Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘יצירה’

לפני בערך 4 שנים פתחתי את הבלוג הזה. נשימהות.
זה היה בוקר של מחלה שבו שוטטתי בשעמום במחשב, מבחינתי – הרבה לפני עידן הפייסבוק וכתבתי (סתם, כאילו סתם..) בגוגל – "איך פותחים בלוג".
ואז הגעתי לתבנית כזאת של בלוג והתחלתי למלא אחר ההוראות –
"בחר תמונה" מממ…. זאת נראית לי יפה – בחרתי!
"בחר שם" מממ… נשימהות נראה לי טוב. גם נשים. גם נשימה. גם אמהות. גם מהות. – בחרתי!
וכך הלאה עד שקם הבלוג – נשימהות.

ואז כתבתי את הפוסט הראשון (בלי שבכלל ידעתי להגיד את המילה "פוסט") וקראתי לו "אני כאן".
וגם כתבתי "מי באה?". ולהפתעתי עוד ועוד נשים הגיבו ב"אני כאן". ככה זה נולד…

ועכשיו –
עכשיו נוצר כישוף. נולד הספר "אשה יודעת".
הספר הזה הוא באמת מכושף, כך שבלי בכלל להסביר איך הוא עף ואיך מתחבר ואיך הוא משפיע ואיך הוא מושפע – אני מרגישה שכל מה שצריכה לעשות זה לעלות על הגל, להתמסר, לא להפריע, לא להתנגד.
עכשיו זה אחרי שכבר עברו המון המון מים בנהר הזה של הלבבות של הנשים.
ועכשיו אני מעיזה לצאת לכל העולם עם המילים שלי. שנאספו בחושך. בשקט.
ועכשיו זה אחרי שבמשך שנה שלמה קרן בר ציירה ואיירה את המילים ונתנה להם עומק והבעה בכשרון שאין שני לו.
ועכשיו אני גם מעיזה לבקש תמיכה בכסף (כן, כן, השם המפורש) כדי לממן את כל ההפקה המאד יקרה הזאת של הספר.

אז הנה הקישור לדף שלי באתר הזה של הגשמת חלומות שקוראים לו הדסטרט

(ממליצה מאד לצפות בנשים שבסרטון במחשב ולא בטלפון)

אז… את באה?

כל כך מודה לך ולך (ולך..) על תמיכתך,
זה כאילו פוסט כללי אבל בעצם רואה בעיני רוחי כל כך הרבה נשים,
כל כך הרבה מבטים, חיוכים, דמעות הבנות פחדים ואסימונים שנופלים, הבנות, בחירות חדשות
כל כך הרבה גדילה והתרחבות ומבטים של הסכמה ו…

נראה לי שיצא ספר משהו משהו 🙂

חיוך, דמעה, מבט

אורית פיול אור

תודה כרטיס 4
ציירה – קרן בר

דרך אגב – בספר עצמו למעט הדפים של הציורים והמילים שהן כמו תפילה או שיר – יש עוד הרבה טקסט שקשור בנושאים השונים – דימוי גוף וקירבה והנערות המנותקות שהיינו ומה שהסכמנו לעשות כדי שיאהבו אותנו ואיך נדבר עם הבנות שלנו ואומץ לחולל שינויים והסכמה לשאול שאלות אמיתיות גם כשזה מטלטל את כל החיים וההשפעה שלנו על הגברים והילדים והילדות והמשפחה שלנו ודיבור בשפת הלב ו… ו… ו…

 

 

Read Full Post »

מאת: תמרה

ואני כל כך מתרגשת מראשוניות הביטוי, מציורי ילדים, מתחילת הכתיבה
מתחילת הדיבור, מחוכמה פנימית של ילד מתחברת אל הכתב,
נקי, תמים בישירותו, עמוק ופלאי
רגישה מאד מאד ההתחלה הזו, יש לה קצב מסוים יש בה הרגשה מסוימת
בקלות רבה אפשר לבוא ואפילו מכוונה טובה ולמדוד בסרגל המושלמות ולהרוס
לאט ובלי משים לגרום לעוד ועוד שלוחות של יופי של יחוד של נתינה החוצה להשתבלל פנימה
למצוא מקום מסתור מן האור הגלוי
עולמות של פחדים הרחיקו אותי מן הביטוי החשוף הזה
שאין בו מקטעים גדולים מידי של שיפוט וביקורת
בתוכנו, בתוך כולנו ישנה נביעה פנימית של מים זכים, צלולים
והם חלק חשוב וחיוני עד מאד כדי להתקיים בעולם,כדי לתת את מי שאנחנו, כדי לחוות
אושר

בעולם שסוגד להצלחה למושלמות לתעודות ותארים
נשארתי מאחורה
בתוך אוטוסטרדת המומחים שיאמרו לי איך נכון לי לחיות, מה לאכול, באיזה טראומה נתקעתי
נותרתי מבולבלת
ואני כבר מזמן במילא ויתרתי
גוללתי לפתחי סלעי ענק של השתקות
התביישתי המון
עמוק בפנים כמיהתי הגדולה היא לשורשי החופש ולשמחת הביטוי

לקח לי זמן להסכים ולשמוח את גילוי הקול שלי
שמגיח מאותה נביעה מקודשת
פורץ ונובע מן העומק החוצה מתעלם מן הסלעים
מחזיר לי כוחות גדולים, שמחה וחיבור אל אינסוף נשמתי
ומתוך שרציתי לחלוק נוצרו המפגשים של "שרות לירח"
בתנאים המופלאים שיצרנו ביחד היה איזה קסם איזו
קדושה
שלא ניתנת לתאר במילים
מפגשי לבבות חשופים ויפים ושירה בכל הצלילים ובהמון קולות
שמילאה את החלל בדימויים ושפות וידע ממקור נסתר

אני מזמינה בהתרגשות אותך –
למעגל נשים אינטימי
בתנאים מיטיבים ובנועם
ניפגש ונשיר שירה פראית, אינטואיטיבית
נעוף ביחד מעבר לגבולות העצמי

ניפגש בקביעות למשך 7 מפגשים
ימי שישי 9:30 –12:30
בפרדס חנה.
עלות –600 שח (אפשר בתשלומים)
באהבה רבה

תמרה (הילרית ומלוות צמיחה)
5709735 057
Tamaraka01@gmail.com

תמרה-עם-חיוך (3)

Read Full Post »

במשך שנים אני מתאמנת בלקרב ולהרחיק
לקרב את מה שמזין, את מה שמרחיב, את מה שפשוט
להרחיק את מה ששואב, שמכווץ, שמאמץ…

וזה לא פשוט לי בכלל.
זה לא פשוט לי בכלל לותר על האמת ועל הצדק ועל מה שנכון
ולבחור כל פעם מחדש בטוב. באוהב. בנעים.

וככה על הדרך אני נעלבת, ופוגעת, ונלחמת, ומתכנסת, ומתקרבנת, ומסתגרת…

אז מבקשת אני לעצמי, ומאחלת לכולכן – קרבו רק יופי.
אני ממליכה ומושיבה ברוב פאר והדר, על כס המלכות – את מלכת הטוב. האהבה. הפשטות.
זו שמכילה הכל בקלות, ושסולחת בהינף עפעף.
שכל העוולות מתגלשות מליבה. לב ש"נתפס" בו רק טוב.
ישובה בנינוחות, תופסת תחת..
חיוכה ממיס את העולם והיא יפהפיה הורסת…!

ישתבח שמה!

שנה טובה!

Read Full Post »

עמוד חדש "מרוצות עם זאבות" – סדנת אלתור עם מיכל גולדברג  – כנסו ותהנו

בתוך עמוד "המלצות"

Read Full Post »

שמחה מאד ואף גאה להציג כאן את הוידאו קליפ החדש של "בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב"
תהנו!

מוזמנות מאד גם לבוא לבקר באתר

תודה

Read Full Post »

מאיפה מגיעים הקולות?
מאיפה מגיעה הידיעה העמוקה? ההבנה? החכמה? זאת שרואה הכל, זאת שרואה מעבר, זאת שלא מתרשמת מהסיפור אלא רואה רחוק ועמוק לתוך הנשמה?
מאיפה מגיעה היכולת לאהוב? לרפא? להאמין בלי גבולות בטוב וביכולת לשנות, כל אחד, כל דבר, תמיד?
מאיפה מגיעה דקות האבחנה, ההסכמה לקירבה, הבחירה לא להתפשר, לא לוותר, לא להעלים עין?
מאיפה האומץ ללכת עד הסוף?

עברנו.
הרבה עברנו.
סיפורי החיים שונים ומגוונים. איזורי המחייה לא דומים.
חצינו יבשות, טיפסנו על הרים, נעזבנו במדבריות, קפאנו בהרים מושלגים, דיממנו באיזורי בגידה, הונאה, מעילה באמון.
ננטשנו כשאנו תמימות ופגיעות. נפגענו כשהיינו חלשות ולא מוכנות.
כל זה.
כל זה ועוד –  עברנו.
הסתכלנו לשדים ולמפלצות ולמוות בעיניים – והצלחנו לא למצמץ. לא להתעוור.
נשארנו שפויות
נשארנו בריאות.
הסכמנו לאהוב.
יצרנו חיים חדשים.

וכל זה נחרט. עמוק בפנים. משם נולדנו, ומשם המצאנו את עצמנו ואת העולם.
וכמו מי שפעם ידע רעב באמת, ידענו את זה.
וכל החומרים ממשיכים להתקיים.
לפעמים זה נראה כמו ייאוש, ולפעמים כמו חרדה, או כמו דיכאון, או בושה גדולה, או רגשי נחיתות או אשמה.
כל מיני פנים יש ל"זה".

ומה שבטוח זה שזה מאד מאד כואב.
כשזה מורגש, כשזה תופס את הבמה –
אין שיעור לכאב הזה.

אבל גם אין שיעור לקדושה הזאת.

ככה.
ממש ככה.

כי משם זה בא, כי משם יצרנו יש מאין.
כי בזכות זה, הצלחנו להיות כל כך גדולות. כל כך רב מימדיות, כל כך רחבות ויכולות. כל כך רואות.
כי בזכות זה הצלחנו באמת באמת לאהוב.

כי משם מגיעים הקולות
ומשם מגיעה הידיעה העמוקה, ההבנה, החכמה –  זאת שרואה הכל, זאת שרואה מעבר, זאת שלא מתרשמת מהסיפור אלא רואה רחוק ועמוק לתוך הנשמה.
ומשם מגיעה היכולת לאהוב, לרפא,  להאמין בלי גבולות בטוב וביכולת לשנות, כל אחד, כל דבר, תמיד.
ומשם מגיעה דקות האבחנה, ההסכמה לקירבה, הבחירה לא להתפשר, לא לוותר, לא להעלים עין.
וההסכמה לראות בגובה הנשמה, בגובה העיניים
והאומץ ללכת עד הסוף.

Read Full Post »

אגדת עם נוירושבדית – או – מי ינצח ת'אהבה
(נכתב ב – 2002)        

מאת: שני סמואלוב
(בהשראת פיול ונורית זרחי)

אמונה ופושטה (במלעיל) היו אחיות. שתיהן היו מכשפות והיו הפוכות זו מזו. אמונה הייתה סחבקית של אלוהים. לא היו לה שאלות. רק תשובות. היא הייתה מסורה לגמרי ועסקה בהבנות, התגלויות ומעברים מחוץ לגוף וחזרה.
פושטה הייתה אוכלת, ישנה, מזדיינת, נכנסת להריון, חייה, מרגישה, רוצה. הייתה אישה פשוטה ונהגה לומר "הכל חארטה, אין דבר כזה" על מיני דיבורים גבוהים כמו גדלות נפש וכאלה מין.
הן גרו שתיהן באוטו כחול והיה להן די צפוף שם וגם בכלל לא קל להחליט לאן נוסעים ומתי ולמה. אבל הן היו מחוברות בברית דם ואפילו שהיו מתקוטטות לא מעט וגם יורדות אחת על השניה בכל הזדמנות שנקרתה בדרכן, הן היו מחויבות זו לזו ומחוברות אחת לשניה בחבל הטבור.

בבוקר כשאמונה הייתה מתעוררת עם שמחה בלב והייתה שרה את שמחתה בקולי קולות הייתה פושטה מתפלצת מהקולניות ורק רוצה להזיז אותה הצידה ושתיתן לשתות את הקפה והסיגריה בשקט. פושטה אומרת- יופי אמונה, יופי אהבה, יופי יופי יופי ונכנסת ללחץ היסטרי בגלל שלא ידעה אם זה שעכשיו יורד גשם אומר שלרצות מטריה זה קריטי או לא ואז אם זה יותר חשוב מלהגיע בזמן או לא ואם כל זה אומר שהיום יתחרבש בגלל זה או לא?
ובאותו זמן ממש, אמונה חוותה אהבה וזרימה וקלות ופשטות. כל דבר היה מציף אותה בגל של אהבה ומיד הייתה רוצה לכרות ברית עם אנשים שאהבה. היא אהבה מאד לכרות בריתות והיה לה כלי גדול, מין כד עגול שהיה מלא באבנים בכל מיני גדלים והיא אהבה להתעסק עם האבנים ולסדר אותן בכל מיני צורות שונות ומשונות.

יום אחד פושטה אמרה: נכון, כל אחד יש לו את הדברים שלו ולי יש את הדברים שלי אבל שלי נראה לי גורלי אז בואי נמצא שלושה דברים שהם גורליים לשתינו ואז נוכל להיזכר מה בכלל הסיפור שלנו. בואי ניסע למקום אחד שבו המחשבה על החיים והחיים עצמם זה אחד.
אמונה שהייתה בן אדם טוטלי עם עוצמה שבאה ממקומות אחרים ועם מקום גדול בלב, אמרה "או" ומיד הניעה את האוטו והן יצאו לדרך למקום אחד.

הדרך ארכה כמה שנים, זה היה תהליך, לא בבת אחת. אף אחת לא בדיוק זוכרת את כל המראות והאנשים והאירועים בדרך, זה היה כמו בחלום, די מעורפל אבל הייתה שם דרך שהן התגלגלו אליה והיא הייתה בעליה. כל הזמן התחזקה יותר ויותר. הרוח התחזקה, השיפוע של העלייה התחזק, ובטוח שבדרך הן הגיעו למין קניון גדול שנפער באמצע הדרך, זה היה מין פער בין גדה אחת שלו לשניה. הפער היה מורכב מסלעים וצמחים ועפר והרחק למטה זרם נחל כחול ויפהפה שפשוט קרא להן לבוא ולהתקרב אליו. במפתיע שתיהן הסתכלו אל הנחל ואז אחת אל השניה והנהנו בחיוך רחב זו לזו.

הן ירדו לתוך הפער ברגל. לא היה ממש שביל שהוביל לשם ולכן הן פילסו את דרכן בעצמן. לעיתים התגלגלו למטה בלי שליטה ולעיתים בחרו בקפידה את דרכן בינות לעצים והסלעים המשוננים.

כשהגיעו למטה נפער פיהן בתדהמה למראה ולריחות ולקולות. הנחל זרם בזרם קל ופשוט של אהבה. היה זה נחל של אהבה. שתיהן הרגישו בזה באותו זמן ולא היה להן צל של ספק בכך. הן התענגו על ההרגשה והריח והמראה ממושכות. ואז, בבת אחת הן הפנו את תשומת ליבן לגדת הנחל שעליה עמדו. הן הרגישו שהחומר ממנו היא עשויה הוא טוב. הן עמדו על גדה שעשויה מטוב, והגדה היתה ארוכה ורחבה. הרבה טוב היה שם. בבת אחת הן נשכבו על גבן על גבי הטוב והתפלשו בו תוך צחוקים ושאגות שמחה ודגדוגים והשתוללויות. כשהן עצרו שוכבות על גבן כדי לסדר את נשמתן שכמעט פרחה, הן הרגישו שהיו דברים בגדה. כל מיני דברים. סלעים גדולים וקטנים שביצבצו גם מתוך הנחל. הכל היה זרוע בדברים, מתחתן מאחוריהן ומכל צדדיהן. הן הסתכלו זו בזו לקחו אויר ואמרו: שלוש ארבע…. לא היה דבר שהן לא עברו עליו.
בקפיצות ובדילוגים ובזחילה וגילגולים תוך שהן מזמרות: לא עוברים על יד דברים! לא עוברים על יד דברים! ומתוך הגילגול והבילבול הן נחתו בתוך הנחל, רטובות לגמרי, צוחקות לגמרי ומאושרות לגמרי וממש ביחד הן אמרו: יש דברים שעושים לי את זה.

Read Full Post »

ילדים הם לא ממושמעים.
בגלל שאנשים בריאים הם לא ממושמעים.
אנשים ממושמעים, ילדים ממושמעים, הם פרי חזונם של עריצים שמטרתם היחידה היא לשלוט ושהסיוט הגדול ביותר שלהם הוא חופש….

אני גרה בשכונת מצוקה
בשכונת מצוקה רגשית.

בלילה, כשקולות הרחוב והמכוניות שוכחים, אפשר לשמוע בבירור את קולות האנשים מהחצרות.
בקיץ זה קשה במיוחד
בקיץ כולם בחוץ.
ומה שבעיקר שומעים זה בכי.
בכי של עוללים רכים
בכי של פעוטות (שהוא כבר נשמע אחרת כי שומעים את נימת הייאוש שנוספת על הכאב)
בכי של ילדים קטנים (שאליו נוספת גם נימת כעס בנוסף לייאוש ולכאב)
וגם שומעים צעקות, של הורים וסבים ודודים
ופקודות
ונזיפות
ואיומים
ותנאים.

ומה שמדהים – שזה בוקע מרוב החצרות. ממש ככה.
לא מדובר במקרה חריג, במשפחה יוצאת דופן, באיזה אמא או אבא שהתחרפנו רגעית.
מדובר בשגרה.

וכשפוגשים את הילדים / פעוטות / תינוקות ברחוב – הכל בסדר.
הילדים נקיים, מסודרים, לא רזים מידי ולא שמנים, השיער מסורק, העגלה נקייה, החיתול מוחלף בזמן – ילדים מטופחים.
וההזנחה?
ההזנחה היא רגשית.

ככה מגדלים ילדים
אומרים להם מה לעשות
אומרים להם מה לא לעשות
אומרים (שלא לומר מצווים) עליהם מה לומר, ואיך לומר, ומתי….
ילדים טובים.
ילדים ממושמעים.

ילדים שלומדים טוב טוב להסתיר ולהסוות את האלימות שהולכת ומצטברת בתוכם, ולהשפריץ אותה כשאין סכנה, כשאמא או אבא או סבתא לא רואים. עדיף על האחים הקטנים….

מתישהו צריך לבחור, מי אני – אדם חופשי או כלי למימוש רעיונות. אם מי אני רוצה לחיות – עם אנשים חופשיים ששווים לי, או עם רובוטים, כאלה שאפשר להנהן ולהסכים איתם על כל דבר בלי להתרגש, בלי לגלות וגם בלי לפחד.
מתישהו צריך לבחור, מה אני אומרת לילדים שלי – שהם חופשיים? או שהם חופשיים בתנאי שזה משתלב עם הרעיונות שלי? שזה אומר – לא חופשיים.
לגדל ילד זה כמו לגדל גור אריות. אמא לביאה נותנת לו להלחם ולשרוד ולפגוע ונלחמת איתו בעצמה ולא מוכיחה אותו על היותו חזק וחופשי ופוגעני. היא יודעת שהעוצמה המשתלחת שלו, היכולת שלו לפרוץ וגם היכולת שלו לפגוע – הכרחיים לקיומו של אריה בעולם הזה.
אדם הוא אריה. אך בשונה מאריה, הוא יכול לחיות ולשגשג ולפרוח עם עוצמה פראית ועם חופש מוחלט, כמעט מבלי לפגוע. ככל שירגיש אריה כשהוא גור, ככה יפגע וייפגע פחות כשיתבגר.

ובניגוד לקולה של אמא פולניה – החופש הזה, לעולם לא בא על חשבונו של אחר.
החופש הזה רק מגדיל את החופש של כל הסובבים.
בכל אותם מקרים שבהם נדמה שזה בא על חשבון אחרים – זה נובע מהמאבק של ילד או ילדה להשיג מאמא או אבא אישור, התפעלות – מעצמתם החופשית.
כשמגיע האישור – הפגיעה בעצמם או באחרים מתמוססת ונעלמת.

ואין שיעור לקדושה הזאת….

Read Full Post »

מזל טוב. ילדת.
אולי בלידה טבעית, אולי בניתוח קיסרי, אולי בבית או בבית חולים… אולי לידה ראשונה ואולי רביעית… לצד האושר הגדול בהבאתו של תינוק חדש למשפחה ולעולם – מתרחשים דברים נוספים. רובם תת קרקעיים, כאלה שלא מדברים עליהם… ואם כן אז בחדרי חדרים. בדרך כלל מתרחשות כמה שיחות במקביל. השיחה הפנימית, השיחה החיצונית, ולפעמים עוד שיחה שהיא עמוקה מכל, כזאת שלפעמים את לא מודה בה בינך לבינך…

בניסוי שערכו בצפרדעים, שמו צפרדע בתוך מים נעימים והחלו לחמם את המים לאט לאט. ההדרגתיות של החימום מנעה מהצפרדע להבחין בכך שהמים מתחממים, עד שמתה. ברור שאם היו מחממים את המים בבת אחת הצפרדע היתה פשוט קופצת משם…

תארי לך אדם אחרי ניתוח. נגיד ניתוח לב. מייד אחרי הוא נכנס לתקופת הבראה. דואגים לא להפריע לו, מוודאים שינוח, שיישן מספיק, שלא יתאמץ, שיאכל אוכל טוב ומזין, שלא לדבר על ללכת לעשות פיפי או להתרחץ… ברור שכל לידה מטלטלת. גם אם היתה לידה קלה. לידה היא מאורע דרמתי פיסית ונפשית. ברור גם שבניגוד לניתוח יש "סיבה טובה". בדרך כלל מתלווה ללידה תחושה של בחירה, של יצירה, ובסופה מגיע הדבר שכל כך רצית – תינוק. כל אלה אמנם "נסיבות מקלות". אך עדיין, קיימת עייפות גדולה, בלבול, הסתגלות למצב חדש, הכרות עם אדם חדש, שינויים משפחתיים, שינויים זוגיים, ויותר מכל – שינוי של מצבך את. ובתוך כל זה – עייפות גדולה שאינה יכולה לבוא על סיפוקה, חוסר אפשרות לאכול כמו שצריך (גם אם בהתחלה עזרו לך ובישלו בשבילך, מתישהו זה נגמר…), חוסר אפשרות להגיע בחופשיות לשירותים… ולהתרחץ… שלא לדבר על "מותרות" כמו להיות איזה יום אחד לבד…
לאט לאט מופקעת ממך האפשרות להיות אדונית לגופך (גם אם את לא מניקה) ולנפשך ולנשמתך.
ממש ממש לאט.
כל כך לאט עד כי לפעמים אינך שמה לב לנקודה הרתיחה.

עצרי רגע וחשבי, הסכימי להודות באומץ – מהי טמפרטורת המים שאת שוחה בה עכשיו? האם את עדיין שוחה? או שאולי צפה סחור סחור עד כי אינך יכולה אפילו להודות בינך לבינך שכבר מזמן זה לא כיף?…

אני שומעת עכשיו את כל הקולות המתנגדים… ברובם קולות של נשים כמובן, הרבה קולות של נשים אשמות… שהרי עם הולדת האמהות, נולדת האשמה והן קשורות ודבוקות זו לזו (האמהות והאשמה) בעבותות. אני שומעת את הקולות המשתיקים (מה את עושה כזה עניין… מגזימה…) את הקולות הממדרים (לא אצל כולם זה ככה…) את הקולות השיפוטיים (אמא שככה מרגישה היא בטח לא אמא טובה…) את הקולות המתנצלים (דווקא בילד השני ממש פרחתי אבל עכשיו… / טוב, זה ילד ראשון, עוד לומדים…) את הקולות המכחישים (השלישי כבר ממש גדל בעצמו… ) את הקולות המנחמים (עוד מעט, אחרי הגאזים/השיניים/ שיישן בלילה/ שילך לגן/ כשארזה/ שיגמל מההנקה – יהיה יותר קל…).

אז נכון, תמיד יש את השכנה הזאת שאצלה הכל זורם, עם חיוך, ואף פעם לא נמאס לה, והיא לא זקוקה לזמן לעצמה ואם כן היא מוצאת אותו באחת בלילה ועוד עירנית בבוקר, זאת שמסתדרת מצויין עם חמישה ילדים במרווחים של שנה וחצי בינהם ושהילדים שלה ישנים לילה שלם מהרגע שנולדו. הילדים של השכנה הזאת מוציאים שיניים ממש בקלות, לא היו להם כאבי בטן, ובכלל הם כמעט ולא חולים, את המחלות המועטות שיש להם הם עוברים ממש בקלות. הם יונקים עד גיל 6, שניים במקביל. והשכנה ממש חתיכה, שדיה זקופים כאילו לא הניקה מעולם, והיא גם עוזרת לך לפעמים עם הילד האחד שלך….
בבקשה. הוציאי את השכנה מהחדר עכשיו. יש לי כמה סודות לגלות לך, שמוטב שלא תשמע. (וככה גם לא תצטרכי לראות אותה…).

והנה הסודות הכמוסים השמורים ביותר בזירת המיתוסים של העולם המערבי (בבקשה אל תגלי לאף אחד…)

  1. לגדל תינוק זה לא כיף (נכון, לפעמים זה כן…)
  2. להיות עם פעוט או תינוק לאורך זמן זה משעמם (נכון, לפעמים זה לא…)
  3. לפעמים את ממש (אבל ממש) לא רוצה לראות או לשמוע מילדייך (וזה עדיין לא אומר כלום אם את אמא טובה או לא… ובכלל מה זה אמא טובה?)
  4. לפעמים את ממש רוצה לברוח…
  5. זוגיות (שלא לדבר על מיניות) כשיש לך תינוק קטן ויונק זה משהו שכמעט לא בא בחשבון
  6. גם כשילדייך גדלים והם כבר ילדים ולא תינוקות את בהרבה מהמקרים מוצאת את עצמך חיה את חייהם ולא את חייך (נכון, חייהם הם חייך, אבל לא רק…) .

 האמהות דוחפת אותך לפינה. פינה בה אפשר, מצד אחד – להרדם בקלות ומצד שני – אי אפשר לישון בה בכלל:
אפשר להרדם בקלות ולשכוח מי את בכלל, איך קוראים לך, מה חשוב לך, איך את כשאת לבדך, כשאין צרכים חיצוניים, אין מטלות, אין תחושת קריטיות, איך את כשאת לא צריכה להציל אף אחד, לדאוג להרגשתו הטובה או לבריאותו של איש מלבדך. את יכולה להיות מכונת תפקוד משומנת היטב, ילדייך מטופלים כיאות פיסית ונפשית, ביתך מסודר ומאורגן, יש אוכל במקרר ואולי אפילו איזה סיר על הגז, איש לא יבחין, שעמוק עמוק בפנים קיימת ריקנות. ריקנות תהומית. נשארת רק אמא. אולי אפילו אמא טובה.

ומצד שני – אי אפשר להרדם בכלל. את נדחפת לקיצוניויות של רגשות שהם קשים ודרמטים ואין דרך להמלט מהם, אי אפשר לטייח. אשמה ופחדים והתרגשויות שכל אמא חווה. שמביאה אותך לאיזורי רגש חזקים ועוצמתיים.

במעגל של "נשים-אמהות" אנחנו לא מדברות על ילדים.
אנחנו מדברות על אמהות. על נשים. על אנשים.
על הייחוד ועל הכאב ועל השאיפות ועל המימוש והביטוי של מי שאנחנו.
המשותף לנו היא האמהות. דרך הדלת הזו אנחנו נכנסות.
ואחרי שכבר בפנים – רואות ופוגשות הכל. את הזוגיות, את המיניות, את הערך העצמי, את ההגשמה שלנו בחיים, את האפשרות שלנו לחולל שינויים, להיות כח מחולל, יוצרות בחיינו. להפרד מהקורבנות. לשבור את הקשר עם האמהות שלנו וליצור קשרים חדשים איתן ועם ילדינו ועם אהובינו.
אנחנו פוגשות את כל הפנים – את המשרתות והאצילות והקורבניות והמאהבות ואת קשות היום והאשמות והגאות. כל כל הפנים שלנו. ומתיידדות מחדש עם המקום הפנימי העמוק והנעים הזה – שהוא גרעין נשמתנו – שהוא אנחנו.

בשנה הבאה (אוקטובר כמובן, תראו לי חבורת אמהות שהולכות לאיזשהו מקום בספטמבר בבוקר….) – מתחיל מעגל חדש. פעם בשבוע. כל השנה.
ההרשמה – עכשיו.

פרטים במה קורה
תמונות מהמעגל שהסתיים לפני שנה כאן
וגם כאן
תמונות מהמעגל שהסתיים השנה כאן וגם כאן

המעגל החדש יפתח באוקטובר 2011

לפרטים נוספים אפשר לפנות אלי במייל

yesh-orr@zahav.net.il

 

Read Full Post »

ממליצה בחום רב (ובאובייקטיביות בלתי מתפשרת…) לקרוא ראיון עם שי אור שהתפרסם היום ב"נו מיינד".
בעיני – מעורר השראה (ברמות!)
לקריאה לחצו כאן

Read Full Post »

Older Posts »