Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘כישוף’

לפני בערך 4 שנים פתחתי את הבלוג הזה. נשימהות.
זה היה בוקר של מחלה שבו שוטטתי בשעמום במחשב, מבחינתי – הרבה לפני עידן הפייסבוק וכתבתי (סתם, כאילו סתם..) בגוגל – "איך פותחים בלוג".
ואז הגעתי לתבנית כזאת של בלוג והתחלתי למלא אחר ההוראות –
"בחר תמונה" מממ…. זאת נראית לי יפה – בחרתי!
"בחר שם" מממ… נשימהות נראה לי טוב. גם נשים. גם נשימה. גם אמהות. גם מהות. – בחרתי!
וכך הלאה עד שקם הבלוג – נשימהות.

ואז כתבתי את הפוסט הראשון (בלי שבכלל ידעתי להגיד את המילה "פוסט") וקראתי לו "אני כאן".
וגם כתבתי "מי באה?". ולהפתעתי עוד ועוד נשים הגיבו ב"אני כאן". ככה זה נולד…

ועכשיו –
עכשיו נוצר כישוף. נולד הספר "אשה יודעת".
הספר הזה הוא באמת מכושף, כך שבלי בכלל להסביר איך הוא עף ואיך מתחבר ואיך הוא משפיע ואיך הוא מושפע – אני מרגישה שכל מה שצריכה לעשות זה לעלות על הגל, להתמסר, לא להפריע, לא להתנגד.
עכשיו זה אחרי שכבר עברו המון המון מים בנהר הזה של הלבבות של הנשים.
ועכשיו אני מעיזה לצאת לכל העולם עם המילים שלי. שנאספו בחושך. בשקט.
ועכשיו זה אחרי שבמשך שנה שלמה קרן בר ציירה ואיירה את המילים ונתנה להם עומק והבעה בכשרון שאין שני לו.
ועכשיו אני גם מעיזה לבקש תמיכה בכסף (כן, כן, השם המפורש) כדי לממן את כל ההפקה המאד יקרה הזאת של הספר.

אז הנה הקישור לדף שלי באתר הזה של הגשמת חלומות שקוראים לו הדסטרט

(ממליצה מאד לצפות בנשים שבסרטון במחשב ולא בטלפון)

אז… את באה?

כל כך מודה לך ולך (ולך..) על תמיכתך,
זה כאילו פוסט כללי אבל בעצם רואה בעיני רוחי כל כך הרבה נשים,
כל כך הרבה מבטים, חיוכים, דמעות הבנות פחדים ואסימונים שנופלים, הבנות, בחירות חדשות
כל כך הרבה גדילה והתרחבות ומבטים של הסכמה ו…

נראה לי שיצא ספר משהו משהו 🙂

חיוך, דמעה, מבט

אורית פיול אור

תודה כרטיס 4
ציירה – קרן בר

דרך אגב – בספר עצמו למעט הדפים של הציורים והמילים שהן כמו תפילה או שיר – יש עוד הרבה טקסט שקשור בנושאים השונים – דימוי גוף וקירבה והנערות המנותקות שהיינו ומה שהסכמנו לעשות כדי שיאהבו אותנו ואיך נדבר עם הבנות שלנו ואומץ לחולל שינויים והסכמה לשאול שאלות אמיתיות גם כשזה מטלטל את כל החיים וההשפעה שלנו על הגברים והילדים והילדות והמשפחה שלנו ודיבור בשפת הלב ו… ו… ו…

 

 

Read Full Post »

מחברת

כשהתעוררתי בבוקר סיטה כבר היתה ערה. היא הראתה לי את הציור שציירה ושאלה – את מבינה מה זה?
בבת אחת התמלאו עיני בדמעות. ברור שהבנתי. בציור של סיטה היתה מחברת שבה היתה מצויירת מחברת שבה הייתה מצויירת מחברת וככה עד אינסוף…
כשהייתי ילדה הייתי עושה עשרות ציורים כאלה. אותי מציירת אותי ובציור רואים אותי מציירת אותי מציירת אותי וככה עד אינסוף…
כשהייתי ככה מציירת הייתי צוללת עמוק עמוק עמוק. למחוזות של כישוף של זמנים מעורבבים של עבר ועתיד של אינסוף אפשרויות.
הייתי מתמלאת בתקווה ובאמונה בלי לדעת להסביר בכלל למה. רק מאוחר יותר הבנתי שככה פגשתי אותי מזמנים אחרים ויכולתי להקשיב ללחישה שנותנת תקווה לעתיד. שמסבירה לי את העולם הזה ואיך בדיוק אני נקלעתי אליו ולמה דווקא ככה. לא ידעתי להגיד מילים על זה. אבל הרגשתי. כל כך חזק וכל כך ברור עד שמוחשי לי עד עצם היום הזה. עד שמשרת אותי כמעט בכל כישוף ובכל פגישה גם כשאני כבר כמעט בת 50.

לפעמים כשעושים כישופים חוצי זמנים – הולכים אל ילדה שפעם פעם… ולוחשים משהו באוזנה, או מראים לה דרך, או משתילים איזו הבנה או תקווה או אמונה בזמנים ההם, שיעזרו לה להגיע לזמן הזה. אבל בעצם, הגענו לזמן הזה כשיש באמתחתנו כישוף שנעשה פעם פעם כשאשה הלכה אחורה לילדה שהיתה ולחשה לה משהו שעזר לה להגיע לזמן הזה שבו יש אשה שפעם היתה ילדה שמישהי לחשה לה..

זה בלתי נתפס ההתרחשות הזאת בעת ובעונה אחת, בכל הזמנים.

ככה כישופים

ככה נשים

בעת ובעונה אחת. הכל מהכל. הכי למעלה והכי למטה. הכי סתמי והכי משמעותי. הכי מרגש והכי מייאש.

ככה אני

ואת?

כשכתבתי את השירים לילדים וחשבתי מה אני רוצה לתת להם היה לי ברור שכישוף הזמנים הזה חייב להכנס אבל לא ידעתי איך.. בלי שישמע מוזר.. אז כתבתי את השיר הזה – "מחשבות" וחשבתי שבטח תהייה איזה ילדה או ילדות או ילדים שישמעו את זה – וזה יריח להם מוכר.. ניחוח לא מוסבר של הבית שמחכה להן כשיגדלו. ואולי בלי בכלל להבין ירגישו לרגע שיש עוד ילדה שדומה להם, והם לא לבד.

Read Full Post »

עמוד חדש – מכשפוטובות חורף 2014. תמונות בהמשך. מוזמנות מאד.

Read Full Post »

וזה הדף השני. תקשור של מעגל נשים. כל אחת כתבה ואז הקראנו בסדר "אקראי". הנה כאן. מוזמנות מאד להוסיף את שלכן ולהזין את המעגל ולהיות ניזונות ממנו. והפעם – "להפסיק להסתתר מאחורי עצמי".

להפסיק להסתיר את עצמי

כי אין שתיים אני, כי זה לא סותר, כי אם אתן את המקום לי בגלוי, ברגוע, באהבה – אולי אפגע, אבל אולי גם אשמח מאד ואצחק מאד ואתרגש מאד וארגיש את הלב שלי רוקד. זה כמו לזוז לעצמי מהדרך, זה כמו לא לעשות את עצמי, אולי אפילו לא לזוז בכלל בכלל, אפס מאמץ. ואז – מה – יש – הכל אחת גדולה כמו בלון ענק שמכיל כל מה שיש, מייד, לפני ההבנה. שכל כך הרבה כח יש להעמדת הפנים, להתבוססות בידיעה, השענות על על איזורים בטוחים, של עזרה לאחרים. שאני ועצמי יכולות להיות אחד, שאני ועצמי יכולות כבר לא להפרד, שאני ועצמי חברות, שאז הפנים והחוץ והחושך והאור הופכים להיות בהתאמה. שאז נוצר תואם בין כל המרכיבים והעוגה טעימה טעימה. לחשוב שיש משהו לעשות, לחשוב שצריך להתארגן, לחשוב שצריך לחשוב, שמשהו לא כשורה. לחשוב שהנה הנה תכף יגלה, לחשוב שאני מכוערת, מלוכלכת, לחשוב שאני רעה ונוראית, לחשוב שאני לא אהובה, לחשוב שאני לא ראויה, לחשוב שאני… להפסיק להסתתר מאחורי עצמי ולחשוב שאני…! אני כבר לא צריכה את זה. כבר לא רוצה את זה. רוצה כל כך משתוקקת ומתאווה להתגלות, להתפשט. לבוא, לעוף, לרקוד, לצעוק, לשיר לצווח. להיות האחת שהיא אני, שהיא הכל, שהיא אני אני אני אני…!  כי זה כבר לא מצליח ממילא, כי את באמת לא יודעת כלום אז אין מאחורי מי להסתתר, כי הבלבול הוא תהומי, כי הקרקע יציבה, כי ממילא את לא מצליחה להסתיר לא ממך ולא מאחרים, ואם זה כבר שם, אם את ממילא ניצבת בחזית של חייך, תחת אור הזרקוקים, עם רגליים רועדות, אז לפחות להיות, לא?

Read Full Post »

לפני 3 שבועות מצאתי את עצמי עומדת בחנות צעצועים גדולה, מול מדף עצום וגבוה מלא בבתי בובות. בעודי מסתכלת בהם הבנתי שבעצם אני מסתכלת כבר הרבה זמן. שבעצם לא כל כך יודעת מה עושה שם וכמה זמן אני שם, ומה אני אמורה לעשות ולמה דווקא שם…
מכרה שעברה שם במקרה הסתכלה עלי ושאלה אם אני בסדר. ככה הבנתי שאני לא בסדר.

משהו מוזר התרחש. המוח שלי הפסיק לפעול כרגיל והתחילו כל מיני תופעות מאד מוזרות. בעיקר זרמים לצד שמאל של הגוף ואוריינטציה מסוג חדש.. מרחקים חדשים, ריחות חדשים צלילים אחרים וממקומות שונים צבעים אחרים. ותחושה מאד לא טובה. לא ברור למה הסירה הזאת לא עוצרת ומתי לעזאזאל תיפסק המחלת ים הזאת. מוזר…
אחרי כמה שעות, בבית חולים, נתנו לזה את השם – "אירוע מוחי חולף". זה הרכוש החדש שהצטרף לרשימת המאורעות המטלטלים שעברתי בחיי.

ההסבר שלי קצת שונה. השם שאני נתתי לזה הוא קצר כתוצאה מעומס יתר.
הפסקת חשמל בגלל צריכה מוגזמת ולא מבוקרת. משהו כזה…
מה שנפגע אצלי הוא המח הימני. זה שאחראי על רגשות ועל אינטואיציה ועל תחושת אחדות עם כל היש ועל אמונה ועל יצירה (ועל רגשות כבר אמרתי?). החלק הזה, שעבד שעות נוספות, ולא תוגמל – בחר לפרוש. להתפטר. לא התאים לו יותר ככה.

יש פיתגם כזה באינדיאנית שאומר "אם לא תקשיב ללחישת הטומהוק מתקרבת תקבל אותו על ראשך". אלוהימה המתוקה שלי, שברור שהיא ממש בעדי, שלחה לי לחישה רצינית. ואמרה כמו שאמהות טובות צריכות לומר לפעמים, "עכשיו תקשיבי!".
לא אחר כך, לא עוד מעט, לא כשהילדות, לא כשהאוברדראפט, לא כשהדיסק, לא כשהמטופלת הזאת, לא כשהזוגיות, לא כשתרזי, לא אחרי ולא לפני ולא כלום! עכשיו!

אז טוב, כאילו שהיתה לי ברירה, הקשבתי. ממש ממש טוב. במיטה. בבית. במנוחה. לגוף שלי, למרחב המוזר שיצר המוח המתעתע שלי, ללב שלי, למקום הזה שלא יודע לנוח ולעצור, לגבולות שלי, לאיזורי הבחירה שלי, לנזילה שלי החוצה מבלי משים, לסדרי העדיפויות שלי. הקשבתי.

ולאט לאט אני חוזרת. אני לא מרגישה שאני ממשיכה. לא חוזרת למה שהיה (למרות שמבחוץ אולי לפעמים לא מבחינים) אני מרגישה שאני מתחילה. מתחילה גלגול חדש בתוך הגלגול הזה. חיים חדשים עם גוף, לב, נסיון וראש של בת 45.

בזמן הזה, שבו החיים נעצרו, יצרתי (ביחד עם שי) קמפיין שאני מאד גאה בו.
בגלל הפגיעה במוח הימני, איכשהו התחזקו תפקודים של השמאלי. "תיקתקתי" את הקמפיין הזה ואת כל יחסי הציבור שלו כמעט מבלי משים, כמו 3 מנהלות בכירות והמזכירות שלהן. בקלות. ככה, הרבה דברים בעת ובעונה אחת. ככה זה כשהמוח משתנה.

יצרתי באמת יש מאין. ממש כך.
ביקשנו 22,000 שח. נתנו לזה 34 יום.
זה הגיע, במלואו תוך 10 ימים.
יש מאין. 22,000 שח שלא היו לנו קודם – עכשיו יש. בקלות.

המוח שלי המתוק ובמיוחד החלק הימני שלו עדיין לא חזרו לגמרי למקום.
למשל – אני לא יכולה לבכות. שזה באמת ממש ובמיוחד מוזר. הלא אני זו שבוכה, לא? אז זהו – שלא.
הצלחתי לבכות פעמיים ב-3 השבועות האחרונים. וגם לא איזה בכי… מוזר…

אז ככה אני לומדת את עצמי החדשה, לוקחת איתי מהגלגול הקודם את מה שמתאים לי, משאירה מאחור את מה שכבר לא. ממציאה אותי שוב. הללוייה!

מזמינה אתכן להכנס לקמפיין הזה, של הדיסק שלנו, שהוא כל כך חשוב לי ויקר לי, ושאני גם מסכימה להגיד שהוא חשוב לעולם. ולתמוך ולספר. אנחנו עדיין ממשיכים למרות שכל הסכום שם. גם כי זה בעצם לא מספיק (יש הרבה חובות ששילמנו על הדיסק עד כה).
וגם ובמיוחד בגלל שאני באמת באמת מאמינה שלכל ילד בעולם מגיע לשמוע שבדיוק בדיוק כמו שהוא ככה זה טוב. ולכל אמא ולכל אבא מגיע לשמוע את זה גם.
וגם בגלל שבעיני ככה מחוללים מהפכות.
מהלב אל הגוף
אל אנשים אחרים
אל העולם
אל האינסוף
ומעבר לו.

הנה כאן – https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=581



אני מודה מאד מאד ממש ממש לכל מי שעזרה לי. לכל הסירים הנפלאים שהגיעו לכאן ולכל ההתעניינות ותשומת הלב וההקשבה, לכל הטיפולים, לכל ההסעות לבדיקות, לכל מי שהיתה עם הילדות שלי, שהקשיבה לאהוב שלי.
התמיכה שקיבלתי כל כך ריגשה אותי וכל כך לא היתה מובנת מאליה. תודה נשים אהובות רחבות לב. תודה.

Read Full Post »

עכשיו
היום
הרגע בו נוצר הרווח בזמן
זמן של שוויון
רגע של רווח
של התרווחות
של התרחבות
הזמן עוצר ונפער
ומאפשר את הקפיצה הזאת
אל הבחירה החדשה
אל החלום החדש
אל האפשרויות האינסופיות הגלומות בעתיד
בו היום הולך ומתארך
והלילה הולך ומתקצר
ואנחנו מדלגות
אל האביב
אל ההתחדשות
אל ההסכמה להפתיע את עצמנו
ולראות משהו שלא ראינו מעולם
ולהרגיש משהו שלא הרגשנו מעולם
ולהבין מחדש ומהתחלה – ואחת ולתמיד –
שאלה הם חיינו
ומה שנעשה בהם -ייעשה
ומי שנהייה בהם – נהייה
ושזה קורה
עכשיו
ועכשיו
ועכשיו

הללויה!

ישתבח שמה.
ונשתבח אנו.
חג שמח.

אמן.

מכשפוטובות נוסעות אל המדבר בשבוע הבא. מיום שלישי עד חמישי. מחרחבים אינסופיים של חולות. שדות כוכבים מנצנצים בלילות מולד הירח וחיבוק של מדבר ואש.

Read Full Post »

תודה
תודה לך
תודה לך אדמה
תודה לך אדמה שנותנת
תודה לך אדמה שנותנת לי
תודה לך אדמה שנותנת לי מקום
תודה לך אדמה שנותנת לי מקום בתוכי
תודה לך אדמה שנותנת לי מקום בתוכי לכל כולי…

תודה!

אינסוף נשים
אינסוף מקום
אינסוף דמעות
אינסוף עומק
אינסוף רוך
אינסוף אהבה

בפשטות, בקלות, ללא מאמץ

תודה מעומק ליבי!

Read Full Post »

Older Posts »