Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ילדים’

אז כמובן שהייתי חייבת לצלם

???????????????????????????????
???????????????????????????????

וגם ובמיוחד –

המסע להשגת הנסיכה – סיפור הלידה של אביטל

בתי התינוקת הנסיכה שנולדה ביום שוויון האביב

20.3.14 בשעה 23:32

כפי שנכתב על ידי מירה

אז מוזמנות להכנס לקרוא בעמוד החדש – הלידה של האביטל

 

Read Full Post »

יש את הרגעים
שהמבט מתרחק
ומתגלה
שאת תחושת הריקנות
עוטפים קורים
שהם חלק מרשת גדולה וחזקה
של אהבה.

תודה גדולה לזיסי קרן בר ולסיגול אור אחיותיי למסע החיים הזה.


וידאו קליפ ערוך בגאונות על ידי אבירם וקרן בר. לשיר המקסים הזה של תמי בן הדר – רפאי אותי אהבה.

ותודה לשרה ולמיכלי הלב ולאליה וללילך וחנהלה ורוני
ולכל אותן נשים שעל פיהן ישק דבר.. 🙂
מלא ליבי תודה.

Read Full Post »

אנחנו נוסעות באוטו, סיטה בת ארבע וחצי, ואני – כביש מהיר, קצת אחרי השקיעה.
פתאום מתוך כלום – בכי. בכי אמיתי, קורע לב.
אני – מה קרה סיטה?
היא – אוספת את הנשימה שלה בקושי ועונה תוך כדי התייפחות – אני לא רוצה למות.
אני – אוספת את עצמי, נושמת עמוק, מחזיקה את עצמי לא להעביר נושא – את יודעת, יש חלק בך שלא ימות לעולם, שתמיד ימשיך (נאום הנשמה וההבדל בין גוף לרגש לנשמה ושהיא זה לא הגוף שלה וכו').
היא – בוכה יותר חזק, יותר בכאב, גוון של ייאוש בבכי
אני – אבל את יודעת, זה יהיה עוד המון זמן
היא – אבל זה יהיה, ואת לא יכולה לשנות את זה, אפילו לא את! אף אחד לא יכול!
אני – מנסה להזכר בגדולות שלי ואם השאלות הקיומיות האלה הגיעו כל כך מוקדם, מנסה להיות איתה בכאב הגדול מאד הזה, ההכרה הזאת שנחתה כך פתאום לגבי הזמניות שלה. הזמניות בכלל. המוות. וזה שאמא לא יכולה לעזור בזה בכלל. נושמת עוד קצת, מחפשת מקום לעצור (כביש החוף, תנועה ערה). נזכרת בזה שלמרות שמדובר בנשמה גדולה זאת עדיין ילדה קטנה ומזכירה לעצמי לחזור מהאבסטרקט אל שפת הילדים… אומרת לה – נכון עכשיו את ילדה קטנה?
היא – כן
אני – נכון אחר כך תהיי ילדה גדולה כמו אלי?
היא – כן
אני – ונכון אחר כך תהיי נערה כמו גו?
היא – כן
אני – ואז יהיה לך אהוב? ותהייה לך ילדה? תינוקת קטנה אולי….
היא – קצת נרגעת, טיפונת חיוך – כן
אני – והתינוקת תגדל ותהייה ילדה ואז נערה ואז יהיה לה אולי אהוב..
היא – או אהובה! (זה מהדיבור הקודם על מגדרים…)
אני – נכון, ואז יהיו לה אולי ילדים ואת תהיי סבתא, מביטה בראי, רואה חיוך קטן ולשון מלקקת דמעה, מתאפסת מהשוליים לכביש בחזרה…
היא – זה באמת עוד הרבה זמן
אני – כן
היא – אבל זה עדיין עצוב
אני – כן. רוצה לאכול אולי פנקייק? שנעצור?

* * *

סוד האושר, סוד הקיום האנושי, סוד האהבה, סוד השינוי – סוד הכל הוא – להשאר בקרבה בתוך כאב.

ככה.

להשאר בקרבה בתוך כאב, בתוך קונפליקט, בתוך ייאוש ודכאון, בתוך פחד.

להשאר בקרבה.

להסכים להיות קרובה כשקשה. באמת. הלכה למעשה. לא כסיסמא.

הרי כל כך קל לנו על ילדינו להגיד – למה הוא… למה הוא הולך כשקשה לו? למה חותך? למה מחרים? למה מסובב את הגב? למה מרביץ ומקלל? למה אטום? למה מפעיל מניפולציות כשנפגע? למה? למה….

הרי כל כך קל לנו על ילדינו לצפות שישארו לפתור. שיסכימו לדבר. שיסכימו לראות את האחר. שיסכימו להקשיב.. שיהיו מאירי פנים, שיסכימו לביחד…. שיסכימו לפתוח את לבבם לאחר שנפגעו… שיסכימו….

מציעה לבדוק –
מה את עושה כשקשה לך? מה את עושה כשרע? מה את עושה כשכואב? כשעצוב? כשמייאש? כשחלשה? כשכועסת? כשמאוכזבת? כשנעלבת?

האם את מרחיקה? מקרבת? "מסתדרת" ואז חוזרת?
מי נמצא איתך שם?
למי יש כניסה? והאם?

אני ממש מאמינה, באמת ובתמים, שכל הקשיים והכאבים בעולם – הם לא בעייה.
הבעייה היחידה הקיימת באמת היא הבדידות.

ואני נוכחת בכל פעם מחדש, שאם מסכימות להשאר, עם הכאב, עם העלבון, עם הפחד ועם הכעס – מתחולל נס.
שהלוא זאת אהבה בפעולה.

תודה. אמן.

Read Full Post »

מאת: נועה 

אסור ללכלך את השטיח בסלון.

זה שטיח צהוב עם קוים מתעגלים בחום ובכתום. באמצע יש עיגול, כמו אי.
ולילדה מלאת דימיון זה עולם שלם לשחק בו.
השטיח שעליו היינו נפגשים, טוב, לא ממש נפגשים. אבל יושבים ביחד.
למען אהבת האמת, כל אחד לבדו יושב במערך משפחתי מלא מסכות, הסתרות ושקרים.

כל האירועים המשפחתיים שלנו נערכו על השטיח הזה
ונדמה שבזמן שמעליו ישבו ועמדו והלכו אנשים שהתלבשו נורא יפה
ודיברו רק בצורה אדיבה ומנומסת
כל התולעים והרמשים והריקבון והמוות והכיעור רחשו מתחת לשטיח הזה
בתערובת מעוררת בחילה של שקרים והעמדות פנים ומסכה אחת גדולה ומכוערת.
מחייכת.
מפתיע כל כך שהשטיח הזה עוד עמד במקומו עם כל מה שרחש מתוכו, מאיים להתפוצץ.
הייתי נוהגת לשכב על השטיח הזה מתחת לשולחן
ועדיין להרגיש שאין לי מקום בטוח בעולם כולו
שאין איש שירצה לראות אותי באמת ולהיות איתי
שמשהו פגום בי כל כך שאינני מתאימה לעולם הזה, להעמדת הפנים הזו
שהצרימה הנוראית הזו היא בי, היא אני
הסכמתי להאמין בזה באמת.

הסכמתי לוותר על קול הידיעה הפנימית שלי
לשכוח את יופיה לחלוטין, את האמת שהיא
להוריד אותה ממקומה, לחבל בה, להכות אותה כדי שתשתתק
כדי לא להאמין לדבר שתגיד
כי האמת היתה בלתי נסבלת
ולא היתה אפשרות לשרוד שם לבדי עם האמת הזו שהיתה נקראת "הבית שלי"

כל כך התנתקתי ממנה, שכשהייתי בת 11, נשברה לי קערה על הרגל
וירד לי מלא דם והייתי רק עם האחיות שלי בבית וכשהן באו אליי ואמרו לי לשבת מה שאמרתי היה:
לא על השטיח. בואו נרד מהשטיח…….
כי אפילו לדמם היה אסור על השטיח בסלון.

את הכאבים שלך קחי בבקשה למקום אחר ותדממי בלי להפריע.
כאן אנחנו מנהלים חיים.
והם לא כוללים את הכאב שלך או בכלל את מה שאת מרגישה.
זה מאד מפריע לנו.

הייתי רק בת 11
ונדמה לי שלחיות במנותק מהרגשות שלי כבר היתה דרך חיים ארוכה אז
זה היה הרבה אחרי שויתרתי
כבר אז זה לא נראה לי מוזר.

כה חכמה ואמיצה וטובה הייתי
וידעתי לשמור על עצמי
וידעתי שאני חזקה מספיק כדי לשרוד עד שאפשר יהיה לחיות שוב
וזה עכשיו.

לאט לאט
להוריד את השכבות
לאט לאט
כפי שהיא מוכנה, הילדה הפגועה שבי
לאט לאט
להיזכר
ללמוד להקשיב
ולהישאר איתי
לאט לאט לאט

Read Full Post »

כן, כן, כולנו יודעות לכמה מעט אפשר לצפות מהם.
תמיד יש להם משהו חשוב לעשות.. תמיד הם בשכל… קשה להם להכיל רגשות… כשסוף סוף הם מבטאים איזה קושי הם מצפים שכדור הארץ יעצור מלכת. לא מסוגלים להתמסר, לא רוצים להתחייב, מפוזרים, שוכחים להלביש גרביים כשקר, שוכחים שבעצם היא שונאת עדשים, שקועים בעצמם ובצעצוע התורן שלהם (משהו בין גיפ לגיפיאס), וכל כך ילדותיים.
נו, היצורים האלה, איך קוראים להם? – אה, גברים.

כמה מפתה לחשוב ככה, נכון?
כמה קל להתאחד סביב היתרונות שלנו, הנשים, האמהות, ולהנהן בהסכמה על המגרעות של היצורים האלה שחלק גדול מהזמן אנחנו מנסות איתם "ללכת עם ולהרגיש בלי".
כמה קשה להסתכל בעיניים פקוחות – בעיניו של גבר, אבא, שעומד מולך – ואינו נופל באלגנטיות לתוך אף אחת מההגדרות האלה.

אז נפלה בחלקי הזכות לפגוש אחד כזה.
קוראים לו אורי אשכנזי וזה הבלוג שלו, על הורים וילדים.

אם תביטו ללא דעות קדומות מסביב – תראו שהוא לא היחידי. יש יותר ויותר גברים, אבות, מסביבנו – שלא מפחדים להרגיש ויכולים ללמד אותנו, בהרבה מקרים, איך להתמסר ליקרים לנו מכל.

הורים וילדים – הבלוג של אורי אשכנזי

מוזמנות להכנס ולקרוא ולהגיב. תודה.

Read Full Post »

מאת: שירה לב

כשאני נכנסת אל חדרה אני רואה אותה רכונה על מסך המחשב, שקועה בתוכו עד צוואר כמעט. שפת הגוף שלה אומרת התכנסות ואני נוגעת ברוך בכתפה כדי להחזיר אותה אל המציאות טיפין טיפין. לאט.

"מה קרה?" אני שואלת את העיניים המוטרדות שלה, והיא נאנחת עמוקות."את יודעת שזה שבוע הטרדה-מינית." היא מקדימה, מזכירה לי שמדובר בשבוע שלם שבו היא מעבירה בכל הכיתות שיעורים בנושא הטרדות מיניות, איך לזהות אותן וכיצד לטפל בהן כאשר הן קורות.

אני מהנהנת. הרי רק אתמול העברתי בעצמי שיעור כזה בכיתה ו'. רק אתמול הצביעו שתי בנות והכריזו ברצינות תהומית שכדי להימנע מהטרדות מיניות, הבנות חייבות להתלבש בצניעות. "מה זה צנוע?" שאלתי אותן והן מיהרו לנדב תשובות. "לא קצר מדי, לא חשוף." "שלא יראו לך את הגוף!" כששאלתי אותן מדוע הלבוש שלהן קשור להטרדות מיניות, הן המשיכו באותו קו חשיבה עקום לתפארת. "כי בנים הם ככה." משכה בכתפיה ילדה בת 12 ודקלמה בפשטות את התורה המאוסה של ההבדלים בין המינים. "בנים לא יכולים להתאפק. הם לא יכולים לשלוט בעצמם, אם הם יראו אישה שהגוף שלה חשוף הם יטרידו אותה."

רק אתמול התקיימה השיחה הזו, שהעבירה צמרמורת בבשרי והזכירה לי בחדות של סכין קצבים מדוע אני שם, בכיתה הזו, בבית הספר הזה, בתפקיד המסוים שבו יש לי הזכות לשנות, ולו במעט, תפישות עולם מסולפות.

"כן, אני יודעת שזה השבוע." אני משיבה ליועצת, והיא נאנחת שוב ומצביעה על המסך שמולה. שם, שחור על גבי לבן מסנוור, קורם עור וגידים טופס הדיווח שהיא מחויבת למלא בכל פעם שמתרחש אירוע חריג בבית הספר. העיניים שלי מדלגות על פני האותיות בזריזות, וכל דילוג הופך כבד יותר עם כל מילה שחוברת לרעותה ומקבלת משמעות.

חבר של האמא מטריד אותה כבר כמה שנים. בכל פעם זה חוזר על עצמו, ואמא מבטיחה שזה ייפסק והיא תגרום לו להפסיק, אבל הוא ממשיך. היא לא רצתה לספר, אבל כשהנושא עלה בכיתה היא הרגישה שהיא מוכרחה לקרוא ליועצת ולשתף אותה. בדיוק כפי שאנחנו מלמדים אותם בכיתה. הקשיבה, הפנימה ויישמה, והכל בתוך פחות משעתיים.

מסתבר שיש שיעורים שמחלחלים פנימה בקצב מזורז, כאשר התנאים בשלים, צורחים את מוכנותם.

שנייה לפני שהדמעות ממלאות לי את העיניים אני מספיקה לסגור את הדלת כדי לאטום את שתינו מפני העולם הילדותי והסואן שבחוץ. אני מתיישבת על הכיסא שמולה, עיניה הטובות מלטפות אותי ואני מספרת לה, במלים מקוטעות, בתקציר של רגשות מבולבלים ועצובים, על המשפחה שלנו. והיא מקשיבה, מישירה מבט אל תוך העיניים שלי, ומהנהנת.

+++

את המתוק אני מזהה בזווית העין, כשאני חוצה את האולם המרכזי של בית הספר, בדרכי אל חדר המורות. גוף קטן מקופל על הרצפה, בנקודת המפגש בין הקיר ובין העמוד שנושק לגרם המדרגות.

ראשו מונח על זרועותיו שמחבקות את הירכיים, וגופו רועד מבכי. אני לא באמת מכירה אותו, כל מה שאני יודעת עליו מסתכם בכמה עובדות יבשות: תלמיד חדש, גר בפנימייה, מופנם ומנומס, וכשהמורות מדברות עליו הן בדרך כלל מצמידות לו שמות תואר שמתאימים (גם) לאפרוח. קטן, מקסים, מעורר רצון עז לליטוף והגנה.

"מה קרה?" אני רוכנת אליו, יורדת אל הגובה שלו, גובה פני העצב.

אין תגובה מילולית. רק קולות יבבה חלושה.

במשך חמש דקות אני מנסה לשכנע אותו להצטרף אליי לשטוף פנים (משיכת כתפיים), להתלוות אליי לחדר של היועצת (נענוע ראש ויבבה נוספת), ולבסוף הוא נעתר להסבר ההגיוני שהצלחתי בכל זאת לייצר מתוך מאמץ הישיבה השפופה והמכאיבה ("תמשיך לבכות, אבל לפחות תשב על כיסא נוח יותר,במקום קצת פחות קר. מה דעתך?")

בחדר המורות הריק אני מושיבה אותו ליד השולחן ומציעה לו כוס תה. הוא מסרב. נאחז בבכי המוכר לו, מסרב להרפות מהעלבון. "אני מכינה לעצמי." אני קמה אל הכיור. "אם תרצה – תגיד."

שלוש דקות אחר כך, כשאני יושבת לידו ושואבת את התה מתוך הספל בקולות הנאה תיאטרליים לגמרי, ננעצות בי עיניים לבנות מתוך פנים בצבע שוקולד עמוק וקול קטן מבקש: "אפשר גם כוס תה?"

"רוצה לספר לי למה בכית?" אני שואלת שוב, אחרי שהוא מדווח שהתה טעים, לא חם מדי ובדיוק מתוק מספיק.

"מי העליב אותך?" אני שואלת, יודעת בוודאות שנרכשה בניסיון עתיר שנים שבכי מר כזה, בכי שיוצא מתוך המעמקים של הנפש, יכול לנבוע רק מעלבון צורב.

"שתי בנות מהכיתה." הוא עונה, וזוויות הפה שלו נזכרות בסיטואציה ונרעדות בהתאם. "מה הן אמרו?" אני שואלת, למרות שהתשובה כל כך ברורה לי. היא כתובה על פניו, שחור על גבי פרצוף.

"הן קראו לי כושי מכוער."

האינסטינקט הקבוע שלי כבר עושה את דרכו לכיוון העיניים, שולח דגדוגים מלוחים מכיוון הגרון. מתחשקים לי כל כך הרבה דברים במקביל: לפרוץ בבכי. לחבק אותו חזק-חזק. לשנוא אותן חזק-חזק. ללכת תכף ומיד לכיתה של שתי התפלצות הקטנות ולהסביר להן שיש מילים שגם כשהן נאמרות בגיל 10, הן לא נמחקות מהזיכרון גם שישים שנה מאוחר יותר.

אבל אני לא עושה אף אחת מהפעולות הבלתי חינוכיות הללו. במקום זה, אני מבקשת ממנו להסתכל על צבע העור שלי. אני מניחה את כף היד שלי ליד כף ידו. אנחנו נראים כמו מעבר חצייה אנושי. "אתה רואה כמה אני לבנה?" אני שואלת אותו, והוא מהנהן.

"כשהייתי קטנה הייתה ילדה אחת שבאופן קבוע נהגה לצחוק על הצבע שלי."אני לוקחת אותו אתי, יד ביד, שחור ולבן, אל תוך הילדות הרחוקה שלי.

"כל כך התביישתי שהיא קראה לי 'שקופה' ועשתה צחוק מהצבע שלי, מהעובדה שרואים את כל הוורידים דרך העור. רואה?" אני חושפת את הסגולים והוורודים והכחולים שמצוירים לי על הזרועות. המתוק בוחן את השרטוטים הצבעוניים בעניין. "כל מה שרציתי היה להיות פחות לבנה. השתוקקתי להיות כהה ושזופה, כדי שהיא לא תמצא סיבות לצחוק עליי."

אני מניחה יד מתחת לסנטר הקטן ומרימה אליי את פניו. אנחנו עיניים מול עיניים ואני מבטאת כל מילה באופן הכי ברור שאפשר, בתקווה שאולי כך יש סיכוי גדול יותר להטמיע אותן ישירות אל תוך הדימוי העצמי שלו, בדבק שלוש-שניות שלעולם לא יניח להן לנשור.

"הצבע שלך יפהפה. יש לך צבע של שוקולד – המאכל האהוב עליי ביותר בעולם. כל מי שלא שם לב עד כמה אתה יפה, סובל כנראה מעיוורון צבעים, אבל זו רק הבעיה שלו, לא שלך."

אנחנו מסיימים את התה שלנו יחד, בשתיקה.

"עכשיו אני יכול לחזור לכיתה." הוא אומר לי. "אתה רוצה שאלווה אותך? שאכנס יחד אתך?" אני שואלת, מרגישה שוב איך הלביאה שמנמנמת בתוכי בדרך כלל מתעוררת ומפהקת, מסתכלת סביב ובודקת את סביבותיה, מוכנה לזנק. הוא נד בראשו לשלילה. "לא." הוא משיב בלי היסוס. "אני יכול לעשות את זה לבד."

++++

"תגידי, למה בחרת להיות מורה לחינוך מיוחד?" היא שואלת אותי. "למה את?"אני מחזירה לה בחיוך, ושתינו מגחכות זו מול זו. האמונה הרווחת היא שכל מי שבוחר (על פי רוב – בוחרת) במקצועות טיפוליים, מגיעה אליהם מתוך המקומות הפנימיים והאישיים שלה.

לפעמים, כשאני מסתובבת במרחב הבית-ספרי ומאתרת את הפצעים הפתוחים שמתהלכים צמודים לקירות, יושבים על המדרגות, עומדים ליד העץ הגדול בחצר ונועצים מבט בחבורה שמשחקת כדורגל ממול, לפעמים אני מרגישה שייתכן שכל האנושות כולה מורכבת בעצם מפצעים, פתוחים במידה כזו או אחרת, בשלבי הגלדה מתקדמים יותר או פחות.

ואני רוצה למצוא את הדרך לעזור לרפא חלק מהפצעים שלהם, ויודעת שתוך כדי כך אני מייצרת עוד שכבת עור דקיקה גם על הפצעים הפרטיים שלי. פצע מול פצע, זיכרון מול הוויה. עבר מול מציאות.

עד שיפסיק לכאוב.

Read Full Post »

על חופש וגבולות

מאת: קרן בר

סעו אל מחוץ לארצכם, טיילו בטבע, צאו לקניות בסופר עמדו בתור לקופה…
הביטו סביבכם וראו: אנשים.
סעו באוטובוס, לכו לסיבוב קצר בשיכון, לקניון, לבית קפה…
הפעילו את המחשב, גלשו ברשת: צפייה ישירה, הורדה ישירה, רשת חברתית, יו טיוב, מזג אויר, פורנו…שיזפו עיניכם.
צפו במהדורת חדשות אחת, בתוכנית "ריאליטי" אחת. הביטו אל הכוכבים.
צאו אל השדה. טפסו על הר. שבו על ספסל סמוך לבית הספר התיכון בזמן שתלמידי התיכון יוצאים ממנו וחוזרים לבתיהם, האזינו…
לקונצרט, למופע רוק, לים, הביטו בפניהם של אורנגאוטנים אשר בכלוב בגן החיות….
בקרו בכפר ערבי, בכפר דרוזי, בכיכר המדינה, ברפת…

שורו הביטו וראו: החיים.

מתישהו בחרנו לקחת אצבע ולסמן מעגל. לגזור מתוך הרצף האין סופי תחום. מרחב בתוכו אנו נעים, מרצון או אילוץ, מרחיבים, מצמצמים, בוררים מה להכניס ומה להוציא. יצרנו את עולמנו ואליו, מדעת או שלא מדעת בחרנו להביא את ילדינו. הזמנו אותם להצטרף אלינו כאן, לשהות עמדנו בעולם הזה הכולל, למשל, בין היתר, את גורדי השחקים, המכולת, בוב ספוג, תוכנית הגרעין האירנית ומה לא.

יכול להיות שהקדשנו לכך מחשבה, יתכן שנתנו דעתנו על נושאים כמו כאבי שניים או גלי צונאמי ורעידות אדמה. יכול להיות שמתוך כך עמדנו מבעוד מועד על מורכבות העניין, אך אפילו אם לא הבאנו בחשבון את כל אלו, יש להניח, שהעלנו בדעתנו שמפעם לפעם יקשו החיים על ילדינו והם מן הסתם יפגשו בביקורם כאן גם –   כעס, אכזבה, צער, כאב ואבדן שהם חלק בלתי נמנע מהסידור הכללי.

אף שלא היו בידינו כל התשובות בכל זאת, העזנו להזמינם.

לרגע אחד שרתה עלינו אופטימיות מספקת והיינו בטוחים דיינו ומבטיחים מספיק בליבנו כדי להביאם לכאן. והם באמת באו.

מאחר ונענו להזמנתנו, נראה שכעת אין לנו בררה אלא לנסות ולהכניסם בסוד העניינים, הם סומכים עלינו שלא לחינם הזמנו אותם. עלינו ללמדם, להכינם, לתת בידם כלים, אולי גם כמה תשובות טובות. לתת להם אפשרות לחיות בבטחה, בשמחה, באהבה …

אופס, מה עשינו?!

בתור שולחי ההזמנות איך נעמוד עכשיו, ממש ברגע הזה, כשהילד שלנו זורק את עצמו על רצפת הקניון, או ברגע הבא שבו חברתו הטובה (נורית שמה) הולכת לה לשחק עם ילד אחר? איך נסביר פנינו לתייר, שעה שילד גדול ממנו מכה אותו?

כיצד נגיב כאשר יפתח את הדלתות הסודיות ויגלה מה אמא ואבא עושים בלילות?

מה נגיד לו כאשר ישבר ליבו מפרידת הוריו? כיצד עלינו להשיב כשישאל, למשל, מי הוא נשיא המדינה ומה קרה לקודמו בתפקיד?

שנים ארוכות אני מלווה הורים וילדים, מתבוננת מקרוב על מעשה גידולם של ילדים מגיל ינקות עד גיל ההתבגרות. מחפשת להבין, לפענח את התעלומה הנקראת הורות.

מה מבטיח אושרם של ילדים? או את היותם בני אדם מוצלחים, טובים, מוסריים.

לאורך השנים הבחנתי בכך שאחת מדרכי המוצא המקובלות שאימצו רבים מההורים היא פשוט לנסות ולהמציא עבור הילדים ובמיוחד הצעירים שבהם, עולם אחר. קצת נקי יותר, חדש יותר, טוב יותר.

תארו לעצמכם אורח אותו הזמנו לבקר בביתנו.

לכבוד בואו סידרנו, עיצבנו, ניקינו, מירקנו וצחצחנו… חדר אחד.

דמיינו שאנחנו משכנים אותו בתוך אותו חדר אחד מאורגן תוך שאנו מונעים ממנו לצאת אל שאר חדרי הדירה – שם הבלגאן חוגג, שם הכאוס בלתי מקבל על הדעת. משום שהאורח שלנו איננו טיפש מוחלט, עד מהרה הוא מבין שמשהו מעניין מתרחש מעבר לדלת. באינסטינקטים בריאים הוא קורא את המצב ויודע שיש אי שם…

מאותו רגע הוא חותר בכל מעודו לפגוש את מה שממתין לו מעבר לדלת הנעולה ושואף לפרוץ החוצה. עולה בדעתי תמונתו של אותו ילד עז רוח שעדיין לא ויתר, ילד שנמשך לקצוות, עסוק בניסיונות לפרוץ את הגבולות, הוא משוטט בשוליים, בודק ומחפש אחר פתחי מילוט. הוא אינו יכול סתם כך להתרווח ולהנות (הוריו כמובן מתוסכלים בהתאם – "נתנו לו הכול"…) בהמשך לכך עולה גם תמונתה של הילדה המרצה, מהנהנת בראשה ונוהה באופן אוטומטי אחר כל ילדה או ילד שנדמה לה שיש בידם את המפתחות לדלת הנעולה. היא מושפעת בקלות, מחקה את התנהגותם של מי שנדמים לה כיודעי דבר. בו זמנית היא מרוגשת ומבוהלת ממה שדמיונה מצייר לה כאשר היא מהרהרת בכל אשר נמצא מעבר לדלת, מודעת לידע החסר שלה היא עסוקה בניסיונות לפצות על החוסר על ידי ריצוי.

אלו רק שתיים מהאסטרטגיות הננקטות על ידי ילדים שמבלים את ימיהם בתוך חדרים מאורגנים להפליא.

הורים שמנסים לגונן על ילדיהם מפני העולם הגדול שבחוץ מציבים סביבם מסננות גדולות וצפופות חורים באמצעותם הם מנפים החוצה את כל מה שיכול לחבל בתוכניתם ליצירת עולם שכולו טוב…. (לא לחינם שמור הביטוי "עולם שכולו טוב" לחיים שאחרי החיים.)

לאורך השנים ראיתי שדים רבים נשארים מחוץ למסננת, מקמח לבן ועד טלביזיה.

עומדים מן העבר השני, מציצים דרך החורים בשורה ארוכה עם נזלת ירוקה: מכשפות, מיניות, שוקולד…. עוד ועוד. כל השדים והרוחות מצפים נכלמים לשעת כושר בה יכלו להגיח לתוך עולמו השמור והמוגן של הילד, או, רחמנא, לתוך מערכת העיכול שלו…

אף לא אחד מהם מפספס הזדמנות. העולם הישן והקצת פחות טוב תמיד מוצא את דרכו, מחכה לתורו ובסופו של דבר מצליח לעבור את המסננת, גם הצפופה ביותר.

הפלא הוא שילדים, אפילו המגוננים ביותר, עומדים במפגש איתו איתנים בהרבה מאשר הוריהם. הסיבה לכך היא פשוטה: ילדים נועדו לחיות את החיים, הם  בנויים לכך.

חוסנם רב מפגיעותם. מה טוב שכך.

מתברר שהזמנו הנה את מי שמסוגלים לבוא. נראה שהם מוכנים למסע. כנראה קראו את האותיות הקטנות בהזמנה והבינו שמדובר בטיול למיטיבי לכת, לאלו  שיכולים לתנאים הבלתי מתקבלים על הדעת של עולמנו.

ממש כמונו, הם מסוגלים ויכולים לעבור את כל שעליהם לעבור בגבורה אנושית, זו שניתנה להם מעצם אנושיותם.

אני יושבת בחצר הבית העגול, הבית שבנינו סיגול, אני ושותפים נאמנים.

זהו מקום של חיים, בחרנו לתת לילדים שבו חווית חיים משוחררת.

ניסינו לצמצם עד כמה שאפשר את מספר הנתיבים המוכתבים מראש.

במובן זה, יצרנו מרחב פתוח, שבו נעים הילדים בחופשיות: בוחרים את פעולותיהם, מנהלים את יומם ואת ענייניהם בכוחות עצמם.

כל חומר שמגיע אלינו לתוך הבית, הוא עניין למפגש, חקירה ולמידה, ובכלל זה גם קללות למשל, משברים חברתיים, ילדים הקרויים חריגים, אלימות, כאב – חיים.

עניינינו העיקרי הוא לחיות יחד, ערים.המפגש איתנו, המבוגרים, הוא חי. הם פוגשים אותנו אנושיים, חזקים, לעיתים מבולבלים, חלשים, מבואסים, לא מאוד נאורים והרבה מאוד טועים.

אני מביטה בהם משחקים. הרבה מהזמן הם עסוקים בבדיקה: מי חזק ומי חלש, אצל מי יש הכי הרבה כוח, מי מוביל אותנו כאן במשחק?

הם מלמדים את עצמם לחיות יחד בתוך חברת אנשים.

במסגרת חקירתם המעמיקה הם פוגעים ונפגעים…לעיתים אוחז בהם כעס או צער רב

על דבר מה שהוא יקר להם ואבד או נלקח מהם.

אני יושבת בחצר מביטה בהם ורואה שלכל אחד ואחד מהם מניע עמוק לפעולתו.

הילד אשר משתלב חברתית והוא מוקף ידידים, כמו זה הבודד היושב לבדו, מתבונן בשקט במשחקם של האחרים. ככל שאני מביטה בהם יותר, כך אני מרגישה  עד כמה הם חזקים. אני רואה איך הם נעים ממצב למצב בגמישות מופלאה, שוב ושוב מתוך נחישות להצליח. הם חיים. הם בחיים. ומשום שהם מותאמים גמרי לעניין זה של החיים, כאשר מתאפשר להם הם יוצרים את עולמם בגאוניות בוהקת.

במה הם משחקים? הם משחקים במשפחה, הם משחקים במלחמה, הם מבשלים ורוקחים, הם משחקים במיתולוגיות של נסיכות, אבירים ודרקונים…

הם מתרגלים ניצחון ותבוסה, כישלון והצלחה, במשחקיהם הם מתחתנים, מתים ומולידים… לא צלצלנו בפעמון, לא הזמנו אותם לשיעור, לא פתחנו חוג, מעצמם ומתוכם הם עסוקים בלמידה הזאת, מבחינתם החיים כבר קורים והילדות אינה חזרה גנראלית אלא הדבר האמיתי.

אני מתבוננת בילדים בני השמונה והתשע…. נושא המיניות מתעורר בהם במשנה תוקף, הם צוחקים והם נגעלים והם נמשכים. בזמן שהוריהם נבהלים ונחרדים הם כבר עושים את דרכם להיות אנשים בוגרים, (שבין היתר מקיימים מפעם לפעם יחסי מין, מולידים, הורים לתינוקות). ברור שעליהם להבין את העניין בהקדם מובן שלשם כך עליהם לחקור אותו. ומהיכן ישיגו ידע?

על פי רוב רצונם של המבוגרים סביבם הוא להימנע מהנושא, להסתיר את תשוקתם ולשמרה מחוץ לתווך ראייתם באזורי הכאוס שמחוץ למרחב המוגן.

אז מתי נכון לתת להם לצאת מן המרחב המוגן אל העולם הגדול שבחוץ? לפי מה נקבע את העיתוי? איך נדע שהם בשלים לכך?

הזמן שבו מתעוררת בהם סקרנות ביחס לנושא הוא אות לעיתוי מדויק ביותר לחשיפתו בפניהם, בגלוי על כל מורכבותו, תוך תשומת לב מרובה למידת יכולתם להבין להכיל ולעכל אותו. כמו הנבט שנובט ועם הגחתו אל העולם הוא מחכה ומצפה להיות מושקה ומוזן, כך גם סקרנותם.

מה הטעם לנסות ולמנוע את הבלתי נמנע, מה הטעם לעקב בעדם מלפגוש את כל העולם כולו, על כל צבעיו? מה יכין אותם טוב יותר לחייהם מאשר החיים עצמם?

כיצד יכלו להתחזק ולבנות מערכות טובות, יציבות וחזקות אם נמנע מהם את תרגול השרירים המתבקש והנדרש כדי לצלוח את החיים האלו שכאן על פני האדמה?

כשאני מסתכלת לאחור ובוחנת את ילדותי שלי, אני יודעת שכל עיקום, כל כיפוף, כל שריטה, חבלה ומכה, כל פגע שבא אל פתחי, יצרו את האדם המבוגר שאני.

כשם שאני מצטערת על כך שנפגעתי, כשם שאני כואבת את מה שעדיין זקוק לריפוי, כך אני גאה במה שניטע בי אי אז בילדות וצמח להיות למי שהנני בבגרותי. מתוך כך אני מבינה שמלאכת גידול ילדים, מרגע הבאתם לעולם ועד הרגע בו יהפכו לעצמאיים, אינה עוסקת במניעה כי אם להפך. מלאכה זו דורשת מאיתנו לעמוד מאחורי ההזמנה ששלחנו. תוך שאנו נותנים אמון בכוחם של ילדנו לנוע כאן, בתוך המציאות, תפקידנו הוא לעזור להם, לפתוח יחד איתם כל דלת ודלת שמאפשרת מפגש פנים אל פנים עם העולם, תוך שאנחנו מחזיקים ידיים, תוך שאנחנו לומדים יחד איתם, מגלים את מה שרוצה להתגלות ובשעת הצורך מחבקים חזק חזק חזק.

לאחרונה נשאלנו שאלה: האם הפנטזיה שלנו לגבי הבית היא העגול היא שכל הילדים יהיו מאושרים כל הזמן? האם זה מה שאנחנו מנסות ליצור בבית העגול?

תשובתי הייתה שהפנטזיה שלנו היא שתמיד, בכל מצב ובכל רגע, עם כל אחד ואחד מהילדים, נוכל להיות בתקשורת פתוחה, עמוקה ואמיתית.

שגם בכאב הגדול ביותר, בקושי, בבושה, באשמה, בפחד, בסקרנות, בכעס, בייאוש, בעקשנות ובשנאה הגדולה ביותר, נוכל לדבר, לראות זה את זה, להישאר ביחד.

זהו החלום שלנו, ההולך והופך יותר ויותר מרגע לרגע לממשות.

קרן

Read Full Post »

Older Posts »