Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מודעות’

במשך שנים אני מתאמנת בלקרב ולהרחיק
לקרב את מה שמזין, את מה שמרחיב, את מה שפשוט
להרחיק את מה ששואב, שמכווץ, שמאמץ…

וזה לא פשוט לי בכלל.
זה לא פשוט לי בכלל לותר על האמת ועל הצדק ועל מה שנכון
ולבחור כל פעם מחדש בטוב. באוהב. בנעים.

וככה על הדרך אני נעלבת, ופוגעת, ונלחמת, ומתכנסת, ומתקרבנת, ומסתגרת…

אז מבקשת אני לעצמי, ומאחלת לכולכן – קרבו רק יופי.
אני ממליכה ומושיבה ברוב פאר והדר, על כס המלכות – את מלכת הטוב. האהבה. הפשטות.
זו שמכילה הכל בקלות, ושסולחת בהינף עפעף.
שכל העוולות מתגלשות מליבה. לב ש"נתפס" בו רק טוב.
ישובה בנינוחות, תופסת תחת..
חיוכה ממיס את העולם והיא יפהפיה הורסת…!

ישתבח שמה!

שנה טובה!

Read Full Post »

על חופש וגבולות

מאת: קרן בר

סעו אל מחוץ לארצכם, טיילו בטבע, צאו לקניות בסופר עמדו בתור לקופה…
הביטו סביבכם וראו: אנשים.
סעו באוטובוס, לכו לסיבוב קצר בשיכון, לקניון, לבית קפה…
הפעילו את המחשב, גלשו ברשת: צפייה ישירה, הורדה ישירה, רשת חברתית, יו טיוב, מזג אויר, פורנו…שיזפו עיניכם.
צפו במהדורת חדשות אחת, בתוכנית "ריאליטי" אחת. הביטו אל הכוכבים.
צאו אל השדה. טפסו על הר. שבו על ספסל סמוך לבית הספר התיכון בזמן שתלמידי התיכון יוצאים ממנו וחוזרים לבתיהם, האזינו…
לקונצרט, למופע רוק, לים, הביטו בפניהם של אורנגאוטנים אשר בכלוב בגן החיות….
בקרו בכפר ערבי, בכפר דרוזי, בכיכר המדינה, ברפת…

שורו הביטו וראו: החיים.

מתישהו בחרנו לקחת אצבע ולסמן מעגל. לגזור מתוך הרצף האין סופי תחום. מרחב בתוכו אנו נעים, מרצון או אילוץ, מרחיבים, מצמצמים, בוררים מה להכניס ומה להוציא. יצרנו את עולמנו ואליו, מדעת או שלא מדעת בחרנו להביא את ילדינו. הזמנו אותם להצטרף אלינו כאן, לשהות עמדנו בעולם הזה הכולל, למשל, בין היתר, את גורדי השחקים, המכולת, בוב ספוג, תוכנית הגרעין האירנית ומה לא.

יכול להיות שהקדשנו לכך מחשבה, יתכן שנתנו דעתנו על נושאים כמו כאבי שניים או גלי צונאמי ורעידות אדמה. יכול להיות שמתוך כך עמדנו מבעוד מועד על מורכבות העניין, אך אפילו אם לא הבאנו בחשבון את כל אלו, יש להניח, שהעלנו בדעתנו שמפעם לפעם יקשו החיים על ילדינו והם מן הסתם יפגשו בביקורם כאן גם –   כעס, אכזבה, צער, כאב ואבדן שהם חלק בלתי נמנע מהסידור הכללי.

אף שלא היו בידינו כל התשובות בכל זאת, העזנו להזמינם.

לרגע אחד שרתה עלינו אופטימיות מספקת והיינו בטוחים דיינו ומבטיחים מספיק בליבנו כדי להביאם לכאן. והם באמת באו.

מאחר ונענו להזמנתנו, נראה שכעת אין לנו בררה אלא לנסות ולהכניסם בסוד העניינים, הם סומכים עלינו שלא לחינם הזמנו אותם. עלינו ללמדם, להכינם, לתת בידם כלים, אולי גם כמה תשובות טובות. לתת להם אפשרות לחיות בבטחה, בשמחה, באהבה …

אופס, מה עשינו?!

בתור שולחי ההזמנות איך נעמוד עכשיו, ממש ברגע הזה, כשהילד שלנו זורק את עצמו על רצפת הקניון, או ברגע הבא שבו חברתו הטובה (נורית שמה) הולכת לה לשחק עם ילד אחר? איך נסביר פנינו לתייר, שעה שילד גדול ממנו מכה אותו?

כיצד נגיב כאשר יפתח את הדלתות הסודיות ויגלה מה אמא ואבא עושים בלילות?

מה נגיד לו כאשר ישבר ליבו מפרידת הוריו? כיצד עלינו להשיב כשישאל, למשל, מי הוא נשיא המדינה ומה קרה לקודמו בתפקיד?

שנים ארוכות אני מלווה הורים וילדים, מתבוננת מקרוב על מעשה גידולם של ילדים מגיל ינקות עד גיל ההתבגרות. מחפשת להבין, לפענח את התעלומה הנקראת הורות.

מה מבטיח אושרם של ילדים? או את היותם בני אדם מוצלחים, טובים, מוסריים.

לאורך השנים הבחנתי בכך שאחת מדרכי המוצא המקובלות שאימצו רבים מההורים היא פשוט לנסות ולהמציא עבור הילדים ובמיוחד הצעירים שבהם, עולם אחר. קצת נקי יותר, חדש יותר, טוב יותר.

תארו לעצמכם אורח אותו הזמנו לבקר בביתנו.

לכבוד בואו סידרנו, עיצבנו, ניקינו, מירקנו וצחצחנו… חדר אחד.

דמיינו שאנחנו משכנים אותו בתוך אותו חדר אחד מאורגן תוך שאנו מונעים ממנו לצאת אל שאר חדרי הדירה – שם הבלגאן חוגג, שם הכאוס בלתי מקבל על הדעת. משום שהאורח שלנו איננו טיפש מוחלט, עד מהרה הוא מבין שמשהו מעניין מתרחש מעבר לדלת. באינסטינקטים בריאים הוא קורא את המצב ויודע שיש אי שם…

מאותו רגע הוא חותר בכל מעודו לפגוש את מה שממתין לו מעבר לדלת הנעולה ושואף לפרוץ החוצה. עולה בדעתי תמונתו של אותו ילד עז רוח שעדיין לא ויתר, ילד שנמשך לקצוות, עסוק בניסיונות לפרוץ את הגבולות, הוא משוטט בשוליים, בודק ומחפש אחר פתחי מילוט. הוא אינו יכול סתם כך להתרווח ולהנות (הוריו כמובן מתוסכלים בהתאם – "נתנו לו הכול"…) בהמשך לכך עולה גם תמונתה של הילדה המרצה, מהנהנת בראשה ונוהה באופן אוטומטי אחר כל ילדה או ילד שנדמה לה שיש בידם את המפתחות לדלת הנעולה. היא מושפעת בקלות, מחקה את התנהגותם של מי שנדמים לה כיודעי דבר. בו זמנית היא מרוגשת ומבוהלת ממה שדמיונה מצייר לה כאשר היא מהרהרת בכל אשר נמצא מעבר לדלת, מודעת לידע החסר שלה היא עסוקה בניסיונות לפצות על החוסר על ידי ריצוי.

אלו רק שתיים מהאסטרטגיות הננקטות על ידי ילדים שמבלים את ימיהם בתוך חדרים מאורגנים להפליא.

הורים שמנסים לגונן על ילדיהם מפני העולם הגדול שבחוץ מציבים סביבם מסננות גדולות וצפופות חורים באמצעותם הם מנפים החוצה את כל מה שיכול לחבל בתוכניתם ליצירת עולם שכולו טוב…. (לא לחינם שמור הביטוי "עולם שכולו טוב" לחיים שאחרי החיים.)

לאורך השנים ראיתי שדים רבים נשארים מחוץ למסננת, מקמח לבן ועד טלביזיה.

עומדים מן העבר השני, מציצים דרך החורים בשורה ארוכה עם נזלת ירוקה: מכשפות, מיניות, שוקולד…. עוד ועוד. כל השדים והרוחות מצפים נכלמים לשעת כושר בה יכלו להגיח לתוך עולמו השמור והמוגן של הילד, או, רחמנא, לתוך מערכת העיכול שלו…

אף לא אחד מהם מפספס הזדמנות. העולם הישן והקצת פחות טוב תמיד מוצא את דרכו, מחכה לתורו ובסופו של דבר מצליח לעבור את המסננת, גם הצפופה ביותר.

הפלא הוא שילדים, אפילו המגוננים ביותר, עומדים במפגש איתו איתנים בהרבה מאשר הוריהם. הסיבה לכך היא פשוטה: ילדים נועדו לחיות את החיים, הם  בנויים לכך.

חוסנם רב מפגיעותם. מה טוב שכך.

מתברר שהזמנו הנה את מי שמסוגלים לבוא. נראה שהם מוכנים למסע. כנראה קראו את האותיות הקטנות בהזמנה והבינו שמדובר בטיול למיטיבי לכת, לאלו  שיכולים לתנאים הבלתי מתקבלים על הדעת של עולמנו.

ממש כמונו, הם מסוגלים ויכולים לעבור את כל שעליהם לעבור בגבורה אנושית, זו שניתנה להם מעצם אנושיותם.

אני יושבת בחצר הבית העגול, הבית שבנינו סיגול, אני ושותפים נאמנים.

זהו מקום של חיים, בחרנו לתת לילדים שבו חווית חיים משוחררת.

ניסינו לצמצם עד כמה שאפשר את מספר הנתיבים המוכתבים מראש.

במובן זה, יצרנו מרחב פתוח, שבו נעים הילדים בחופשיות: בוחרים את פעולותיהם, מנהלים את יומם ואת ענייניהם בכוחות עצמם.

כל חומר שמגיע אלינו לתוך הבית, הוא עניין למפגש, חקירה ולמידה, ובכלל זה גם קללות למשל, משברים חברתיים, ילדים הקרויים חריגים, אלימות, כאב – חיים.

עניינינו העיקרי הוא לחיות יחד, ערים.המפגש איתנו, המבוגרים, הוא חי. הם פוגשים אותנו אנושיים, חזקים, לעיתים מבולבלים, חלשים, מבואסים, לא מאוד נאורים והרבה מאוד טועים.

אני מביטה בהם משחקים. הרבה מהזמן הם עסוקים בבדיקה: מי חזק ומי חלש, אצל מי יש הכי הרבה כוח, מי מוביל אותנו כאן במשחק?

הם מלמדים את עצמם לחיות יחד בתוך חברת אנשים.

במסגרת חקירתם המעמיקה הם פוגעים ונפגעים…לעיתים אוחז בהם כעס או צער רב

על דבר מה שהוא יקר להם ואבד או נלקח מהם.

אני יושבת בחצר מביטה בהם ורואה שלכל אחד ואחד מהם מניע עמוק לפעולתו.

הילד אשר משתלב חברתית והוא מוקף ידידים, כמו זה הבודד היושב לבדו, מתבונן בשקט במשחקם של האחרים. ככל שאני מביטה בהם יותר, כך אני מרגישה  עד כמה הם חזקים. אני רואה איך הם נעים ממצב למצב בגמישות מופלאה, שוב ושוב מתוך נחישות להצליח. הם חיים. הם בחיים. ומשום שהם מותאמים גמרי לעניין זה של החיים, כאשר מתאפשר להם הם יוצרים את עולמם בגאוניות בוהקת.

במה הם משחקים? הם משחקים במשפחה, הם משחקים במלחמה, הם מבשלים ורוקחים, הם משחקים במיתולוגיות של נסיכות, אבירים ודרקונים…

הם מתרגלים ניצחון ותבוסה, כישלון והצלחה, במשחקיהם הם מתחתנים, מתים ומולידים… לא צלצלנו בפעמון, לא הזמנו אותם לשיעור, לא פתחנו חוג, מעצמם ומתוכם הם עסוקים בלמידה הזאת, מבחינתם החיים כבר קורים והילדות אינה חזרה גנראלית אלא הדבר האמיתי.

אני מתבוננת בילדים בני השמונה והתשע…. נושא המיניות מתעורר בהם במשנה תוקף, הם צוחקים והם נגעלים והם נמשכים. בזמן שהוריהם נבהלים ונחרדים הם כבר עושים את דרכם להיות אנשים בוגרים, (שבין היתר מקיימים מפעם לפעם יחסי מין, מולידים, הורים לתינוקות). ברור שעליהם להבין את העניין בהקדם מובן שלשם כך עליהם לחקור אותו. ומהיכן ישיגו ידע?

על פי רוב רצונם של המבוגרים סביבם הוא להימנע מהנושא, להסתיר את תשוקתם ולשמרה מחוץ לתווך ראייתם באזורי הכאוס שמחוץ למרחב המוגן.

אז מתי נכון לתת להם לצאת מן המרחב המוגן אל העולם הגדול שבחוץ? לפי מה נקבע את העיתוי? איך נדע שהם בשלים לכך?

הזמן שבו מתעוררת בהם סקרנות ביחס לנושא הוא אות לעיתוי מדויק ביותר לחשיפתו בפניהם, בגלוי על כל מורכבותו, תוך תשומת לב מרובה למידת יכולתם להבין להכיל ולעכל אותו. כמו הנבט שנובט ועם הגחתו אל העולם הוא מחכה ומצפה להיות מושקה ומוזן, כך גם סקרנותם.

מה הטעם לנסות ולמנוע את הבלתי נמנע, מה הטעם לעקב בעדם מלפגוש את כל העולם כולו, על כל צבעיו? מה יכין אותם טוב יותר לחייהם מאשר החיים עצמם?

כיצד יכלו להתחזק ולבנות מערכות טובות, יציבות וחזקות אם נמנע מהם את תרגול השרירים המתבקש והנדרש כדי לצלוח את החיים האלו שכאן על פני האדמה?

כשאני מסתכלת לאחור ובוחנת את ילדותי שלי, אני יודעת שכל עיקום, כל כיפוף, כל שריטה, חבלה ומכה, כל פגע שבא אל פתחי, יצרו את האדם המבוגר שאני.

כשם שאני מצטערת על כך שנפגעתי, כשם שאני כואבת את מה שעדיין זקוק לריפוי, כך אני גאה במה שניטע בי אי אז בילדות וצמח להיות למי שהנני בבגרותי. מתוך כך אני מבינה שמלאכת גידול ילדים, מרגע הבאתם לעולם ועד הרגע בו יהפכו לעצמאיים, אינה עוסקת במניעה כי אם להפך. מלאכה זו דורשת מאיתנו לעמוד מאחורי ההזמנה ששלחנו. תוך שאנו נותנים אמון בכוחם של ילדנו לנוע כאן, בתוך המציאות, תפקידנו הוא לעזור להם, לפתוח יחד איתם כל דלת ודלת שמאפשרת מפגש פנים אל פנים עם העולם, תוך שאנחנו מחזיקים ידיים, תוך שאנחנו לומדים יחד איתם, מגלים את מה שרוצה להתגלות ובשעת הצורך מחבקים חזק חזק חזק.

לאחרונה נשאלנו שאלה: האם הפנטזיה שלנו לגבי הבית היא העגול היא שכל הילדים יהיו מאושרים כל הזמן? האם זה מה שאנחנו מנסות ליצור בבית העגול?

תשובתי הייתה שהפנטזיה שלנו היא שתמיד, בכל מצב ובכל רגע, עם כל אחד ואחד מהילדים, נוכל להיות בתקשורת פתוחה, עמוקה ואמיתית.

שגם בכאב הגדול ביותר, בקושי, בבושה, באשמה, בפחד, בסקרנות, בכעס, בייאוש, בעקשנות ובשנאה הגדולה ביותר, נוכל לדבר, לראות זה את זה, להישאר ביחד.

זהו החלום שלנו, ההולך והופך יותר ויותר מרגע לרגע לממשות.

קרן

Read Full Post »

מי שנולד הרוויח לפגוש את האשה המדהימה הזאת שקוראים לה קרן בר.
שהיא חברתי הטובה. ושותפתי למסע החיים הזה, ואחותי הנשמתית.
שב – 25 שנים האחרונות (בערך) אנחנו עוברות מסעות מכל הסוגים ומכל המינים ובכל הצורות…

ושעכשיו היא פותחת בחזרה את הבאסטה (שנסגרה לפני אי-אלו שנים) ומסכימה לתת לעולם שוב את מתנה הזאת. ובגדול.

אז הנה ההזמנה שלה, שאני גאה ושמחה לפרסמה כאן –

חברים וחברות אהובים ואהובות

אני שמחה ומתרגשת לפתוח מחדש את הדלת לרווחה –

לאחר שנים של עבודת עומק עם ילדים והורים
ושנים של מפגש מקרוב, ליווי וטיפול בנשים בכל מצבי החיים,
אני עושה לכל זה בית (עם כתובת ברורה J).

קוראים לזה בפשטות – יעוץ והדרכה הורית, טיפול זוגי,
ליווי והדרכת נשים ואמהות.

אני מזמינה  את כל מי שזקוק לעזרה והדרכה באלו התחומים, (וגם באחרים)
לפגישה אינטימית ומלאת הקשבה. לעצור עצירה מכוונת, לחקור יחד,
להקדיש תשומת לב יתרה לנפש ולמתחולל בה,להתבונן בחיים כפי שהם, להקדיש זמן לבעיות ולקשיים המתעוררים מתוכם.

אשמח לתת מניסיוני, לחלוק את השקפת עולמי, לתרום מתוך נקודת המבט שלי
להשתמש בכלים רבים ומופלאים אשר אספתי ומצויים באמתחתי
ובעיקר ליצור יחד: להמציא פתרונות, לסלול דרכי גישה,
לגלות מקורות, לטפל, להזין שורשים, לשנות לטובה וליצור את החדש.

בעדינות ובכנות לא מתפשרת.

מוזמנות/ים לקבוע פגישה.

אשמח מאוד מאוד לראותכם,

קרן בר.

077-8844388
052-6560653

Read Full Post »

אני מתבוננת בהתרגשות ובגאווה בדבר המדהים והנדיר ביופיו שיצרנו.

מדובר בשפה, חד פעמית, שבה האהבה היא חומר מוחשי.
מדובר בהסכמה, בלתי מתקבלת על הדעת הרגילה, לאינטימיות וחשיפות וקרבה, תוך תחושת ביטחון ומוגנות.
מדובר במקום מאד מאד בטוח ומאד מאד מוגן ומאד מקשיב ומקבל (ואוהב אמרתי כבר?).

מרגישה מבורכת, מרגישה ברת מזל, מרגישה את השפע הזה בכל גופי נפשי וליבי.

יודעת את האפשרות המדהימה שלנו לשינוי ולריפוי.
חוללנו ניסים.
קילפנו שכבות רבות.
הסתכלנו בעיניים לכאב.
הסכמנו ללקק פצעים. לעצמנו. ואחת לשנייה.
ראינו עומק.
הסתכלנו לאלוהים בעיניים בלי למצמץ.
חיבקנו בכל הכוח. כעסנו בכל הכוח.
אהבנו מאד מאד.
בכינו וצחקנו ובכינו וצחקנו.
והתפדחנו.
ושרנו והשמענו את הקול שלנו.
והתוודענו לייחוד וגם לשייכות.
והיינו מראות אחת לשנייה.
והיינו מיוחדות ושונות מאד.
והתגאנו גאווה גדולה – על עצם היותנו…

חבורת אמהות מדהימות ואמיצות ויפות!

תודה עצומה וענקית על החסד הזה ועל האפשרות להיות אתכן. אחת אחת אחת. במקומות שהם הכי הכי….   תודה!!!

והנה מקבץ תמונות ראשון. ההמשך יגיע בהקדם –



והנה כאן חיבוקים –

ועוד תמונות כאן –








המשך יבוא….

Read Full Post »

מה חשוב לי? שלא יהיה לך קר. שלא תתחיל נזלת.
מה באמת חשוב לי? להיות קרובה אליך

מה חשוב לי? שאף אחד לא יפגע בך
מה באמת חשוב לי? שתרגישי בטוחה, אפילו שאננה, בעיניים עצומות בכל מקום בעולם.

מה חשוב לי? שלא תאבדי את הטלפון הנייד שלך
מה באמת חשוב לי? שתרגישי שהכל אפשרי. שנוכל לצחוק ביחד על אלה ש"שומרים על רכוש"… ועל כל מה שזז…

מה שחשוב לי גדל וגדל ומילא את המסך והסתיר אפילו ממני את מה שבאמת חשוב לי.
ואני אוחזת במה שחשוב לי דרך הקריטיות, הגורליות, כדי לא להשבר.
כדי לא לחוש את הכאב שכבר חשתי פעם כילדה כשויתרתי על האפשרות שאמא תעדיף את מה שחשוב באמת על פני מה שלא ממש חשוב.

אני רוצה לפרוש.
לנוח קצת ולהתחיל מהתחלה.
בזירה חדשה, בעולם חדש, על במה חדשה שבה אני ואת, ילדה שלי, רוקדות ומקדשות את מה שבאמת חשוב לי ולך ורק בזמן הפנוי מטפלות במה שחשוב לפעמים ולפעמים לא.
אני רוצה להזכר בנערה, אולי אשה צעירה, אולי אפילו אהובה של איש, שיצאה בלילה אחד עם ארגז קרטון מהבית של אמא ואבא, נחושה ומבולבלת, כדי למצוא לעצמה בית חדש.
כשבבטנה מפעמת התחושה הברורה על מה חשוב באמת בחיים האלה.

Read Full Post »

מאת: קרן

הייתי לא יותר מבת שבע כאשר התרחש בחיי אירוע משונה, מצאתי את עצמי יושבת בהקרנה של סרט תיעודי בנושא השואה.
הסרט היה מיועד מן הסתם לאנשים מבוגרים בהרבה: התמונות רצו על המסך בשחור ולבן לפני – מציאות מואצת, קטעים קטעים, טלאים טלאים….של זוועה.
לא יכולתי לצאת מהאולם, גם לא להסיט את מבטי מהמסך המרצד, רציתי לברוח ובכל זאת לא מצאתי כוח לקום. נלכדתי שם באולם החשוך. משהו עצר אותי, מסמר אותי למקומי.

אני זוכרת את הלב הדוהר,האוזניים הקולטות כל רחש: רכבות, צעקות קצרות, יריות, נביחות הכלבים…. קול בכי, השקט של היערות, שוב יריות, הפעם בצרורות. הכל התעורר סביבי וקם לתחייה.

מסיבה כל שהיא שאינה מובנת לי, באותם רגעים מזהה הנפש שלי את המציאות השואתית שנפרשת שם על פני המסך כמוכרת. כאילו מספרת לי מתוכי על האנשים האלה בעלי העיניים התועות. משהו בי אומר: הצללים האלו -הם האנשים שלי.

אני בת שבע, בטח לובשת טרנינג ואיזה סווצ'רט אפור…. יש לי תספורת קצרה מידי לבת וצמיד מגומי שחור על פרק היד, אני יושבת שם, אחותי יושבת לידי.
מאיזה סיבה באותם רגעים המחיצות בייני היושבת בחשכה ובין המציאות שעל המסך נעלמות, אין הפרדה ביני ובין ההולכים בשיירה, ביני ובין המצטופפים על רציפי הרכבות, ביני היושבת בחשכה ובין אותם יהודים המביטים מן הדרגשים הצפופים אל המצלמה.

בת שבע ואני מכירה את העיניים האלה, מזהה את המבט המבקש להיוושע. שם בחושך של הסרט, אני לומדת לדעת מתוכי שכמוני כמוהם. בני אנוש. אנושיותם קורנת אלי. בתוך מסת האנשים המתרוצצים כעכברים, אני מזהה אותה בברור, היא ניכרת.

ומאז, לילות רבים של חלומות, שנים ארוכות של בהלה כמו איזה חלק חי בתוכי שתמיד מחכה לדפיקות בדלת, תחושות גוף ברורות מספרות לי את הסיפורים הכואבים ביותר, התחושה שכאילו השתמרה ברגלים אלו שצעדו ימים רבים בשלג. וארכיון הקולות ….כמו לא נפסק המרדף מעולם.
אף אחד לא סיפר לי שום דבר ובכל זאת אני יודעת, עוד ועוד אני מוצאת ספרים, סרטים, עדויות. בבהלה, בחרדה עמוקה אני פותחת אותם, קוראת, צופה בהם, מאזינה, סופגת ולא יכולה לחדול כאילו היו הסיפורים אישור למה שכבר ידוע לי בתוכי והם כמו מהדהדים את מה שהשתמר (מהיכן?) בתוכי בצורה כל כך חייה ועולה בחלומות הלילה.

אבל בעצם היום אני יודעת שמתוך כל ה"חיים" האלו שמקבלת השואה בנפשי. אני יוצאת אל מסע חיי.
וכבר אז אני עונה על כל זה בשאלה. אל מול ערמת הגוויות שיש לפנותם למשרפה אני נודרת נדר לשאול.

וכך בכל פעם שאני מזהה תנועה של העדר הנע כגוש אחד קדימה, אני עסוקה בלברר מי אני, לדעת את רצוני. כך לנוכח הציווי "לזכור ולא לשכוח" הנשמע מהדהד מתוך המיקרופונים בטקסים מדי שנה, הוא המתנוסס על השלטים באותיות שחורות אני נשבעת שבועת נאמנות לרצון החופשי שלי.

לזכור מה שבא לי ….לשכוח מה שאני מחליטה…. לעמוד דום רק מתי שאני רוצה ונוח לפי מה שנוח.

שעה שהצפירה הנוראה מפלחת אני נשבעת אמונים להיות תמיד פקוחת עיניים, כלומר אף פעם לא להילכד במובן מאליו. (יותר מכל אני מחבבת את הילדות שעומדות מאחורי במפקד בבית הספר, אלו הצוחקות בזמן הצפירה אני בוחרת לזכור ולא לשכוח את צחוקם – נוצרת אותן כעדות לחופש.)
ילדה פקחית!

היום אני יודעת שאת האומץ הזה או את התבונה, לקחתי קודם כל מבתוך השואה הפרטית שלי זו שעברתי על בשרי.
מתוכה היא למדתי שמול עריצות, חרות מחשבתית – נפשית, היא תשובה אפשרית יחידה, שרה את השירים שלי ומציירת את העולמות שלי, ממציאה את המקלט הפרטיזאני שלי- כך…. ולבסוף גם עוזרת אומץ מתקוממת בכל כוחי אל מול העוולות.

אני עוקבת אחרי מאז ועד עכשיו ויודעת ששמרתי שבועתי לי בכל מעודי. אני עוקבת אחר הדרך בה הלכתי ויודעת איך תמיד ביקשתי יותר מכל דבר אחר את החרות שלי להיות לא נשלטת, לא נעלמת, לא נמחקת בהמון. נראת, נשמעת…. מובילה את חיי עד לניואנס הקטן ביותר- בוחרת.
פעם כבן אדם ופעם שניה כאישה ופעם שלישית כיהודיה ועוד פעמים רבים מאין ספור בהם נדמה הייה שעוד רגע קט אמצא את עצמי צועדת מבלי משים בתוך השיירה בדרך למקלחות המדומות.

עד כדי כך ביקשתי להתעורר וככה קמה בתוכי הגבורה שבשואה שלי והפכתי ללוחמת החופש שהיני.

Read Full Post »

מאת: יהלי וייקסמן

אז מה יש בה בתופעה הזו שככה כל כך אוחזת בי,
שאני כל כך רגילה אליה,
שהיא כמו מהותי השניה, אולי אפילו הראשונה.
למה הצורך הזה הבלתי נשלט להיות תמיד בשני הצדדים,
להתלבט, לא להחליט, תמיד לראות גם את הטוב וגם את הרע,
להיות כאן, אבל לא ממש איתך,
לרצות משהו בכל לבבי ועדיין לשמוע ולהרגיש את הספק מפעפע בקרבי.

האם יש טעם להיכנס לניתוח מצב, לראות, שוב,את עצמי הילדה, משחקת בשני חצרות,
הולכת לבקר בשני בתים,
חייה חיים נפרדים, כפולים ומשולשים.

אני, ילדה,שמנסה להבין מה רוצים ממנה,
שמנסה לעשות את מה שאחרים חושבים שטוב עבורה.
אני קטנה, אני גדולה, עדיין לא מבינה,
עדיין לא מפנימה,
ואולי כדי לא באמת להימצא, בוחרת להישאר אבודה,
תוהה ובודקת ומחפשת, לא ממש מחליטה.
לא יודעת מה אני רוצה.
באמת?

רוקדת על שתי חתונות.

שלא חס וחלילה אפספס!
מה יש בה בבחירה הזו שהיא כל כך מפחידה,
כל כך משתקת,
הרי ברגע שלא אבחר מייד אפסיד,
אפסיד את יכולת הפעולה, את היכולת הנפלאה של העשייה..

אז שוב,דוחה…דוחה…דוחה…
למה לקחת החלטה..?
מסתתרת מאחורי עננת ה"עידן החדש", הזרימה,
היקום שיביא לי סימנים,הקלפים שיגלו לי את השבילים.
ואיפה אני?
איפה הצרכים שלי?
הרצונות.
איפה סתם האפשרות לעשות טעויות.

ומה יקרה אם אעשה טעות? מה יקרה?
כבר לא אהייה מושלמת, בטח לא יאהבו אותי,
וכל הדברים האלה פשוט משתקים אותי.
אז אני אשתוק,אשתוק מול העולם, אשתוק מול עצמי,
לא אדבר, לא אתרגל, לא אהייה כאן בכלל.
עדיף להיעלם.

הדרך הזו שנפתחה בפני היא דרך הלב,
היא האפשרות היחידה. פה מרגישה שאין ברירה.
עכשו, כאן, בחיים, מרגישה, צריכה, לא מסוגלת יותר להסתיר.
לא רוצה לחיות יותר מהראש,
רוצה לחזור ללב, להרגיש, לעשות,
וגם לטעות, לעוף ולהתעייף.
להיות אנושית.
לדעת אותי, להרגיש – מה הגבולות שלי? מי אני?
ולדעת את הילד שלי – להרגיש, מה הוא צריך, מה הוא מבקש,
מה הוא מראה לי, ממה הוא חושש.
ואת האהוב שלי, לראות אותו, לא לנחש,
לא לחשוש שהכל מתפרק

מתי כל זה ייפסק?????

די! אני אומרת לעצמי,
תרשי לעצמך כבר להיות אני.
זה פשוט, זה כואב, זה שמח או עצוב.
אבל זה כאן, וזה שלי.

נולדתי בפורים!
וזו בדיחה נחמדת,
ככה כל חיי מאחורי מסכה מסתתרת…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »