Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ירח’

מילים: איריס יוטבת ואורית אור

באנו חושך לקבל
בתוכנו אור וצל
כל אחת היא אור גדול
מתרחב לכל יכול
נחבק את השחור
נעטוף אותו באור
כי מתוך הכי שחור
מתגלה גרעין האור

לפני זמן רב, תבעה מיכל גודלברג את צמד המילים "לפרוש פיקה".
במשפחה שלה בקיבוץ, כל פעם שהיה ריב או חוסר הסכמה או מתח או… אמא שלה אמרה – "למה לריב, בואו, נפרוש פיקה על הדשא ונצא קצת החוצה.."
ובמילים אחרות – בואו נעשה כל מה שאפשר כדי לפרוש פיקה על הכאבים והמתחים והמכאובים ונעשה כאילו הכל סבבה.

ובהיותנו נשים, אמהות (לפעמים), יהודיות (בעיקר) – אנחנו כל כך בקיאות בהסוואה. בהדחקה. בהעמדת פנים.
מעקפים על גבי מעקפים נבנו בתוך ליבנו ונצרבו בדי.אן.איי שלנו רק בשביל לא להביט לכאב בעיניים. בטח לא של אהובנו.   ובטח שלא בשביל לחבק. להסכים להשאר איתו. להיות בקושי ובכאב בלי לייעץ, בלי לתקן, בלי לשנות. רק לחבק ולחבק ולחבק. (לחבק כבר אמרתי?).

אז באנו חושך ל… למה? – לגרש ברור.  וגם – סורה חושך הלאה שחור!.
אבן פינה תרבותית.
נגרש ונשמיד ונסלק ונסיר את כל מה שעלול להתפס כהפרעה, את כל מה שמאיים, את כל מה שחושף את פגיעותנו.
ואם לא נצליח לגרש לפחות נסווה ונסתיר.

מזמינה אותנו לכבוד היום הקצר בשנה להזכר.
להזכר שמה שמאפשר לאור לגדול ולהתרחב הוא לא גירוש החושך
מה שמגדיל את האור הוא קבלת החשכה. חיבוק השחור.
ואז מתוכו מבצבץ אור יקרות. אור של אמת.

מברכת אתכן
נשים באשר אתן
בהתארכות הימים
בהגדלת האור
בחיבוק החושך
בהסכמה לראות את האור והצל שבתוכנו
בהדרגה ובנעימות ובדרך נשית
יותר ויותר
מיום ליום

מודעות פרסומת

Read Full Post »

הרבה נשמות.
הרבה נשמות שבחרו להכנס בגוף של אדם.
הרבה נשמות שנכנסו לגוף של אדם מסוג אשה.
הרבה נשים.

הרבה נשים.
הרבה נשים עם זכרונות
הרבה נשים עם זכרונות ונסיון והרגלים ופחדים ולידות וחכמה.
הרבה אמהות ובנות
הרבה מכשפות וקוסמות
הרבה נשים חכמות.

אשה אחת.
אשה אחת עם זכרונות.
אשה אחת עם כאבים ושמחות.
אשה אחת עם תקוות.
אשה אחת שהיא רבות.

ככה כולנו.
ככה כולנו מתחברות ונפרדות מתנתקות ומשרות
אחת לעצמה ואחת עם אחת ועוד אחת ועוד אחת
ריבוי וייחוד
חיבור חמקמק
חיבור של נשים
חיבור של נשמות.

לפעמים מתחשק לי לשאול כל אשה שאני פוגשת "מה עשו לך?" או "מי עשה לך?" ולפעמים גם "למה את עדיין מסכימה לו לעשות?".
כמעט תמיד יש שם תשובה. כמעט תמיד המקום הכואב והפגוע הזה, שהסכים לספוג, שהסכים לעגל פינות, שהסכים לוותר, שהסכים להקטין כדי לשרוד, להתפשר כדי ללקט מעט גרגירי אהבה – הוא המפתח לשינוי.

הרי פעם פעם, לפני זמן רב, כשנבחרה האסטרטגיה ההשרדותית – היא הייתה חיונית. הכרחית. היא זו שאיפשרה את השפיות, את החיים.
כל כך טבעי לנשים להבליג. כל כך טבעי לעצור, לחסום, להשפיל ראש, להשפיל מבט, לשתוק. גם לאלו ביננו שלכאורה לא שותקות, יש קול עמוק יותר, עדין יותר – שלא מדובר. שלא מוקשב.

מה זה אומר "להגיד אותי"?
להגיד אותי – זה לא לעמוד על זכויותי. להגיד אותי – זה לא לצדוק. להגיד אותי – זה לא להלחם או להדוף.

להגיד אותי זה להסכים לבטא את מי שהיא אני. תמיד. עם כל אחד. בכל זמן.
גם כשזה נראה יפה וגם כשזה נראה מלוכלך. גם כשזה נראה חכם וגם כשזה  נראה מגושם. גם כשזה נעים וגם כשזה מגעיל.

זה יכול להיות מסוכן. זה יכול להתקבל לא טוב. זה יכול לשבש תוכניות. זה יכול לכאוב. זה יכול לפגוע. זה יכול להשאיר אותי לבד…

אז למה?
כי בלי זה – כלום לא שווה
ועם זה – הכל שווה מאד

להגיד אותי זה להסכים לבטא את עצמי עוד ועוד ועוד.
עד שחיי מבטאים את מי שאני.
עד שחיי מבטאים את מי שאני באמת.

Read Full Post »