Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘מודעות’

לפעמים אנחנו נותנות את הכח שלנו מבלי משים.
לפעמים זה בגלל פחד או בלבול או חולשה.
לפעמים אפילו אנחנו מתפתות לחשוב שיש מישהו שיודע יותר טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו או בשביל ילדינו.
לפעמים אנחנו אפילו שוכחות לשאול פנימה, את ליבנו, מה נכון, מה רצוי, מה יחזק ואנחנו מפנות (כמו ילדות) את השאלה החוצה למי שנראה באותו הרגע חזק או יודע או יציב מאיתנו.

ובמיוחד בזמן המטלטל הזה של הלידה,
כשהאדמה רועדת, כשהכל מורגש קריטי,
כשאנחנו כל כך חשופות,
ואולי גם אם חווינו בעבר טלטלה דומה.

ניתן להשיב את הכח לידינו ולעשות שמה שהיה לא יחזור.
אפשר לרפא את המקום הפצוע ולהשיב את הכח והמרכז וזקיפות הקומה.

שני ואני נפגשנו לפני בערך 16 שנים.
ביחד הובלנו את המעגל הראשון של הנשים
ביחד השתתפנו במעגל נשים אחר שהתקיים שנים רבות
ביחד הקמנו בית ספר
ביחד עברנו מסעות רבים
ושתיים מילדותי נולדו בנוכחותה.

ועכשיו חברנו ביחד לצורך סדנא כזאת, שבה אפשר לרפא ולעבד ולהזין מקומות רעבים ולהשיב את שנלקח.
סדנא לריפוי חווית לידה טראומטית. ואנחנו מאד מאד שמחות ומתרגשות להזמין עוד ועוד נשים למקום הזה.
לפגישה עמוקה של אשה עם עצמה ועם כוחותיה.

נשמח גם אם תספרו לכל אשה שצריכה סדנא כזאת.
תודה!

הסדנא תתקיים ב – 25/7
בשעות 9:30-16:30
בפרדס חנה
עלות – 540 שח.

להרשמה לסדנא ללחוץ כאן. תודה.

שני – 054-4866546 shanee.midwife@gmail.com
אורית – 054-4818107 feyulorr@gmail.com

דף האירוע בפייסבוק.

סיפור הלידה של סיטה כפי שנכתב על ידי שני לפני חמש וחצי שנים

IMGA0594

מודעות פרסומת

Read Full Post »

משמעות

מאת: אלי יופי אור (בת 11)

הנני כאן, בסבך של ענפים.
הנני כאן, על הגזע הזה.
מחייכת לציפורים.
כל ענף, כל אצטרובל,
הוא רגש בפני עצמו.
כל ענף זעיר קטן, כל חיידק עליו
מסמל התרחשות,
מסמל מקרה.
הנה לפניי מחט אורן קטנה,
אני מסתכלת עליה, מתרכזת טוב – טוב,
ומי זאת? זאת אני.
שקט. דממה. נקודה וקו.
עכשיו נעים לי.

לולי

 

Read Full Post »

מאת: הד

אז אתמול אמרתי לעצמי אם להיות בצד שלי או בצד שלו, אני בוחרת בשלי.
אם להיות בצד של הסגורים והשמורים או הפתוחים והפגיעים אני בוחרת בשני.
אם להיות מוכנה להתפעל ולהיות נדיבה גם כשאני יודעת שאולי אני אפגע, לעומת אופני הסגירות השונים שניסיתי לפני ושנוסו עלי אני בוחרת להיפגע.

אני בוחרת להיפגע כי אני יודעת שזה חלק ממפגש, כי אני יודעת שאם אני לא אסכים להיפגע, אני לא אסכים להרגיש, אני לא אסכים להתרגש, אני לא אסכים לשמוח באופן חסר הפשרות שאני יכולה לו, שאני מרגישה כל כך בקלות עכשיו. שהחיים האלה באמת לא שווים הרבה בלי המוכנות לחיות אותם. אני גם מסכימה להיפגע כי אני אחת שנפגעת, גם כשאין רווח בזה. כי אני אחת שקופצת לתוך משהו אם הוא מעניין, מסקרן, מרגש או מלהיב אותה, ולפעמים נפגעת, כי אני כזאת, אני לא יודעת לפעול אחרת.

והאמת שנפגעתי עכשיו, האמת שעכשיו ממש ברגעים אלו אני עצובה ופגועה. אין לי כוח ואין לי חשק, אני לא רוצה לישון ולא להיות ערה, אני רוצה לבכות וגם זה לא כל כך קורה. אני לא בדיכאון, אני עצובה כרגע, אני נפגעתי.

ככה עם הלב חצי פתוח ועם הגנות חצי מורדות ובלי להיות מוכנה, ככה זה קרה.

אז אתמול ניסיתי לחשוב על כל הפעמים שהייתי יכולה לראות את זה לפני, כל הפעמים שהייתי יכולה להגיד לו "שמע, זו לא אני זה אתה", "אין חיבור", "זה לא ממש זה", "אתה פשוט לא…. מספיק". והבנתי שהייתי יכולה לעשות את זה אבל שהניסיון שלי לאתר את הרגעים הללו ולהגיד "טוב פעם הבאה אני…" הוא פשוט ניסיון לראות איך אני מונעת את הפגיעה הבאה, לפני שאני יודעת בכלל מהיכן היא תגיע.

כן, החיים האלה לא מגיעים עם מפה, חוברת הפעלה או סימני דרך, אין "שביל האבנים הצהובות". המצפן היחיד שיש לי הוא אני, לכן אני בוחרת בצד שלי, גם כשבחור זה או אחר לא בוחר בו, גם כשאני עצובה, מבואסת, מאוכזבת ונעלבת, אני ממש משתדלת להיות איתי, להחזיק אותי חזק, אני נופלת ומרימה אותי, עד שזה עובר, עד שאפשר לחזור לדלג על האבנים ביחד, אני ואני.

הד

רשומות קודמות של הד:
הם לא יכולים – דצמבר 2011
אומקוששט – אוקטובר 2011

Read Full Post »

מאת: יסמין

אתמול זה קרה לי. עמדתי על פני תהום רוח טרפה אותי טלטלה ורצתה להכריע אותי.
קיבלתי עזרה. חייבת להודות לפעמים בלי יד מושטת אי אפשר להימלט מטביעה. המערבולת הפעם הייתה חזקה וסוחפת באופן מיוחד ומאיים מאוד. נבהלתי.

פתאום ראיתי אותי נסחפת נבלעת נעלמת בתוך חלל גדול שבו לא יוותר אפילו גרגר אחד מעצמי
הרגשתי כוח אדיר שבא לכלות אותי, מפחיד.
לרגע האמנתי שבכלל אין לי בחירה כמו ענן גדול שבא ויורד עלי ותופס אותי בלי מטריה ובלי יכולת מילוט .כן כזאת איימה התחוללה בי אני הצייד ובו זמנית גם הניצוד משהו לא נעים ומוזר.
אלו היו העוצמות שאחזו בי אתמול.

נשים יקרות לכבוד פורים, לכבוד הכוכבים, לכבוד הביוץ ולכבוד הירחים המלאים, בגלל שאנחנו נשים והנטייה שלנו לדעתי מתוך דפוסים חברתיים מעוותים היא להכיל ולהכיל עד שמתכלות מבפנים, לכבודנו אני רוצה להגיד דברים.

אני אומרת לכן, תזכרו – תמיד יש בחירה ויש בנו את הכוח להניע את הלך הדברים. אני מדברת אל אלו שגדלו עם מנת אהבה מוגבלת והרגל להסתפקות במועט. אלינו אני אומרת:
ראשית כל לגייס לחיינו כוח נשי פועם בעדנו שיהיה שם ברגעי סכנה ומשבר.
שנית להשתהות – אומנות החיכיון גם היא שלנו. לא להיענות מידית לכל גחמה גברית שעולה לו מהדבר הזה שלמטה…. פתאום בא לו אז הוא קורא לי, ואני שהרעב מנקר בה כבר מידי זמן, בהחלט כמעט טורפת כל גחמה כזאת.
שלישית – נשים. חברה קרובה לדרך כזאת שנאמנה ולא שופטת זה נכס גדול שאין לו תחליף!!!
לי אישית יש כזאת והיא גם הכירה לי את המטפלת הדגולה והחד פעמית שיש לי. עוד מפתח שחשוב ללכת לטיפול.
רביעית – להישבר. באתמול הזה שתיארתי קודם, משהו בי נסדק ומרוב פחד איבדתי שליטה וקרסתי לתוך הסדיקה אל שכבה שלא ידעתי קודם. "כשהלב נשבר –זורח אור גדול " שר אביתר בנאי. לפעמים זה נכון .
חמישית – שוקולד וחיבוק יוצרים את אותה תחושה בגוף. וכמו שאנחנו מכירות היטב את "הקרייווינג" למתוק טרם מחזור ויודעות שזה לא ממש יעזור כך לפעמים גם החיבוק – נדמה שזה ישכיח את הכאב אך אם אין לו "כיסוי" והוא חפוז, אינטרסנטי, תלוש ממערכת יחסים רגשית ואמיתית אז הוא רק פלסטר שירד עם הטיפה הראשונה / הדמעה הראשונה (והוא כבר הלך, לא יהיה מי שינגב לך ת'דמעות ..)
שישית – מוזיקה וספר טוב .ולא השירים הרומנטיים ששמעת איתו.
שביעית – לישון. הרבה לישון .אמנם סימפטום של דיכאון. נכון יש דיכאון! אז מה, גם זה יעבור.

ועכשיו אספר על הרוח שכמעט לקחה אותי – אני יסמין אישה בת 36 שופעת טוב ואהבה. מצחיקה נדיבת לב, חכמה, רגישה וחדת אבחנה, מתרגלת ומלמדת יוגה לפרנסתי ולמען שפיותי.
מלאת אהבה, שמחה, פראית, יודעת להתמסר כל כולי למה שיקר לי.
ואני רוצה את האיש, הגבר האחד שיבחר בי. לא בחלק ולא בכמעט אלא באופן שלם ומוחלט.
ואני אבחר בו. המערבולת שהייתה אמש קשורה בסיפורי האהבה שלי.

גדלתי במשפחה ענקית ערמה של ילדים ואמא רק אחת. בקיצור משוואה מושלמת וברורה לחלוקה לא צודקת לא מספקת לא הגיונית באהבה. גדלתי והתחלתי ללקט מכל הבא ליד כדי שרעבוני ישקט.    לימדתי את עצמי לקבל חיבוקים, להיות בהתניית אהבים עם גברים נשואים כי מה אכפת אני רגילה להתחלק על ה כ ל. עם תאומתי ועם כל שאר שארי הבשר במשפחתי. ככה שנים רבות כמעט 20…

אתמול המערבולת הגיעה כי הים הבין שבלי סערה לא ייפלטו חומרי הפסולת לשפה. אז אתמול שוב צלצל האיש כי פתאום החשק עלה לו ושלח הודעה והזמין אותי "לקפה" (קפה למי שלא מכירה זאת רק מילת קוד לרוב בכלל לא מגיעים לקפה אולי בבוקר כשהגופים רפויים.).
ואני עם הנייד ביד רואה לוע גדול שבא לטרוף אותי. שוב להתפתות לפרור ?? ואז להישאר עם לב שבור ריק וקר. בחוץ קר ועוד חיבוק אחד לא יזיק לאף אחד.
הוא מכיר אותי והוא נוגע בי כ"כ נעים וכשזה קרוב הוא אומר לי דברים יפים. אבל הוא טורף . הכוח שלי נמעך בתוך כפותיו העבות ומתמוסס לחלוטין. וכשנרגע לו שם בין הירכיים הוא שוכח שבכלל הייתי ונעלם כמו רוח רפאים בחלל. אולי זה הזמן לקפה ….

הבנתי שיש לי הזדמנות להקיא את הדפוס של הסתפקות. ולהפוך את זה להתרוממות.
ביקשתי את שתי עוזרות הדרך שלי הקרובות ביותר. שיחזיקו אותי. הדמעות שלטו בי חנק בגרון אחז בי. רוצה אהבה זעק הלב שלי, רוצה מגע זעק בית החזה שלי, רוצה למות ולא להרגיש יותר את החסך הזה יותר.

עזרתן לי. הקול הברור הנמוך שלך אילה שמכיר אותי היטב – חיבר אותי.
האהבה העצומה הבלתי מותנית המוחלטת שלך אורית הייתה לי גלגל הצלה.

עזבתי את הנייד בצד. הגיעה אחותי לביקור ובכיתי עוד קצת ופתאום אומנות השהייה הוכיחה את עצמה. נרגעתי. הלכתי לישון. שקטה.
כשמקיאים תמיד אחר כך יש הקלה. הקאה זה די דימוי טוב כי זה בא מלמטה צורב קצת בגרון ולא יכול לחזור אחורה. לאיש ההוא שלחתי בבוקר מייל. אמרתי שזה לא מתאים לי יותר. בשקט באהבה בלי הפגנה.

בלילה שאחרי עוד זמיר אחד (נשוי מותש) התעורר לחיים ושלח לי הודעה אם אני באה ל"דרינק " (זה ממש יכול להטעות, אפילו אותי ולחשוב שאני מחוזרת מאוד) סימסתי: "מצטערת פרורים כבר לא ישביעוני".

לחיי סעודות מלכותיות. נשפים של אהובות ואהובים אמיתיים. לחיי מערבולות וים שקט.

11

Read Full Post »

הנה ילדה.

הילדה יכולה לעשות הרבה דברים לבד
הילדה לא יכולה לשרוד לבד. היא צריכה שיטפלו בה.
היא צריכה שישימו לב לליבה.

הילדה אומרת לי  –
"בבקשה, שימי אלי לב.
אני רוצה להרגיש מובנת. אני רוצה להרגיש רצוייה. אני רוצה שיתעניינו בי. רק רק בי. לא במה שאני עושה. לא בעם מי שהייתי.

אני רוצה שתסתכלי לי בעיניים ותראי את נשמתי.
אני רוצה שתשימי לב אלי. לא צריכה "תשומת לב". תשומת לב זה לילדים קטנים. אני רוצה שתשימי את הלב. שתפקידי בידי את הלב שלך ותתייחסי בעדינות ובכבוד ללב שלי.

מבקשת שליבי יראה. שלא אהייה שקופה. שלא אהייה מובנת מאליו. שיקחו אותי בחשבון. את ליבי. לא כחלק מ"התחשבנות" לא כי צריך או כי אין ברירה. לא כי ככה נהוג או ככה מנומס וגם לא כי זה משתלם בסוף.

אני רוצה להיות חשובה, שיקחו אותי בחשבון – בגלל שמאד מאד רוצים. בגלל שאני אחת כזאת שרצונה חשוב. שדעתי חשובה. ששביעות רצוני יכולה להזיז את הרוח והעננים ולחולל קשתות בענן.

ומי שישים לב אלי יקבל עולם ומלואו. יקבל את ליבי".


הנה אשה

האשה יכולה לעשות הכל לבד
האשה יכולה לשרוד לבד. היא לא צריכה שיטפלו בה.
היא לא צריכה שישימו לב לליבה.

 האשה יכולה לרצות בזה
האשה יכולה לבחור את זה
האשה גם יכולה לשים לב לעצמה

 היא אומרת –
"בבקשה שימו אלי לב.
אני רוצה להרגיש מובנת. אני רוצה להרגיש רצוייה. אני רוצה שיתעניינו בי.
רק רק בי. לא במה שאני עושה. לא במה שאני לא עושה. לא אם תפקדתי או הסעתי או החזרתי או מצאתי את ייעודי או יש לי תואר באוניברסיטה או הפכתי לאמא או יש לי זוגיות או הצלחתי בקריירה.
מבקשת שיתעניינו רק רק בי. במי שאני.

אני רוצה שתסתכלו לי בעיניים ותראו את נשמתי.

אני רוצה שתשימו לב אלי. אני לא צריכה "תשומת לב". תשומת לב זה למסכנים או לחלשים. אני רוצה שתשימו את הלב. שתפקידו בידי את הלב שלכם ותתייחסו בעדינות בכבוד ללב שלי.

מבקשת שליבי יראה. שלא אהייה שקופה. שלא אהייה מובנת מאליו. שיקחו אותי בחשבון. את ליבי. לא כחלק מ"התחשבנות" לא כי צריך או כי אין ברירה. לא כי מרחמים עלי וצריך לעזור לי. לא כדי להתחשב. לא כי עזרתי לכם ועכשיו אתם מחזירים. לא כי ככה נהוג או ככה מנומס וגם לא כי זה משתלם בסוף.

אני רוצה להיות חשובה, שיקחו אותי בחשבון – בגלל שמאד מאד רוצים.
בגלל שאני אחת כזאת שרצונה חשוב. שדעתי חשובה. ששביעות רצוני יכולה להזיז את הרוח והעננים ולחולל קשתות בענן.

ומי שישים לב אלי יקבל עולם ומלואו. יקבל את ליבי".

 

Read Full Post »

7 צעדים בדרך הביתה

1. בטלי את תחושת הקריטיות

כשנדמה לך שחייבים, שאין ברירה, שאם לא… אז. שהכל מתמוטט… אז סימן שהתבלבלת.
הצמיחה בעולם האמיתי מגלה את עצמה בהדרגתיות. הדרמה היא סימן לשיטחיות והגמישות מסמנת עומק.
אפשר לעצור, לנשום, להסכים לקבל את החיבוק הנדיב ביותר בסביבה – עד שיפתחו העיניים לחדש. לראות איפה התבלבלת ואז גם יתגלו צורות חדשות לגמרי לאותו השינוי שאין בהן קריטיות.

2. להבין שזה עכשיו והתחיל כבר

"הכל התחיל בלידה", "כשהוא עזב אותי התעוררתי", "בשבילי המפץ הגדול היה כש…גילו את הסרטן / הבנתי שאני לבד / אחרי ההפלה / כשהבנתי שלא יהיו לי ילדים / כשקיבלתי את התואר…" אבל בעצם בעצם שום דבר לא התחיל. הכל ממשיך. ומידי פעם הסמוי עולה מבעד לסדק בזמן או במרחב אל הגלוי. ומי שמנותקת בזמן מסויים או מי שמסתכלת רק על פני השטח – מדמה לעצמה שמשהו התחיל. או שתיכף יתחיל. אבל זה התחיל מזמן מזמן וההסכמה שעכשיו זה קורה ושלא היה וגם לא יהיה מפץ גדול יותר ממי שאת עכשיו – נותנת לרגע הזה ולסכום הכוחות והחולשות של הרגע הזה את המשקל הראוי להם בבית המקדש של חייך.

3. להבין שזה שלך

האשלייה שאת יכולה לצפות בחיים שלך מרחוק, לעשות ספקולציות (אני לקראת שינוי גדול) או לנתח (זאת מין תקופה כזאת) או לשער השערות (נראה לי שאני בכוון הנכון) מאפשרת להפגע פחות. כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. אבל באותם רגעים שבהם את מעדיפה להיות המבוגר האחראי בחיים של עצמך – יותר שימושית האשלייה שזה שלך… שאין אפילו לא פרט אחד בחיים האלה שלא בידייך. ולא יגיע האבא הזה או המפקד שתתני לו דין וחשבון והוא ישבח אותך או יגיד לך לחזור לתחילת המשחק.

החיים זה לא מגירת הסכו"ם שלך. אפשר להגיד בוודאות כמעט מדעית שאין מלבד מגירת הסכום שלך שום מקום בחיים האמיתיים שניתן לחלק או למדר ולשלוט בו במשך כל כך הרבה זמן.
כדי לאפשר לך את זה, אנחנו בסמטוחות בע"מ הוצאנו לשוק 3 מוצרים חדשים –
א. רגשות.
ב. קונפליקטים.
ג. סתם תקלות (מחלות / תאונות / אסונות / מחזור חודשי וכו').
מובן לנו לגמרי הרצון העמוק שלך לסדר את הדברים כמו שצריך, לנשום עמוק – ולהמשיך הלאה. עם זאת, בצער רב עלינו לבשר לך שאין לאן להמשיך. בסיומה של הסמטוחה שנגמרה הבוקר מתחיל הבאלאגן של לפני הצהריים ובסיומו של קונפליקט עם הילד הקטן מתחיל הקושי עם הילדה הגדולה שאת (והפרעות האכילה שלה). בקיצור – אפשר להרגע. ובניגוד לאמהות שלנו שברגע שזיהו קושי מתקרב מעבר לאופק שילחו בו את חיל הפרשים או ירדו למקלט – אפשר בחיוך או בדמעות להזמין ולחבק את הקושי ולנשום אותו אל כל אחד מתאי גופך. הבשורות העוד יותר טובות הן שתאי גופך בנויים לזה. טיפ טופ. (גם על זה חשבנו בסמטוחות בע"מ).

4. לא לנחם ולא לעודד ולא לתקן.

למען האמת זה מאד מקסים כשאת מנחמת ומעודדת את עצמך או את חברתך. עם זאת ברוב המקרים כשאת עושה זאת כתגובה ראשונית לקושי, המטרה העמוקה שלך היא בעצם להדוף את הקושי. מכל הטעמים שפורטו בסעיף הקודם – זה לא עובד. חיל הפרשים שנשלח להדוף את הקושי על ידי ניתוח מהיר של המצב ורשימת עצות לתיקון מופעל על ידי אותה אמא רועדת ומפוחדת שמשתמשת בנחמה או בעידוד כדי לטשטש את הקושי.
אין סיבה.

5. להתאבד לתוך שינויים.

להתאבד לתוך שינויים, לתוך מבוכות, לתוך בלבול כדי להפתיע את עצמך ולחדש, לפרוץ גבולות ולצאת להרפתקאות.
את הרי יודעת שמשבצת הנוחות שלך כל כך צפופה שהיא מספיקה לך בקושי לעמוד ברגליים סגורות בלי לזוז…
ואנחנו (בסמטוחות בע"מ) יודעים שלמרות שהיא ממש סוגרת ומצמצמת היא גם מאד מפתה.
צעד אחד מחוץ לבלטה המוכרת ושילמת בחוסר ידיעה ובאיבוד שליטה. והלא ידיעה ושליטה הן הרעות החולות של המין האנושי בכלל והנשי בפרט.
וכך את משלה את עצמך שאם תדעי ואם תביני ואם תתכנני ואם תתאמי אז… אז מה?.
אם את רוצה שיקרה לך משהו שלא קרה מעולם, אם את רוצה חדש, אחר, שונה – אין לך ברירה אלא לדלג בשמחה אל הלא נודע ולהעיז משהו שלא העזת עוד. האיזור הרועד והלא יציב של הלא נודע נראה מבחוץ כמו רעידת אדמה של הלב אבל צופן בחובו עוד ועוד לידות מחדש של עצמך. עוד ועוד גילויים ובמיוחד התאהבויות…

6. להסכים לשים את הרצון לפני הצריך, לפני התפקוד.

להסכים להקשיב לרצון תמיד, להעיז להגיד לעצמך מה באמת את רוצה. מה מדליק אותך. מה מרגש אותך.
גם אם זה בסוד, גם את לא יכולה לממש אותו, גם אם יש לזה השלכות מטלטלות על אנשים אחרים בחייך, גם אם זה לא משתלם, גם אם זה לא נהוג או לא מקובל או לא נראה טוב או אין לזה הרבה אוהדים.
לא חשוב המימוש – חשוב שהסכמת להעיז ולהסתכל באומץ לתוך ליבך ולהגיד – "את זה!, זה מה שאני מרגישה, זה מה שאני מאמינה, זה מה שאני חושבת, זה מה שאני רוצה!..".
חשוב שהסכמת רגע להיות בקשר עם המעיין של האהבה שלך ושל ליבך. עם באר היצירה.
ורק מתוקף שכך עשית – התחזקת. הפסקת להתנצל, הפסקת להתאים, הפסקת להפוך איזורים בתוכך לשקופים ומעורפלים, השבת לעצמך את כוחך.

7. להסכים ליישר את הקמט הדואג של המבוגרת האחראית בין הגבות.

 ולזכור שבכל מקום שיש דאגה אין הווה אלא פחדים. פחדים ממחזור העבר וספקולציות עתידיות חסרות ביסוס.
האשלייה שאת יכולה להגן על עצמך ממשהו עתידי שמתבסס על נסיון העבר שלך מקיימת עוד ועוד הגנות. עוד ועוד תכניות חיסכון ותכניות ביטוח ורשתות הצלה כאלה ואחרות. כאילו שיהיה לאן ליפול. עבודות פיתוח והכנה לנפילה.
לא מוזר?
נסי להגיד לילדתך או לילדך – "בוא חמודי, נתכונן לנפילה. אתה הרי תיפול, אז בוא לפחות נתכונן ככה שלא תחטוף אותה חזק מידי…".
בכל מקום שבו הדאגה מולכת – אין יצירה. יש קיבעון, אימפוטנציה. והכי מוזר מהכל שמתקיימת אשלייה של בגרות ואחריות, כאילו הדאגה היא חשובה, רצינית, מושכלת.
האחריות היחידה הרלבנטית ליצירה היא אחריות על הרגשתך הטובה. והיחידה שיכולה ליצור אותה היא את בעצמך. כואב עד כמה שזה פשוט…

אשה יקרה

את מוזמנת לחיות את חייך
את מוזמנת לחיות את חייך במלואם
את מוזמנת לחיות את חייך במלואם מתוך ליבך.

ובשביל זה מותר (ואף רצוי) להיות ילדותית ולא אחראית, להכנס בפתחים ולא לדפוק את הראש בקירות, תמיד לחפש את הפתח ואם לא מוצאת – לא להיכנס. להפסיק להתנצל. להפסיק להתאמץ. להסכים לגמישות. להסכים שהלב יבוא לפני הראש…

ואם לא הצלחת עד עכשיו – לא נורא, בעוד רגע יתחיל הווה חדש…!

ובגלל שאת אשה את מומחית במוות ולידה בעת ובעונה אחת.
במוות ובלידה מחדש. שוב ושוב ושוב ושוב.
מגרש הבית שלך.. לא ככה?

א ה ב ת י   ל כ ן   נ ש י ם   נ פ ל א ו ת !

Read Full Post »

מאת: שירה לב

כשאני נכנסת אל חדרה אני רואה אותה רכונה על מסך המחשב, שקועה בתוכו עד צוואר כמעט. שפת הגוף שלה אומרת התכנסות ואני נוגעת ברוך בכתפה כדי להחזיר אותה אל המציאות טיפין טיפין. לאט.

"מה קרה?" אני שואלת את העיניים המוטרדות שלה, והיא נאנחת עמוקות."את יודעת שזה שבוע הטרדה-מינית." היא מקדימה, מזכירה לי שמדובר בשבוע שלם שבו היא מעבירה בכל הכיתות שיעורים בנושא הטרדות מיניות, איך לזהות אותן וכיצד לטפל בהן כאשר הן קורות.

אני מהנהנת. הרי רק אתמול העברתי בעצמי שיעור כזה בכיתה ו'. רק אתמול הצביעו שתי בנות והכריזו ברצינות תהומית שכדי להימנע מהטרדות מיניות, הבנות חייבות להתלבש בצניעות. "מה זה צנוע?" שאלתי אותן והן מיהרו לנדב תשובות. "לא קצר מדי, לא חשוף." "שלא יראו לך את הגוף!" כששאלתי אותן מדוע הלבוש שלהן קשור להטרדות מיניות, הן המשיכו באותו קו חשיבה עקום לתפארת. "כי בנים הם ככה." משכה בכתפיה ילדה בת 12 ודקלמה בפשטות את התורה המאוסה של ההבדלים בין המינים. "בנים לא יכולים להתאפק. הם לא יכולים לשלוט בעצמם, אם הם יראו אישה שהגוף שלה חשוף הם יטרידו אותה."

רק אתמול התקיימה השיחה הזו, שהעבירה צמרמורת בבשרי והזכירה לי בחדות של סכין קצבים מדוע אני שם, בכיתה הזו, בבית הספר הזה, בתפקיד המסוים שבו יש לי הזכות לשנות, ולו במעט, תפישות עולם מסולפות.

"כן, אני יודעת שזה השבוע." אני משיבה ליועצת, והיא נאנחת שוב ומצביעה על המסך שמולה. שם, שחור על גבי לבן מסנוור, קורם עור וגידים טופס הדיווח שהיא מחויבת למלא בכל פעם שמתרחש אירוע חריג בבית הספר. העיניים שלי מדלגות על פני האותיות בזריזות, וכל דילוג הופך כבד יותר עם כל מילה שחוברת לרעותה ומקבלת משמעות.

חבר של האמא מטריד אותה כבר כמה שנים. בכל פעם זה חוזר על עצמו, ואמא מבטיחה שזה ייפסק והיא תגרום לו להפסיק, אבל הוא ממשיך. היא לא רצתה לספר, אבל כשהנושא עלה בכיתה היא הרגישה שהיא מוכרחה לקרוא ליועצת ולשתף אותה. בדיוק כפי שאנחנו מלמדים אותם בכיתה. הקשיבה, הפנימה ויישמה, והכל בתוך פחות משעתיים.

מסתבר שיש שיעורים שמחלחלים פנימה בקצב מזורז, כאשר התנאים בשלים, צורחים את מוכנותם.

שנייה לפני שהדמעות ממלאות לי את העיניים אני מספיקה לסגור את הדלת כדי לאטום את שתינו מפני העולם הילדותי והסואן שבחוץ. אני מתיישבת על הכיסא שמולה, עיניה הטובות מלטפות אותי ואני מספרת לה, במלים מקוטעות, בתקציר של רגשות מבולבלים ועצובים, על המשפחה שלנו. והיא מקשיבה, מישירה מבט אל תוך העיניים שלי, ומהנהנת.

+++

את המתוק אני מזהה בזווית העין, כשאני חוצה את האולם המרכזי של בית הספר, בדרכי אל חדר המורות. גוף קטן מקופל על הרצפה, בנקודת המפגש בין הקיר ובין העמוד שנושק לגרם המדרגות.

ראשו מונח על זרועותיו שמחבקות את הירכיים, וגופו רועד מבכי. אני לא באמת מכירה אותו, כל מה שאני יודעת עליו מסתכם בכמה עובדות יבשות: תלמיד חדש, גר בפנימייה, מופנם ומנומס, וכשהמורות מדברות עליו הן בדרך כלל מצמידות לו שמות תואר שמתאימים (גם) לאפרוח. קטן, מקסים, מעורר רצון עז לליטוף והגנה.

"מה קרה?" אני רוכנת אליו, יורדת אל הגובה שלו, גובה פני העצב.

אין תגובה מילולית. רק קולות יבבה חלושה.

במשך חמש דקות אני מנסה לשכנע אותו להצטרף אליי לשטוף פנים (משיכת כתפיים), להתלוות אליי לחדר של היועצת (נענוע ראש ויבבה נוספת), ולבסוף הוא נעתר להסבר ההגיוני שהצלחתי בכל זאת לייצר מתוך מאמץ הישיבה השפופה והמכאיבה ("תמשיך לבכות, אבל לפחות תשב על כיסא נוח יותר,במקום קצת פחות קר. מה דעתך?")

בחדר המורות הריק אני מושיבה אותו ליד השולחן ומציעה לו כוס תה. הוא מסרב. נאחז בבכי המוכר לו, מסרב להרפות מהעלבון. "אני מכינה לעצמי." אני קמה אל הכיור. "אם תרצה – תגיד."

שלוש דקות אחר כך, כשאני יושבת לידו ושואבת את התה מתוך הספל בקולות הנאה תיאטרליים לגמרי, ננעצות בי עיניים לבנות מתוך פנים בצבע שוקולד עמוק וקול קטן מבקש: "אפשר גם כוס תה?"

"רוצה לספר לי למה בכית?" אני שואלת שוב, אחרי שהוא מדווח שהתה טעים, לא חם מדי ובדיוק מתוק מספיק.

"מי העליב אותך?" אני שואלת, יודעת בוודאות שנרכשה בניסיון עתיר שנים שבכי מר כזה, בכי שיוצא מתוך המעמקים של הנפש, יכול לנבוע רק מעלבון צורב.

"שתי בנות מהכיתה." הוא עונה, וזוויות הפה שלו נזכרות בסיטואציה ונרעדות בהתאם. "מה הן אמרו?" אני שואלת, למרות שהתשובה כל כך ברורה לי. היא כתובה על פניו, שחור על גבי פרצוף.

"הן קראו לי כושי מכוער."

האינסטינקט הקבוע שלי כבר עושה את דרכו לכיוון העיניים, שולח דגדוגים מלוחים מכיוון הגרון. מתחשקים לי כל כך הרבה דברים במקביל: לפרוץ בבכי. לחבק אותו חזק-חזק. לשנוא אותן חזק-חזק. ללכת תכף ומיד לכיתה של שתי התפלצות הקטנות ולהסביר להן שיש מילים שגם כשהן נאמרות בגיל 10, הן לא נמחקות מהזיכרון גם שישים שנה מאוחר יותר.

אבל אני לא עושה אף אחת מהפעולות הבלתי חינוכיות הללו. במקום זה, אני מבקשת ממנו להסתכל על צבע העור שלי. אני מניחה את כף היד שלי ליד כף ידו. אנחנו נראים כמו מעבר חצייה אנושי. "אתה רואה כמה אני לבנה?" אני שואלת אותו, והוא מהנהן.

"כשהייתי קטנה הייתה ילדה אחת שבאופן קבוע נהגה לצחוק על הצבע שלי."אני לוקחת אותו אתי, יד ביד, שחור ולבן, אל תוך הילדות הרחוקה שלי.

"כל כך התביישתי שהיא קראה לי 'שקופה' ועשתה צחוק מהצבע שלי, מהעובדה שרואים את כל הוורידים דרך העור. רואה?" אני חושפת את הסגולים והוורודים והכחולים שמצוירים לי על הזרועות. המתוק בוחן את השרטוטים הצבעוניים בעניין. "כל מה שרציתי היה להיות פחות לבנה. השתוקקתי להיות כהה ושזופה, כדי שהיא לא תמצא סיבות לצחוק עליי."

אני מניחה יד מתחת לסנטר הקטן ומרימה אליי את פניו. אנחנו עיניים מול עיניים ואני מבטאת כל מילה באופן הכי ברור שאפשר, בתקווה שאולי כך יש סיכוי גדול יותר להטמיע אותן ישירות אל תוך הדימוי העצמי שלו, בדבק שלוש-שניות שלעולם לא יניח להן לנשור.

"הצבע שלך יפהפה. יש לך צבע של שוקולד – המאכל האהוב עליי ביותר בעולם. כל מי שלא שם לב עד כמה אתה יפה, סובל כנראה מעיוורון צבעים, אבל זו רק הבעיה שלו, לא שלך."

אנחנו מסיימים את התה שלנו יחד, בשתיקה.

"עכשיו אני יכול לחזור לכיתה." הוא אומר לי. "אתה רוצה שאלווה אותך? שאכנס יחד אתך?" אני שואלת, מרגישה שוב איך הלביאה שמנמנמת בתוכי בדרך כלל מתעוררת ומפהקת, מסתכלת סביב ובודקת את סביבותיה, מוכנה לזנק. הוא נד בראשו לשלילה. "לא." הוא משיב בלי היסוס. "אני יכול לעשות את זה לבד."

++++

"תגידי, למה בחרת להיות מורה לחינוך מיוחד?" היא שואלת אותי. "למה את?"אני מחזירה לה בחיוך, ושתינו מגחכות זו מול זו. האמונה הרווחת היא שכל מי שבוחר (על פי רוב – בוחרת) במקצועות טיפוליים, מגיעה אליהם מתוך המקומות הפנימיים והאישיים שלה.

לפעמים, כשאני מסתובבת במרחב הבית-ספרי ומאתרת את הפצעים הפתוחים שמתהלכים צמודים לקירות, יושבים על המדרגות, עומדים ליד העץ הגדול בחצר ונועצים מבט בחבורה שמשחקת כדורגל ממול, לפעמים אני מרגישה שייתכן שכל האנושות כולה מורכבת בעצם מפצעים, פתוחים במידה כזו או אחרת, בשלבי הגלדה מתקדמים יותר או פחות.

ואני רוצה למצוא את הדרך לעזור לרפא חלק מהפצעים שלהם, ויודעת שתוך כדי כך אני מייצרת עוד שכבת עור דקיקה גם על הפצעים הפרטיים שלי. פצע מול פצע, זיכרון מול הוויה. עבר מול מציאות.

עד שיפסיק לכאוב.

Read Full Post »

Older Posts »