.

הם לא יכולים לקחת את עצמי מעצמי.

זה יחזור באמת, בלי מאמץ.
אני אקום בבוקר והעולם יהיה שלי.
אני אקום בבוקר אצא לרחוב ואוכל ללכת לאן שאני רוצה, לרוץ לאן שאני רוצה, לרקוד לאן שאני רוצה, לנסוע לאן שאני רוצה, לטוס לאן שאני רוצה. אני אקום בבוקר וזה לא ישנה את מי אני מכירה, כי אני אוכל להכיר את כולם. אני אקום בבוקר וזה לא ישנה מה אני יודעת או מה כבר עשיתי או איפה כבר הספקתי להיות כי אני יכולה לעשות הכל ולהגיע לכל מקום על פני הכוכב הזה.

אני אקום בבוקר והזריחה תהיה שלי, אני אהיה הזריחה. אני אהיה המרחבים, אני אהיה הים, אני אהיה השמיים, אני אהיה השדות, אני אהיה העצים, אני אהיה העולם והעולם יהיה אני. זה לא יוכל להיקטע, להיגמר להילקח. אני לא אהיה כלואה בתוך היופי, בתוך החיים, אני אהיה החיים, אני אחיה את החיים. זה עוד לא ממש כאן, זה רק רמז לתחושה, אבל אני יודעת שזה יגיע.

אני יודעת שהם לא יכולים לקחת לי את זה,
הם לא יכולים לקחת לי את עצמי,
הם לא יכולים לקחת ממני את החופש.
החופש הזה הוא שלי, אני יוצרת אותו ואני חיה אותו ואני אחיה אותו, אף אחד לא ייקח לי אותו.
הם לא יכולים לקחת לי את האהבה לעצמי. האהבה שלי תגרש את הפגיעה, תירק לה בפרצוף, תגיד לה שכוח זה לא צדק, שמגיע לי עדינות ולא אלימות, שאבנים לא שוברות את הנפש ושגם השבר בגולגולת עוד יתאחה, שבסוף גם לא ירגישו את התפרים. ככה היא תגיד לה. את הפסדת בגדול. אני חיה, חיה, חיה. א
תם לא יכולים לקחת לי את החיים, בני זונות, אתם לא יכולים.

אני אמרתי כל כך הרבה, "הם לקחו לי", "הם הרסו לי", "איבדתי", "אני כבר לא אוהבת את עצמי כמו פעם", "מרגישה פחות ראויה לאהבה", "מרגישה לא שלמה", "מרגישה מפורקת", "מרגישה מנותקת", "מרגישה חלולה", "הנפש שלי לא במקום", "לא מכירה את עצמי", "לא יודעת מי אני".
אבל הם לא יכולים לעשות לי את זה, זה עוד לא כאן אבל זה יחזור, אני חותמת על זה, מוכנה להתערב על כל דבר, זה יחזור, בטוח.

זה זמני, זה נעלם רק כדי לשמור עלי, כשאני אהיה מספיק חזקה לקבל את הנפש שלי בשלמותה אלי, היא תחזור ישר, יפה מתמיד.

אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי תראי מה אמרת, שימי לב מה חשבת, חשבת שאת יפה, תזכרי את זה, תזכרי את זה. את כל הזמן זוכרת מה לקחו לך, כל הזמן מדגישה שלקחו לך, תראי איך זה חזר, זה לא נישאר, זה חזר אליך, זה יחזור אליך, זה חוזר אליך.

הם לא יכולים.
את לא סתם אמרת לעצמך שם שאת חזקה, זה נכון. לא חוזק של נוקשות, חוזק של גמישות. חוזק של לחיות על אמת.
אני עוד אחיה על אמת.
אני עוד אבכה על אמת, אני עוד אכעס על אמת, אני עוד אצרח על אמת, אני עוד ארוץ על אמת, אני עוד ארקוד על אמת, אני עוד אקפוץ ואתנדנד, אני עוד אשיר, אני עוד אצחק- לא צחוק של אחרי הזעזוע מוח כזה שקשה לשלוט בו- צחוק על אמת, אני עוד אוהב, אני עוד אלך לאיבוד, אני עוד אמצא, אני עוד איעלב, אני עוד אופתע, אני עוד אתאבל, אני עוד אסתפר, אני עוד אפול, אני עוד אפחד, אני עוד אבהל, אני עוד אתרגש, אני עוד אצייר, אני עוד אוכל שוקולד, אני עוד אטפס, אני עוד אשחה, אני עוד אצלול, אני עוד אקפא מקור ואמות מחום, אני עוד אחלה, אני עוד אבריא, אני עוד אסובב את הראש מצד לצד ממש מהר, אני עוד אתחבא, אני עוד אעז.

אני עוד אעז לחיות,
להרגיש את הכל, להיות, אני עוד מעט כבר לא אפחד להישבר, כבר לא אפחד ממכות וכאב כי אני אדע שהגוף שלי חזק, כבר לא אפחד מקושי כי אני אדע שזה רק חלק, כבר לא אפחד לפגוש כי אני אדע שכדאי לי, שכדאי להם, אני אוכל וארצה להיות חלק מהכול, אני לא אפחד שזה ישבור אותי.

אני עוד לא שם, אבל אני בדרך. זה עוד לא כאן אבל זה יגיע.

אני כבר מרגישה את זה, כבר נזכרת לרגע בתחושה של חופש, חופש ואמונה בעצמי בתוך החופש הזה.


רשומה של הד "אומקוששט" מאוקטובר 2011

Read Full Post »

מאת: קרן eri

את לא יוצאת לי מהראש
את לא יוצאת לי מהלב
את לא יוצאת לי מהעורקים
כל היום אני חושבת אותך אותך אותך
כואב כואב כואב כואב
כול היום יש לחש שהולך איתי
והוא אומר לא יתכן!

הגידים מתוחים, הכול פועם,
האגרופים קפוצים
אני רוצה לצעוק לך
רוצי…..
תברחי…

שאני לא מרשה את זה.
אני לא מרשה.
לא מרשה שילחצו עלייך יותר.
אפילו לא קצת לא מרשה שיעמיסו
שיגזלו, שישדדו, שירמסו את כבודך

לא מסכימה לכיפוף הקטן הזה
שגוזל ממך את זקיפות קומתך
שהרי את מגדלאור
ומגדל שלם של אור, שמראה את הדרך
לא יכול להיות שפוף לא יכוך להתכווץ ולו במעט

דעי-
אני מכאן רואה כל הזמן
רואה מה באמת
מה מגיע לך:
שטיח אדום….
תשואות סוערות
עונג צרוף
נקיון עדין
וצח….
זאת רק ההתחלה האמיני לי….
ורק אך ורק כך.

ואני רואה איך בכול אחת ואחת ואחת
יש את הכיפוף הקטן והמוכה הזה… שמסכים
שמסכים לשרת, שמסכים לתת על חשבון עצמה,
שמסכים לפשרה… לתפל שבאהבה קפואה
אני רואה

ואפילו נגיד אם אני יכולה לחיות עם זה,
בדרך זו או אחרת עם כול אחת ואחת
שתדעי שאיתך לא! את לא!

לא באת לכאן בשביל זה
בת מלכים
נסיכת הנסיכות
פרח….

את גדולת נפש פי כמה מכול
מכול מכול האנשים
זכה וטהורה את

קומי
תרימי את הראש שלך…. היישירי מבט
ותעשי שלא עוד.

ממני

Read Full Post »

Older Posts »