Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מודעות’

אני מתבוננת בהתרגשות ובגאווה בדבר המדהים והנדיר ביופיו שיצרנו.

מדובר בשפה, חד פעמית, שבה האהבה היא חומר מוחשי.
מדובר בהסכמה, בלתי מתקבלת על הדעת הרגילה, לאינטימיות וחשיפות וקרבה, תוך תחושת ביטחון ומוגנות.
מדובר במקום מאד מאד בטוח ומאד מאד מוגן ומאד מקשיב ומקבל (ואוהב אמרתי כבר?).

מרגישה מבורכת, מרגישה ברת מזל, מרגישה את השפע הזה בכל גופי נפשי וליבי.

יודעת את האפשרות המדהימה שלנו לשינוי ולריפוי.
חוללנו ניסים.
קילפנו שכבות רבות.
הסתכלנו בעיניים לכאב.
הסכמנו ללקק פצעים. לעצמנו. ואחת לשנייה.
ראינו עומק.
הסתכלנו לאלוהים בעיניים בלי למצמץ.
חיבקנו בכל הכוח. כעסנו בכל הכוח.
אהבנו מאד מאד.
בכינו וצחקנו ובכינו וצחקנו.
והתפדחנו.
ושרנו והשמענו את הקול שלנו.
והתוודענו לייחוד וגם לשייכות.
והיינו מראות אחת לשנייה.
והיינו מיוחדות ושונות מאד.
והתגאנו גאווה גדולה – על עצם היותנו…

חבורת אמהות מדהימות ואמיצות ויפות!

תודה עצומה וענקית על החסד הזה ועל האפשרות להיות אתכן. אחת אחת אחת. במקומות שהם הכי הכי….   תודה!!!

והנה מקבץ תמונות ראשון. ההמשך יגיע בהקדם –



והנה כאן חיבוקים –

ועוד תמונות כאן –








המשך יבוא….

Read Full Post »

מה חשוב לי? שלא יהיה לך קר. שלא תתחיל נזלת.
מה באמת חשוב לי? להיות קרובה אליך

מה חשוב לי? שאף אחד לא יפגע בך
מה באמת חשוב לי? שתרגישי בטוחה, אפילו שאננה, בעיניים עצומות בכל מקום בעולם.

מה חשוב לי? שלא תאבדי את הטלפון הנייד שלך
מה באמת חשוב לי? שתרגישי שהכל אפשרי. שנוכל לצחוק ביחד על אלה ש"שומרים על רכוש"… ועל כל מה שזז…

מה שחשוב לי גדל וגדל ומילא את המסך והסתיר אפילו ממני את מה שבאמת חשוב לי.
ואני אוחזת במה שחשוב לי דרך הקריטיות, הגורליות, כדי לא להשבר.
כדי לא לחוש את הכאב שכבר חשתי פעם כילדה כשויתרתי על האפשרות שאמא תעדיף את מה שחשוב באמת על פני מה שלא ממש חשוב.

אני רוצה לפרוש.
לנוח קצת ולהתחיל מהתחלה.
בזירה חדשה, בעולם חדש, על במה חדשה שבה אני ואת, ילדה שלי, רוקדות ומקדשות את מה שבאמת חשוב לי ולך ורק בזמן הפנוי מטפלות במה שחשוב לפעמים ולפעמים לא.
אני רוצה להזכר בנערה, אולי אשה צעירה, אולי אפילו אהובה של איש, שיצאה בלילה אחד עם ארגז קרטון מהבית של אמא ואבא, נחושה ומבולבלת, כדי למצוא לעצמה בית חדש.
כשבבטנה מפעמת התחושה הברורה על מה חשוב באמת בחיים האלה.

Read Full Post »

מאת: קרן

הייתי לא יותר מבת שבע כאשר התרחש בחיי אירוע משונה, מצאתי את עצמי יושבת בהקרנה של סרט תיעודי בנושא השואה.
הסרט היה מיועד מן הסתם לאנשים מבוגרים בהרבה: התמונות רצו על המסך בשחור ולבן לפני – מציאות מואצת, קטעים קטעים, טלאים טלאים….של זוועה.
לא יכולתי לצאת מהאולם, גם לא להסיט את מבטי מהמסך המרצד, רציתי לברוח ובכל זאת לא מצאתי כוח לקום. נלכדתי שם באולם החשוך. משהו עצר אותי, מסמר אותי למקומי.

אני זוכרת את הלב הדוהר,האוזניים הקולטות כל רחש: רכבות, צעקות קצרות, יריות, נביחות הכלבים…. קול בכי, השקט של היערות, שוב יריות, הפעם בצרורות. הכל התעורר סביבי וקם לתחייה.

מסיבה כל שהיא שאינה מובנת לי, באותם רגעים מזהה הנפש שלי את המציאות השואתית שנפרשת שם על פני המסך כמוכרת. כאילו מספרת לי מתוכי על האנשים האלה בעלי העיניים התועות. משהו בי אומר: הצללים האלו -הם האנשים שלי.

אני בת שבע, בטח לובשת טרנינג ואיזה סווצ'רט אפור…. יש לי תספורת קצרה מידי לבת וצמיד מגומי שחור על פרק היד, אני יושבת שם, אחותי יושבת לידי.
מאיזה סיבה באותם רגעים המחיצות בייני היושבת בחשכה ובין המציאות שעל המסך נעלמות, אין הפרדה ביני ובין ההולכים בשיירה, ביני ובין המצטופפים על רציפי הרכבות, ביני היושבת בחשכה ובין אותם יהודים המביטים מן הדרגשים הצפופים אל המצלמה.

בת שבע ואני מכירה את העיניים האלה, מזהה את המבט המבקש להיוושע. שם בחושך של הסרט, אני לומדת לדעת מתוכי שכמוני כמוהם. בני אנוש. אנושיותם קורנת אלי. בתוך מסת האנשים המתרוצצים כעכברים, אני מזהה אותה בברור, היא ניכרת.

ומאז, לילות רבים של חלומות, שנים ארוכות של בהלה כמו איזה חלק חי בתוכי שתמיד מחכה לדפיקות בדלת, תחושות גוף ברורות מספרות לי את הסיפורים הכואבים ביותר, התחושה שכאילו השתמרה ברגלים אלו שצעדו ימים רבים בשלג. וארכיון הקולות ….כמו לא נפסק המרדף מעולם.
אף אחד לא סיפר לי שום דבר ובכל זאת אני יודעת, עוד ועוד אני מוצאת ספרים, סרטים, עדויות. בבהלה, בחרדה עמוקה אני פותחת אותם, קוראת, צופה בהם, מאזינה, סופגת ולא יכולה לחדול כאילו היו הסיפורים אישור למה שכבר ידוע לי בתוכי והם כמו מהדהדים את מה שהשתמר (מהיכן?) בתוכי בצורה כל כך חייה ועולה בחלומות הלילה.

אבל בעצם היום אני יודעת שמתוך כל ה"חיים" האלו שמקבלת השואה בנפשי. אני יוצאת אל מסע חיי.
וכבר אז אני עונה על כל זה בשאלה. אל מול ערמת הגוויות שיש לפנותם למשרפה אני נודרת נדר לשאול.

וכך בכל פעם שאני מזהה תנועה של העדר הנע כגוש אחד קדימה, אני עסוקה בלברר מי אני, לדעת את רצוני. כך לנוכח הציווי "לזכור ולא לשכוח" הנשמע מהדהד מתוך המיקרופונים בטקסים מדי שנה, הוא המתנוסס על השלטים באותיות שחורות אני נשבעת שבועת נאמנות לרצון החופשי שלי.

לזכור מה שבא לי ….לשכוח מה שאני מחליטה…. לעמוד דום רק מתי שאני רוצה ונוח לפי מה שנוח.

שעה שהצפירה הנוראה מפלחת אני נשבעת אמונים להיות תמיד פקוחת עיניים, כלומר אף פעם לא להילכד במובן מאליו. (יותר מכל אני מחבבת את הילדות שעומדות מאחורי במפקד בבית הספר, אלו הצוחקות בזמן הצפירה אני בוחרת לזכור ולא לשכוח את צחוקם – נוצרת אותן כעדות לחופש.)
ילדה פקחית!

היום אני יודעת שאת האומץ הזה או את התבונה, לקחתי קודם כל מבתוך השואה הפרטית שלי זו שעברתי על בשרי.
מתוכה היא למדתי שמול עריצות, חרות מחשבתית – נפשית, היא תשובה אפשרית יחידה, שרה את השירים שלי ומציירת את העולמות שלי, ממציאה את המקלט הפרטיזאני שלי- כך…. ולבסוף גם עוזרת אומץ מתקוממת בכל כוחי אל מול העוולות.

אני עוקבת אחרי מאז ועד עכשיו ויודעת ששמרתי שבועתי לי בכל מעודי. אני עוקבת אחר הדרך בה הלכתי ויודעת איך תמיד ביקשתי יותר מכל דבר אחר את החרות שלי להיות לא נשלטת, לא נעלמת, לא נמחקת בהמון. נראת, נשמעת…. מובילה את חיי עד לניואנס הקטן ביותר- בוחרת.
פעם כבן אדם ופעם שניה כאישה ופעם שלישית כיהודיה ועוד פעמים רבים מאין ספור בהם נדמה הייה שעוד רגע קט אמצא את עצמי צועדת מבלי משים בתוך השיירה בדרך למקלחות המדומות.

עד כדי כך ביקשתי להתעורר וככה קמה בתוכי הגבורה שבשואה שלי והפכתי ללוחמת החופש שהיני.

Read Full Post »

מאת: יהלי וייקסמן

אז מה יש בה בתופעה הזו שככה כל כך אוחזת בי,
שאני כל כך רגילה אליה,
שהיא כמו מהותי השניה, אולי אפילו הראשונה.
למה הצורך הזה הבלתי נשלט להיות תמיד בשני הצדדים,
להתלבט, לא להחליט, תמיד לראות גם את הטוב וגם את הרע,
להיות כאן, אבל לא ממש איתך,
לרצות משהו בכל לבבי ועדיין לשמוע ולהרגיש את הספק מפעפע בקרבי.

האם יש טעם להיכנס לניתוח מצב, לראות, שוב,את עצמי הילדה, משחקת בשני חצרות,
הולכת לבקר בשני בתים,
חייה חיים נפרדים, כפולים ומשולשים.

אני, ילדה,שמנסה להבין מה רוצים ממנה,
שמנסה לעשות את מה שאחרים חושבים שטוב עבורה.
אני קטנה, אני גדולה, עדיין לא מבינה,
עדיין לא מפנימה,
ואולי כדי לא באמת להימצא, בוחרת להישאר אבודה,
תוהה ובודקת ומחפשת, לא ממש מחליטה.
לא יודעת מה אני רוצה.
באמת?

רוקדת על שתי חתונות.

שלא חס וחלילה אפספס!
מה יש בה בבחירה הזו שהיא כל כך מפחידה,
כל כך משתקת,
הרי ברגע שלא אבחר מייד אפסיד,
אפסיד את יכולת הפעולה, את היכולת הנפלאה של העשייה..

אז שוב,דוחה…דוחה…דוחה…
למה לקחת החלטה..?
מסתתרת מאחורי עננת ה"עידן החדש", הזרימה,
היקום שיביא לי סימנים,הקלפים שיגלו לי את השבילים.
ואיפה אני?
איפה הצרכים שלי?
הרצונות.
איפה סתם האפשרות לעשות טעויות.

ומה יקרה אם אעשה טעות? מה יקרה?
כבר לא אהייה מושלמת, בטח לא יאהבו אותי,
וכל הדברים האלה פשוט משתקים אותי.
אז אני אשתוק,אשתוק מול העולם, אשתוק מול עצמי,
לא אדבר, לא אתרגל, לא אהייה כאן בכלל.
עדיף להיעלם.

הדרך הזו שנפתחה בפני היא דרך הלב,
היא האפשרות היחידה. פה מרגישה שאין ברירה.
עכשו, כאן, בחיים, מרגישה, צריכה, לא מסוגלת יותר להסתיר.
לא רוצה לחיות יותר מהראש,
רוצה לחזור ללב, להרגיש, לעשות,
וגם לטעות, לעוף ולהתעייף.
להיות אנושית.
לדעת אותי, להרגיש – מה הגבולות שלי? מי אני?
ולדעת את הילד שלי – להרגיש, מה הוא צריך, מה הוא מבקש,
מה הוא מראה לי, ממה הוא חושש.
ואת האהוב שלי, לראות אותו, לא לנחש,
לא לחשוש שהכל מתפרק

מתי כל זה ייפסק?????

די! אני אומרת לעצמי,
תרשי לעצמך כבר להיות אני.
זה פשוט, זה כואב, זה שמח או עצוב.
אבל זה כאן, וזה שלי.

נולדתי בפורים!
וזו בדיחה נחמדת,
ככה כל חיי מאחורי מסכה מסתתרת…

Read Full Post »

הגיע אתמול במייל המכתב הבא – (שיניתי את השמות כדי לא לחשוף את הילדה).

אורית ושי היקרים,

נתגלגל לידי המייל שלכם שמספר על איך נכתב השיר ואיך הופץ ואיך שרה אותו עכשיו גם בתכם, אלי.
אני לא יכול בינתיים לשמוע אותה ביו-טיוב, וגם לא להכנס לבלוג שבבניה, כי אני נמצא כרגע בהודו והאינטרנט כאן איטי מדי, אבל בעוד כחודשיים אני חוזר ואז אכנס לשם.

בינתיים, אני רוצה לספר סיפור קצר (בטח יש מאות כאלו) על מה השיר עשה בשבילנו:
לפני כמה שנים, כשהבת שלי ענבל היתה קצת יותר מבוגרת מאלי שלכם עכשיו, היתה לה תקופה קשה בביה"ס. היא לא היתה מספיק 'מקובלת', חשבה שהיא לא מספיק רזה, לא תמיד 'הלך' לה עם המורים, גם בבית לא היה קל (היינו לקראת פרידה) והיא לקחה את הכל די קשה וכבר חיפשנו עבורה סיוע מבחוץ.
ואז אח שלה, שיר, שהיה כתב של גלי צה"ל, שלח לה מהצבא במייל את השיר הזה. ענבל התלהבה והחלה לשיר אותו, בקולי קולות, פעם אחרי פעם, יום אחר יום. בהתחלה חשבתי שזה בגלל ששיר שלח אותו (ענבל משוגעת עליו) אבל אחרי ששמעתי את המילים, הבנתי שזה בדיוק מה שהיא היתה זקוקה לו והתחלתי לשיר אותו יחד איתה וכך נולד 'מוסד' חדש בבית: "בדיוק, בדיוק", מוסד שמתפקד איתנו במשפחה עד היום בשעות הצורך.
זהו. לא ביג דיל, אבל בשבילנו זה היה המון.

המון תודה לכם, ושאלה קטנה לסיום. איך אפשר לשמוע / לקרוא את 10 השירים הנוספים שכתבתם אז?

בברכה,

מיכאל.

כל כך מקובל בעולם שלנו שאוהבים מישהו באופן כללי. באופן עקרוני. כמו בסרטים שמישהו אומר למישהי "אבל אני אוהב אותך כל כך" רגע אחרי שהכה אותה או זלזל בה או סתם היה אטום אליה לגמרי.
כשילד מעיז להגיד לעצמו – בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב – הוא נזכר במשהו שהיה שלו ואבד לו. הוא מוציא את עצמו מהמוסכמה האיומה הזאת שאפשר לאהוב מישהו או להעריך מישהו באופן עקרוני.
כי העולם הוא מוזר, כל ההורים יגידו שהם אוהבים את הילד שלהם או הילדה שלהם. שהם גאים בה, שהוא הדבר הכי חשוב בחיים שלהם… אז איך זה שכמעט כל הילדים (בני 5 או בני 45) עסוקים רוב הזמן בלהשיג אהבה והערכה מההורים שלהם?
זה קורה בגלל שההורים "באופן עקרוני" אוהבים, וברגעים מסויימים (טכס סיום שנה, כשהילד מתנהג יפה, כשהוא ישן, כשהיא מסיימת קורס טייס) ממש גאים בהם. אבל רוב הזמן הם מחנכים אותם, מעצבים אותם, מראים להם מה אפשר לעשות ואיך כדאי להתנהג – בשביל לקבל את ההערכה והאהבה הנכספים…

ולא רק הורים – גם נשים "באופן כללי" מעריכות ואוהבות את בני הזוג שלהם ורוב הזמן מתלוננות עליהם.

ולא רק נשים – גם גברים "באופן עקרוני" אוהבים ומעריכים את נשותיהם ("אחרת למה התחתנתי איתה???") אבל רוב הזמן מראים להן מה חסר בהן ואיך כדאי להשתפר…

מעט מאד אנשים בכלל וילדים בפרט מרגישים שבדיוק בדיוק כמו שהם, עכשיו, ככה זה טוב.
ובגלל שזה כל כך מקובל, האהבה העקרונית הזאת, בגיל מוקדם מאד ילדים מבינים שכשאמא או אבא אומרים שאוהבים אותם – זה לא בדיוק בדיוק כמו שהם עכשיו אלא באופן עקרוני. הבעיה היא שפשוט אי אפשר להרגיש עקרון… ובטח שלא להשתמש בו כשקשה.

וזאת רק ההתחלה.
בעצם זה הרבה יותר גרוע – כי דווקא ברגעים שילדה או ילד הכי צריכים להרגיש אהובים ובעלי ערך – כשהם חלשים, מבולבלים, דחויים, נכשלים, תוקפניים, מיואשים, בודדים, עלובים כל כך – דווקא אז הם כמעט תמיד מקבלים הצעות איך להשתפר, דחיפה להתגבר, "ביקורת בונה" (איך ביקורת יכולה לבנות משהו????).
מה שהם לא מקבלים זה את התחושה שדווקא עכשיו, בדיוק בדיוק כמו שאת – ככה זה טוב. ואני אוהבת אותך ככה. ורוצה אותך איתי ככה. כמו שאתה. כמו שאת.
בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב – מזכיר את הסוג הנשכח הזה של אהבה.
מזכיר ש – לא "באופן עקרוני", לא דברים מסויימים בי לפעמים אהובים, אלא – בדיוק בדיוק כמו שאני עכשיו (עם החצ'קון על הלחי, אחרי שהכנסתי מכות לאח שלי, אחרי שפיטרו אותי מהסטרט-אפ שחלמתי עליו כל חיי, בזמן שאף אחד לא רוצה לבוא לסדנאות שלי, אף אחד לא רוצה לשחק איתי, עליתי עוד 5 ק"ג, אישתי בוגדת בי, אמא ואבא שלי נפרדו אתמול, איבדתי את כספי במניות בבורסה, הגבר שרציתי בכלל מעדיף גברים…) – ככה זה טוב. אני שלם. לא חסר בי דבר. מותר, כן, מותר לי אותי לאהוב!
וכל מי שחושב אחרת – חי בסרט….

Read Full Post »

מאת: הדר כלב מצליח

פיטרנו את העוזרת שלנו לפני חודש. כי היא 'פישלה'. לרגע הרגשתי גדולה וסמכותית. רגע אחרי זה קטנה וטיפשית. אשמה ואחראית על הסיפור שלה. לא שמתי לב בהתחלה, לא שמתי את הלב שלי שמה. שמתי את הראש, את ההגיון, האגו מה שאני שמה לב אליו, גדל, לשני הכיוונים.
איפה שאני שמה את הלב שלי,
שם זורמת נתינה, אהבה.

הגיעה עוזרת חדשה. מריה. מאום אל-פחם. מפגש ראשון בינינו, העיניים חוצות מדינות ושבטים. ובנפיחות שמסביב לעיניה, מסתתר כאב.
כאב הכיבוש. הכיבוש הישראלי, הכיבוש הנשי- מוסלמי… כאב של דורות…..
ואצלי בבטן מחנק, חשד ורצון לחבק.
אני כמוך, את כמוני. הכל בסדר. שחררי. רוצה קפה? כמה סוכר? 3 עוגיות ליד. רגע רגע אל תפעילי את השואב, תשתי קודם. מרוצה מעצמי כמקיימת סימני מסורת משותפים של אירוח בין שיבטי. זה גורם לי להרגיש שופעת וקדומה.
היא לא מאמינה לי. לא מאמינה בי. בכובשת. מניחה בצד. הולכת.

אני ואת, מריה, אותו דבר. אני שמה לב. שמה את ליבי כמינחה לפניך. אחוות נשים כואבת, מזדהה, מרגשת, אישה לאישה, מפגש לב.
כל השאר תפאורה.
אני הולכת לעבוד, את נשארת. לנקות. אז מה אם אני מנגנת בבתי ספר ואת מנקה לי את הבית… תפקידים והגדרות זה שייך לראש, לאגו, לגברים
אני שמה את ליבי לנשים שסביבי. ושלשום בגן שעשועים הגדול היוקרתי החדש מרגישה בסנטרל פארק ניו-יורק, המון רולר בליידס וסרטים בשיער, עגלות תאומים נידחפות מרבע לחמש, באיסוף מהפעוטון ועד רבע לשש בדיוק. חושך, מהר מהר הביתה.
אמרתי לך שלא      ולמה את תמיד         ותתנהג יפה         ולא נבוא לפה יותר אם…
פורסת מחצלת על הדשא, מקימה לי אי ירוק בים, הים של הסיסטם שסביבי. 2 ילדים מתגלגלים על הדשא בצהלות, עוד אחד זוחל לועס חפצים קטנים בהנאה מאיים להחנק
אמא אחת לידי מאוד כועסת, ובאה לבקש פרש וואנס, יענו מגבון. אני נותנת לה בחיוך עמוק מזמין את ליבה. היא מזהה ונבהלת, תודה. ביי.
אני ואת, אישה כועסת, אותו דבר. עוצמות של רגש ורחמים זורמים כמים אדירים תחת עטיפות גופותינו. כאלה אנו במלוא נשיותינו.

אני ואתן ,נשים אהובות, אותו הדבר. אני שמה ליבי לכך. רוצה לאחוז חזק, לחבק ולשחרר את כל מה שחוצץ שם בין הלבבות.
אמא של ילד מהגן, הקופאית בסופר, המנקה, מלכת אנגלייה, האתיופית מהמושבה, הפקידה מבנקאות אישית, הנערה המנפנפת שערה בתחנת האוטובוס, הגרוזינית הזקנה מהירקן, האישה המיוחדת שפגשתי פעם ואת ואת ,אתן

אישה לאישה, שמה לב
מה שאני שמה לב אליו, מתנקה ומואר, נגיש יותר.

ואני ומרייה יושבות עכשיו בחצר מאחורה. שתינו עייפות מבוקר של עבודה ותיזוזים. היא יושבת מולי, אוכלת בננה. בננה מהמטבח שלי! סחתיין יא מריה! מודה לה בתוכי שהרגישה בנוח לקחת. גוש קרח בתוכה נמס, התנפץ קרחון לתוך המים שהיא. ביתי הוא ביתך, כולה מין אללה, מין יה, מין ג'ה, מין ג'יזס, אחד מהם, לא משנה מי.
ואז היא שולפת יד ממעמקייה ושולפת לי כספר פתוח את ליבה. בעלה עזב. לפני כמה שנים. השאיר לה 5 ילדים והיא לבד. שורדת וגאה. 
סיפור.
מרייה אהובה, מרייה הקדושה, נשות כל העולם תומכות בך בחשאי ובגלוי
היי ברוכה, היי שמחה

שמתי לב שהיא שמה לב אליי. התחברנו. ליבלוב בינינו.
ועכשיו פשוט יותר. אמת, אהבה, מטאטא, סקוצ' וקירבה.
זה ממלא אותי.
עזרה לי להבין את זה, העוזרת.

ליבי נושם אליכם נשים אהובות באשר אתן 
תודה על הזכות וההשראה לכתוב פה מולכן

הדר

Read Full Post »

בסיפור זן אחד מסופר על תלמיד שעלה לרגל למורה זן דגול. הקדיש הרבה זמן ומשאבים כדי להגיע אליו ולקבל ממנו ברכה. כשסוף סוף הגיע (אחסוך מכן את הדרך…) בירך אותו המורה: "סבא מת, אבא מת, בן מת". זאת היתה ברכתו. התלמיד התרעם – אחרי כל הדרך, זאת הברכה? כולם מתים?.
הסביר המורה – זה הסדר הנכון. זאת בריאות. זאת שפיות. קודם מת הסבא, אחר כך האבא ורק אז הבן. זה סוד האושר – הסדר הנכון.

הסדר הנכון הוא זה –
קודם הכאיבו לך
אחר כך כאבת (שזה אומר צעקת, קיללת, הרבצת אם צריך, כעסת מאד, קינאת, זעמת, נקמת, ביטאת את כאבך וכו')
ואחר כך הבנת (ראית שלא התכוון, ראית איך זה מגיע מתוך השריטה והמצוקה של הפוגע, ראית את חלקך בסיפור וכו')
ואחר כך (לפעמים הרבה מאד אחר כך…)  – סלחת.
זה הסדר הנכון.

המערכת החיסונית הרגשית שלנו צריכה להלחם בפלישה.
ככה היא מתחזקת
ככה היא מתייצבת
ככה את שומרת על שפיותך.

פגשתי נשים רבות, מאות. פגשתי מאות נשים שיודעות ממש ממש טוב למה הן דפוקות. שיודעות בדיוק מה שאמא שלהן לא עשתה, או מה שאבא שלהן כן עשה, שמבינות את השריטה לבורייה. שיודעות איך הגיעו לאן שהגיעו, ואיך ילדותן וסיפור חייהן הוביל לשם.
פגשתי גם נשים רבות שמודעות לחלקן בסיפור, איך הן "זימנו את זה לעצמן" ולמה זו בעצם "מתנה" ואיך הן יכולות דרך סיפור חייהן וסיבלן להבין את הסיפור של הנשמה, את הסיבה שבשלה התגלגלו לחיים האלה, לגוף הזה. מבינות את "התפקיד" את "הייעוד" את "שליחותן".
פגשתי נשים רבות שזה שהן מבינות (רגשית ורוחנית) את מצבן – לא עושה שיוכלו לעשות אחרת. זה שהן מבינות – לא עושה שירגישו טוב.
זה שאת מבינה ומודעת ורואה – לא בהכרח עושה שתוכלי לעשות שינוי.

קוראים לזה – מודעות יתר. ולא מעט מאיתנו לוקות בה.
ואז אנחנו מתבוננות ממרומי הפנטהואז על חיינו וחיי אהובינו, ומבינות הכל. אנחנו גם מאד חכמות ומחוברות ומרשימות – אבל עצובות. אבל לבד. אבל מיואשות.

אני מזמינה לרדת אל המרתפים. לרדת הכי נמוך שאפשר למקום בו הכאב כואב והוא לא "מתנה". למקום בו הרגש הוא חומר חיים ולא משהו שצריך להתעלות עליו. או לא להזדהות איתו, או לא לתת לו להוביל.
למקום בו הכל מיידי ופשוט (גם עם כואב) ואת לא "בדרך".
ואת לא "בתהליך".
את כאן ואת עכשיו והכל בידייך.
ואין מישהו מלבדך שיודע יותר טוב ממך מה טוב לך.
ואת לא צריכה "להשיג" ואף אחד לא אומר לך אם הצלחת או לא (חוץ ממך כמובן).
ואף אחד לא מאשר לך, מממן לך, מראה לך
ואף אחד גם לא יכול לקחת ממך כלום.

חברות אהובות יקרות. נשים מכשפות, נשים אמהות –
יש לי חדשות מסעירות!
נולדנו בתוך גוף! בחרנו להתממש בחומר. לחומר יש חוקים – הוא איטי, יש בו זמן, יש בו מרחב ידוע, יש לו קצוות, יש התחלה ויש סוף.
וזה מקסים, וזה ברור –
כי כשאת מרגישה קלה וחיונית ועירנית – זה אומר שגופך בריא. זה פשוט.
כשאת מרגישה כבדה ודואבת ומותשת – זה אומר שאת חולה. זה פשוט.
כשאת מרגישה עצב ובדידות ופחד – זה אומר שנפשך בקושי.
כשאת מרגישה שמחה ורוך ונדיבות – זה אומר שנפשך בטוב.
ככה זה.
זה פשוט.

אז השלב הראשון הוא להגיד – איה! כואב לי! פשוט ככה. מה כואב, איפה כואב, למה כואב, מי אשם בכאב. בלי להבין, בלי להיות נאורה, בלי שתקפוץ ישר זאת שאומרת "אף אחד לא אשם זה אני יצרתי". בלעדיה.

וזה המעבר מ – לספר על המפלצת, ל – להיות המפלצת.
ככה, קצת, לפעמים, בסוד…

למה?
כי כשאת מרשה לעצמך להיות שיא הכאב, שיא הגועל, שיא הפאדיחה – מגיעה שיא השמחה, שיא היופי, שיא הגאווה.
זה למה.
ככה זה.
פשוט.

Read Full Post »

אני נדהמת בכל פעם מחדש לראות כמה הרבה אנרגיה ומאמצים מושקעים בלמנוע רגשות קשים. כאלה שקשה להכיל.
לפעמים נדמה לי שכל האמהות שסביבי, כולל אותי כמובן, עסוקות בכך כמעט בכל שעות המצאותן עם ילדיהם.
רק שלא יהיה כאב (פיסי או נפשי), רק שלא יהיה קונפליקט, רק שלא יריבו, רק שלא תרגיש… רק שלא תבכה, רק שלא ורק שלא ורק שלא… כל אחת בסגנונה. כל אחת לפי מה שמאיים עליה יותר.
על הסקלה הזאת של "למנוע את הצרות", של לא להתעמת עם כאב (בסוד אני מגלה שבדרך כלל שלנו יותר מאשר של ילדינו) אנחנו נעות. כל אחת לפי מה "שמקפיץ" אותה.
אבל אף אחת לא פתורה.
כולנו נגועות.

אולי את ממש "קולית" בכל מה שנוגע לבריאות ומחלות. ילדיך הולכים ערומים בימי חורף קר ואת  לוקחת אותם בקלות לבית שיש בו חולים. את באמת מאמינה שמי שצריך להדבק נדבק, ומי שלא – לא. מחלות שעברו ילדיך ושנראות לך ממש קלות, בעיני אחרות הן קשות והיה בהן סבל רב.

אולי את ממש "קולית" בכל מה שקשור בפציעות ותאונות. אין לך פחד כמעט בכלל גם כשילדיך מטפסים על מקומות מאד גבוהים או מנפנפים במקלות בוערים ומשחקים בסכינים חדות.

אולי את יכולה לשבת בנחת בזמן שילדיך בוכים מעלבון, ולא קמה אליהם עד שהם לא מגיעים אליך. 

אולי כשהילד שלך צועק אמא מרחוק – לא ניגשת אליו. גם אם נשמע שהצעקה מגיעה ממקום של חוסר אונים ופחד.

ואולי את אחת שאין לה שום בעיה שילדיה יאכלו רק חטיפים ושוקולד כל יום, כל היום. לא תצאי מגדררך כדי לספק להם מזון בריא. את  מאמינה באמת ובתמים שהם יודעים מה טוב להם ושהם מאזנים את עצמם באופן טבעי ומתוך הקשבה פנימית לסוגי המזונות ולכמויות.

ואולי כשאת שומעת את ילדיך רבים בחדר הסמוך, לא תתערבי מתוך אמונה שלמה שהם יכולים להסתדר בעצמם ושאף אחד לא יפגע, וגם אם כן – את סומכת שיתגבר.

אז איפה הגבול שלך?
מה מאיים עליך במיוחד?
מהם הרגשות או המצבים שתעשי הרבה בשביל למנוע אותם? (וגם כשאת לא עושה בפועל את מתכווצת ומופעלת מהם בתוכך).

כעס? תסכול? אומללות? מסכנות? כאב פיסי? עצבנות? רעב? בדידות? אלימות? חוסר צדק? פחד? שהילד שלך יפגע בילד אחר? שילד אחר יפגע בילד שלך?

ברור שכשאנחו במייטבינו אנחנו יכולות להכיל הרבה יותר בקלות רגשות ומצבים קשים.
ברור שככל שאנחנו פחות מונעות מהצורך להגן ולשלוט, מהצורך "שיהיה בסדר", ככל שאנחנו יותר מוכנות להמצא ופחות – לפתור, ככל שאנחנו פחות מפחדות (מקונפליקט, מכאב וכו') – כך יותר קל. פחות אנרגיה נשאבת וגם אם היה יום עמוס אנחנו לא גומרות אותו מוטשות.
ההתשה אינה נובעת מקושי. ההתשה אינה נובעת מכאב.
ההתשה נובעת מהמאמץ למנוע אותו.

כך לפחות אצלי.
ואצלך?

Read Full Post »

מזל טוב. ילדת.
אולי בלידה טבעית, אולי בניתוח קיסרי, אולי בבית או בבית חולים… אולי לידה ראשונה ואולי רביעית… לצד האושר הגדול בהבאתו של תינוק חדש למשפחה ולעולם – מתרחשים דברים נוספים. רובם תת קרקעיים, כאלה שלא מדברים עליהם… ואם כן אז בחדרי חדרים. בדרך כלל מתרחשות כמה שיחות במקביל. השיחה הפנימית, השיחה החיצונית, ולפעמים עוד שיחה שהיא עמוקה מכל, כזאת שלפעמים את לא מודה בה בינך לבינך…

בניסוי שערכו בצפרדעים, שמו צפרדע בתוך מים נעימים והחלו לחמם את המים לאט לאט. ההדרגתיות של החימום מנעה מהצפרדע להבחין בכך שהמים מתחממים, עד שמתה. ברור שאם היו מחממים את המים בבת אחת הצפרדע היתה פשוט קופצת משם…

תארי לך אדם אחרי ניתוח. נגיד ניתוח לב. מייד אחרי הוא נכנס לתקופת הבראה. דואגים לא להפריע לו, מוודאים שינוח, שיישן מספיק, שלא יתאמץ, שיאכל אוכל טוב ומזין, שלא לדבר על ללכת לעשות פיפי או להתרחץ… ברור שכל לידה מטלטלת. גם אם היתה לידה קלה. לידה היא מאורע דרמתי פיסית ונפשית. ברור גם שבניגוד לניתוח יש "סיבה טובה". בדרך כלל מתלווה ללידה תחושה של בחירה, של יצירה, ובסופה מגיע הדבר שכל כך רצית – תינוק. כל אלה אמנם "נסיבות מקלות". אך עדיין, קיימת עייפות גדולה, בלבול, הסתגלות למצב חדש, הכרות עם אדם חדש, שינויים משפחתיים, שינויים זוגיים, ויותר מכל – שינוי של מצבך את. ובתוך כל זה – עייפות גדולה שאינה יכולה לבוא על סיפוקה, חוסר אפשרות לאכול כמו שצריך (גם אם בהתחלה עזרו לך ובישלו בשבילך, מתישהו זה נגמר…), חוסר אפשרות להגיע בחופשיות לשירותים… ולהתרחץ… שלא לדבר על "מותרות" כמו להיות איזה יום אחד לבד…
לאט לאט מופקעת ממך האפשרות להיות אדונית לגופך (גם אם את לא מניקה) ולנפשך ולנשמתך.
ממש ממש לאט.
כל כך לאט עד כי לפעמים אינך שמה לב לנקודה הרתיחה.

עצרי רגע וחשבי, הסכימי להודות באומץ – מהי טמפרטורת המים שאת שוחה בה עכשיו? האם את עדיין שוחה? או שאולי צפה סחור סחור עד כי אינך יכולה אפילו להודות בינך לבינך שכבר מזמן זה לא כיף?…

אני שומעת עכשיו את כל הקולות המתנגדים… ברובם קולות של נשים כמובן, הרבה קולות של נשים אשמות… שהרי עם הולדת האמהות, נולדת האשמה והן קשורות ודבוקות זו לזו (האמהות והאשמה) בעבותות. אני שומעת את הקולות המשתיקים (מה את עושה כזה עניין… מגזימה…) את הקולות הממדרים (לא אצל כולם זה ככה…) את הקולות השיפוטיים (אמא שככה מרגישה היא בטח לא אמא טובה…) את הקולות המתנצלים (דווקא בילד השני ממש פרחתי אבל עכשיו… / טוב, זה ילד ראשון, עוד לומדים…) את הקולות המכחישים (השלישי כבר ממש גדל בעצמו… ) את הקולות המנחמים (עוד מעט, אחרי הגאזים/השיניים/ שיישן בלילה/ שילך לגן/ כשארזה/ שיגמל מההנקה – יהיה יותר קל…).

אז נכון, תמיד יש את השכנה הזאת שאצלה הכל זורם, עם חיוך, ואף פעם לא נמאס לה, והיא לא זקוקה לזמן לעצמה ואם כן היא מוצאת אותו באחת בלילה ועוד עירנית בבוקר, זאת שמסתדרת מצויין עם חמישה ילדים במרווחים של שנה וחצי בינהם ושהילדים שלה ישנים לילה שלם מהרגע שנולדו. הילדים של השכנה הזאת מוציאים שיניים ממש בקלות, לא היו להם כאבי בטן, ובכלל הם כמעט ולא חולים, את המחלות המועטות שיש להם הם עוברים ממש בקלות. הם יונקים עד גיל 6, שניים במקביל. והשכנה ממש חתיכה, שדיה זקופים כאילו לא הניקה מעולם, והיא גם עוזרת לך לפעמים עם הילד האחד שלך….
בבקשה. הוציאי את השכנה מהחדר עכשיו. יש לי כמה סודות לגלות לך, שמוטב שלא תשמע. (וככה גם לא תצטרכי לראות אותה…).

והנה הסודות הכמוסים השמורים ביותר בזירת המיתוסים של העולם המערבי (בבקשה אל תגלי לאף אחד…)

  1. לגדל תינוק זה לא כיף (נכון, לפעמים זה כן…)
  2. להיות עם פעוט או תינוק לאורך זמן זה משעמם (נכון, לפעמים זה לא…)
  3. לפעמים את ממש (אבל ממש) לא רוצה לראות או לשמוע מילדייך (וזה עדיין לא אומר כלום אם את אמא טובה או לא… ובכלל מה זה אמא טובה?)
  4. לפעמים את ממש רוצה לברוח…
  5. זוגיות (שלא לדבר על מיניות) כשיש לך תינוק קטן ויונק זה משהו שכמעט לא בא בחשבון
  6. גם כשילדייך גדלים והם כבר ילדים ולא תינוקות את בהרבה מהמקרים מוצאת את עצמך חיה את חייהם ולא את חייך (נכון, חייהם הם חייך, אבל לא רק…) .

 האמהות דוחפת אותך לפינה. פינה בה אפשר, מצד אחד – להרדם בקלות ומצד שני – אי אפשר לישון בה בכלל:
אפשר להרדם בקלות ולשכוח מי את בכלל, איך קוראים לך, מה חשוב לך, איך את כשאת לבדך, כשאין צרכים חיצוניים, אין מטלות, אין תחושת קריטיות, איך את כשאת לא צריכה להציל אף אחד, לדאוג להרגשתו הטובה או לבריאותו של איש מלבדך. את יכולה להיות מכונת תפקוד משומנת היטב, ילדייך מטופלים כיאות פיסית ונפשית, ביתך מסודר ומאורגן, יש אוכל במקרר ואולי אפילו איזה סיר על הגז, איש לא יבחין, שעמוק עמוק בפנים קיימת ריקנות. ריקנות תהומית. נשארת רק אמא. אולי אפילו אמא טובה.

ומצד שני – אי אפשר להרדם בכלל. את נדחפת לקיצוניויות של רגשות שהם קשים ודרמטים ואין דרך להמלט מהם, אי אפשר לטייח. אשמה ופחדים והתרגשויות שכל אמא חווה. שמביאה אותך לאיזורי רגש חזקים ועוצמתיים.

במעגל של "נשים-אמהות" אנחנו לא מדברות על ילדים.
אנחנו מדברות על אמהות. על נשים. על אנשים.
על הייחוד ועל הכאב ועל השאיפות ועל המימוש והביטוי של מי שאנחנו.
המשותף לנו היא האמהות. דרך הדלת הזו אנחנו נכנסות.
ואחרי שכבר בפנים – רואות ופוגשות הכל. את הזוגיות, את המיניות, את הערך העצמי, את ההגשמה שלנו בחיים, את האפשרות שלנו לחולל שינויים, להיות כח מחולל, יוצרות בחיינו. להפרד מהקורבנות. לשבור את הקשר עם האמהות שלנו וליצור קשרים חדשים איתן ועם ילדינו ועם אהובינו.
אנחנו פוגשות את כל הפנים – את המשרתות והאצילות והקורבניות והמאהבות ואת קשות היום והאשמות והגאות. כל כל הפנים שלנו. ומתיידדות מחדש עם המקום הפנימי העמוק והנעים הזה – שהוא גרעין נשמתנו – שהוא אנחנו.

בשנה הבאה (אוקטובר כמובן, תראו לי חבורת אמהות שהולכות לאיזשהו מקום בספטמבר בבוקר….) – מתחיל מעגל חדש. פעם בשבוע. כל השנה.
ההרשמה – עכשיו.

פרטים במה קורה
תמונות מהמעגל שהסתיים לפני שנה כאן
וגם כאן
תמונות מהמעגל שהסתיים השנה כאן וגם כאן

המעגל החדש יפתח באוקטובר 2011

לפרטים נוספים אפשר לפנות אלי במייל

yesh-orr@zahav.net.il

 

Read Full Post »

בדיוק היום, לפני 14 שנה, כשהשמש עלתה מההר – נעם נולדה.
זרחה לחיי ביחד עם השמש.

קדמו לזה כמה שנים של נסיונות שונים ומשונים להיות בהריון.
רפואות אליל מוזרות, צמחים, דיקורים, אדים ישירים לפתחים, סימנים כחולים של כוסות רוח, נסיעות מוזרות ומטישות לדרום תל אביב, הבנות, עוד הבנות, תיקשורים, ועוד הרבה שאני כבר לא זוכרת.
עד שהתייאשתי והלכתי לפרופסור מומחה אחד, סופר טורבו פרופסור, קונוונציונלי להחריד, 700 שח לביקור (לפני 14 שנה…) שעשה את כל הבדיקות וכל האולטרסאונדים והוכיח (מדעית) בצורה חד משמעית ובלתי ניתנת לעירעור – ש"אין לך שום סיכוי להיות בהריון ללא הורמונים והפריית מבחנה". עד היום אני זוכרת את שם הסינדרום "פולי ציסטיק אוברי דזיז". זה היה שם המחלה שאספתי לי כרכוש יקר ערך. יש לי, בבעלותי, פולי-ציסטיק-אוברי-דזיס. הפכתי למומחית הורמונים. ידעתי הכל – FSH, LSH, היפופיזה, היפותלמוס, יותרת הכליה, איך ההורמונים זזים מצד לצד בכל הגוף מהמוח לרחם ובחזרה…
והרי – עם עובדות לא מתווכחים. האמנתי לו. האמנתי שאין לי סיכוי להכנס להריון בלי כל זה.
ושיחררתי. בחרתי ללכת בדרך הזו, של ההורמונים, של הבדיקות, של המחטים שנכנסות לורידים והשטרונגולים של האולטרסאונד שנכנסים בפתחים אחרים…
בחרתי ללכת בדרך הזו, אבל רק שנייה לפני, רק לרגע, אסע לסיני, ככה סתם, כמו בן אדם רגיל, לפני שמתחיל הסחרור.
ואז נסענו לסיני ועברתי שם את המערבולת של חיי (ועל כך ברשומה אחרת…).

והלכתי להר
וטיפסתי ובכיתי וטיפסתי עוד ועוד ועוד
ושכבתי על האדמה והתפלשתי בה
ושרתי ובכיתי וצעקתי את כל תפילותי.. ואת הכל ישותי…
והייתי לבד.
והייתי איתי.
והייתי ביחד.

וחזרתי מסיני בהריון.

ואז, אחרי שהבנתי שהנס התרחש – חזרתי לפרופסור וביקשתי – "תסביר! איך יכול להיות? איך אני בהריון? הלא כל כך טוב ידעת להסביר את המחלה, כל כך נחרץ היית, עכשיו תסביר לי בבקשה את הבריאות, את ההריון, מה קרה לסינדרום?". ואדון פרופסור אמר – זה נס! כי את המחלה ידע להסביר יפה מאד. ואת הריפוי – ממש לא. הוא לא ידע, אדון פרופסור, איך עושים ניסים. לא לימדו אותו באוניברסיטה ובחדרי הניתוח והלידה שנס הוא אהבה בפעולה. 

כמעט כל ההריון הזה דיממתי. מסביב לחיבור של השלייה לרחם, הכל מדמם. מאחורי השלייה – דימום, כמעט נפרדת.
כמעט כל ההריון הזה דיברתי עם נעם פלא אור שלי, המדהימה, וביקשתי ממנה לבוא. לבוא בכל זאת.
והיא – האלופה הזאת, נצמדה, נלחמה, נשארה, בחרה לבוא!

והנה קישור להופעה שלה – תראו אותה!
נעם פלא אור – הבת שלי – בת 14.

http://www.youtube.com/watch?v=AqB9v8i7xmo&feature=related

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »