Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מי שאני באמת’

זה הולך להיות פוסט כללי. אז סליחה מראש וראו הוזהרתן…

וזה הולך להיות כללי כי משהו כללי קורה.
עוד ועוד קליפות נושרות, תהליכים מסתיימים, פרידות מתרחשות.
עוד ועוד ישן הולך לעבר עברו וחדש מפלס את דרכו אל הזמן הזה. הנשים האלה.

אני פוגשת הרבה נשים שהזמן הזה בשבילן הוא בעצם התחלה. כמו ראש השנה. ואולי ראש השנים.
התחלה של צעד חופשי ולא תלוי
של מהלך שנחלם זמן רב ועכשיו מעיז להתגשם בעולם
של הסכמה חדשה לגבי מה "שמגיע לי". לא כדרישה אלא כהבנה. שמגיע לי שיגעו בי רק איך שנעים לי. למשל.
טלטלות של הכרה ב"הסתפקות במועט". שמה שחשבתי עד היום שהוא פתיחות או גמישות או חופש מתגלה ככלא גדול שבא להסתיר את האמונה בכך שאני לא ראוייה. לא להכל. לא עד הסוף. רק "להרבה" או ל"מאד".
של בחירות חדשות באהבת אמת. של הסכמה להעיז ולהאמין בקיומה.
של בחירות חדשות בקירבה. של הכאב הזה שנחווה כשכל מה שהוא לא קירבה מתקיים.

הסיבה והטעם לתנועת יבשות, תנועת משפחות, תנועת זוגות לחיבור ולפרידה, כוחות טבע פועלים בלי היסוס ובמלוא הדרם – לסעור עד שיתייצב החדש.

אני מרגישה שנשים רבות (ואני בינהן כמובן) לא מסכימות יותר ללכת לצד הדברים. ליד הדברים. אפילו קרוב מאד לדברים.
כל זיוף מרגיש כדיסוננט צורם. אפילו הקל ביותר.

אז נושרות כל הקליפות ופרידות מתרחשות ועצב על מות הישן ושמחה על בוא החדש ורוח חדשה של אומץ מהבהבת במפרשי הלב שלוקחים למקום מדוייק יותר, אמיתי יותר, אוהב יותר – כזה ש"אהבת אמת" היא בקשה אלמנטרית. טבעית.

בלילה בחלום שמעתי את אלוהים אומר לי "as you wish". כמו הגיבור בסרט הנסיכה הקסומה, שאהבת אמת היא הסיבה והטעם לקיומו. וגם אני חברות יקרות חוזרת ומתייצבת מחדש במקום שבו כל מה שהוא אפילו טיפה הצידה מזה – נושר ומפנה את מקומו לחדש. לדיוק של הלב.

ממה את נפרדת? מה נושר בקלות ובעצם כבר מחובר בצורה רופפת? מה את מקלפת מעליך בכאב? מה החדש שאת מעיזה לבקש לך? מה הדיוק שלך? מה החלום שלך שאת מעיזה לתת לו חיים חדשים? מה החלום הכמוס שאפילו בינך לבינך את רק לוחשת? מה את לא מסכימה יותר? מה את חייבת שיתקיים ושבלעדיו ליבך מת? למה את ראוייה?

שנים חדשה וחג עצוב ושמח
לכן שלא יכולות כלום ויכולות הכל
נשים יודעות מארץ אהבת אמת

חיוך
דמעה
מבט

(טוב כנראה שאני לא באמת מצליחה לכתוב פוסט כללי למרות הכל…)

Read Full Post »

וזה הדף השני. תקשור של מעגל נשים. כל אחת כתבה ואז הקראנו בסדר "אקראי". הנה כאן. מוזמנות מאד להוסיף את שלכן ולהזין את המעגל ולהיות ניזונות ממנו. והפעם – "להפסיק להסתתר מאחורי עצמי".

להפסיק להסתיר את עצמי

כי אין שתיים אני, כי זה לא סותר, כי אם אתן את המקום לי בגלוי, ברגוע, באהבה – אולי אפגע, אבל אולי גם אשמח מאד ואצחק מאד ואתרגש מאד וארגיש את הלב שלי רוקד. זה כמו לזוז לעצמי מהדרך, זה כמו לא לעשות את עצמי, אולי אפילו לא לזוז בכלל בכלל, אפס מאמץ. ואז – מה – יש – הכל אחת גדולה כמו בלון ענק שמכיל כל מה שיש, מייד, לפני ההבנה. שכל כך הרבה כח יש להעמדת הפנים, להתבוססות בידיעה, השענות על על איזורים בטוחים, של עזרה לאחרים. שאני ועצמי יכולות להיות אחד, שאני ועצמי יכולות כבר לא להפרד, שאני ועצמי חברות, שאז הפנים והחוץ והחושך והאור הופכים להיות בהתאמה. שאז נוצר תואם בין כל המרכיבים והעוגה טעימה טעימה. לחשוב שיש משהו לעשות, לחשוב שצריך להתארגן, לחשוב שצריך לחשוב, שמשהו לא כשורה. לחשוב שהנה הנה תכף יגלה, לחשוב שאני מכוערת, מלוכלכת, לחשוב שאני רעה ונוראית, לחשוב שאני לא אהובה, לחשוב שאני לא ראויה, לחשוב שאני… להפסיק להסתתר מאחורי עצמי ולחשוב שאני…! אני כבר לא צריכה את זה. כבר לא רוצה את זה. רוצה כל כך משתוקקת ומתאווה להתגלות, להתפשט. לבוא, לעוף, לרקוד, לצעוק, לשיר לצווח. להיות האחת שהיא אני, שהיא הכל, שהיא אני אני אני אני…!  כי זה כבר לא מצליח ממילא, כי את באמת לא יודעת כלום אז אין מאחורי מי להסתתר, כי הבלבול הוא תהומי, כי הקרקע יציבה, כי ממילא את לא מצליחה להסתיר לא ממך ולא מאחרים, ואם זה כבר שם, אם את ממילא ניצבת בחזית של חייך, תחת אור הזרקוקים, עם רגליים רועדות, אז לפחות להיות, לא?

Read Full Post »

כאן התקשור הראשון. הצבע של הכתב מתחלף בכל פעם שאשה אחרת כתבה. לא ראינו מה כל אחת כתבה ופשוט הקראנו את זה כאילו בהמשך אחת לשנייה. זה היה קסום ומופלא והלך ונבנה במהלך הדפים. זה הדף הראשון. בכל פעם נפרסם דף נוסף. אם מתאים לכן לכתוב בתגובות מה הינשוף אומר לכן – זה יהיה נפלא. המעגל יוכל להמשיך כאן. אפשר לעצום עיניים, לנשום עמוק, לראות רגע את הינשוף ולהסכים לכל הקולות לעבור דרככן ופשוט לכתוב "כי הינשוף אמר לי…." ומכאן – הדרך פתוחה. תודה ובהנאה ובחיבור לאינסוף נשים מכל הזמנים.

ינשוף צייר

אני יודע את כל הסודות. אני יודע את שמעבר, את שבחשכה. אני יכול ללחוש לך אותם בכל רגע שתחפצי. אבל את שכחת אותי. שכחת את החלק שלי בכח שלך. שכחת ללכת לבד ביער בחושך ולפגוש את הירח. כי הינשוף אמר : ״בואי, את ואני חברים. בואי.״ הינשוף אמר החכמה היא השקט שבתוכי, יש לך אותי תמיד. אני אחכה לךגם אם תרחקי מאד תוכלי לקרוא לי ומיד תשמעי אותי מאחוריך.  כי הכל הכל כלול. כי הינשוף אמר שאני יכולה לסמוך עליו, על עצמי. כי הינשוף אומר לי כל הזמן אבל לא תמיד עוצרת להקשיב….שבאנו לפה בחסד גדול, שכל העולמות וכל המחשכים וכל הכמיהות הן לאור אינסוף. הכל ממנו בא ואליו חוזר. וכל מה שנדמה  שאיננו כשורה כלול בתוך החלום המופלא הזה. וכדאי שאקשיב יותר טוב, שארים את הראש, שאדע שאני חלק מטבע שהוא חלק מאמת אחת גדולה, שאהיה רגע בשקט ואקשיב לקולות השקטים, הצלולים, העמוקים, אלה שמספרים את הסיפור של החיים האמיתיים כאן ושל החיים שלך בתוך כל זה. והינשוף אמר שאזכור שהחכמה באה מבפנים ולא מבחוץ. ואני שמעתי. והוא אמר את מה שאף אחד אחר לא אמר. והינשוף שר את שירו של הלילה, של הכוכבים, של השמש, של העננים. הינשוף לוחש בסתר בין כל האנשים בין כל הדברים, בין כל הרחשים. ומספר לי את כוחי  ואת סיפורי, שומר סודות שרק לו ולי. בסתר הלילה הוא לוחש שיר של ידע של כאב של אהבה. צאי יפה, את יכולה למצוא לך מקורות הזנה, מה ממלא אותך חיים, מה החיים בך, בואי בואי. אל תפחדי, את לא לבד. יש סביבך מעגלים ועוד מעגלים של נשים ואנשים שרוצים את טובתך, שנימצאים איתך תמיד. אל תפחדי לשחרר. לשחרר וליפול. לסמוך שיהיה מי שיתפוס ויחזיק אותך. את לא לבד. תאמיני. תשחררי… כי הינשוף קרא לי, מתוך היער בחשכה "עכשיו זה עכשיו" גם אם תעצמי את העיניים ממש חזק, גם אם תסתובבי ותדשדשי בבוץ, גם אם תתכווצי ותגידי שזה גדול ומפחיד, גם אם תרצי מאוד מאוד את המוכר את מה שכבר ידעת, גם אם תלחצי חזק על האוזניים ותמלאי את העיניים בדמעות, "עכשיו זה עכשיו" זה הזמן, הרגע, "שלך" לא אחר כך. כי הינשוף אמר לי וקרא בואי לחשכה יש שם הארה . בואי אל הפחד כמו מתוך דחף ותתמסרי גם לך יש כנפיים וגם לך יש עיניים אפילו בגב וגם בלב וגם בריאות .והינשוף אמר שבעצם אין זמן ואין מי שסופר את צעדיי ומחכה בקו הגמר ,תדעי הוא סיים – שאת ינשופה בעצמך יודעת לעוף מלאת חכמה לא צריכה להדמות לכלום או לעשות איזו מחווה ,כמו שהינשוף הוא בסך הכל ינשוף ומעולם לא חשב להיות איזה זבוב …

Read Full Post »

אני.
אשה.
יודעת.

אני אשה יודעת
יודעת את כוחותי, יודעת את דרכי
יודעת את הטוב שלי
יודעת את הטוב של אהוביי.

אני אשה גדולה
גדולה כדי להכיל את כל כוחותיי
מכילה את כאבי, מכילה את פחדי
מסכימה לחבק כאבים ופחדים של אהוביי
מסכימה להסתכל לכאב בעיניים ולעבור דרכו
למקום הגדול יותר שלי
וכך שוב ושוב עד אין סוף

אני אשה קרובה
אני מתבוננת בעיניים, בלי למצמץ
ומסכימה לצלול לתוך קירבת אינקץ
אומרת אותי, אומרת את ליבי
מסכימה לפגוש לבבות נוספים
מאפשרת מפגש בלי קרומים, בלי מסך
קרוב קרוב קרוב.

אני אשה יפה
בפנים ובחוץ
רואה את כל חלקי, בלי השוואה ובלי מידור
מסכימה להיות אני ולהתפעל מהקסם הייחודי הזה
שאין שני לו, שאין עוד אני. אני אחת ויחידה.

אני אשה טובה
ליבי זך וטהור ונקי
כוונותי טובות
ונדיבותי היא חומר מרפא, משמח ומזין
ממנו צומחים חיים אחרים
ממנו צומחת אני

אני אשה נוכחת
ישובה במקומי. ישובה במרכז עצמי.
ישובה במרכז חיי.
הכל קורה בתוכי. הכל קורה מסביבי.
אני לא מתאמצת ולא ממהרת
הכל מגיע אלי. בקלות, בפשטות ובנוחות.

אני אשה אמיצה
הולכת באומץ בדרכי
לראות מקומות אפלים,
לרפא כאבים של חיים שלמים
להעז להמציא את החדש,
שוב ושוב ושוב

אני אשה חכמה
מסכימה לראות בין השורות ובין המילים
חכמה להבין את שלא נאמר
חכמה להרגיש את האמת של הלב
חכמה להיות סבלנית
ולהגיד את שראוי שישמע
את המרחיב והמרפא והמזין.

אני אשה אוהבת
אהבתי היא החומר המחייה אותי
המחייה את אהוביי
אהבתי היא האדמה
המקום הבטוח
ממנו צומחים חיי.

אני אשה
יכולה הכל
וגם לא יכולה כלום
בקירבה הגדולה ביותר
בבדידות לא נסבלת
יכולה בעת ובעונה אחת מכל וכל
לבכות ולצחוק
בפריחה ובמחנק
בחושך ובאור
לתמיד

מעגל מופלא הסתיים. סוף שנה. רגע לפני השנה הבאה. שנים של חסד. של צחוק ובכי, של אמת, של קילוף, של ביחד של גילויים של כאבים של אהבה גדולה גדולה ונוכחות אמיצה ומפוקחת של רוך וחמלה של נשים. תודה גדולה מעומק ליבי !

בלחיצה על תמונה תוכלו להכנס לגלריית התמונות כולה. תודה. 

והנה עוד גלריית תמונות

 

Read Full Post »

לפעמים אנחנו נותנות את הכח שלנו מבלי משים.
לפעמים זה בגלל פחד או בלבול או חולשה.
לפעמים אפילו אנחנו מתפתות לחשוב שיש מישהו שיודע יותר טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו או בשביל ילדינו.
לפעמים אנחנו אפילו שוכחות לשאול פנימה, את ליבנו, מה נכון, מה רצוי, מה יחזק ואנחנו מפנות (כמו ילדות) את השאלה החוצה למי שנראה באותו הרגע חזק או יודע או יציב מאיתנו.

ובמיוחד בזמן המטלטל הזה של הלידה,
כשהאדמה רועדת, כשהכל מורגש קריטי,
כשאנחנו כל כך חשופות,
ואולי גם אם חווינו בעבר טלטלה דומה.

ניתן להשיב את הכח לידינו ולעשות שמה שהיה לא יחזור.
אפשר לרפא את המקום הפצוע ולהשיב את הכח והמרכז וזקיפות הקומה.

שני ואני נפגשנו לפני בערך 16 שנים.
ביחד הובלנו את המעגל הראשון של הנשים
ביחד השתתפנו במעגל נשים אחר שהתקיים שנים רבות
ביחד הקמנו בית ספר
ביחד עברנו מסעות רבים
ושתיים מילדותי נולדו בנוכחותה.

ועכשיו חברנו ביחד לצורך סדנא כזאת, שבה אפשר לרפא ולעבד ולהזין מקומות רעבים ולהשיב את שנלקח.
סדנא לריפוי חווית לידה טראומטית. ואנחנו מאד מאד שמחות ומתרגשות להזמין עוד ועוד נשים למקום הזה.
לפגישה עמוקה של אשה עם עצמה ועם כוחותיה.

נשמח גם אם תספרו לכל אשה שצריכה סדנא כזאת.
תודה!

הסדנא תתקיים ב – 25/7
בשעות 9:30-16:30
בפרדס חנה
עלות – 540 שח.

להרשמה לסדנא ללחוץ כאן. תודה.

שני – 054-4866546 shanee.midwife@gmail.com
אורית – 054-4818107 feyulorr@gmail.com

דף האירוע בפייסבוק.

סיפור הלידה של סיטה כפי שנכתב על ידי שני לפני חמש וחצי שנים

IMGA0594

Read Full Post »

מאת: תמרה

ואני כל כך מתרגשת מראשוניות הביטוי, מציורי ילדים, מתחילת הכתיבה
מתחילת הדיבור, מחוכמה פנימית של ילד מתחברת אל הכתב,
נקי, תמים בישירותו, עמוק ופלאי
רגישה מאד מאד ההתחלה הזו, יש לה קצב מסוים יש בה הרגשה מסוימת
בקלות רבה אפשר לבוא ואפילו מכוונה טובה ולמדוד בסרגל המושלמות ולהרוס
לאט ובלי משים לגרום לעוד ועוד שלוחות של יופי של יחוד של נתינה החוצה להשתבלל פנימה
למצוא מקום מסתור מן האור הגלוי
עולמות של פחדים הרחיקו אותי מן הביטוי החשוף הזה
שאין בו מקטעים גדולים מידי של שיפוט וביקורת
בתוכנו, בתוך כולנו ישנה נביעה פנימית של מים זכים, צלולים
והם חלק חשוב וחיוני עד מאד כדי להתקיים בעולם,כדי לתת את מי שאנחנו, כדי לחוות
אושר

בעולם שסוגד להצלחה למושלמות לתעודות ותארים
נשארתי מאחורה
בתוך אוטוסטרדת המומחים שיאמרו לי איך נכון לי לחיות, מה לאכול, באיזה טראומה נתקעתי
נותרתי מבולבלת
ואני כבר מזמן במילא ויתרתי
גוללתי לפתחי סלעי ענק של השתקות
התביישתי המון
עמוק בפנים כמיהתי הגדולה היא לשורשי החופש ולשמחת הביטוי

לקח לי זמן להסכים ולשמוח את גילוי הקול שלי
שמגיח מאותה נביעה מקודשת
פורץ ונובע מן העומק החוצה מתעלם מן הסלעים
מחזיר לי כוחות גדולים, שמחה וחיבור אל אינסוף נשמתי
ומתוך שרציתי לחלוק נוצרו המפגשים של "שרות לירח"
בתנאים המופלאים שיצרנו ביחד היה איזה קסם איזו
קדושה
שלא ניתנת לתאר במילים
מפגשי לבבות חשופים ויפים ושירה בכל הצלילים ובהמון קולות
שמילאה את החלל בדימויים ושפות וידע ממקור נסתר

אני מזמינה בהתרגשות אותך –
למעגל נשים אינטימי
בתנאים מיטיבים ובנועם
ניפגש ונשיר שירה פראית, אינטואיטיבית
נעוף ביחד מעבר לגבולות העצמי

ניפגש בקביעות למשך 7 מפגשים
ימי שישי 9:30 –12:30
בפרדס חנה.
עלות –600 שח (אפשר בתשלומים)
באהבה רבה

תמרה (הילרית ומלוות צמיחה)
5709735 057
Tamaraka01@gmail.com

תמרה-עם-חיוך (3)

Read Full Post »

מאת: הד

אז אתמול אמרתי לעצמי אם להיות בצד שלי או בצד שלו, אני בוחרת בשלי.
אם להיות בצד של הסגורים והשמורים או הפתוחים והפגיעים אני בוחרת בשני.
אם להיות מוכנה להתפעל ולהיות נדיבה גם כשאני יודעת שאולי אני אפגע, לעומת אופני הסגירות השונים שניסיתי לפני ושנוסו עלי אני בוחרת להיפגע.

אני בוחרת להיפגע כי אני יודעת שזה חלק ממפגש, כי אני יודעת שאם אני לא אסכים להיפגע, אני לא אסכים להרגיש, אני לא אסכים להתרגש, אני לא אסכים לשמוח באופן חסר הפשרות שאני יכולה לו, שאני מרגישה כל כך בקלות עכשיו. שהחיים האלה באמת לא שווים הרבה בלי המוכנות לחיות אותם. אני גם מסכימה להיפגע כי אני אחת שנפגעת, גם כשאין רווח בזה. כי אני אחת שקופצת לתוך משהו אם הוא מעניין, מסקרן, מרגש או מלהיב אותה, ולפעמים נפגעת, כי אני כזאת, אני לא יודעת לפעול אחרת.

והאמת שנפגעתי עכשיו, האמת שעכשיו ממש ברגעים אלו אני עצובה ופגועה. אין לי כוח ואין לי חשק, אני לא רוצה לישון ולא להיות ערה, אני רוצה לבכות וגם זה לא כל כך קורה. אני לא בדיכאון, אני עצובה כרגע, אני נפגעתי.

ככה עם הלב חצי פתוח ועם הגנות חצי מורדות ובלי להיות מוכנה, ככה זה קרה.

אז אתמול ניסיתי לחשוב על כל הפעמים שהייתי יכולה לראות את זה לפני, כל הפעמים שהייתי יכולה להגיד לו "שמע, זו לא אני זה אתה", "אין חיבור", "זה לא ממש זה", "אתה פשוט לא…. מספיק". והבנתי שהייתי יכולה לעשות את זה אבל שהניסיון שלי לאתר את הרגעים הללו ולהגיד "טוב פעם הבאה אני…" הוא פשוט ניסיון לראות איך אני מונעת את הפגיעה הבאה, לפני שאני יודעת בכלל מהיכן היא תגיע.

כן, החיים האלה לא מגיעים עם מפה, חוברת הפעלה או סימני דרך, אין "שביל האבנים הצהובות". המצפן היחיד שיש לי הוא אני, לכן אני בוחרת בצד שלי, גם כשבחור זה או אחר לא בוחר בו, גם כשאני עצובה, מבואסת, מאוכזבת ונעלבת, אני ממש משתדלת להיות איתי, להחזיק אותי חזק, אני נופלת ומרימה אותי, עד שזה עובר, עד שאפשר לחזור לדלג על האבנים ביחד, אני ואני.

הד

רשומות קודמות של הד:
הם לא יכולים – דצמבר 2011
אומקוששט – אוקטובר 2011

Read Full Post »

מאת: יסמין

אתמול זה קרה לי. עמדתי על פני תהום רוח טרפה אותי טלטלה ורצתה להכריע אותי.
קיבלתי עזרה. חייבת להודות לפעמים בלי יד מושטת אי אפשר להימלט מטביעה. המערבולת הפעם הייתה חזקה וסוחפת באופן מיוחד ומאיים מאוד. נבהלתי.

פתאום ראיתי אותי נסחפת נבלעת נעלמת בתוך חלל גדול שבו לא יוותר אפילו גרגר אחד מעצמי
הרגשתי כוח אדיר שבא לכלות אותי, מפחיד.
לרגע האמנתי שבכלל אין לי בחירה כמו ענן גדול שבא ויורד עלי ותופס אותי בלי מטריה ובלי יכולת מילוט .כן כזאת איימה התחוללה בי אני הצייד ובו זמנית גם הניצוד משהו לא נעים ומוזר.
אלו היו העוצמות שאחזו בי אתמול.

נשים יקרות לכבוד פורים, לכבוד הכוכבים, לכבוד הביוץ ולכבוד הירחים המלאים, בגלל שאנחנו נשים והנטייה שלנו לדעתי מתוך דפוסים חברתיים מעוותים היא להכיל ולהכיל עד שמתכלות מבפנים, לכבודנו אני רוצה להגיד דברים.

אני אומרת לכן, תזכרו – תמיד יש בחירה ויש בנו את הכוח להניע את הלך הדברים. אני מדברת אל אלו שגדלו עם מנת אהבה מוגבלת והרגל להסתפקות במועט. אלינו אני אומרת:
ראשית כל לגייס לחיינו כוח נשי פועם בעדנו שיהיה שם ברגעי סכנה ומשבר.
שנית להשתהות – אומנות החיכיון גם היא שלנו. לא להיענות מידית לכל גחמה גברית שעולה לו מהדבר הזה שלמטה…. פתאום בא לו אז הוא קורא לי, ואני שהרעב מנקר בה כבר מידי זמן, בהחלט כמעט טורפת כל גחמה כזאת.
שלישית – נשים. חברה קרובה לדרך כזאת שנאמנה ולא שופטת זה נכס גדול שאין לו תחליף!!!
לי אישית יש כזאת והיא גם הכירה לי את המטפלת הדגולה והחד פעמית שיש לי. עוד מפתח שחשוב ללכת לטיפול.
רביעית – להישבר. באתמול הזה שתיארתי קודם, משהו בי נסדק ומרוב פחד איבדתי שליטה וקרסתי לתוך הסדיקה אל שכבה שלא ידעתי קודם. "כשהלב נשבר –זורח אור גדול " שר אביתר בנאי. לפעמים זה נכון .
חמישית – שוקולד וחיבוק יוצרים את אותה תחושה בגוף. וכמו שאנחנו מכירות היטב את "הקרייווינג" למתוק טרם מחזור ויודעות שזה לא ממש יעזור כך לפעמים גם החיבוק – נדמה שזה ישכיח את הכאב אך אם אין לו "כיסוי" והוא חפוז, אינטרסנטי, תלוש ממערכת יחסים רגשית ואמיתית אז הוא רק פלסטר שירד עם הטיפה הראשונה / הדמעה הראשונה (והוא כבר הלך, לא יהיה מי שינגב לך ת'דמעות ..)
שישית – מוזיקה וספר טוב .ולא השירים הרומנטיים ששמעת איתו.
שביעית – לישון. הרבה לישון .אמנם סימפטום של דיכאון. נכון יש דיכאון! אז מה, גם זה יעבור.

ועכשיו אספר על הרוח שכמעט לקחה אותי – אני יסמין אישה בת 36 שופעת טוב ואהבה. מצחיקה נדיבת לב, חכמה, רגישה וחדת אבחנה, מתרגלת ומלמדת יוגה לפרנסתי ולמען שפיותי.
מלאת אהבה, שמחה, פראית, יודעת להתמסר כל כולי למה שיקר לי.
ואני רוצה את האיש, הגבר האחד שיבחר בי. לא בחלק ולא בכמעט אלא באופן שלם ומוחלט.
ואני אבחר בו. המערבולת שהייתה אמש קשורה בסיפורי האהבה שלי.

גדלתי במשפחה ענקית ערמה של ילדים ואמא רק אחת. בקיצור משוואה מושלמת וברורה לחלוקה לא צודקת לא מספקת לא הגיונית באהבה. גדלתי והתחלתי ללקט מכל הבא ליד כדי שרעבוני ישקט.    לימדתי את עצמי לקבל חיבוקים, להיות בהתניית אהבים עם גברים נשואים כי מה אכפת אני רגילה להתחלק על ה כ ל. עם תאומתי ועם כל שאר שארי הבשר במשפחתי. ככה שנים רבות כמעט 20…

אתמול המערבולת הגיעה כי הים הבין שבלי סערה לא ייפלטו חומרי הפסולת לשפה. אז אתמול שוב צלצל האיש כי פתאום החשק עלה לו ושלח הודעה והזמין אותי "לקפה" (קפה למי שלא מכירה זאת רק מילת קוד לרוב בכלל לא מגיעים לקפה אולי בבוקר כשהגופים רפויים.).
ואני עם הנייד ביד רואה לוע גדול שבא לטרוף אותי. שוב להתפתות לפרור ?? ואז להישאר עם לב שבור ריק וקר. בחוץ קר ועוד חיבוק אחד לא יזיק לאף אחד.
הוא מכיר אותי והוא נוגע בי כ"כ נעים וכשזה קרוב הוא אומר לי דברים יפים. אבל הוא טורף . הכוח שלי נמעך בתוך כפותיו העבות ומתמוסס לחלוטין. וכשנרגע לו שם בין הירכיים הוא שוכח שבכלל הייתי ונעלם כמו רוח רפאים בחלל. אולי זה הזמן לקפה ….

הבנתי שיש לי הזדמנות להקיא את הדפוס של הסתפקות. ולהפוך את זה להתרוממות.
ביקשתי את שתי עוזרות הדרך שלי הקרובות ביותר. שיחזיקו אותי. הדמעות שלטו בי חנק בגרון אחז בי. רוצה אהבה זעק הלב שלי, רוצה מגע זעק בית החזה שלי, רוצה למות ולא להרגיש יותר את החסך הזה יותר.

עזרתן לי. הקול הברור הנמוך שלך אילה שמכיר אותי היטב – חיבר אותי.
האהבה העצומה הבלתי מותנית המוחלטת שלך אורית הייתה לי גלגל הצלה.

עזבתי את הנייד בצד. הגיעה אחותי לביקור ובכיתי עוד קצת ופתאום אומנות השהייה הוכיחה את עצמה. נרגעתי. הלכתי לישון. שקטה.
כשמקיאים תמיד אחר כך יש הקלה. הקאה זה די דימוי טוב כי זה בא מלמטה צורב קצת בגרון ולא יכול לחזור אחורה. לאיש ההוא שלחתי בבוקר מייל. אמרתי שזה לא מתאים לי יותר. בשקט באהבה בלי הפגנה.

בלילה שאחרי עוד זמיר אחד (נשוי מותש) התעורר לחיים ושלח לי הודעה אם אני באה ל"דרינק " (זה ממש יכול להטעות, אפילו אותי ולחשוב שאני מחוזרת מאוד) סימסתי: "מצטערת פרורים כבר לא ישביעוני".

לחיי סעודות מלכותיות. נשפים של אהובות ואהובים אמיתיים. לחיי מערבולות וים שקט.

11

Read Full Post »

אם היתה לי אמא
הייתי אומרת לה –
אמא, כואב לי הלב
והיא היתה מקשיבה לי
ומנחמת אותי
ומבטיחה לי שזה יעבור.

אם היה לי אבא
הייתי אומרת לו –
אבא, כואב לי הלב
והוא היה מזמין אותי להשען עליו
ומסיח את דעתי
ומבטיח לי שזה יעבור.

אם היתה לי אחות –
הייתי אומרת לה –
אחותי, כואב לי הלב
והיא היתה מבינה ומזדהה
ומראה לי את הלב הכואב שלה
וככה היינו ביחד מתנחמות…

הלב הסדוק, ההבטחה שלא מומשה, התנאים לאהבה, הבושה, האשמה…
כל אלו – חומרים. חומרים מזינים שמשנים את צורתם לטוב.
שמאפשרים ללב להוביל אל האפשרי, אל הביחד
שוב ושוב ושוב
מקווה שעד יום מותי.

חיים.

תודה אמן.

Read Full Post »

מאת: יהלי ויקסמן

שלוש שנים לא ראיתי אותה. את אמא שלי. וגם לא את שאר המשפחה.
גם כי לא יצא (גרות ביבשות אחרות, יש שגרת חיים, לא פנויות…) וגם, ובעיקר, מתוך בחירה.

מדברות בטלפון, לפעמים בסקייפ. בעיקר בשביל הילד (שבכל זאת תכיר קצת את הנכד..).
שלוש שנים זה זמן לא מבוטל. וזאת גם לא פעם ראשונה, שכך מתוך בחירה.

וכבר הרבה שנים שיש נסיונות, גישושים, רצון לתקן, לגשר על פערים. ויש האשמות ("את בת לא מתחשבת" ," ואת אמא מפלצת"…) ובעיקר יש כאילו מין ענן שמרחף מעלינו, שכאילו אם אנחנו אמא ובת אז חייב, כלומר מתבקש!, שיהיה לנו משהו במשותף, שנרצה לאהוב, שנרצה לעשות טוב (אחת לשנייה), שנשאף שיהיה משמעותי – הרי בכל זאת אנחנו משפחה!

ואחרי שנים של סבל, של חוסר הבנה, ובעיקר של תהייה עמוקה, של שאלה – שהרי איך יכול להיות שאנחנו לא מסתדרות? האם ייתכן שאני באמת לא אוהבת אותה?… הפכתי אני להיות אמא ואימי חשבה לעצמה – אהה, עכשו היא תבין, עכשו היא תראה שצדקתי כל השנים.
ואז קרה דבר מופלא, הקליפות החלו לנשור , בתוכי, והתחלתי להתנקות מהאשליות שהציפו אותי.

פתאום הסכמתי להודות, לראות, לקבל את הדבר כמו שהוא, בלי לנסות לייפות – אמא שלי ואני לא חברות. זהו, יכולה לומר את זה עכשו בפשטות, והשמיים לא נופלים והכוכבים לא נבהלים.

והבנתי – הבנתי שמה שאני בעצם רוצה, מה שאני צריכה, זה רק קשר לא משמעותי איתה ועם המשפחה. כן, קשר רק של היי וביי ומה נשמע. הכי שטחי, הכי לא מתעמק, הכי לא שואף והכי לא משנה. כי את המשפחה האמיתית שלי בניתי אני לעצמי, והיא כוללת אנשים שבאמת אוהבים אותי ומוכנים לראות אותי איך שאני.

והנה הגיע הריון שני. ומתוכו עלה רצון, והגיעה הסכמה – לעשות עם עצמי ניסיון. ליסוע לפגוש אותה.ונסעתי. אני ואהובי וילדי. שלושה אנשים משמעותיים בחיי (כי גם אני משמעותית לעצמי!)

והצלחתי! הצלחתי לבלות איתם (עם משפחתי הביולוגית הרחוקה) זמן של יחד שלא מתיימר לשום דבר. שאין בו נסיונות לפתור כעסים או לשנות אנשים. סתם, אוכלים, שותים, משוחחים, משחקים עם הנכד ונושמים.

והצלחתי! הצלחתי להיות האישה שאני. לא עוד הבת שלה, לא עוד זו שמבקשת שיקבלו אותה, לא עוד הילדה שמפחדת, שחוששת, שמנסה ומנסה לרצות אותה.

והבנתי – הבנתי שאני כבר גדולה. והבנתי שאין לי עוד צורך בה.
וגם שזה בסדר שהיא תהייה חלק מחיי, כי גם אין לי צורך למרוד, או לעשות דווקא או לשלוף חרבות.

ראיתי שבתוכי יש שלום.

ושאני יודעת הכי טוב על עצמי.
ושאני אוהבת אותי.
ושזה המון!!

Read Full Post »

Older Posts »