Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מיכל הלב’

מאת: מיכל הלב

יושבת לי במתח כשכל דבר הכי נורא יכול לקרת לו

כל דבר קטן מקפיץ אותי…
אני מרגישה את התחושה  הזאת
של נשמה אבודה
שנזרקה לעולם אכזר
ואין לה אף אחד

והכל רק הולך ומסתבך
ובעיקר מתלכלך

ההרגשה של זלזול בדבר הכי קדוש

הלוואי והיו לי את המילים לתאר את ההרגשה הזאת…

כשאני רואה מישהו עטוף ומטופל
כשאני רואה ילד נקי  ומקולח עם צפורניים גזורות ולחיים אדומות
אני מרגישה את הדבר הנכסף והבלתי אפשרי הזה
 לעצמי ולילד שלי אני מתאמצת ומנסה ומתאמצת ומנסה
לתת את הדבר הזה
אבל אני לא באמת מכירה אותו..
חוויתי אותו לשברירי שנייה
ותמיד תמיד איבדתי אותו

הוא חווה איזשהו קושי
ומיד אני רואה את כל הסבל שיכול לקרות לו
את הנטישה הגדולה שהוא בוודאי מרגיש
כמה הוא לבד וחסר אונים
ולא יכול לקבל ממני את הדבר שאותו הוא מבקש

יש לו אותי
הכי שיכול להיות למישהו אמא
כי אני הכי כאן בשבילו
כמו שלא הייתי אף פעם בשביל אף אחד
אני והוא מחוברים  בנימים של התאים של הנשמות שלנו
הוא תמיד יודע שיש לו אותי
גם כשאני מרגישה אבודה ומפשלת בטירוף
וחווה את העולם הזה כסכנה נוראית אחת גדולה

אני לא יכולה פשוט לסמוך עליו
ולהשאיר אותו לישון עם חברים את הלילה
אני לא יכולה לעשות כזה דבר
אני מאד רוצה
ואני מאד רוצה שיהיה לו נעים וכיף ומשוחרר
וגם אני מאד מאד רוצה להשתחרר
הוא כבר בן 8 עוד רגע ואני עדיין מגוננת עליו כאילו הוא בן 8 חודשים
אני יודעת את כל זה
אבל החוויה  שלי מבפנים
של הנורא מכל
החשוך הקר והלבד
לא עוזבת אותי בינתיים.

על אמא שלי אמרתי שהיא לא ראוייה להביא ילדים לעולם
וכשאני ככה מרגישה איך אני "סורטת" אותו
אני לפעמים מרגישה את אותו דבר על עצמי
אבל אז נפתח בי מימד בין –דורי
טרנס אטלנטי על-זמני
 שבו אני רואה את האהבה המדהימה שיש בינינו
ואת  המזל שהאמא הזאת ילדה אותי והנה אני כאן
בשר ודם
למרות הכל
ועם הכל
אשכרה אני – אמא לייצור המופלא והחד פעמי הזה
ויש לו
יש לו אהבה
ויש לו בית
ויש לו את המקום לבוא אליו כשכל הבלאגן המטורף הזה לא מסתדר
וגם אם זה לא מסתדר
ואני לא מגיבה משהו
ואני כובלת אותו
בתוך הפחדים והפלונטרים הסבוכים שלי
יש לו אמא

ככה גם לי יש אמא
ככה לאט לאט אני רוקמת שמיכת טלאים
מפיסות פיסות של אמון בי
ואהבה לי
ואהבה לו
ופורשת לרגלינו
מצע חדש ואפשרי לנחות לתוכו

בזרועותייך המתאמצות להיות ראויות
ננטשתי
בזרועותייך הקרות והנוקשות
נטמעתי
ידייך אלו שטימאו את גופי ונשמתי
לבך הכועס והקטן  הוא זה שכבל אותי
והחזיק אותי קרובה אליך
מחפשת נואשות את הדרך רגע אחד
לרפא אותו
לתת לך
להיות בשבילך

שאולי
אולי
מתישהו איכשהו
רק להרף

תרפאי אותי
תתני לי
תהיי בשבילי

אבל את ידעת וגם אני ידעתי
שאת לא ראויה
לא ראויה ללב הטהור שלי
שאת לא יכולה
לא יכולה על הנשמה הגדולה שאני

שאת חייבת עוד ועוד להקטין אותי
ועוד ועוד להפוך אותי ללא ראויה
בדיוק כמוך

אני לא
לא ככה
לא שייכת לשושלת הרקובה שלך
וגם אם נורא נורא רציתי וניסיתי
לא הצלחתי

רק לא מזמן הבנתי שאני זה הטובים
ואת וכל השבט המעופש שלך – אתם הרעים…

זכרתי את עצמי תוהה איך יכול להיות הדבר
איך תמיד יוצא שאני הרעה
אומרת לי בתוך הלב
"אבל אני טובה!"

עד ששכחתי
שאני טובה

אבל אף פעם לא שכחתי עד הסוף
תמיד ידעתי
ועכשיו יותר מתמיד
כל מה שעשו לי הוא לא בסדר
אני הייתי בסדר
ועכשיו אני גם בסדר
ועכשיו
כשיש את כל זה

אז די
די לקולות שהם לא שלי

באמת זה היה נורא כל כך
ובאמת הייתי הכי מסכנה
והכי לא פייר כל מה שעשו לי
וכל מה שקרה לי
והכי גרוע זה כמה הרגשתי לבד
וכמה כל האנשים שהכי האמנתי להם ובהם
ניצלו  אותי ואת תמימותי כדי להגיד לי שזה בגללי
 ושגם להם ככה נורא בגללי
ושהאמנתי

אבל – זה היה
ועכשיו

עכשיו – אני

עכשיו – לאורי

עכשיו אני כאן בתוך הדבר הממש ממש מוזר
וגם מגניב במיוחד שנקרא החיים של מיכל הלב

ואני רוצה עוד מזה
פשוט להיות – ככה
גם כשאני חרדתית ולא משחררת את לאורי
וגם כשאני עדיין לא מושלמת ושלמה עם כל צד של הנפש והגוף שלי
ועדיין שותה קפה ואוכלת לחם לבן
וגם כשאני מרגישה ממש ממש מאויימת  כי לרגע הסכמתי להיות שמחה ופתוחה
וגם כשאני לא אומרת את הדבר הנכון בזמן הנכון

ואני אפילו רוצה שמישהו
מישהו אמיתי..
יאהב אותי
יאהב אותי ככה כמו שאני
ויבחר בי
לחיות אתי
לקום אתי בבוקר
להיות בתוך הבית שהוא שלי
עם המשפחה שהיא שלי
 ויישאר
כי טוב כאן
אתי
בביתי

אני אוהבת אותי ובוחרת לחיות איתי
עם משפחתי בביתי שלי
ככה כמו שאני
כי טוב כאן
איתי
!!!

Read Full Post »

בסיפור זן אחד מסופר על תלמיד שעלה לרגל למורה זן דגול. הקדיש הרבה זמן ומשאבים כדי להגיע אליו ולקבל ממנו ברכה. כשסוף סוף הגיע (אחסוך מכן את הדרך…) בירך אותו המורה: "סבא מת, אבא מת, בן מת". זאת היתה ברכתו. התלמיד התרעם – אחרי כל הדרך, זאת הברכה? כולם מתים?.
הסביר המורה – זה הסדר הנכון. זאת בריאות. זאת שפיות. קודם מת הסבא, אחר כך האבא ורק אז הבן. זה סוד האושר – הסדר הנכון.

הסדר הנכון הוא זה –
קודם הכאיבו לך
אחר כך כאבת (שזה אומר צעקת, קיללת, הרבצת אם צריך, כעסת מאד, קינאת, זעמת, נקמת, ביטאת את כאבך וכו')
ואחר כך הבנת (ראית שלא התכוון, ראית איך זה מגיע מתוך השריטה והמצוקה של הפוגע, ראית את חלקך בסיפור וכו')
ואחר כך (לפעמים הרבה מאד אחר כך…)  – סלחת.
זה הסדר הנכון.

המערכת החיסונית הרגשית שלנו צריכה להלחם בפלישה.
ככה היא מתחזקת
ככה היא מתייצבת
ככה את שומרת על שפיותך.

פגשתי נשים רבות, מאות. פגשתי מאות נשים שיודעות ממש ממש טוב למה הן דפוקות. שיודעות בדיוק מה שאמא שלהן לא עשתה, או מה שאבא שלהן כן עשה, שמבינות את השריטה לבורייה. שיודעות איך הגיעו לאן שהגיעו, ואיך ילדותן וסיפור חייהן הוביל לשם.
פגשתי גם נשים רבות שמודעות לחלקן בסיפור, איך הן "זימנו את זה לעצמן" ולמה זו בעצם "מתנה" ואיך הן יכולות דרך סיפור חייהן וסיבלן להבין את הסיפור של הנשמה, את הסיבה שבשלה התגלגלו לחיים האלה, לגוף הזה. מבינות את "התפקיד" את "הייעוד" את "שליחותן".
פגשתי נשים רבות שזה שהן מבינות (רגשית ורוחנית) את מצבן – לא עושה שיוכלו לעשות אחרת. זה שהן מבינות – לא עושה שירגישו טוב.
זה שאת מבינה ומודעת ורואה – לא בהכרח עושה שתוכלי לעשות שינוי.

קוראים לזה – מודעות יתר. ולא מעט מאיתנו לוקות בה.
ואז אנחנו מתבוננות ממרומי הפנטהואז על חיינו וחיי אהובינו, ומבינות הכל. אנחנו גם מאד חכמות ומחוברות ומרשימות – אבל עצובות. אבל לבד. אבל מיואשות.

אני מזמינה לרדת אל המרתפים. לרדת הכי נמוך שאפשר למקום בו הכאב כואב והוא לא "מתנה". למקום בו הרגש הוא חומר חיים ולא משהו שצריך להתעלות עליו. או לא להזדהות איתו, או לא לתת לו להוביל.
למקום בו הכל מיידי ופשוט (גם עם כואב) ואת לא "בדרך".
ואת לא "בתהליך".
את כאן ואת עכשיו והכל בידייך.
ואין מישהו מלבדך שיודע יותר טוב ממך מה טוב לך.
ואת לא צריכה "להשיג" ואף אחד לא אומר לך אם הצלחת או לא (חוץ ממך כמובן).
ואף אחד לא מאשר לך, מממן לך, מראה לך
ואף אחד גם לא יכול לקחת ממך כלום.

חברות אהובות יקרות. נשים מכשפות, נשים אמהות –
יש לי חדשות מסעירות!
נולדנו בתוך גוף! בחרנו להתממש בחומר. לחומר יש חוקים – הוא איטי, יש בו זמן, יש בו מרחב ידוע, יש לו קצוות, יש התחלה ויש סוף.
וזה מקסים, וזה ברור –
כי כשאת מרגישה קלה וחיונית ועירנית – זה אומר שגופך בריא. זה פשוט.
כשאת מרגישה כבדה ודואבת ומותשת – זה אומר שאת חולה. זה פשוט.
כשאת מרגישה עצב ובדידות ופחד – זה אומר שנפשך בקושי.
כשאת מרגישה שמחה ורוך ונדיבות – זה אומר שנפשך בטוב.
ככה זה.
זה פשוט.

אז השלב הראשון הוא להגיד – איה! כואב לי! פשוט ככה. מה כואב, איפה כואב, למה כואב, מי אשם בכאב. בלי להבין, בלי להיות נאורה, בלי שתקפוץ ישר זאת שאומרת "אף אחד לא אשם זה אני יצרתי". בלעדיה.

וזה המעבר מ – לספר על המפלצת, ל – להיות המפלצת.
ככה, קצת, לפעמים, בסוד…

למה?
כי כשאת מרשה לעצמך להיות שיא הכאב, שיא הגועל, שיא הפאדיחה – מגיעה שיא השמחה, שיא היופי, שיא הגאווה.
זה למה.
ככה זה.
פשוט.

Read Full Post »