Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘משפחה’

אפשר

בנגיעת אהבה

חד פעמית

להסיט

מהלך שלם

של חיים

*

אפשר

לוותר על הרווח

מגרעין לשוליים

למלא

עד הסוף

בכל טוב

*

אפשר

לבוא עד הסוף

להיות אחת

בפריחה ובמחנק

בחושך ובאור

לתמיד

Read Full Post »

על חופש וגבולות

מאת: קרן בר

סעו אל מחוץ לארצכם, טיילו בטבע, צאו לקניות בסופר עמדו בתור לקופה…
הביטו סביבכם וראו: אנשים.
סעו באוטובוס, לכו לסיבוב קצר בשיכון, לקניון, לבית קפה…
הפעילו את המחשב, גלשו ברשת: צפייה ישירה, הורדה ישירה, רשת חברתית, יו טיוב, מזג אויר, פורנו…שיזפו עיניכם.
צפו במהדורת חדשות אחת, בתוכנית "ריאליטי" אחת. הביטו אל הכוכבים.
צאו אל השדה. טפסו על הר. שבו על ספסל סמוך לבית הספר התיכון בזמן שתלמידי התיכון יוצאים ממנו וחוזרים לבתיהם, האזינו…
לקונצרט, למופע רוק, לים, הביטו בפניהם של אורנגאוטנים אשר בכלוב בגן החיות….
בקרו בכפר ערבי, בכפר דרוזי, בכיכר המדינה, ברפת…

שורו הביטו וראו: החיים.

מתישהו בחרנו לקחת אצבע ולסמן מעגל. לגזור מתוך הרצף האין סופי תחום. מרחב בתוכו אנו נעים, מרצון או אילוץ, מרחיבים, מצמצמים, בוררים מה להכניס ומה להוציא. יצרנו את עולמנו ואליו, מדעת או שלא מדעת בחרנו להביא את ילדינו. הזמנו אותם להצטרף אלינו כאן, לשהות עמדנו בעולם הזה הכולל, למשל, בין היתר, את גורדי השחקים, המכולת, בוב ספוג, תוכנית הגרעין האירנית ומה לא.

יכול להיות שהקדשנו לכך מחשבה, יתכן שנתנו דעתנו על נושאים כמו כאבי שניים או גלי צונאמי ורעידות אדמה. יכול להיות שמתוך כך עמדנו מבעוד מועד על מורכבות העניין, אך אפילו אם לא הבאנו בחשבון את כל אלו, יש להניח, שהעלנו בדעתנו שמפעם לפעם יקשו החיים על ילדינו והם מן הסתם יפגשו בביקורם כאן גם –   כעס, אכזבה, צער, כאב ואבדן שהם חלק בלתי נמנע מהסידור הכללי.

אף שלא היו בידינו כל התשובות בכל זאת, העזנו להזמינם.

לרגע אחד שרתה עלינו אופטימיות מספקת והיינו בטוחים דיינו ומבטיחים מספיק בליבנו כדי להביאם לכאן. והם באמת באו.

מאחר ונענו להזמנתנו, נראה שכעת אין לנו בררה אלא לנסות ולהכניסם בסוד העניינים, הם סומכים עלינו שלא לחינם הזמנו אותם. עלינו ללמדם, להכינם, לתת בידם כלים, אולי גם כמה תשובות טובות. לתת להם אפשרות לחיות בבטחה, בשמחה, באהבה …

אופס, מה עשינו?!

בתור שולחי ההזמנות איך נעמוד עכשיו, ממש ברגע הזה, כשהילד שלנו זורק את עצמו על רצפת הקניון, או ברגע הבא שבו חברתו הטובה (נורית שמה) הולכת לה לשחק עם ילד אחר? איך נסביר פנינו לתייר, שעה שילד גדול ממנו מכה אותו?

כיצד נגיב כאשר יפתח את הדלתות הסודיות ויגלה מה אמא ואבא עושים בלילות?

מה נגיד לו כאשר ישבר ליבו מפרידת הוריו? כיצד עלינו להשיב כשישאל, למשל, מי הוא נשיא המדינה ומה קרה לקודמו בתפקיד?

שנים ארוכות אני מלווה הורים וילדים, מתבוננת מקרוב על מעשה גידולם של ילדים מגיל ינקות עד גיל ההתבגרות. מחפשת להבין, לפענח את התעלומה הנקראת הורות.

מה מבטיח אושרם של ילדים? או את היותם בני אדם מוצלחים, טובים, מוסריים.

לאורך השנים הבחנתי בכך שאחת מדרכי המוצא המקובלות שאימצו רבים מההורים היא פשוט לנסות ולהמציא עבור הילדים ובמיוחד הצעירים שבהם, עולם אחר. קצת נקי יותר, חדש יותר, טוב יותר.

תארו לעצמכם אורח אותו הזמנו לבקר בביתנו.

לכבוד בואו סידרנו, עיצבנו, ניקינו, מירקנו וצחצחנו… חדר אחד.

דמיינו שאנחנו משכנים אותו בתוך אותו חדר אחד מאורגן תוך שאנו מונעים ממנו לצאת אל שאר חדרי הדירה – שם הבלגאן חוגג, שם הכאוס בלתי מקבל על הדעת. משום שהאורח שלנו איננו טיפש מוחלט, עד מהרה הוא מבין שמשהו מעניין מתרחש מעבר לדלת. באינסטינקטים בריאים הוא קורא את המצב ויודע שיש אי שם…

מאותו רגע הוא חותר בכל מעודו לפגוש את מה שממתין לו מעבר לדלת הנעולה ושואף לפרוץ החוצה. עולה בדעתי תמונתו של אותו ילד עז רוח שעדיין לא ויתר, ילד שנמשך לקצוות, עסוק בניסיונות לפרוץ את הגבולות, הוא משוטט בשוליים, בודק ומחפש אחר פתחי מילוט. הוא אינו יכול סתם כך להתרווח ולהנות (הוריו כמובן מתוסכלים בהתאם – "נתנו לו הכול"…) בהמשך לכך עולה גם תמונתה של הילדה המרצה, מהנהנת בראשה ונוהה באופן אוטומטי אחר כל ילדה או ילד שנדמה לה שיש בידם את המפתחות לדלת הנעולה. היא מושפעת בקלות, מחקה את התנהגותם של מי שנדמים לה כיודעי דבר. בו זמנית היא מרוגשת ומבוהלת ממה שדמיונה מצייר לה כאשר היא מהרהרת בכל אשר נמצא מעבר לדלת, מודעת לידע החסר שלה היא עסוקה בניסיונות לפצות על החוסר על ידי ריצוי.

אלו רק שתיים מהאסטרטגיות הננקטות על ידי ילדים שמבלים את ימיהם בתוך חדרים מאורגנים להפליא.

הורים שמנסים לגונן על ילדיהם מפני העולם הגדול שבחוץ מציבים סביבם מסננות גדולות וצפופות חורים באמצעותם הם מנפים החוצה את כל מה שיכול לחבל בתוכניתם ליצירת עולם שכולו טוב…. (לא לחינם שמור הביטוי "עולם שכולו טוב" לחיים שאחרי החיים.)

לאורך השנים ראיתי שדים רבים נשארים מחוץ למסננת, מקמח לבן ועד טלביזיה.

עומדים מן העבר השני, מציצים דרך החורים בשורה ארוכה עם נזלת ירוקה: מכשפות, מיניות, שוקולד…. עוד ועוד. כל השדים והרוחות מצפים נכלמים לשעת כושר בה יכלו להגיח לתוך עולמו השמור והמוגן של הילד, או, רחמנא, לתוך מערכת העיכול שלו…

אף לא אחד מהם מפספס הזדמנות. העולם הישן והקצת פחות טוב תמיד מוצא את דרכו, מחכה לתורו ובסופו של דבר מצליח לעבור את המסננת, גם הצפופה ביותר.

הפלא הוא שילדים, אפילו המגוננים ביותר, עומדים במפגש איתו איתנים בהרבה מאשר הוריהם. הסיבה לכך היא פשוטה: ילדים נועדו לחיות את החיים, הם  בנויים לכך.

חוסנם רב מפגיעותם. מה טוב שכך.

מתברר שהזמנו הנה את מי שמסוגלים לבוא. נראה שהם מוכנים למסע. כנראה קראו את האותיות הקטנות בהזמנה והבינו שמדובר בטיול למיטיבי לכת, לאלו  שיכולים לתנאים הבלתי מתקבלים על הדעת של עולמנו.

ממש כמונו, הם מסוגלים ויכולים לעבור את כל שעליהם לעבור בגבורה אנושית, זו שניתנה להם מעצם אנושיותם.

אני יושבת בחצר הבית העגול, הבית שבנינו סיגול, אני ושותפים נאמנים.

זהו מקום של חיים, בחרנו לתת לילדים שבו חווית חיים משוחררת.

ניסינו לצמצם עד כמה שאפשר את מספר הנתיבים המוכתבים מראש.

במובן זה, יצרנו מרחב פתוח, שבו נעים הילדים בחופשיות: בוחרים את פעולותיהם, מנהלים את יומם ואת ענייניהם בכוחות עצמם.

כל חומר שמגיע אלינו לתוך הבית, הוא עניין למפגש, חקירה ולמידה, ובכלל זה גם קללות למשל, משברים חברתיים, ילדים הקרויים חריגים, אלימות, כאב – חיים.

עניינינו העיקרי הוא לחיות יחד, ערים.המפגש איתנו, המבוגרים, הוא חי. הם פוגשים אותנו אנושיים, חזקים, לעיתים מבולבלים, חלשים, מבואסים, לא מאוד נאורים והרבה מאוד טועים.

אני מביטה בהם משחקים. הרבה מהזמן הם עסוקים בבדיקה: מי חזק ומי חלש, אצל מי יש הכי הרבה כוח, מי מוביל אותנו כאן במשחק?

הם מלמדים את עצמם לחיות יחד בתוך חברת אנשים.

במסגרת חקירתם המעמיקה הם פוגעים ונפגעים…לעיתים אוחז בהם כעס או צער רב

על דבר מה שהוא יקר להם ואבד או נלקח מהם.

אני יושבת בחצר מביטה בהם ורואה שלכל אחד ואחד מהם מניע עמוק לפעולתו.

הילד אשר משתלב חברתית והוא מוקף ידידים, כמו זה הבודד היושב לבדו, מתבונן בשקט במשחקם של האחרים. ככל שאני מביטה בהם יותר, כך אני מרגישה  עד כמה הם חזקים. אני רואה איך הם נעים ממצב למצב בגמישות מופלאה, שוב ושוב מתוך נחישות להצליח. הם חיים. הם בחיים. ומשום שהם מותאמים גמרי לעניין זה של החיים, כאשר מתאפשר להם הם יוצרים את עולמם בגאוניות בוהקת.

במה הם משחקים? הם משחקים במשפחה, הם משחקים במלחמה, הם מבשלים ורוקחים, הם משחקים במיתולוגיות של נסיכות, אבירים ודרקונים…

הם מתרגלים ניצחון ותבוסה, כישלון והצלחה, במשחקיהם הם מתחתנים, מתים ומולידים… לא צלצלנו בפעמון, לא הזמנו אותם לשיעור, לא פתחנו חוג, מעצמם ומתוכם הם עסוקים בלמידה הזאת, מבחינתם החיים כבר קורים והילדות אינה חזרה גנראלית אלא הדבר האמיתי.

אני מתבוננת בילדים בני השמונה והתשע…. נושא המיניות מתעורר בהם במשנה תוקף, הם צוחקים והם נגעלים והם נמשכים. בזמן שהוריהם נבהלים ונחרדים הם כבר עושים את דרכם להיות אנשים בוגרים, (שבין היתר מקיימים מפעם לפעם יחסי מין, מולידים, הורים לתינוקות). ברור שעליהם להבין את העניין בהקדם מובן שלשם כך עליהם לחקור אותו. ומהיכן ישיגו ידע?

על פי רוב רצונם של המבוגרים סביבם הוא להימנע מהנושא, להסתיר את תשוקתם ולשמרה מחוץ לתווך ראייתם באזורי הכאוס שמחוץ למרחב המוגן.

אז מתי נכון לתת להם לצאת מן המרחב המוגן אל העולם הגדול שבחוץ? לפי מה נקבע את העיתוי? איך נדע שהם בשלים לכך?

הזמן שבו מתעוררת בהם סקרנות ביחס לנושא הוא אות לעיתוי מדויק ביותר לחשיפתו בפניהם, בגלוי על כל מורכבותו, תוך תשומת לב מרובה למידת יכולתם להבין להכיל ולעכל אותו. כמו הנבט שנובט ועם הגחתו אל העולם הוא מחכה ומצפה להיות מושקה ומוזן, כך גם סקרנותם.

מה הטעם לנסות ולמנוע את הבלתי נמנע, מה הטעם לעקב בעדם מלפגוש את כל העולם כולו, על כל צבעיו? מה יכין אותם טוב יותר לחייהם מאשר החיים עצמם?

כיצד יכלו להתחזק ולבנות מערכות טובות, יציבות וחזקות אם נמנע מהם את תרגול השרירים המתבקש והנדרש כדי לצלוח את החיים האלו שכאן על פני האדמה?

כשאני מסתכלת לאחור ובוחנת את ילדותי שלי, אני יודעת שכל עיקום, כל כיפוף, כל שריטה, חבלה ומכה, כל פגע שבא אל פתחי, יצרו את האדם המבוגר שאני.

כשם שאני מצטערת על כך שנפגעתי, כשם שאני כואבת את מה שעדיין זקוק לריפוי, כך אני גאה במה שניטע בי אי אז בילדות וצמח להיות למי שהנני בבגרותי. מתוך כך אני מבינה שמלאכת גידול ילדים, מרגע הבאתם לעולם ועד הרגע בו יהפכו לעצמאיים, אינה עוסקת במניעה כי אם להפך. מלאכה זו דורשת מאיתנו לעמוד מאחורי ההזמנה ששלחנו. תוך שאנו נותנים אמון בכוחם של ילדנו לנוע כאן, בתוך המציאות, תפקידנו הוא לעזור להם, לפתוח יחד איתם כל דלת ודלת שמאפשרת מפגש פנים אל פנים עם העולם, תוך שאנחנו מחזיקים ידיים, תוך שאנחנו לומדים יחד איתם, מגלים את מה שרוצה להתגלות ובשעת הצורך מחבקים חזק חזק חזק.

לאחרונה נשאלנו שאלה: האם הפנטזיה שלנו לגבי הבית היא העגול היא שכל הילדים יהיו מאושרים כל הזמן? האם זה מה שאנחנו מנסות ליצור בבית העגול?

תשובתי הייתה שהפנטזיה שלנו היא שתמיד, בכל מצב ובכל רגע, עם כל אחד ואחד מהילדים, נוכל להיות בתקשורת פתוחה, עמוקה ואמיתית.

שגם בכאב הגדול ביותר, בקושי, בבושה, באשמה, בפחד, בסקרנות, בכעס, בייאוש, בעקשנות ובשנאה הגדולה ביותר, נוכל לדבר, לראות זה את זה, להישאר ביחד.

זהו החלום שלנו, ההולך והופך יותר ויותר מרגע לרגע לממשות.

קרן

Read Full Post »

Read Full Post »

מאת: שרי בזיני אסודי

כששאלתי אותו: אבא, מה היית עושה למי
שעשה לי את מה שאתה עשית?
הוא ענה, בלי להסס: הייתי רוצח אותו.
והמילה רוצח ניתזה מפיו החוצה מודגשת בכעס.
אז למה שלא תרצח את עצמך?

שקט השתרר בינינו.
הוא בטלפון ציבורי בתא מעצר.
אני במטבח רועדת על שסופסוף ביטאתי במילים
ברורות את משאלתי משנים רבות.
יודעת שיש מרחק בטחון גיאוגרפי בינינו,
ועדיין, לא שולטת בסיגריה שמרקדת
ללא שליטה בין אצבעותיי.

תמות. תמות. זו הדרך היחידה לגאול את
כולנו מהאפל הזה.
רק כשלא תהיה פה נוכל להוציא את השדים,
להניח אותם על השולחן
להסתכל להם בעיניים ולראות שאנחנו
יותר חזקים מהם.
שיש משהו חזק בנו, הילדים שבחרו להיוולד לך
שלא ניתן למחיקה. גם אם היא שיטתית.
כל עוד אתה פה זה לא אפשרי.

כזה היית. מואר ואפל בו זמנית.
אוי ואבוי למי שירע לנו ובאותה נשימה
כאפה שיורדת ללא התראה ממך
גיחות למיטת הבנות תחת מסווה החשיכה.
רק על הפסים, רק על הפסים…

אז לא רצחת את עצמך, בערבית קוראים לזה חאוויף
בחרת בדרך קצת יותר ארוכה, יום אחד נפלת ומתת.
פשוט ככה. בלי סימנים מוקדמים.
רגע אחד היית וברגע הבא כבר לא.

איש צעיר שאוכל כל בקר פרוסת לחם שיפון עבה
עם שיני שום טרי ושמן זית.
סגולה לחיים ארוכים.

רוב חיי חמלתי עליך.
מגיל חמש בערך…
מתישהו כעסתי על עצמי שמרחמת עליך.
שהרי בקרב של חיי אתה האויב,
ואם מרחמים על האויב משהו לא תקין פה.

אלא שמשהו היה באמת לא תקין ועם זאת
התקין ביותר בנמצא.
ואסביר, בסופו של תהליך כל שנותר
הוא באמת לחמול על האויב.
בסופו של תהליך.

על מנת להנגיש חמלה יש קודם לעבד
כעס, כאב, ועוד מגוון רגשות
שעליהם דילגתי ביהירות או תמימות נשמתית .
אני? אני גדולה מהכאב
אני? אני בוחרת לחמול
כאב זה לחלשים, כעס לממורמרים
הניפו דגל השמחה והטרללה
יש לי מסיכה של מצחיקה
ולאירועים מיוחדים מסיכה של חזקה.
וככה עברתי דרך, מסע מהסוף להתחלה.

אישה בת ארבעים שלומדת עדיין להגיד אותה
לומדת לתת מקום ותוקף לרגשותיה
אישה שמחה שהילד שלה כועס עליה ומביע
את זה זה אומר שיש לו מקום.
הוא מספיק בטוח במקומו עד שיכול לכעוס
עצמו לדעת ואני אהיה שם.
הכעס הוא נחלת הכלל ואין רק
לאחד הזכות להשתמש בו.

טרור.
אמרה אותה אחת וצדקה, אבא שלכם, איך אומר זאת?
היה יחידת טרור של איש אחד.

ילדים שגדלו לבטל את תחושותיהם
והתניות… התניות… התניות ללגיטימיות הרגש.
אתה כועס – משמע אני צריך להעלם,
להאלם, להצטמצם.
אתה שמח – יש לי זכות להיות, משמע אני קיים.
אתה שמח ופתאום כועס- אממממ… אופס…
מה צריכה לעשות עכשיו…
במקום ממנו באתי לא נתנו לי ספר
הוראות הפעלה לדבר הזה.
צריכה לכתוב אותו בעצמי.
אין פה קיבינימאט מבוגר אחראי אחד לשאול אותו.
אני? כנראה שאני בתפקיד האחראי המבוגר.
אני אבא של עצמי ואני האמא של עצמי.

והניסיון להכפיף רצונך גם כשפיזית
אתה כבר לא כאן.
לכוד בין מימדים, מיאנת ללכת עד שיסולח לך.
מופיע לאנשים בחלום ומתחנן לסליחה.
נדרשתי לעוצמות חזקות של תוקף פעיל
להבהיר לך שעל זה אין לך שליטה.
כל אחד יבחר אם ובכלל בזמנו הוא.
האפשרויות שלך הסתיימו.
גיים אובר.
אתה מציק.
קרב עיניים ממוקד: תבין כבר.
תבין.
א ת ה מ ו כ ר ח ל ה ב י ן.
צרחתי מעמקי נשמה בשקט מוחלט .
הבין.
נכנע.
שחרר. שחרר אותנו כבר, אמרתי ברוך.
רואה את האור? הושט ידיים אליו.
הוא מוביל לגבוה יותר, שם תוכל להבין, להסיק
לתכנן את הפעם הבאה עם יותר הסתברויות להצלחה.
שם אולי תמצא מנוח לנפשך הבוערת
כאן כבר אין לך מה לעשות.
זיהה רוך כחולשה ושוב עלתה בו התנגדות להניח.
קרב ניטש. אור מול חושך.
שוב ממאן.
אין, אין, אתה לא יכול לי,
יוצאת ממני הערסית שגילתה את כוחה.
אוספת את כל שיודעת וכל שאני הנני וצדקת דרכי
ורותמת אותם לכח מניע ואסרטיבי,
המנוע של הטיל מתלהט וצובר תאוצה
אני דוחפת אותו מול פתח היציאה, ומשגרת…
יוסטון, האם שומע?

אחחחחחח…
סוף סוף שקט.
אפשר לנשום.
אני שמחה שאתה לא כאן.
אני מודה על שהיית.
תודה שדרך היותך מי שאתה יכולנו
להגדיר במדויק מה אנחנו לא רוצים להיות.
לא יכולה לזכור את הטוב שבך
כי משקל הרע גבר על הטוב.
מצטערת על כך, אך זה מה שיש כרגע.
אני מעריכה את פעולת הפינוי שלך מהמרחב.
אני יודעת שהיא נעשתה עבורנו.
לפנות לכל אחד מאיתנו זמן ריפוי.
אולי לא במודע, כבר אמרתי, חאוויף
אבל לפחות בבחירה הנשמתית שלך
הבנת שסיימת את תפקידך כאן.

בציון נכשל כמובן.

מקווה עבורך שתצליח יותר בפעמים הבאות
הייתי ערה לרצונך לעשות את הדבר הנכון
כמו גם לחוסר יכולתך לעשות אותו.
שימרת את מקום היתום בן השלוש
שהיית עד למותך.
כתירוץ לחסרונותיך וכאליבי
לאי לקיחת אחריות על חייך ומעשייך.
פ"נ סבא בן שלוש.

ולמרות שנוכחותך בחיי אתגרה אותי
והכריכה אותי לזכור מי אני באמת
עדיין, מקווה עבורי שאזכור לא לחתום
איתך מפגשים בגלגולים הבאים.
נדמה לי שסיימתי להתפתח דרך קושי.
לוקחת אחריות בכל רגע על חיי, מעשיי, מחשבותיי
חושפת רבדים של מופלאות בי שלא היו גלויים לעיניי.
בוחרת להתפתח ולגדול דרך תמיכה,
אתגר, אהבה ושמחה
בקלילות.

@ @ @

ומה את אומרת אחותי על זה שהקרב
התקיים כשאני מתקלחת?
אני שואלת ויודעת מה תהיה תשובתה הלקונית:
מציצן נשאר מציצן.
ושתינו מחייכות.
חיוך שהוא סוג של עצב והשלמה גם יחד.

@ @ @

ובשקט, בינינו, בלי שאף אחד שומע
אלחש לך שהצליח לך עם הילדים
ואדע שאתה שמח על כך, גאה ומחייך…
כי באמת רצית עבורנו רק טוב
ואף אנוש לא יבין זאת, זה לא נתפס
כמו שאמרתי, מואר ואפל דרים בכפיפה אחת

Read Full Post »

הגיע אתמול במייל המכתב הבא – (שיניתי את השמות כדי לא לחשוף את הילדה).

אורית ושי היקרים,

נתגלגל לידי המייל שלכם שמספר על איך נכתב השיר ואיך הופץ ואיך שרה אותו עכשיו גם בתכם, אלי.
אני לא יכול בינתיים לשמוע אותה ביו-טיוב, וגם לא להכנס לבלוג שבבניה, כי אני נמצא כרגע בהודו והאינטרנט כאן איטי מדי, אבל בעוד כחודשיים אני חוזר ואז אכנס לשם.

בינתיים, אני רוצה לספר סיפור קצר (בטח יש מאות כאלו) על מה השיר עשה בשבילנו:
לפני כמה שנים, כשהבת שלי ענבל היתה קצת יותר מבוגרת מאלי שלכם עכשיו, היתה לה תקופה קשה בביה"ס. היא לא היתה מספיק 'מקובלת', חשבה שהיא לא מספיק רזה, לא תמיד 'הלך' לה עם המורים, גם בבית לא היה קל (היינו לקראת פרידה) והיא לקחה את הכל די קשה וכבר חיפשנו עבורה סיוע מבחוץ.
ואז אח שלה, שיר, שהיה כתב של גלי צה"ל, שלח לה מהצבא במייל את השיר הזה. ענבל התלהבה והחלה לשיר אותו, בקולי קולות, פעם אחרי פעם, יום אחר יום. בהתחלה חשבתי שזה בגלל ששיר שלח אותו (ענבל משוגעת עליו) אבל אחרי ששמעתי את המילים, הבנתי שזה בדיוק מה שהיא היתה זקוקה לו והתחלתי לשיר אותו יחד איתה וכך נולד 'מוסד' חדש בבית: "בדיוק, בדיוק", מוסד שמתפקד איתנו במשפחה עד היום בשעות הצורך.
זהו. לא ביג דיל, אבל בשבילנו זה היה המון.

המון תודה לכם, ושאלה קטנה לסיום. איך אפשר לשמוע / לקרוא את 10 השירים הנוספים שכתבתם אז?

בברכה,

מיכאל.

כל כך מקובל בעולם שלנו שאוהבים מישהו באופן כללי. באופן עקרוני. כמו בסרטים שמישהו אומר למישהי "אבל אני אוהב אותך כל כך" רגע אחרי שהכה אותה או זלזל בה או סתם היה אטום אליה לגמרי.
כשילד מעיז להגיד לעצמו – בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב – הוא נזכר במשהו שהיה שלו ואבד לו. הוא מוציא את עצמו מהמוסכמה האיומה הזאת שאפשר לאהוב מישהו או להעריך מישהו באופן עקרוני.
כי העולם הוא מוזר, כל ההורים יגידו שהם אוהבים את הילד שלהם או הילדה שלהם. שהם גאים בה, שהוא הדבר הכי חשוב בחיים שלהם… אז איך זה שכמעט כל הילדים (בני 5 או בני 45) עסוקים רוב הזמן בלהשיג אהבה והערכה מההורים שלהם?
זה קורה בגלל שההורים "באופן עקרוני" אוהבים, וברגעים מסויימים (טכס סיום שנה, כשהילד מתנהג יפה, כשהוא ישן, כשהיא מסיימת קורס טייס) ממש גאים בהם. אבל רוב הזמן הם מחנכים אותם, מעצבים אותם, מראים להם מה אפשר לעשות ואיך כדאי להתנהג – בשביל לקבל את ההערכה והאהבה הנכספים…

ולא רק הורים – גם נשים "באופן כללי" מעריכות ואוהבות את בני הזוג שלהם ורוב הזמן מתלוננות עליהם.

ולא רק נשים – גם גברים "באופן עקרוני" אוהבים ומעריכים את נשותיהם ("אחרת למה התחתנתי איתה???") אבל רוב הזמן מראים להן מה חסר בהן ואיך כדאי להשתפר…

מעט מאד אנשים בכלל וילדים בפרט מרגישים שבדיוק בדיוק כמו שהם, עכשיו, ככה זה טוב.
ובגלל שזה כל כך מקובל, האהבה העקרונית הזאת, בגיל מוקדם מאד ילדים מבינים שכשאמא או אבא אומרים שאוהבים אותם – זה לא בדיוק בדיוק כמו שהם עכשיו אלא באופן עקרוני. הבעיה היא שפשוט אי אפשר להרגיש עקרון… ובטח שלא להשתמש בו כשקשה.

וזאת רק ההתחלה.
בעצם זה הרבה יותר גרוע – כי דווקא ברגעים שילדה או ילד הכי צריכים להרגיש אהובים ובעלי ערך – כשהם חלשים, מבולבלים, דחויים, נכשלים, תוקפניים, מיואשים, בודדים, עלובים כל כך – דווקא אז הם כמעט תמיד מקבלים הצעות איך להשתפר, דחיפה להתגבר, "ביקורת בונה" (איך ביקורת יכולה לבנות משהו????).
מה שהם לא מקבלים זה את התחושה שדווקא עכשיו, בדיוק בדיוק כמו שאת – ככה זה טוב. ואני אוהבת אותך ככה. ורוצה אותך איתי ככה. כמו שאתה. כמו שאת.
בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב – מזכיר את הסוג הנשכח הזה של אהבה.
מזכיר ש – לא "באופן עקרוני", לא דברים מסויימים בי לפעמים אהובים, אלא – בדיוק בדיוק כמו שאני עכשיו (עם החצ'קון על הלחי, אחרי שהכנסתי מכות לאח שלי, אחרי שפיטרו אותי מהסטרט-אפ שחלמתי עליו כל חיי, בזמן שאף אחד לא רוצה לבוא לסדנאות שלי, אף אחד לא רוצה לשחק איתי, עליתי עוד 5 ק"ג, אישתי בוגדת בי, אמא ואבא שלי נפרדו אתמול, איבדתי את כספי במניות בבורסה, הגבר שרציתי בכלל מעדיף גברים…) – ככה זה טוב. אני שלם. לא חסר בי דבר. מותר, כן, מותר לי אותי לאהוב!
וכל מי שחושב אחרת – חי בסרט….

Read Full Post »

מזל טוב עדיקי יקרה ואהובה כל כך
הנה עשית זאת!
באומץ
ובגבורה
ועם הרבה נשימה!
המון אהבה לך ולאודי ולתינוקי הענקי…
שרק ילך ויגדל ויתעצם ה – 3 האלה.
משפחה חדשה
תינוק חדש
אבא חדש
אמא חדשה
אהבה

מחכה בסבלנות לתמונה ולסיפור הלידה…

Read Full Post »

הרבה אני נתקלת לאחרונה בפנקסי חשבונות כאלה ואחרים…
המצב הזה שבו אני תולה את הרגשתי הטובה בחוץ, באחר, בנסיבות.
כל כך קשה לקחת אחריות על הרגשתי הטובה. כל כך מפחיד, כל כך מחייב.
ואיפה עובר הגבול הדק מאד בין ניתוק (אני כבר "אסתדר" עם עצמי ואבוא "מאורגנת" לקשר) לבין באמת לקיחת אחריות שכוללת תקשורת, שכוללת קירבה ושאין בה האשמה או שיפוט.

מלאכת מחשבת
רקמה עדינה
כל כך כל כך רגישה
כל חוט מוביל להרס או לבנייה…

ודוקא בסיפורי אהבה, אהבת אמת – שם זה הכי נפוץ.
כשלא מוותרים, כשלא מוותרים על עצמי, כשלא מוותרים על הקשר
כמו רדאר משוכלל – כל זיוף, כל פשרה, כל השתקה, כל עיגול פינה – זועק כאילו היה בגידה של ממש.

והקול הפרימיטיבי הזה שבפנים שאומר – זה בגללו. אם רק הוא היה…. (רגיש / מתחשב / מפרנס / מתייחס לילדים / מחזר / מתלהב / רואה את הייחוד שלי / מאפשר לי מרחב..) והרשימה אין סופית, מחקי את המיותר. ובחרי את מה שמרגיש לה כאילו הוא באמת אמת. ככה זה. עובדה.. (עלאק..).
וגם – זה בגללה. אם רק היא היתה… ( מעדיפה את הקירבה על התפקוד / נותנת לי מרחב / מעריכה אותי / נחמדה / מעדיפה אותי על פני הילדים / רואה אותי באמת…) אז – אז הכל היה טוב.

וברור שאנחנו ממרום מושבנו המואר והמודע, למודי ניסיון ופסיכולוגיה ומסעות כאלה ואחרים, ברור שאנחנו יודעות שהוא לא אשם. ברור שיודעות שאנחנו יוצרות את המציאות שלנו, שאי אפשר להגיד – בגללו.
שיש לי חלק, שיש לי אחריות, שזימנתי את זה בשביל ללמוד משהו, שזה מראה לחולשה שלי – רק מלכתוב את הרשימה הזאת כבר מתחילה הסחרחורת.
וכמה, כמה קשה להודות שהקול הזה קיים. שיש איזה אחת בפנים שנעמדת על האחוריות ואומרת בפה מלא – בגללו. אם רק הוא היה.. אם רק הוא לא היה…
וכמה, כמה קשה לתת משקל גדול יותר לטוב מאשר לצדק. במיוחד שהוא לצידנו (הצדק).

אז כמו בכל מחלה –
קודם כל להודות. קודם כל להסכים שיש אותה שם בפנים, את זאת שאומרת – בגללו. את זאת שרוצה שהוא.
היא לא נאורה, לא כל כך מקסימה, לא נדיבה, לא רוחנית, לא סקסית.
היא כן מאד מאד צודקת.
לא אחת שבא לך לרוץ ולחבק…

ואחרי שהודית. שראית אותה ערומה. שראית אותה במלוא צדקה על מגדל השן של בדידותה – תסכימי לראות כמה, כמה היא בעצם חלשה. כמה כח העמדת הפנים הזאת דורשת. תסכימי לראות איך היא בורחת מקירבה כמו מאש. תסכימי לראות את מה היא הקריבה שם, איזה מחיר עצום היא משלמת על להיות מלכת הצדק והמוסר. תראי איך במו ידיה היא מחרבת, הופכת את החיים לעול, את הילדים למועקה, את הטפל לעיקר, את אהובה לאוייבה. תראי אותה. כמה היא לבד. כמה היא צודקת. כמה היא מסכנה. כמה היא מבוצרת מאחורי חומות ה"צריך", ה"נכון". לבד.

ואז כמו בכל ריפוי –
תסכימי לה להיות כזאת. מתחשבנת. צודקת. "נכונה". ותכתבי אותה, ותבכי אותה ותצעקי אותה ותהיי היא. לגמרי. עד לקצה.

ואז כמו בכל קסם –
זוזי צעד אחד הצידה. קטנצ'יק.
את הצעד הזה זזים על ידי הזכרות. על ידי התבוננות.
תזכרי.
תזכרי בשביל מה בכלל כל זה
מה הסיבה, מה הטעם
בשביל מי…
ותראי.
תסתכלי עליו. באמת. לא על הפוזה, לא על העמדת הפנים. לא על זה שנטוש ומבוצר ומרוחק. על זה שפעם בחרת בו בגלל נשמתו. בגלל החיבור של נשמותיכם.
תסתכלי עליהם. על ילדיך. לא על אלה ששופכים ומרביצים ורבים והורסים ונושכים ומקללים. על אלה שאת אמא שלהם, שאת מכירה ויודעת וחייה את נשמותיהם, אלה שלא מאפשרים לך להיות יותר אף פעם לבד. שנאמנותם אליך בלתי נתפסת ובלתי אפשרית… לא על הגוף הקטן – על הנשמה, שהיא לא יותר גדולה משלך אבל גם לא יותר קטנה.

מלאכת מחשבת…

מוזמנות לקרוא גם ב – עד הסוף שמאלה

Read Full Post »

אני נדהמת בכל פעם מחדש לראות כמה הרבה אנרגיה ומאמצים מושקעים בלמנוע רגשות קשים. כאלה שקשה להכיל.
לפעמים נדמה לי שכל האמהות שסביבי, כולל אותי כמובן, עסוקות בכך כמעט בכל שעות המצאותן עם ילדיהם.
רק שלא יהיה כאב (פיסי או נפשי), רק שלא יהיה קונפליקט, רק שלא יריבו, רק שלא תרגיש… רק שלא תבכה, רק שלא ורק שלא ורק שלא… כל אחת בסגנונה. כל אחת לפי מה שמאיים עליה יותר.
על הסקלה הזאת של "למנוע את הצרות", של לא להתעמת עם כאב (בסוד אני מגלה שבדרך כלל שלנו יותר מאשר של ילדינו) אנחנו נעות. כל אחת לפי מה "שמקפיץ" אותה.
אבל אף אחת לא פתורה.
כולנו נגועות.

אולי את ממש "קולית" בכל מה שנוגע לבריאות ומחלות. ילדיך הולכים ערומים בימי חורף קר ואת  לוקחת אותם בקלות לבית שיש בו חולים. את באמת מאמינה שמי שצריך להדבק נדבק, ומי שלא – לא. מחלות שעברו ילדיך ושנראות לך ממש קלות, בעיני אחרות הן קשות והיה בהן סבל רב.

אולי את ממש "קולית" בכל מה שקשור בפציעות ותאונות. אין לך פחד כמעט בכלל גם כשילדיך מטפסים על מקומות מאד גבוהים או מנפנפים במקלות בוערים ומשחקים בסכינים חדות.

אולי את יכולה לשבת בנחת בזמן שילדיך בוכים מעלבון, ולא קמה אליהם עד שהם לא מגיעים אליך. 

אולי כשהילד שלך צועק אמא מרחוק – לא ניגשת אליו. גם אם נשמע שהצעקה מגיעה ממקום של חוסר אונים ופחד.

ואולי את אחת שאין לה שום בעיה שילדיה יאכלו רק חטיפים ושוקולד כל יום, כל היום. לא תצאי מגדררך כדי לספק להם מזון בריא. את  מאמינה באמת ובתמים שהם יודעים מה טוב להם ושהם מאזנים את עצמם באופן טבעי ומתוך הקשבה פנימית לסוגי המזונות ולכמויות.

ואולי כשאת שומעת את ילדיך רבים בחדר הסמוך, לא תתערבי מתוך אמונה שלמה שהם יכולים להסתדר בעצמם ושאף אחד לא יפגע, וגם אם כן – את סומכת שיתגבר.

אז איפה הגבול שלך?
מה מאיים עליך במיוחד?
מהם הרגשות או המצבים שתעשי הרבה בשביל למנוע אותם? (וגם כשאת לא עושה בפועל את מתכווצת ומופעלת מהם בתוכך).

כעס? תסכול? אומללות? מסכנות? כאב פיסי? עצבנות? רעב? בדידות? אלימות? חוסר צדק? פחד? שהילד שלך יפגע בילד אחר? שילד אחר יפגע בילד שלך?

ברור שכשאנחו במייטבינו אנחנו יכולות להכיל הרבה יותר בקלות רגשות ומצבים קשים.
ברור שככל שאנחנו פחות מונעות מהצורך להגן ולשלוט, מהצורך "שיהיה בסדר", ככל שאנחנו יותר מוכנות להמצא ופחות – לפתור, ככל שאנחנו פחות מפחדות (מקונפליקט, מכאב וכו') – כך יותר קל. פחות אנרגיה נשאבת וגם אם היה יום עמוס אנחנו לא גומרות אותו מוטשות.
ההתשה אינה נובעת מקושי. ההתשה אינה נובעת מכאב.
ההתשה נובעת מהמאמץ למנוע אותו.

כך לפחות אצלי.
ואצלך?

Read Full Post »

מזל טוב. ילדת.
אולי בלידה טבעית, אולי בניתוח קיסרי, אולי בבית או בבית חולים… אולי לידה ראשונה ואולי רביעית… לצד האושר הגדול בהבאתו של תינוק חדש למשפחה ולעולם – מתרחשים דברים נוספים. רובם תת קרקעיים, כאלה שלא מדברים עליהם… ואם כן אז בחדרי חדרים. בדרך כלל מתרחשות כמה שיחות במקביל. השיחה הפנימית, השיחה החיצונית, ולפעמים עוד שיחה שהיא עמוקה מכל, כזאת שלפעמים את לא מודה בה בינך לבינך…

בניסוי שערכו בצפרדעים, שמו צפרדע בתוך מים נעימים והחלו לחמם את המים לאט לאט. ההדרגתיות של החימום מנעה מהצפרדע להבחין בכך שהמים מתחממים, עד שמתה. ברור שאם היו מחממים את המים בבת אחת הצפרדע היתה פשוט קופצת משם…

תארי לך אדם אחרי ניתוח. נגיד ניתוח לב. מייד אחרי הוא נכנס לתקופת הבראה. דואגים לא להפריע לו, מוודאים שינוח, שיישן מספיק, שלא יתאמץ, שיאכל אוכל טוב ומזין, שלא לדבר על ללכת לעשות פיפי או להתרחץ… ברור שכל לידה מטלטלת. גם אם היתה לידה קלה. לידה היא מאורע דרמתי פיסית ונפשית. ברור גם שבניגוד לניתוח יש "סיבה טובה". בדרך כלל מתלווה ללידה תחושה של בחירה, של יצירה, ובסופה מגיע הדבר שכל כך רצית – תינוק. כל אלה אמנם "נסיבות מקלות". אך עדיין, קיימת עייפות גדולה, בלבול, הסתגלות למצב חדש, הכרות עם אדם חדש, שינויים משפחתיים, שינויים זוגיים, ויותר מכל – שינוי של מצבך את. ובתוך כל זה – עייפות גדולה שאינה יכולה לבוא על סיפוקה, חוסר אפשרות לאכול כמו שצריך (גם אם בהתחלה עזרו לך ובישלו בשבילך, מתישהו זה נגמר…), חוסר אפשרות להגיע בחופשיות לשירותים… ולהתרחץ… שלא לדבר על "מותרות" כמו להיות איזה יום אחד לבד…
לאט לאט מופקעת ממך האפשרות להיות אדונית לגופך (גם אם את לא מניקה) ולנפשך ולנשמתך.
ממש ממש לאט.
כל כך לאט עד כי לפעמים אינך שמה לב לנקודה הרתיחה.

עצרי רגע וחשבי, הסכימי להודות באומץ – מהי טמפרטורת המים שאת שוחה בה עכשיו? האם את עדיין שוחה? או שאולי צפה סחור סחור עד כי אינך יכולה אפילו להודות בינך לבינך שכבר מזמן זה לא כיף?…

אני שומעת עכשיו את כל הקולות המתנגדים… ברובם קולות של נשים כמובן, הרבה קולות של נשים אשמות… שהרי עם הולדת האמהות, נולדת האשמה והן קשורות ודבוקות זו לזו (האמהות והאשמה) בעבותות. אני שומעת את הקולות המשתיקים (מה את עושה כזה עניין… מגזימה…) את הקולות הממדרים (לא אצל כולם זה ככה…) את הקולות השיפוטיים (אמא שככה מרגישה היא בטח לא אמא טובה…) את הקולות המתנצלים (דווקא בילד השני ממש פרחתי אבל עכשיו… / טוב, זה ילד ראשון, עוד לומדים…) את הקולות המכחישים (השלישי כבר ממש גדל בעצמו… ) את הקולות המנחמים (עוד מעט, אחרי הגאזים/השיניים/ שיישן בלילה/ שילך לגן/ כשארזה/ שיגמל מההנקה – יהיה יותר קל…).

אז נכון, תמיד יש את השכנה הזאת שאצלה הכל זורם, עם חיוך, ואף פעם לא נמאס לה, והיא לא זקוקה לזמן לעצמה ואם כן היא מוצאת אותו באחת בלילה ועוד עירנית בבוקר, זאת שמסתדרת מצויין עם חמישה ילדים במרווחים של שנה וחצי בינהם ושהילדים שלה ישנים לילה שלם מהרגע שנולדו. הילדים של השכנה הזאת מוציאים שיניים ממש בקלות, לא היו להם כאבי בטן, ובכלל הם כמעט ולא חולים, את המחלות המועטות שיש להם הם עוברים ממש בקלות. הם יונקים עד גיל 6, שניים במקביל. והשכנה ממש חתיכה, שדיה זקופים כאילו לא הניקה מעולם, והיא גם עוזרת לך לפעמים עם הילד האחד שלך….
בבקשה. הוציאי את השכנה מהחדר עכשיו. יש לי כמה סודות לגלות לך, שמוטב שלא תשמע. (וככה גם לא תצטרכי לראות אותה…).

והנה הסודות הכמוסים השמורים ביותר בזירת המיתוסים של העולם המערבי (בבקשה אל תגלי לאף אחד…)

  1. לגדל תינוק זה לא כיף (נכון, לפעמים זה כן…)
  2. להיות עם פעוט או תינוק לאורך זמן זה משעמם (נכון, לפעמים זה לא…)
  3. לפעמים את ממש (אבל ממש) לא רוצה לראות או לשמוע מילדייך (וזה עדיין לא אומר כלום אם את אמא טובה או לא… ובכלל מה זה אמא טובה?)
  4. לפעמים את ממש רוצה לברוח…
  5. זוגיות (שלא לדבר על מיניות) כשיש לך תינוק קטן ויונק זה משהו שכמעט לא בא בחשבון
  6. גם כשילדייך גדלים והם כבר ילדים ולא תינוקות את בהרבה מהמקרים מוצאת את עצמך חיה את חייהם ולא את חייך (נכון, חייהם הם חייך, אבל לא רק…) .

 האמהות דוחפת אותך לפינה. פינה בה אפשר, מצד אחד – להרדם בקלות ומצד שני – אי אפשר לישון בה בכלל:
אפשר להרדם בקלות ולשכוח מי את בכלל, איך קוראים לך, מה חשוב לך, איך את כשאת לבדך, כשאין צרכים חיצוניים, אין מטלות, אין תחושת קריטיות, איך את כשאת לא צריכה להציל אף אחד, לדאוג להרגשתו הטובה או לבריאותו של איש מלבדך. את יכולה להיות מכונת תפקוד משומנת היטב, ילדייך מטופלים כיאות פיסית ונפשית, ביתך מסודר ומאורגן, יש אוכל במקרר ואולי אפילו איזה סיר על הגז, איש לא יבחין, שעמוק עמוק בפנים קיימת ריקנות. ריקנות תהומית. נשארת רק אמא. אולי אפילו אמא טובה.

ומצד שני – אי אפשר להרדם בכלל. את נדחפת לקיצוניויות של רגשות שהם קשים ודרמטים ואין דרך להמלט מהם, אי אפשר לטייח. אשמה ופחדים והתרגשויות שכל אמא חווה. שמביאה אותך לאיזורי רגש חזקים ועוצמתיים.

במעגל של "נשים-אמהות" אנחנו לא מדברות על ילדים.
אנחנו מדברות על אמהות. על נשים. על אנשים.
על הייחוד ועל הכאב ועל השאיפות ועל המימוש והביטוי של מי שאנחנו.
המשותף לנו היא האמהות. דרך הדלת הזו אנחנו נכנסות.
ואחרי שכבר בפנים – רואות ופוגשות הכל. את הזוגיות, את המיניות, את הערך העצמי, את ההגשמה שלנו בחיים, את האפשרות שלנו לחולל שינויים, להיות כח מחולל, יוצרות בחיינו. להפרד מהקורבנות. לשבור את הקשר עם האמהות שלנו וליצור קשרים חדשים איתן ועם ילדינו ועם אהובינו.
אנחנו פוגשות את כל הפנים – את המשרתות והאצילות והקורבניות והמאהבות ואת קשות היום והאשמות והגאות. כל כל הפנים שלנו. ומתיידדות מחדש עם המקום הפנימי העמוק והנעים הזה – שהוא גרעין נשמתנו – שהוא אנחנו.

בשנה הבאה (אוקטובר כמובן, תראו לי חבורת אמהות שהולכות לאיזשהו מקום בספטמבר בבוקר….) – מתחיל מעגל חדש. פעם בשבוע. כל השנה.
ההרשמה – עכשיו.

פרטים במה קורה
תמונות מהמעגל שהסתיים לפני שנה כאן
וגם כאן
תמונות מהמעגל שהסתיים השנה כאן וגם כאן

המעגל החדש יפתח באוקטובר 2011

לפרטים נוספים אפשר לפנות אלי במייל

yesh-orr@zahav.net.il

 

Read Full Post »

מתי זה קורה?
מתי קורה המהפך, הרגע הזה שבו אנו מפסיקות להיות ילדות שמרגישות שרצוי ומותר ואפשר – והופכות להיות מבוגרות אחראיות.
מתי נעלמת רוח השטות, ההרגשה שאפשר, שה"כיף" חשוב יותר ממה ש"צריך".
מתי נוצר הקמט הזה בין הגבות, קמט הדאגה הזה, שיודע. שיודע שאם לא אמבטיה עכשיו אז אחר כך כבר עייפים מידי ואם לא נחליף הרגע את החיתול אז אחר כך יהייה שורף ואם נצייר על הקיר אז אחר כך זה לא יירד. ולמי בכלל חשוב אם זה יירד או לא?
מתי הופכת תחושת ההרפתקאה לרשימת מטלות?
מתי הופכים הקולות הרמים ל"רעש"? והיצירה חסרת הגבולות ל"לכלוך"?
מתי מגיע הקול הצדקני הזה שמרשה לעצמו לנזוף ולהעיר ולתקן? ובשם מי הוא דובר?
זוכרות את האמהות שלנו נוזפת בנו? ככה אנחנו נוזפות בבנותינו?
למה?
ובאיזה זכות?
ומי אנחנו בכלל שיש לנו את האמת? את הנכון? את הטוב?
כיצד הפכנו לפונקציה?
איך הפכנו לספקיות צרכים?
ומתי בכלל והאם בכלל התכוונו פעם לדבר את הקול של הסדר והנקיון?
מתי הכתרנו את עצמנו לחנך מישהו אחר?
להגיד למישהו אחר מה נכון לו ומה לא?
להחליט עליו?

לי זה לא כיף
לי זה לא נעים
זה לא משמח אותי
ובמיוחד – זה מאד משעמם!

אני פורשת!

ואת?

Read Full Post »

Older Posts »