Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘יצירה’

לפני בערך 4 שנים פתחתי את הבלוג הזה. נשימהות.
זה היה בוקר של מחלה שבו שוטטתי בשעמום במחשב, מבחינתי – הרבה לפני עידן הפייסבוק וכתבתי (סתם, כאילו סתם..) בגוגל – "איך פותחים בלוג".
ואז הגעתי לתבנית כזאת של בלוג והתחלתי למלא אחר ההוראות –
"בחר תמונה" מממ…. זאת נראית לי יפה – בחרתי!
"בחר שם" מממ… נשימהות נראה לי טוב. גם נשים. גם נשימה. גם אמהות. גם מהות. – בחרתי!
וכך הלאה עד שקם הבלוג – נשימהות.

ואז כתבתי את הפוסט הראשון (בלי שבכלל ידעתי להגיד את המילה "פוסט") וקראתי לו "אני כאן".
וגם כתבתי "מי באה?". ולהפתעתי עוד ועוד נשים הגיבו ב"אני כאן". ככה זה נולד…

ועכשיו –
עכשיו נוצר כישוף. נולד הספר "אשה יודעת".
הספר הזה הוא באמת מכושף, כך שבלי בכלל להסביר איך הוא עף ואיך מתחבר ואיך הוא משפיע ואיך הוא מושפע – אני מרגישה שכל מה שצריכה לעשות זה לעלות על הגל, להתמסר, לא להפריע, לא להתנגד.
עכשיו זה אחרי שכבר עברו המון המון מים בנהר הזה של הלבבות של הנשים.
ועכשיו אני מעיזה לצאת לכל העולם עם המילים שלי. שנאספו בחושך. בשקט.
ועכשיו זה אחרי שבמשך שנה שלמה קרן בר ציירה ואיירה את המילים ונתנה להם עומק והבעה בכשרון שאין שני לו.
ועכשיו אני גם מעיזה לבקש תמיכה בכסף (כן, כן, השם המפורש) כדי לממן את כל ההפקה המאד יקרה הזאת של הספר.

אז הנה הקישור לדף שלי באתר הזה של הגשמת חלומות שקוראים לו הדסטרט

(ממליצה מאד לצפות בנשים שבסרטון במחשב ולא בטלפון)

אז… את באה?

כל כך מודה לך ולך (ולך..) על תמיכתך,
זה כאילו פוסט כללי אבל בעצם רואה בעיני רוחי כל כך הרבה נשים,
כל כך הרבה מבטים, חיוכים, דמעות הבנות פחדים ואסימונים שנופלים, הבנות, בחירות חדשות
כל כך הרבה גדילה והתרחבות ומבטים של הסכמה ו…

נראה לי שיצא ספר משהו משהו 🙂

חיוך, דמעה, מבט

אורית פיול אור

תודה כרטיס 4
ציירה – קרן בר

דרך אגב – בספר עצמו למעט הדפים של הציורים והמילים שהן כמו תפילה או שיר – יש עוד הרבה טקסט שקשור בנושאים השונים – דימוי גוף וקירבה והנערות המנותקות שהיינו ומה שהסכמנו לעשות כדי שיאהבו אותנו ואיך נדבר עם הבנות שלנו ואומץ לחולל שינויים והסכמה לשאול שאלות אמיתיות גם כשזה מטלטל את כל החיים וההשפעה שלנו על הגברים והילדים והילדות והמשפחה שלנו ודיבור בשפת הלב ו… ו… ו…

 

 

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מאת: תמרה

ואני כל כך מתרגשת מראשוניות הביטוי, מציורי ילדים, מתחילת הכתיבה
מתחילת הדיבור, מחוכמה פנימית של ילד מתחברת אל הכתב,
נקי, תמים בישירותו, עמוק ופלאי
רגישה מאד מאד ההתחלה הזו, יש לה קצב מסוים יש בה הרגשה מסוימת
בקלות רבה אפשר לבוא ואפילו מכוונה טובה ולמדוד בסרגל המושלמות ולהרוס
לאט ובלי משים לגרום לעוד ועוד שלוחות של יופי של יחוד של נתינה החוצה להשתבלל פנימה
למצוא מקום מסתור מן האור הגלוי
עולמות של פחדים הרחיקו אותי מן הביטוי החשוף הזה
שאין בו מקטעים גדולים מידי של שיפוט וביקורת
בתוכנו, בתוך כולנו ישנה נביעה פנימית של מים זכים, צלולים
והם חלק חשוב וחיוני עד מאד כדי להתקיים בעולם,כדי לתת את מי שאנחנו, כדי לחוות
אושר

בעולם שסוגד להצלחה למושלמות לתעודות ותארים
נשארתי מאחורה
בתוך אוטוסטרדת המומחים שיאמרו לי איך נכון לי לחיות, מה לאכול, באיזה טראומה נתקעתי
נותרתי מבולבלת
ואני כבר מזמן במילא ויתרתי
גוללתי לפתחי סלעי ענק של השתקות
התביישתי המון
עמוק בפנים כמיהתי הגדולה היא לשורשי החופש ולשמחת הביטוי

לקח לי זמן להסכים ולשמוח את גילוי הקול שלי
שמגיח מאותה נביעה מקודשת
פורץ ונובע מן העומק החוצה מתעלם מן הסלעים
מחזיר לי כוחות גדולים, שמחה וחיבור אל אינסוף נשמתי
ומתוך שרציתי לחלוק נוצרו המפגשים של "שרות לירח"
בתנאים המופלאים שיצרנו ביחד היה איזה קסם איזו
קדושה
שלא ניתנת לתאר במילים
מפגשי לבבות חשופים ויפים ושירה בכל הצלילים ובהמון קולות
שמילאה את החלל בדימויים ושפות וידע ממקור נסתר

אני מזמינה בהתרגשות אותך –
למעגל נשים אינטימי
בתנאים מיטיבים ובנועם
ניפגש ונשיר שירה פראית, אינטואיטיבית
נעוף ביחד מעבר לגבולות העצמי

ניפגש בקביעות למשך 7 מפגשים
ימי שישי 9:30 –12:30
בפרדס חנה.
עלות –600 שח (אפשר בתשלומים)
באהבה רבה

תמרה (הילרית ומלוות צמיחה)
5709735 057
Tamaraka01@gmail.com

תמרה-עם-חיוך (3)

Read Full Post »

במשך שנים אני מתאמנת בלקרב ולהרחיק
לקרב את מה שמזין, את מה שמרחיב, את מה שפשוט
להרחיק את מה ששואב, שמכווץ, שמאמץ…

וזה לא פשוט לי בכלל.
זה לא פשוט לי בכלל לותר על האמת ועל הצדק ועל מה שנכון
ולבחור כל פעם מחדש בטוב. באוהב. בנעים.

וככה על הדרך אני נעלבת, ופוגעת, ונלחמת, ומתכנסת, ומתקרבנת, ומסתגרת…

אז מבקשת אני לעצמי, ומאחלת לכולכן – קרבו רק יופי.
אני ממליכה ומושיבה ברוב פאר והדר, על כס המלכות – את מלכת הטוב. האהבה. הפשטות.
זו שמכילה הכל בקלות, ושסולחת בהינף עפעף.
שכל העוולות מתגלשות מליבה. לב ש"נתפס" בו רק טוב.
ישובה בנינוחות, תופסת תחת..
חיוכה ממיס את העולם והיא יפהפיה הורסת…!

ישתבח שמה!

שנה טובה!

Read Full Post »

עמוד חדש "מרוצות עם זאבות" – סדנת אלתור עם מיכל גולדברג  – כנסו ותהנו

בתוך עמוד "המלצות"

Read Full Post »

שמחה מאד ואף גאה להציג כאן את הוידאו קליפ החדש של "בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב"
תהנו!

מוזמנות מאד גם לבוא לבקר באתר

תודה

Read Full Post »

מאיפה מגיעים הקולות?
מאיפה מגיעה הידיעה העמוקה? ההבנה? החכמה? זאת שרואה הכל, זאת שרואה מעבר, זאת שלא מתרשמת מהסיפור אלא רואה רחוק ועמוק לתוך הנשמה?
מאיפה מגיעה היכולת לאהוב? לרפא? להאמין בלי גבולות בטוב וביכולת לשנות, כל אחד, כל דבר, תמיד?
מאיפה מגיעה דקות האבחנה, ההסכמה לקירבה, הבחירה לא להתפשר, לא לוותר, לא להעלים עין?
מאיפה האומץ ללכת עד הסוף?

עברנו.
הרבה עברנו.
סיפורי החיים שונים ומגוונים. איזורי המחייה לא דומים.
חצינו יבשות, טיפסנו על הרים, נעזבנו במדבריות, קפאנו בהרים מושלגים, דיממנו באיזורי בגידה, הונאה, מעילה באמון.
ננטשנו כשאנו תמימות ופגיעות. נפגענו כשהיינו חלשות ולא מוכנות.
כל זה.
כל זה ועוד –  עברנו.
הסתכלנו לשדים ולמפלצות ולמוות בעיניים – והצלחנו לא למצמץ. לא להתעוור.
נשארנו שפויות
נשארנו בריאות.
הסכמנו לאהוב.
יצרנו חיים חדשים.

וכל זה נחרט. עמוק בפנים. משם נולדנו, ומשם המצאנו את עצמנו ואת העולם.
וכמו מי שפעם ידע רעב באמת, ידענו את זה.
וכל החומרים ממשיכים להתקיים.
לפעמים זה נראה כמו ייאוש, ולפעמים כמו חרדה, או כמו דיכאון, או בושה גדולה, או רגשי נחיתות או אשמה.
כל מיני פנים יש ל"זה".

ומה שבטוח זה שזה מאד מאד כואב.
כשזה מורגש, כשזה תופס את הבמה –
אין שיעור לכאב הזה.

אבל גם אין שיעור לקדושה הזאת.

ככה.
ממש ככה.

כי משם זה בא, כי משם יצרנו יש מאין.
כי בזכות זה, הצלחנו להיות כל כך גדולות. כל כך רב מימדיות, כל כך רחבות ויכולות. כל כך רואות.
כי בזכות זה הצלחנו באמת באמת לאהוב.

כי משם מגיעים הקולות
ומשם מגיעה הידיעה העמוקה, ההבנה, החכמה –  זאת שרואה הכל, זאת שרואה מעבר, זאת שלא מתרשמת מהסיפור אלא רואה רחוק ועמוק לתוך הנשמה.
ומשם מגיעה היכולת לאהוב, לרפא,  להאמין בלי גבולות בטוב וביכולת לשנות, כל אחד, כל דבר, תמיד.
ומשם מגיעה דקות האבחנה, ההסכמה לקירבה, הבחירה לא להתפשר, לא לוותר, לא להעלים עין.
וההסכמה לראות בגובה הנשמה, בגובה העיניים
והאומץ ללכת עד הסוף.

Read Full Post »

אגדת עם נוירושבדית – או – מי ינצח ת'אהבה
(נכתב ב – 2002)        

מאת: שני סמואלוב
(בהשראת פיול ונורית זרחי)

אמונה ופושטה (במלעיל) היו אחיות. שתיהן היו מכשפות והיו הפוכות זו מזו. אמונה הייתה סחבקית של אלוהים. לא היו לה שאלות. רק תשובות. היא הייתה מסורה לגמרי ועסקה בהבנות, התגלויות ומעברים מחוץ לגוף וחזרה.
פושטה הייתה אוכלת, ישנה, מזדיינת, נכנסת להריון, חייה, מרגישה, רוצה. הייתה אישה פשוטה ונהגה לומר "הכל חארטה, אין דבר כזה" על מיני דיבורים גבוהים כמו גדלות נפש וכאלה מין.
הן גרו שתיהן באוטו כחול והיה להן די צפוף שם וגם בכלל לא קל להחליט לאן נוסעים ומתי ולמה. אבל הן היו מחוברות בברית דם ואפילו שהיו מתקוטטות לא מעט וגם יורדות אחת על השניה בכל הזדמנות שנקרתה בדרכן, הן היו מחויבות זו לזו ומחוברות אחת לשניה בחבל הטבור.

בבוקר כשאמונה הייתה מתעוררת עם שמחה בלב והייתה שרה את שמחתה בקולי קולות הייתה פושטה מתפלצת מהקולניות ורק רוצה להזיז אותה הצידה ושתיתן לשתות את הקפה והסיגריה בשקט. פושטה אומרת- יופי אמונה, יופי אהבה, יופי יופי יופי ונכנסת ללחץ היסטרי בגלל שלא ידעה אם זה שעכשיו יורד גשם אומר שלרצות מטריה זה קריטי או לא ואז אם זה יותר חשוב מלהגיע בזמן או לא ואם כל זה אומר שהיום יתחרבש בגלל זה או לא?
ובאותו זמן ממש, אמונה חוותה אהבה וזרימה וקלות ופשטות. כל דבר היה מציף אותה בגל של אהבה ומיד הייתה רוצה לכרות ברית עם אנשים שאהבה. היא אהבה מאד לכרות בריתות והיה לה כלי גדול, מין כד עגול שהיה מלא באבנים בכל מיני גדלים והיא אהבה להתעסק עם האבנים ולסדר אותן בכל מיני צורות שונות ומשונות.

יום אחד פושטה אמרה: נכון, כל אחד יש לו את הדברים שלו ולי יש את הדברים שלי אבל שלי נראה לי גורלי אז בואי נמצא שלושה דברים שהם גורליים לשתינו ואז נוכל להיזכר מה בכלל הסיפור שלנו. בואי ניסע למקום אחד שבו המחשבה על החיים והחיים עצמם זה אחד.
אמונה שהייתה בן אדם טוטלי עם עוצמה שבאה ממקומות אחרים ועם מקום גדול בלב, אמרה "או" ומיד הניעה את האוטו והן יצאו לדרך למקום אחד.

הדרך ארכה כמה שנים, זה היה תהליך, לא בבת אחת. אף אחת לא בדיוק זוכרת את כל המראות והאנשים והאירועים בדרך, זה היה כמו בחלום, די מעורפל אבל הייתה שם דרך שהן התגלגלו אליה והיא הייתה בעליה. כל הזמן התחזקה יותר ויותר. הרוח התחזקה, השיפוע של העלייה התחזק, ובטוח שבדרך הן הגיעו למין קניון גדול שנפער באמצע הדרך, זה היה מין פער בין גדה אחת שלו לשניה. הפער היה מורכב מסלעים וצמחים ועפר והרחק למטה זרם נחל כחול ויפהפה שפשוט קרא להן לבוא ולהתקרב אליו. במפתיע שתיהן הסתכלו אל הנחל ואז אחת אל השניה והנהנו בחיוך רחב זו לזו.

הן ירדו לתוך הפער ברגל. לא היה ממש שביל שהוביל לשם ולכן הן פילסו את דרכן בעצמן. לעיתים התגלגלו למטה בלי שליטה ולעיתים בחרו בקפידה את דרכן בינות לעצים והסלעים המשוננים.

כשהגיעו למטה נפער פיהן בתדהמה למראה ולריחות ולקולות. הנחל זרם בזרם קל ופשוט של אהבה. היה זה נחל של אהבה. שתיהן הרגישו בזה באותו זמן ולא היה להן צל של ספק בכך. הן התענגו על ההרגשה והריח והמראה ממושכות. ואז, בבת אחת הן הפנו את תשומת ליבן לגדת הנחל שעליה עמדו. הן הרגישו שהחומר ממנו היא עשויה הוא טוב. הן עמדו על גדה שעשויה מטוב, והגדה היתה ארוכה ורחבה. הרבה טוב היה שם. בבת אחת הן נשכבו על גבן על גבי הטוב והתפלשו בו תוך צחוקים ושאגות שמחה ודגדוגים והשתוללויות. כשהן עצרו שוכבות על גבן כדי לסדר את נשמתן שכמעט פרחה, הן הרגישו שהיו דברים בגדה. כל מיני דברים. סלעים גדולים וקטנים שביצבצו גם מתוך הנחל. הכל היה זרוע בדברים, מתחתן מאחוריהן ומכל צדדיהן. הן הסתכלו זו בזו לקחו אויר ואמרו: שלוש ארבע…. לא היה דבר שהן לא עברו עליו.
בקפיצות ובדילוגים ובזחילה וגילגולים תוך שהן מזמרות: לא עוברים על יד דברים! לא עוברים על יד דברים! ומתוך הגילגול והבילבול הן נחתו בתוך הנחל, רטובות לגמרי, צוחקות לגמרי ומאושרות לגמרי וממש ביחד הן אמרו: יש דברים שעושים לי את זה.

Read Full Post »

Older Posts »