Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מכשפה’

תיכף תיכף תיכף – בשבוע הבא – מכשפוטובות אביב – מכשפוטובות השמיני!!!!

הנה הזמנה מקדרתה של קרן זיסי בר

מכשפות.

להיות או לא להיות….?

לקפוץ או לא לקפוץ

ליפול או לעוף?

תגידי מה?

לכל השדים,

לכל הרוחות…..

מה זה יהיה זה איתך

את רוצה?

חי חי חי וחה חה חה

אם אני טובה אז אני רעה…..

ואם אני רעה אז אני טובה

להסכים הכל מכל ומכל….

להכל

לקום ליפול ושוב להתערבב כך,

כי חייב לצאת מזה משהו מוצלח

הרי המכשפות משחקות למטה

בלי שאמא תקרא להן פתאום לארוחת ערב או אבא

הן מצידן אוכלות את החיים

שותות את האמת הרועדת בלי מזלג וסכין

חה חה חה

הן מסכימות

כבר מסכימות

נעתרות ומתירות

רק כי אין להן בררה אחרת

או טבע אמיתי אחר

האם את מכשפה?

בתור אחת- עלי לספר לך שכבר כלו הקיצים

אחרי שנגמרה ההצגה נדלקו הפנסים

נותרת בלי מסכות מול עצמך והחיים

מי בחרת להיות אז ?

דואגת או שואגת?

ובכל מקרה מבקשת מעומק הטוב

לפרוץ את המעגל לפרוץ מתוך גבולותיך

להתחדש, להתנער, להיזכר, להשתחרר,

לוותר, להישבר, להפסיק להיזהר,

לעמוד מול כל האסורמותראסורמותראסורמותר

ולנצח

על כל המקהלה כולה.

(את זובין וכל הסימפונט.)

רק בואי בואי בואי

יש עוד יש עוד יש עוד

שלא

שעדיין

שטרם

שאו טו טו…..

בגעגועים

בציפיב ובשקיקה

לעונג הבא

קרן

מודעות פרסומת

Read Full Post »

בסיפור זן אחד מסופר על תלמיד שעלה לרגל למורה זן דגול. הקדיש הרבה זמן ומשאבים כדי להגיע אליו ולקבל ממנו ברכה. כשסוף סוף הגיע (אחסוך מכן את הדרך…) בירך אותו המורה: "סבא מת, אבא מת, בן מת". זאת היתה ברכתו. התלמיד התרעם – אחרי כל הדרך, זאת הברכה? כולם מתים?.
הסביר המורה – זה הסדר הנכון. זאת בריאות. זאת שפיות. קודם מת הסבא, אחר כך האבא ורק אז הבן. זה סוד האושר – הסדר הנכון.

הסדר הנכון הוא זה –
קודם הכאיבו לך
אחר כך כאבת (שזה אומר צעקת, קיללת, הרבצת אם צריך, כעסת מאד, קינאת, זעמת, נקמת, ביטאת את כאבך וכו')
ואחר כך הבנת (ראית שלא התכוון, ראית איך זה מגיע מתוך השריטה והמצוקה של הפוגע, ראית את חלקך בסיפור וכו')
ואחר כך (לפעמים הרבה מאד אחר כך…)  – סלחת.
זה הסדר הנכון.

המערכת החיסונית הרגשית שלנו צריכה להלחם בפלישה.
ככה היא מתחזקת
ככה היא מתייצבת
ככה את שומרת על שפיותך.

פגשתי נשים רבות, מאות. פגשתי מאות נשים שיודעות ממש ממש טוב למה הן דפוקות. שיודעות בדיוק מה שאמא שלהן לא עשתה, או מה שאבא שלהן כן עשה, שמבינות את השריטה לבורייה. שיודעות איך הגיעו לאן שהגיעו, ואיך ילדותן וסיפור חייהן הוביל לשם.
פגשתי גם נשים רבות שמודעות לחלקן בסיפור, איך הן "זימנו את זה לעצמן" ולמה זו בעצם "מתנה" ואיך הן יכולות דרך סיפור חייהן וסיבלן להבין את הסיפור של הנשמה, את הסיבה שבשלה התגלגלו לחיים האלה, לגוף הזה. מבינות את "התפקיד" את "הייעוד" את "שליחותן".
פגשתי נשים רבות שזה שהן מבינות (רגשית ורוחנית) את מצבן – לא עושה שיוכלו לעשות אחרת. זה שהן מבינות – לא עושה שירגישו טוב.
זה שאת מבינה ומודעת ורואה – לא בהכרח עושה שתוכלי לעשות שינוי.

קוראים לזה – מודעות יתר. ולא מעט מאיתנו לוקות בה.
ואז אנחנו מתבוננות ממרומי הפנטהואז על חיינו וחיי אהובינו, ומבינות הכל. אנחנו גם מאד חכמות ומחוברות ומרשימות – אבל עצובות. אבל לבד. אבל מיואשות.

אני מזמינה לרדת אל המרתפים. לרדת הכי נמוך שאפשר למקום בו הכאב כואב והוא לא "מתנה". למקום בו הרגש הוא חומר חיים ולא משהו שצריך להתעלות עליו. או לא להזדהות איתו, או לא לתת לו להוביל.
למקום בו הכל מיידי ופשוט (גם עם כואב) ואת לא "בדרך".
ואת לא "בתהליך".
את כאן ואת עכשיו והכל בידייך.
ואין מישהו מלבדך שיודע יותר טוב ממך מה טוב לך.
ואת לא צריכה "להשיג" ואף אחד לא אומר לך אם הצלחת או לא (חוץ ממך כמובן).
ואף אחד לא מאשר לך, מממן לך, מראה לך
ואף אחד גם לא יכול לקחת ממך כלום.

חברות אהובות יקרות. נשים מכשפות, נשים אמהות –
יש לי חדשות מסעירות!
נולדנו בתוך גוף! בחרנו להתממש בחומר. לחומר יש חוקים – הוא איטי, יש בו זמן, יש בו מרחב ידוע, יש לו קצוות, יש התחלה ויש סוף.
וזה מקסים, וזה ברור –
כי כשאת מרגישה קלה וחיונית ועירנית – זה אומר שגופך בריא. זה פשוט.
כשאת מרגישה כבדה ודואבת ומותשת – זה אומר שאת חולה. זה פשוט.
כשאת מרגישה עצב ובדידות ופחד – זה אומר שנפשך בקושי.
כשאת מרגישה שמחה ורוך ונדיבות – זה אומר שנפשך בטוב.
ככה זה.
זה פשוט.

אז השלב הראשון הוא להגיד – איה! כואב לי! פשוט ככה. מה כואב, איפה כואב, למה כואב, מי אשם בכאב. בלי להבין, בלי להיות נאורה, בלי שתקפוץ ישר זאת שאומרת "אף אחד לא אשם זה אני יצרתי". בלעדיה.

וזה המעבר מ – לספר על המפלצת, ל – להיות המפלצת.
ככה, קצת, לפעמים, בסוד…

למה?
כי כשאת מרשה לעצמך להיות שיא הכאב, שיא הגועל, שיא הפאדיחה – מגיעה שיא השמחה, שיא היופי, שיא הגאווה.
זה למה.
ככה זה.
פשוט.

Read Full Post »

 להיות או לא להיות
(שיר געגועים לפוחדות מעונשים).

מאת: סנורקה

איזה פחד להיות מכשפה,
ועוד עם בעל, ילדים ועבודה.
איפה הבקתה שלי הרעועה?
איפה הבדידות המוחלטת כמעט?
איפה החתול שלי המרופט?  

 

מה אני עושה כאן, בג'ינס הזה?
איפה הכף הבוחשת?
איך הגעתי לחוף הים?
על המחצלת, מתייבשת,
(עם אבטיח קר וקרם הגנה)…  

חה!  

איפה היערות?
מה עשיתי עם סל הפטריות,
איפה השארתי אותו?
הצילו!!
והרעלים שלי???  

מה אני עושה מול המראה?
תולשת שערות מהשומה.
מה ?
איפה הזקן שלי?
לאן הוא נעלם?  

מדוע אני מהנהנת בהבנה?
איה הזעם הקדוש שלי?
אי הצחוק המרושע?  

מכשפה, איך שלא תהפכי אותה,
בסופו של דבר היא תלך בשוליים,
זאת אומרת על הקצה…
וזה – אה – אה – אה.
איך לומר
לא יפה!
ללכת ככה,
מה יהיה?  

מפחיד לפתוח את כל המגרות,
לשמוע קולות ובו במן להיות.
מבהיל שיגלו אותי ויגידו,
יעלו על המוקד ואז יורידו.  

אז אני מכשפה רק כשמתפלק .
ואז נבהלת, וממהרת להדק,
להתארגן ולהיות שוב מנומסת,
כזאת, מכונסת… אם אפשר מאופסת .  

אלא שבלילה, עם צאת הכוכבים,
נפשי יוצאת למסעות המוזרים.
לא מסתכסכת עם המציאות,
לא אכפת לה לחיות או למות,
היא נוטשת את הגוף, ויוצאת ללקט
חומרים מחומרים, סימני אמת.  

כדי לפתוח ולסגור מעברים,
לעבור את שעוברים,
מלקטת חומרים שבגינם היא זוכרת,
איך לעמוד מול העוולות,
את הטעם והריח
שלהיות ולא להיות.
מכשפה.  

מה מותר לראות?
מותר הכול?
מותר בכוח,
רק בעדינות?
להישאר?
לברוח?
גם וגם מותר?
לכשף בלילות ובבקרים….
"בוקר טוב ילדים"?
זה סותר? זה משלים?
איפה מקבלים רשות?
מותר קודש וחול,
בוץ ודם, הכול?
אפשר?  

נפשי מתגעגעת ומבקשת מנוחה
עבר זמן מאז שהתרווחה
היא כיווץ שרוצה להתמתח
אך פוחדת שמה תפרח לעולמים
בינתיים נעה בין טיפות, נושמת ברווחים,
זזה במשבצת, מבלי לדרוך על הקווים….. 

עד שבסוף
היא לא יכולה עוד.
באין בררה, קנה לרכה,
רק אז היא מפסיקה להתכחש.
כיתת יורים – אאאאאאאאאאאאאאאאאאש.  

מציירת עיגול בחול,
קופצת פנימה.
ויאללה – לצלול.  

באהבה ממני, קרן. 

 

 

Read Full Post »

שבת מכשפוטובות 30/4-1/5

הכישופים נעשו
הבקשות נענו
התפילות נשמעו וקיבלו הכרה
התנועה החלה.
כל אחת והתנועה שלה
והתנועה של המעגל
שבת מכשפות לתפארת!

מודה מאד, בכל ליבי ובכל נשמתי, בכל חלקי הגלויים והסמויים לכל אחת ואחת מכן.
על שבאתן. על שסמכתן. על האמון. על שהסכמתם להיות הכי אמיצות שאפשר. על שחציתן את המקומות ששנייה קודם  נראו כמו קיר, והתבררו כפתח.
תודה שעברתן דרך קירות.
מודה שהסכמתן לעבוד דרך פחד, דרך ייאוש, דרך חוסר אמונה, דרך בושה, דרך אשמה, דרך שיפוט.
ומתמוגגת מנחת, מרגישה מבורכת – על שהתגלה כל היופי והתגלתה כל האהבה בצד השני.

לכל אחת היה תפקיד.
לכל אחת היה תפקיד מאד חשוב.
לכל אחת!
תודה לכל מי ש"הרימה להנחתה" בכל רגע שעשתה את זה
תודה לכל מי שהכישוף שלה פתח דלתות לכישופים דומים לאחרות.
תודה לכל מי שכישפה והתמסרה והאמינה ובאה קדימה באומץ.
תודה על הנדיבות העצומה. על הנתינה האמיתית.
תודה על ההשראה, והמעוף, וההפתעות.
תודה.

דרך אגב – אין פתקי החלפה

Read Full Post »