Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘זוגיות’

מאת: הד

אז אתמול אמרתי לעצמי אם להיות בצד שלי או בצד שלו, אני בוחרת בשלי.
אם להיות בצד של הסגורים והשמורים או הפתוחים והפגיעים אני בוחרת בשני.
אם להיות מוכנה להתפעל ולהיות נדיבה גם כשאני יודעת שאולי אני אפגע, לעומת אופני הסגירות השונים שניסיתי לפני ושנוסו עלי אני בוחרת להיפגע.

אני בוחרת להיפגע כי אני יודעת שזה חלק ממפגש, כי אני יודעת שאם אני לא אסכים להיפגע, אני לא אסכים להרגיש, אני לא אסכים להתרגש, אני לא אסכים לשמוח באופן חסר הפשרות שאני יכולה לו, שאני מרגישה כל כך בקלות עכשיו. שהחיים האלה באמת לא שווים הרבה בלי המוכנות לחיות אותם. אני גם מסכימה להיפגע כי אני אחת שנפגעת, גם כשאין רווח בזה. כי אני אחת שקופצת לתוך משהו אם הוא מעניין, מסקרן, מרגש או מלהיב אותה, ולפעמים נפגעת, כי אני כזאת, אני לא יודעת לפעול אחרת.

והאמת שנפגעתי עכשיו, האמת שעכשיו ממש ברגעים אלו אני עצובה ופגועה. אין לי כוח ואין לי חשק, אני לא רוצה לישון ולא להיות ערה, אני רוצה לבכות וגם זה לא כל כך קורה. אני לא בדיכאון, אני עצובה כרגע, אני נפגעתי.

ככה עם הלב חצי פתוח ועם הגנות חצי מורדות ובלי להיות מוכנה, ככה זה קרה.

אז אתמול ניסיתי לחשוב על כל הפעמים שהייתי יכולה לראות את זה לפני, כל הפעמים שהייתי יכולה להגיד לו "שמע, זו לא אני זה אתה", "אין חיבור", "זה לא ממש זה", "אתה פשוט לא…. מספיק". והבנתי שהייתי יכולה לעשות את זה אבל שהניסיון שלי לאתר את הרגעים הללו ולהגיד "טוב פעם הבאה אני…" הוא פשוט ניסיון לראות איך אני מונעת את הפגיעה הבאה, לפני שאני יודעת בכלל מהיכן היא תגיע.

כן, החיים האלה לא מגיעים עם מפה, חוברת הפעלה או סימני דרך, אין "שביל האבנים הצהובות". המצפן היחיד שיש לי הוא אני, לכן אני בוחרת בצד שלי, גם כשבחור זה או אחר לא בוחר בו, גם כשאני עצובה, מבואסת, מאוכזבת ונעלבת, אני ממש משתדלת להיות איתי, להחזיק אותי חזק, אני נופלת ומרימה אותי, עד שזה עובר, עד שאפשר לחזור לדלג על האבנים ביחד, אני ואני.

הד

רשומות קודמות של הד:
הם לא יכולים – דצמבר 2011
אומקוששט – אוקטובר 2011

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מאת: יסמין

אתמול זה קרה לי. עמדתי על פני תהום רוח טרפה אותי טלטלה ורצתה להכריע אותי.
קיבלתי עזרה. חייבת להודות לפעמים בלי יד מושטת אי אפשר להימלט מטביעה. המערבולת הפעם הייתה חזקה וסוחפת באופן מיוחד ומאיים מאוד. נבהלתי.

פתאום ראיתי אותי נסחפת נבלעת נעלמת בתוך חלל גדול שבו לא יוותר אפילו גרגר אחד מעצמי
הרגשתי כוח אדיר שבא לכלות אותי, מפחיד.
לרגע האמנתי שבכלל אין לי בחירה כמו ענן גדול שבא ויורד עלי ותופס אותי בלי מטריה ובלי יכולת מילוט .כן כזאת איימה התחוללה בי אני הצייד ובו זמנית גם הניצוד משהו לא נעים ומוזר.
אלו היו העוצמות שאחזו בי אתמול.

נשים יקרות לכבוד פורים, לכבוד הכוכבים, לכבוד הביוץ ולכבוד הירחים המלאים, בגלל שאנחנו נשים והנטייה שלנו לדעתי מתוך דפוסים חברתיים מעוותים היא להכיל ולהכיל עד שמתכלות מבפנים, לכבודנו אני רוצה להגיד דברים.

אני אומרת לכן, תזכרו – תמיד יש בחירה ויש בנו את הכוח להניע את הלך הדברים. אני מדברת אל אלו שגדלו עם מנת אהבה מוגבלת והרגל להסתפקות במועט. אלינו אני אומרת:
ראשית כל לגייס לחיינו כוח נשי פועם בעדנו שיהיה שם ברגעי סכנה ומשבר.
שנית להשתהות – אומנות החיכיון גם היא שלנו. לא להיענות מידית לכל גחמה גברית שעולה לו מהדבר הזה שלמטה…. פתאום בא לו אז הוא קורא לי, ואני שהרעב מנקר בה כבר מידי זמן, בהחלט כמעט טורפת כל גחמה כזאת.
שלישית – נשים. חברה קרובה לדרך כזאת שנאמנה ולא שופטת זה נכס גדול שאין לו תחליף!!!
לי אישית יש כזאת והיא גם הכירה לי את המטפלת הדגולה והחד פעמית שיש לי. עוד מפתח שחשוב ללכת לטיפול.
רביעית – להישבר. באתמול הזה שתיארתי קודם, משהו בי נסדק ומרוב פחד איבדתי שליטה וקרסתי לתוך הסדיקה אל שכבה שלא ידעתי קודם. "כשהלב נשבר –זורח אור גדול " שר אביתר בנאי. לפעמים זה נכון .
חמישית – שוקולד וחיבוק יוצרים את אותה תחושה בגוף. וכמו שאנחנו מכירות היטב את "הקרייווינג" למתוק טרם מחזור ויודעות שזה לא ממש יעזור כך לפעמים גם החיבוק – נדמה שזה ישכיח את הכאב אך אם אין לו "כיסוי" והוא חפוז, אינטרסנטי, תלוש ממערכת יחסים רגשית ואמיתית אז הוא רק פלסטר שירד עם הטיפה הראשונה / הדמעה הראשונה (והוא כבר הלך, לא יהיה מי שינגב לך ת'דמעות ..)
שישית – מוזיקה וספר טוב .ולא השירים הרומנטיים ששמעת איתו.
שביעית – לישון. הרבה לישון .אמנם סימפטום של דיכאון. נכון יש דיכאון! אז מה, גם זה יעבור.

ועכשיו אספר על הרוח שכמעט לקחה אותי – אני יסמין אישה בת 36 שופעת טוב ואהבה. מצחיקה נדיבת לב, חכמה, רגישה וחדת אבחנה, מתרגלת ומלמדת יוגה לפרנסתי ולמען שפיותי.
מלאת אהבה, שמחה, פראית, יודעת להתמסר כל כולי למה שיקר לי.
ואני רוצה את האיש, הגבר האחד שיבחר בי. לא בחלק ולא בכמעט אלא באופן שלם ומוחלט.
ואני אבחר בו. המערבולת שהייתה אמש קשורה בסיפורי האהבה שלי.

גדלתי במשפחה ענקית ערמה של ילדים ואמא רק אחת. בקיצור משוואה מושלמת וברורה לחלוקה לא צודקת לא מספקת לא הגיונית באהבה. גדלתי והתחלתי ללקט מכל הבא ליד כדי שרעבוני ישקט.    לימדתי את עצמי לקבל חיבוקים, להיות בהתניית אהבים עם גברים נשואים כי מה אכפת אני רגילה להתחלק על ה כ ל. עם תאומתי ועם כל שאר שארי הבשר במשפחתי. ככה שנים רבות כמעט 20…

אתמול המערבולת הגיעה כי הים הבין שבלי סערה לא ייפלטו חומרי הפסולת לשפה. אז אתמול שוב צלצל האיש כי פתאום החשק עלה לו ושלח הודעה והזמין אותי "לקפה" (קפה למי שלא מכירה זאת רק מילת קוד לרוב בכלל לא מגיעים לקפה אולי בבוקר כשהגופים רפויים.).
ואני עם הנייד ביד רואה לוע גדול שבא לטרוף אותי. שוב להתפתות לפרור ?? ואז להישאר עם לב שבור ריק וקר. בחוץ קר ועוד חיבוק אחד לא יזיק לאף אחד.
הוא מכיר אותי והוא נוגע בי כ"כ נעים וכשזה קרוב הוא אומר לי דברים יפים. אבל הוא טורף . הכוח שלי נמעך בתוך כפותיו העבות ומתמוסס לחלוטין. וכשנרגע לו שם בין הירכיים הוא שוכח שבכלל הייתי ונעלם כמו רוח רפאים בחלל. אולי זה הזמן לקפה ….

הבנתי שיש לי הזדמנות להקיא את הדפוס של הסתפקות. ולהפוך את זה להתרוממות.
ביקשתי את שתי עוזרות הדרך שלי הקרובות ביותר. שיחזיקו אותי. הדמעות שלטו בי חנק בגרון אחז בי. רוצה אהבה זעק הלב שלי, רוצה מגע זעק בית החזה שלי, רוצה למות ולא להרגיש יותר את החסך הזה יותר.

עזרתן לי. הקול הברור הנמוך שלך אילה שמכיר אותי היטב – חיבר אותי.
האהבה העצומה הבלתי מותנית המוחלטת שלך אורית הייתה לי גלגל הצלה.

עזבתי את הנייד בצד. הגיעה אחותי לביקור ובכיתי עוד קצת ופתאום אומנות השהייה הוכיחה את עצמה. נרגעתי. הלכתי לישון. שקטה.
כשמקיאים תמיד אחר כך יש הקלה. הקאה זה די דימוי טוב כי זה בא מלמטה צורב קצת בגרון ולא יכול לחזור אחורה. לאיש ההוא שלחתי בבוקר מייל. אמרתי שזה לא מתאים לי יותר. בשקט באהבה בלי הפגנה.

בלילה שאחרי עוד זמיר אחד (נשוי מותש) התעורר לחיים ושלח לי הודעה אם אני באה ל"דרינק " (זה ממש יכול להטעות, אפילו אותי ולחשוב שאני מחוזרת מאוד) סימסתי: "מצטערת פרורים כבר לא ישביעוני".

לחיי סעודות מלכותיות. נשפים של אהובות ואהובים אמיתיים. לחיי מערבולות וים שקט.

11

Read Full Post »

מאת: קרן eri

את לא יוצאת לי מהראש
את לא יוצאת לי מהלב
את לא יוצאת לי מהעורקים
כל היום אני חושבת אותך אותך אותך
כואב כואב כואב כואב
כול היום יש לחש שהולך איתי
והוא אומר לא יתכן!

הגידים מתוחים, הכול פועם,
האגרופים קפוצים
אני רוצה לצעוק לך
רוצי…..
תברחי…

שאני לא מרשה את זה.
אני לא מרשה.
לא מרשה שילחצו עלייך יותר.
אפילו לא קצת לא מרשה שיעמיסו
שיגזלו, שישדדו, שירמסו את כבודך

לא מסכימה לכיפוף הקטן הזה
שגוזל ממך את זקיפות קומתך
שהרי את מגדלאור
ומגדל שלם של אור, שמראה את הדרך
לא יכול להיות שפוף לא יכוך להתכווץ ולו במעט

דעי-
אני מכאן רואה כל הזמן
רואה מה באמת
מה מגיע לך:
שטיח אדום….
תשואות סוערות
עונג צרוף
נקיון עדין
וצח….
זאת רק ההתחלה האמיני לי….
ורק אך ורק כך.

ואני רואה איך בכול אחת ואחת ואחת
יש את הכיפוף הקטן והמוכה הזה… שמסכים
שמסכים לשרת, שמסכים לתת על חשבון עצמה,
שמסכים לפשרה… לתפל שבאהבה קפואה
אני רואה

ואפילו נגיד אם אני יכולה לחיות עם זה,
בדרך זו או אחרת עם כול אחת ואחת
שתדעי שאיתך לא! את לא!

לא באת לכאן בשביל זה
בת מלכים
נסיכת הנסיכות
פרח….

את גדולת נפש פי כמה מכול
מכול מכול האנשים
זכה וטהורה את

קומי
תרימי את הראש שלך…. היישירי מבט
ותעשי שלא עוד.

ממני

Read Full Post »

מי שנולד הרוויח לפגוש את האשה המדהימה הזאת שקוראים לה קרן בר.
שהיא חברתי הטובה. ושותפתי למסע החיים הזה, ואחותי הנשמתית.
שב – 25 שנים האחרונות (בערך) אנחנו עוברות מסעות מכל הסוגים ומכל המינים ובכל הצורות…

ושעכשיו היא פותחת בחזרה את הבאסטה (שנסגרה לפני אי-אלו שנים) ומסכימה לתת לעולם שוב את מתנה הזאת. ובגדול.

אז הנה ההזמנה שלה, שאני גאה ושמחה לפרסמה כאן –

חברים וחברות אהובים ואהובות

אני שמחה ומתרגשת לפתוח מחדש את הדלת לרווחה –

לאחר שנים של עבודת עומק עם ילדים והורים
ושנים של מפגש מקרוב, ליווי וטיפול בנשים בכל מצבי החיים,
אני עושה לכל זה בית (עם כתובת ברורה J).

קוראים לזה בפשטות – יעוץ והדרכה הורית, טיפול זוגי,
ליווי והדרכת נשים ואמהות.

אני מזמינה  את כל מי שזקוק לעזרה והדרכה באלו התחומים, (וגם באחרים)
לפגישה אינטימית ומלאת הקשבה. לעצור עצירה מכוונת, לחקור יחד,
להקדיש תשומת לב יתרה לנפש ולמתחולל בה,להתבונן בחיים כפי שהם, להקדיש זמן לבעיות ולקשיים המתעוררים מתוכם.

אשמח לתת מניסיוני, לחלוק את השקפת עולמי, לתרום מתוך נקודת המבט שלי
להשתמש בכלים רבים ומופלאים אשר אספתי ומצויים באמתחתי
ובעיקר ליצור יחד: להמציא פתרונות, לסלול דרכי גישה,
לגלות מקורות, לטפל, להזין שורשים, לשנות לטובה וליצור את החדש.

בעדינות ובכנות לא מתפשרת.

מוזמנות/ים לקבוע פגישה.

אשמח מאוד מאוד לראותכם,

קרן בר.

077-8844388
052-6560653

Read Full Post »

סיגול, שהיא מכשפה ידועה מאד (שזה אומר שחוץ ממנה כולם יודעים את זה) חלמה חלום.
זה היה לפני קצת יותר מ-15 שנים.
וזה היה באמת חלום. כלומר – בלילה, לא בהקיץ. ובחלומה – שי לא נמצא בלידה שלי, כלומר של גו נעם פלא אור.
ובגלל שאני מתייחסת לסיגול, ובמיוחד לחלומות של סיגול – ממש ברצינות – השכרנו איתורית.
אתן יודעות, פעם פעם, היו מין זמנים כאלה שעוד לא היה בהם נייד.

אז הסיפור הזה הוא מהזמן ההוא.

אז אחרי צפייה ארוכה והתבוססות אחד בחוסר הסבלנות של השנייה ולהיפך. הוחלט ששי יסע לתל אביב. לעיר הגדולה.
חייב לשמוע קצת מוסיקה לקנות קצת דיסקים (בזמנים ההם אפילו אינטרנט לא היה, וגם אי אפשר היה לשמוע מוסיקה מהמחשב או להוריד שירים…), להיות בים, לבד, או לפחות בלעדי.
ובאותו הבוקר- אחרי שיצא לי קצת פיפי בתחתונים (טוב, בטן גדולה נו, זה קורה לנשים בהריון מאד מתקדם…) ועוד קצת פיפי, ועוד קצת פיפי, כל פעם – קצת, ואחרי שהחלפתי כמה תחתונים – הבנתי!.
הבנתי שלא קורה כלום ומיסכתי הכל בהכחשה גדולה.
וככה, בלי יותר מידי לדעת ולהבין ולהתכוון צילצלתי לאבירם אח שלי והזמנתי אותו לשתות איתי קפה.
ובדיוק הוא לא היה יכול.
ואחרי איזה חצי שעה שוב צלצלתי אליו והזמנתי אותו אולי בכל זאת לשתות קפה.
ובדיוק גם אז הוא לא היה יכול.
ואחרי עוד איזה חצי שעה – שוב צלצלתי אליו לשאול אולי השתנה משהו ובמקרה הוא כבר יכול לבוא (לשתות קפה כמובן, לא שקורה משהו מיוחד).
אז הוא בא בריצה.
וכשהוא הגיע הסתבר שלעבוד עליו קצת יותר קשה מלעבוד על עצמי. הי הוא הסתכל עלי ומייד ידע.
ואמר – טוב, פיולי, בואי נצלצל לקאישי. עכשיו.
ואני – מה פתאום, עד שסוף כל סוף נסע, הכל בסדר, יחזור בלילה, מה יש להלחץ…
אז הוא צלצל אליו. בלי שידעתי. הפר פקודה…!
וזאת היתה הפעם היחידה בה השתמשנו בדבר המוזר הזה שקוראים לו – איתורית….

וכל זה קרה
בדיוק בדיוק עכשיו
אבל לפני 15 שנה.

המשך יבוא….

תמונה- כעבור כמה שעות. משגב לדך. ירושלים. צירים. צלה מסדרת ניירות עם המזכירה. אנחנו במעלית. מסתכלים במראה. מה אנחנו עושים פה? כמו שני ילדים שמשחקים באבא ואמא…. מוזר… תחושת תימהון. וצחוק. כמו שחקנים בסרט שמישהו אחר כתב….


המשך יבוא….

המשך יבוא…..

ואז, כשהשמש עלתה מההר (זה מילים יפות להגיד זריחה) בחלון הירושלמי, אחרי 3 שעות של צירי לחץ – נולדה….. מארץ' סימפסון! כלומר גו אבל עם ראש ארוך כמו מלפפון… באמת! והיא נולדה עם עיניים פתוחות ופקוחות. בשקט. מוחלט. ולא בכתה בכלל. אלא רק הסתכלה, עלי ועל אבא שלה ועל צלה ועל המיילדת ועוד פעם עלי. הסתכלה במבט הכי עמוק והכי יודע והכי בטוח שיש, כאילו היא אומרת – טוב שבאתי. התגעגעתי, אז באתי. שקט. דמעות. דממה.

המשך יבוא…

Read Full Post »

הרבה אני נתקלת לאחרונה בפנקסי חשבונות כאלה ואחרים…
המצב הזה שבו אני תולה את הרגשתי הטובה בחוץ, באחר, בנסיבות.
כל כך קשה לקחת אחריות על הרגשתי הטובה. כל כך מפחיד, כל כך מחייב.
ואיפה עובר הגבול הדק מאד בין ניתוק (אני כבר "אסתדר" עם עצמי ואבוא "מאורגנת" לקשר) לבין באמת לקיחת אחריות שכוללת תקשורת, שכוללת קירבה ושאין בה האשמה או שיפוט.

מלאכת מחשבת
רקמה עדינה
כל כך כל כך רגישה
כל חוט מוביל להרס או לבנייה…

ודוקא בסיפורי אהבה, אהבת אמת – שם זה הכי נפוץ.
כשלא מוותרים, כשלא מוותרים על עצמי, כשלא מוותרים על הקשר
כמו רדאר משוכלל – כל זיוף, כל פשרה, כל השתקה, כל עיגול פינה – זועק כאילו היה בגידה של ממש.

והקול הפרימיטיבי הזה שבפנים שאומר – זה בגללו. אם רק הוא היה…. (רגיש / מתחשב / מפרנס / מתייחס לילדים / מחזר / מתלהב / רואה את הייחוד שלי / מאפשר לי מרחב..) והרשימה אין סופית, מחקי את המיותר. ובחרי את מה שמרגיש לה כאילו הוא באמת אמת. ככה זה. עובדה.. (עלאק..).
וגם – זה בגללה. אם רק היא היתה… ( מעדיפה את הקירבה על התפקוד / נותנת לי מרחב / מעריכה אותי / נחמדה / מעדיפה אותי על פני הילדים / רואה אותי באמת…) אז – אז הכל היה טוב.

וברור שאנחנו ממרום מושבנו המואר והמודע, למודי ניסיון ופסיכולוגיה ומסעות כאלה ואחרים, ברור שאנחנו יודעות שהוא לא אשם. ברור שיודעות שאנחנו יוצרות את המציאות שלנו, שאי אפשר להגיד – בגללו.
שיש לי חלק, שיש לי אחריות, שזימנתי את זה בשביל ללמוד משהו, שזה מראה לחולשה שלי – רק מלכתוב את הרשימה הזאת כבר מתחילה הסחרחורת.
וכמה, כמה קשה להודות שהקול הזה קיים. שיש איזה אחת בפנים שנעמדת על האחוריות ואומרת בפה מלא – בגללו. אם רק הוא היה.. אם רק הוא לא היה…
וכמה, כמה קשה לתת משקל גדול יותר לטוב מאשר לצדק. במיוחד שהוא לצידנו (הצדק).

אז כמו בכל מחלה –
קודם כל להודות. קודם כל להסכים שיש אותה שם בפנים, את זאת שאומרת – בגללו. את זאת שרוצה שהוא.
היא לא נאורה, לא כל כך מקסימה, לא נדיבה, לא רוחנית, לא סקסית.
היא כן מאד מאד צודקת.
לא אחת שבא לך לרוץ ולחבק…

ואחרי שהודית. שראית אותה ערומה. שראית אותה במלוא צדקה על מגדל השן של בדידותה – תסכימי לראות כמה, כמה היא בעצם חלשה. כמה כח העמדת הפנים הזאת דורשת. תסכימי לראות איך היא בורחת מקירבה כמו מאש. תסכימי לראות את מה היא הקריבה שם, איזה מחיר עצום היא משלמת על להיות מלכת הצדק והמוסר. תראי איך במו ידיה היא מחרבת, הופכת את החיים לעול, את הילדים למועקה, את הטפל לעיקר, את אהובה לאוייבה. תראי אותה. כמה היא לבד. כמה היא צודקת. כמה היא מסכנה. כמה היא מבוצרת מאחורי חומות ה"צריך", ה"נכון". לבד.

ואז כמו בכל ריפוי –
תסכימי לה להיות כזאת. מתחשבנת. צודקת. "נכונה". ותכתבי אותה, ותבכי אותה ותצעקי אותה ותהיי היא. לגמרי. עד לקצה.

ואז כמו בכל קסם –
זוזי צעד אחד הצידה. קטנצ'יק.
את הצעד הזה זזים על ידי הזכרות. על ידי התבוננות.
תזכרי.
תזכרי בשביל מה בכלל כל זה
מה הסיבה, מה הטעם
בשביל מי…
ותראי.
תסתכלי עליו. באמת. לא על הפוזה, לא על העמדת הפנים. לא על זה שנטוש ומבוצר ומרוחק. על זה שפעם בחרת בו בגלל נשמתו. בגלל החיבור של נשמותיכם.
תסתכלי עליהם. על ילדיך. לא על אלה ששופכים ומרביצים ורבים והורסים ונושכים ומקללים. על אלה שאת אמא שלהם, שאת מכירה ויודעת וחייה את נשמותיהם, אלה שלא מאפשרים לך להיות יותר אף פעם לבד. שנאמנותם אליך בלתי נתפסת ובלתי אפשרית… לא על הגוף הקטן – על הנשמה, שהיא לא יותר גדולה משלך אבל גם לא יותר קטנה.

מלאכת מחשבת…

מוזמנות לקרוא גם ב – עד הסוף שמאלה

Read Full Post »

ביום שבת הקרוב – מעגל נשימהות – נשים אמהות

 מ-10 בבוקר ועד 18:00 בערב. (8 שעות).

מפגש חד פעמי, מיוחד, שמחבר נשים "ותיקות" שכבר היו במעגלים עם נשים "חדשות" שעדיין לא…
.
אני מרגישה שיש קסם גדול בלראות את עצמנו דרך עיניים חיצוניות של מי שעוד לא פגשנו
ויש השראה גדולה להגיע למעגל שיש בו כבר "רוח" מסויימת ושפה של אינטימיות וחשיפות. 
אני אוהבת את הערבוב הזה. מאד.

שמחה ומתרגשת לחיים חדשים
לדיוק
לתמיכה והזנה
ולצבע חדש בחיי היום יום


לקרוא עוד – כאן
תמונות מסיום המעגל של שנה שעברה – כאן
עוד תמונות – כאן

Read Full Post »

Older Posts »