Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הורות’

נוסעים בלילה באוטו. לפנינו משאית גדולה, כלובים, כלובים – תרנגולי הודו. צפופים. בדרכם האחרונה.
אלי רואה ופורצת בבכי. תמיהה איומה כאילו כל סבל הקיום רובץ על כתפיה.
למה? למה? איך זה יכול להיות? איך זה יכול להיות שככה? איך זה יכול להיות שככה אנשים עושים?
בכי כזה שאין דרך לנחם. שאי אפשר לנחם.

היא אומרת אנשים הם מגעילים. אומרת שאנשים הם סתומים. איך יכול להיות שככה עושים?
יותר מאשר הצער על התרנגולי הודו תקף אותה הצער על האטימות האנושית. ככה זה היה לפני כמה ימים.
אני נוהגת, כביש החוף, בכי שנמשך מנתניה עד קיסריה ורק רוצה להעלים את זה. להעלים את הבכי את הכאב את הנסיבות שבגללו פורץ.
קשה להכיל כאב כזה. קשה להכיל כאב כזה במיוחד כשהוא הכאב של הבת שלך.
עוצרת את עצמי מלתת נאומים קרמתים על בחירת התרנוגולות בגלגול הזה, ונאומים דתיים על הכוונות הגדולות של אלוהים ונאומים "מדעיים" על הדרך המהירה שבה ימותו בלי להרגיש… עוצרת את עצמי מלנחם ולעודד בידיעה ברורה שהכאב הזה – יש לו מקום. שהריפוי הפעם הוא לאפשר לה להיות בכאב הזה ביחד איתנו, ההורים שלה, בלי שתושתק, בלי שדעתה תוסח, בלי תירוצים והסברים. פשוט לכאוב כי זה כואב ולהיות ביחד.
נושמת. עוד נושמת. מרחיבה בתוכי את המקום המכיל. אומרת לה שככה זה ושזה באמת איום ונורא וככה זה כואב מאד. הרבה כאב באוטו.

עד שנגמר.

בזמן אמת לא נראה שיגמר לעולם. הכאב מתחבר עם פחד שאולי זה לא יגמר אף פעם, שאולי זאת לא דרך נכונה ובעצם צריך לעזור לה לעבור הלאה, שאולי יש כאן טעות, שזה ייטע בנפשה צלקת עמוקה מידי.
ואז (מתמיהה כל פעם מחדש) זה פשוט נגמר. כמו תמיד. היינו ביחד בכאב. עד הסוף. והוא עבר.

ואני רוצה לחשוב שהחוויה הזאת תעצים את נפשה כפי שהעצימה את נפשי, ושהיא תרגיש שהיא "יכולה עליו", על הכאב, שממילא קיים בחיים האלה בתוך גוף, ושתוכל גם להיות ביחד ולא להתרחק ולא להסתגר ולא לפתח כל מיני אמונות חוסמות בגלל בדידות,  כאלה שפיתחתי אני כשחוויתי כאב או פחד לבד.

היום בפגישה עם אשה עלה הזכרון הבא –
בת 11 בערך, נתקפת בבהלה, מבינה איכשהו פתאום שהחיים זמניים. מפחדת מהמוות. פחד אמיתי ואותנטי וטבעי ותמים. פחד מוות. הכרה בזמניות, בחולשתו של הגוף.
היא רצה לסלון בו נמצאים הוריה ומשתפת אותם בפחד. בתגובה היא "נמעכת" משני צדדים – מצד האבא – שמבטל לגמרי את הרעיון ומנפנף אותה בכך שממליץ לה להפסיק לחשוב על דברים כאלה. ומצד האמא שמסבירה לה שזה לא באמת זמני אלא חלק מגלגול נשמות אינסופי ואחרי שמתים חוזרים בתור אבן או פרח או תינוק חדש או.. ולכן זה לא באמת סופי.
והפחד? הפחד כבודו במקומו מונח. מוטמן. נקבר עמוק בתוך ליבה.
והיא עצמה נשארת לבד, לא מוכלת ולא מובנת.
ויותר מכל לא מקבלת אישור להרגיש את הרגש הקשה הזה ובטח שלא לבטא אותו.

אני לא יודעת מה אתכן, אבל אני הייתי יכולה להיות גם האבא וגם האמא בסיפור הזה.
כל כך הרבה פעמים "הזזתי" הצידה כאב או פחד, מתוך שלא יכולתי להכיל אותו בעצמי.
כל כך הרבה פעמים ניחמתי או עודדתי או הצעתי פתרונות מהר מידי במקומות שהשאירו את הבנות שלי לבד עם רגשות קשים.
לבד עם כאב ופחד ועלבון.

אז בסיפור הזה, כמו בכל סיפור טוב, אין טובים ורעים.
ואני, בתור הילדה והאמא והאבא מנסה לזכור הכי הרבה שיכולה שיש מקום (לא במובן של לגיטימציה, שזה לא כזה מעניין אלא במובן של ריפוי) למנעד גדול ורחב משאני יכולה להעלות בדעתי.

ושבכל פעם שהייתי בכאב ולא הרחקתי, שמישהו אחר היה בכאב ויכולתי לחבק – התחולל ריפוי.
התחולל הנס הזה של האהבה.

תודה.

תרנגולות

Read Full Post »

אני זוכרת ממש טוב את ההרגשה הזאת, כילדה – שאין אף אחד.
כלומר – יש כל מיני אנשים קרובים יותר ופחות מסביבי, אבל אין אף אחד.
כי אף אחד לא באמת מבין.
כי אף אחד לא באמת מקשיב.
כי אף אחד לא נשאר שם עוד רגע כדי לחבק ולתמוך.
כי אף אחד לא יכול ולא יודע פשוט להכיל, את הכאב או הבדידות שלי.

אני זוכרת ממש טוב, שאם כבר מישהו ניסה להישאר שם עוד רגע מיד היו מגיעות עצות אן הבנות או רעיונות לפתרון.
ואני זוכרת ממש טוב, איך פילסתי לי את דרכי אלי.
איך לימדתי אותי לא להיות לבד.
איך לימדתי אותי להיות איתי.
איך התפללתי לאלוהים ולכל השדים והרוחות להבין את הקסם הזה, של ההתיידדות עם עצמי, להזכר איך מתחברים לכוחות האלה הפנימיים שמאפשרים שינוי. שמאפשרים התחזקות. שמאפשרים לעולם הזה להיות נסבל.
איך לימדתי אותי שלהיות לבד זה לא להיות בודדה. ושללבד יש הרבה כח.

ובגלל שעשיתי את כל זה בעצמי, ובגלל שעשיתי את זה כילדה – זה יצא (איך לומר) קצת מעוות.
כלומר – התבנית ההשרדותית הילדית שלי כללה גם ריחוק מכל השאר. ההבנה שאני יכולה לבד ושלמעשה אני לא באמת צריכה אף אחד – אמנם הצילה אותי, אבל השאירה אותי ממש לבד במשך שנים רבות.
מקור הכח שלי ומקור הכאב שלי שילבו ידיים ובעטו בזילזול בכל מי שהעז להתקרב…

ועכשיו, כשאני אמא, אני מנסה ללמד את הילדות שלי שלבד זה כח.
שלבד זה לא בדידות. מנסה (ולפעמים אפילו מצליחה) להראות להן את הדרך אל עצמן. אל כוחות השינוי הפנימיים שלהם. את יסודות הכישוף הנשי (לחפש ולמצוא את הכח בתוכך) ושכאב הוא לא דבר שצריך לפתור אלא לחבק.

לפני 17 שנה כתבתי את השיר הזה. שי הלחין. ועכשיו עמית פישר עשה קליפ. אלי שלי אהובת ליבי משחקת שם וגם שרה. ואני כל כך גאה וכל כך מתרגשת לחלוק כאן איתכן את היצירה הזאת. אוהבת. שמחה. מתרגשת. תהנו !

Read Full Post »

אנחנו נוסעות באוטו, סיטה בת ארבע וחצי, ואני – כביש מהיר, קצת אחרי השקיעה.
פתאום מתוך כלום – בכי. בכי אמיתי, קורע לב.
אני – מה קרה סיטה?
היא – אוספת את הנשימה שלה בקושי ועונה תוך כדי התייפחות – אני לא רוצה למות.
אני – אוספת את עצמי, נושמת עמוק, מחזיקה את עצמי לא להעביר נושא – את יודעת, יש חלק בך שלא ימות לעולם, שתמיד ימשיך (נאום הנשמה וההבדל בין גוף לרגש לנשמה ושהיא זה לא הגוף שלה וכו').
היא – בוכה יותר חזק, יותר בכאב, גוון של ייאוש בבכי
אני – אבל את יודעת, זה יהיה עוד המון זמן
היא – אבל זה יהיה, ואת לא יכולה לשנות את זה, אפילו לא את! אף אחד לא יכול!
אני – מנסה להזכר בגדולות שלי ואם השאלות הקיומיות האלה הגיעו כל כך מוקדם, מנסה להיות איתה בכאב הגדול מאד הזה, ההכרה הזאת שנחתה כך פתאום לגבי הזמניות שלה. הזמניות בכלל. המוות. וזה שאמא לא יכולה לעזור בזה בכלל. נושמת עוד קצת, מחפשת מקום לעצור (כביש החוף, תנועה ערה). נזכרת בזה שלמרות שמדובר בנשמה גדולה זאת עדיין ילדה קטנה ומזכירה לעצמי לחזור מהאבסטרקט אל שפת הילדים… אומרת לה – נכון עכשיו את ילדה קטנה?
היא – כן
אני – נכון אחר כך תהיי ילדה גדולה כמו אלי?
היא – כן
אני – ונכון אחר כך תהיי נערה כמו גו?
היא – כן
אני – ואז יהיה לך אהוב? ותהייה לך ילדה? תינוקת קטנה אולי….
היא – קצת נרגעת, טיפונת חיוך – כן
אני – והתינוקת תגדל ותהייה ילדה ואז נערה ואז יהיה לה אולי אהוב..
היא – או אהובה! (זה מהדיבור הקודם על מגדרים…)
אני – נכון, ואז יהיו לה אולי ילדים ואת תהיי סבתא, מביטה בראי, רואה חיוך קטן ולשון מלקקת דמעה, מתאפסת מהשוליים לכביש בחזרה…
היא – זה באמת עוד הרבה זמן
אני – כן
היא – אבל זה עדיין עצוב
אני – כן. רוצה לאכול אולי פנקייק? שנעצור?

* * *

סוד האושר, סוד הקיום האנושי, סוד האהבה, סוד השינוי – סוד הכל הוא – להשאר בקרבה בתוך כאב.

ככה.

להשאר בקרבה בתוך כאב, בתוך קונפליקט, בתוך ייאוש ודכאון, בתוך פחד.

להשאר בקרבה.

להסכים להיות קרובה כשקשה. באמת. הלכה למעשה. לא כסיסמא.

הרי כל כך קל לנו על ילדינו להגיד – למה הוא… למה הוא הולך כשקשה לו? למה חותך? למה מחרים? למה מסובב את הגב? למה מרביץ ומקלל? למה אטום? למה מפעיל מניפולציות כשנפגע? למה? למה….

הרי כל כך קל לנו על ילדינו לצפות שישארו לפתור. שיסכימו לדבר. שיסכימו לראות את האחר. שיסכימו להקשיב.. שיהיו מאירי פנים, שיסכימו לביחד…. שיסכימו לפתוח את לבבם לאחר שנפגעו… שיסכימו….

מציעה לבדוק –
מה את עושה כשקשה לך? מה את עושה כשרע? מה את עושה כשכואב? כשעצוב? כשמייאש? כשחלשה? כשכועסת? כשמאוכזבת? כשנעלבת?

האם את מרחיקה? מקרבת? "מסתדרת" ואז חוזרת?
מי נמצא איתך שם?
למי יש כניסה? והאם?

אני ממש מאמינה, באמת ובתמים, שכל הקשיים והכאבים בעולם – הם לא בעייה.
הבעייה היחידה הקיימת באמת היא הבדידות.

ואני נוכחת בכל פעם מחדש, שאם מסכימות להשאר, עם הכאב, עם העלבון, עם הפחד ועם הכעס – מתחולל נס.
שהלוא זאת אהבה בפעולה.

תודה. אמן.

Read Full Post »

כן, כן, כולנו יודעות לכמה מעט אפשר לצפות מהם.
תמיד יש להם משהו חשוב לעשות.. תמיד הם בשכל… קשה להם להכיל רגשות… כשסוף סוף הם מבטאים איזה קושי הם מצפים שכדור הארץ יעצור מלכת. לא מסוגלים להתמסר, לא רוצים להתחייב, מפוזרים, שוכחים להלביש גרביים כשקר, שוכחים שבעצם היא שונאת עדשים, שקועים בעצמם ובצעצוע התורן שלהם (משהו בין גיפ לגיפיאס), וכל כך ילדותיים.
נו, היצורים האלה, איך קוראים להם? – אה, גברים.

כמה מפתה לחשוב ככה, נכון?
כמה קל להתאחד סביב היתרונות שלנו, הנשים, האמהות, ולהנהן בהסכמה על המגרעות של היצורים האלה שחלק גדול מהזמן אנחנו מנסות איתם "ללכת עם ולהרגיש בלי".
כמה קשה להסתכל בעיניים פקוחות – בעיניו של גבר, אבא, שעומד מולך – ואינו נופל באלגנטיות לתוך אף אחת מההגדרות האלה.

אז נפלה בחלקי הזכות לפגוש אחד כזה.
קוראים לו אורי אשכנזי וזה הבלוג שלו, על הורים וילדים.

אם תביטו ללא דעות קדומות מסביב – תראו שהוא לא היחידי. יש יותר ויותר גברים, אבות, מסביבנו – שלא מפחדים להרגיש ויכולים ללמד אותנו, בהרבה מקרים, איך להתמסר ליקרים לנו מכל.

הורים וילדים – הבלוג של אורי אשכנזי

מוזמנות להכנס ולקרוא ולהגיב. תודה.

Read Full Post »

על חופש וגבולות

מאת: קרן בר

סעו אל מחוץ לארצכם, טיילו בטבע, צאו לקניות בסופר עמדו בתור לקופה…
הביטו סביבכם וראו: אנשים.
סעו באוטובוס, לכו לסיבוב קצר בשיכון, לקניון, לבית קפה…
הפעילו את המחשב, גלשו ברשת: צפייה ישירה, הורדה ישירה, רשת חברתית, יו טיוב, מזג אויר, פורנו…שיזפו עיניכם.
צפו במהדורת חדשות אחת, בתוכנית "ריאליטי" אחת. הביטו אל הכוכבים.
צאו אל השדה. טפסו על הר. שבו על ספסל סמוך לבית הספר התיכון בזמן שתלמידי התיכון יוצאים ממנו וחוזרים לבתיהם, האזינו…
לקונצרט, למופע רוק, לים, הביטו בפניהם של אורנגאוטנים אשר בכלוב בגן החיות….
בקרו בכפר ערבי, בכפר דרוזי, בכיכר המדינה, ברפת…

שורו הביטו וראו: החיים.

מתישהו בחרנו לקחת אצבע ולסמן מעגל. לגזור מתוך הרצף האין סופי תחום. מרחב בתוכו אנו נעים, מרצון או אילוץ, מרחיבים, מצמצמים, בוררים מה להכניס ומה להוציא. יצרנו את עולמנו ואליו, מדעת או שלא מדעת בחרנו להביא את ילדינו. הזמנו אותם להצטרף אלינו כאן, לשהות עמדנו בעולם הזה הכולל, למשל, בין היתר, את גורדי השחקים, המכולת, בוב ספוג, תוכנית הגרעין האירנית ומה לא.

יכול להיות שהקדשנו לכך מחשבה, יתכן שנתנו דעתנו על נושאים כמו כאבי שניים או גלי צונאמי ורעידות אדמה. יכול להיות שמתוך כך עמדנו מבעוד מועד על מורכבות העניין, אך אפילו אם לא הבאנו בחשבון את כל אלו, יש להניח, שהעלנו בדעתנו שמפעם לפעם יקשו החיים על ילדינו והם מן הסתם יפגשו בביקורם כאן גם –   כעס, אכזבה, צער, כאב ואבדן שהם חלק בלתי נמנע מהסידור הכללי.

אף שלא היו בידינו כל התשובות בכל זאת, העזנו להזמינם.

לרגע אחד שרתה עלינו אופטימיות מספקת והיינו בטוחים דיינו ומבטיחים מספיק בליבנו כדי להביאם לכאן. והם באמת באו.

מאחר ונענו להזמנתנו, נראה שכעת אין לנו בררה אלא לנסות ולהכניסם בסוד העניינים, הם סומכים עלינו שלא לחינם הזמנו אותם. עלינו ללמדם, להכינם, לתת בידם כלים, אולי גם כמה תשובות טובות. לתת להם אפשרות לחיות בבטחה, בשמחה, באהבה …

אופס, מה עשינו?!

בתור שולחי ההזמנות איך נעמוד עכשיו, ממש ברגע הזה, כשהילד שלנו זורק את עצמו על רצפת הקניון, או ברגע הבא שבו חברתו הטובה (נורית שמה) הולכת לה לשחק עם ילד אחר? איך נסביר פנינו לתייר, שעה שילד גדול ממנו מכה אותו?

כיצד נגיב כאשר יפתח את הדלתות הסודיות ויגלה מה אמא ואבא עושים בלילות?

מה נגיד לו כאשר ישבר ליבו מפרידת הוריו? כיצד עלינו להשיב כשישאל, למשל, מי הוא נשיא המדינה ומה קרה לקודמו בתפקיד?

שנים ארוכות אני מלווה הורים וילדים, מתבוננת מקרוב על מעשה גידולם של ילדים מגיל ינקות עד גיל ההתבגרות. מחפשת להבין, לפענח את התעלומה הנקראת הורות.

מה מבטיח אושרם של ילדים? או את היותם בני אדם מוצלחים, טובים, מוסריים.

לאורך השנים הבחנתי בכך שאחת מדרכי המוצא המקובלות שאימצו רבים מההורים היא פשוט לנסות ולהמציא עבור הילדים ובמיוחד הצעירים שבהם, עולם אחר. קצת נקי יותר, חדש יותר, טוב יותר.

תארו לעצמכם אורח אותו הזמנו לבקר בביתנו.

לכבוד בואו סידרנו, עיצבנו, ניקינו, מירקנו וצחצחנו… חדר אחד.

דמיינו שאנחנו משכנים אותו בתוך אותו חדר אחד מאורגן תוך שאנו מונעים ממנו לצאת אל שאר חדרי הדירה – שם הבלגאן חוגג, שם הכאוס בלתי מקבל על הדעת. משום שהאורח שלנו איננו טיפש מוחלט, עד מהרה הוא מבין שמשהו מעניין מתרחש מעבר לדלת. באינסטינקטים בריאים הוא קורא את המצב ויודע שיש אי שם…

מאותו רגע הוא חותר בכל מעודו לפגוש את מה שממתין לו מעבר לדלת הנעולה ושואף לפרוץ החוצה. עולה בדעתי תמונתו של אותו ילד עז רוח שעדיין לא ויתר, ילד שנמשך לקצוות, עסוק בניסיונות לפרוץ את הגבולות, הוא משוטט בשוליים, בודק ומחפש אחר פתחי מילוט. הוא אינו יכול סתם כך להתרווח ולהנות (הוריו כמובן מתוסכלים בהתאם – "נתנו לו הכול"…) בהמשך לכך עולה גם תמונתה של הילדה המרצה, מהנהנת בראשה ונוהה באופן אוטומטי אחר כל ילדה או ילד שנדמה לה שיש בידם את המפתחות לדלת הנעולה. היא מושפעת בקלות, מחקה את התנהגותם של מי שנדמים לה כיודעי דבר. בו זמנית היא מרוגשת ומבוהלת ממה שדמיונה מצייר לה כאשר היא מהרהרת בכל אשר נמצא מעבר לדלת, מודעת לידע החסר שלה היא עסוקה בניסיונות לפצות על החוסר על ידי ריצוי.

אלו רק שתיים מהאסטרטגיות הננקטות על ידי ילדים שמבלים את ימיהם בתוך חדרים מאורגנים להפליא.

הורים שמנסים לגונן על ילדיהם מפני העולם הגדול שבחוץ מציבים סביבם מסננות גדולות וצפופות חורים באמצעותם הם מנפים החוצה את כל מה שיכול לחבל בתוכניתם ליצירת עולם שכולו טוב…. (לא לחינם שמור הביטוי "עולם שכולו טוב" לחיים שאחרי החיים.)

לאורך השנים ראיתי שדים רבים נשארים מחוץ למסננת, מקמח לבן ועד טלביזיה.

עומדים מן העבר השני, מציצים דרך החורים בשורה ארוכה עם נזלת ירוקה: מכשפות, מיניות, שוקולד…. עוד ועוד. כל השדים והרוחות מצפים נכלמים לשעת כושר בה יכלו להגיח לתוך עולמו השמור והמוגן של הילד, או, רחמנא, לתוך מערכת העיכול שלו…

אף לא אחד מהם מפספס הזדמנות. העולם הישן והקצת פחות טוב תמיד מוצא את דרכו, מחכה לתורו ובסופו של דבר מצליח לעבור את המסננת, גם הצפופה ביותר.

הפלא הוא שילדים, אפילו המגוננים ביותר, עומדים במפגש איתו איתנים בהרבה מאשר הוריהם. הסיבה לכך היא פשוטה: ילדים נועדו לחיות את החיים, הם  בנויים לכך.

חוסנם רב מפגיעותם. מה טוב שכך.

מתברר שהזמנו הנה את מי שמסוגלים לבוא. נראה שהם מוכנים למסע. כנראה קראו את האותיות הקטנות בהזמנה והבינו שמדובר בטיול למיטיבי לכת, לאלו  שיכולים לתנאים הבלתי מתקבלים על הדעת של עולמנו.

ממש כמונו, הם מסוגלים ויכולים לעבור את כל שעליהם לעבור בגבורה אנושית, זו שניתנה להם מעצם אנושיותם.

אני יושבת בחצר הבית העגול, הבית שבנינו סיגול, אני ושותפים נאמנים.

זהו מקום של חיים, בחרנו לתת לילדים שבו חווית חיים משוחררת.

ניסינו לצמצם עד כמה שאפשר את מספר הנתיבים המוכתבים מראש.

במובן זה, יצרנו מרחב פתוח, שבו נעים הילדים בחופשיות: בוחרים את פעולותיהם, מנהלים את יומם ואת ענייניהם בכוחות עצמם.

כל חומר שמגיע אלינו לתוך הבית, הוא עניין למפגש, חקירה ולמידה, ובכלל זה גם קללות למשל, משברים חברתיים, ילדים הקרויים חריגים, אלימות, כאב – חיים.

עניינינו העיקרי הוא לחיות יחד, ערים.המפגש איתנו, המבוגרים, הוא חי. הם פוגשים אותנו אנושיים, חזקים, לעיתים מבולבלים, חלשים, מבואסים, לא מאוד נאורים והרבה מאוד טועים.

אני מביטה בהם משחקים. הרבה מהזמן הם עסוקים בבדיקה: מי חזק ומי חלש, אצל מי יש הכי הרבה כוח, מי מוביל אותנו כאן במשחק?

הם מלמדים את עצמם לחיות יחד בתוך חברת אנשים.

במסגרת חקירתם המעמיקה הם פוגעים ונפגעים…לעיתים אוחז בהם כעס או צער רב

על דבר מה שהוא יקר להם ואבד או נלקח מהם.

אני יושבת בחצר מביטה בהם ורואה שלכל אחד ואחד מהם מניע עמוק לפעולתו.

הילד אשר משתלב חברתית והוא מוקף ידידים, כמו זה הבודד היושב לבדו, מתבונן בשקט במשחקם של האחרים. ככל שאני מביטה בהם יותר, כך אני מרגישה  עד כמה הם חזקים. אני רואה איך הם נעים ממצב למצב בגמישות מופלאה, שוב ושוב מתוך נחישות להצליח. הם חיים. הם בחיים. ומשום שהם מותאמים גמרי לעניין זה של החיים, כאשר מתאפשר להם הם יוצרים את עולמם בגאוניות בוהקת.

במה הם משחקים? הם משחקים במשפחה, הם משחקים במלחמה, הם מבשלים ורוקחים, הם משחקים במיתולוגיות של נסיכות, אבירים ודרקונים…

הם מתרגלים ניצחון ותבוסה, כישלון והצלחה, במשחקיהם הם מתחתנים, מתים ומולידים… לא צלצלנו בפעמון, לא הזמנו אותם לשיעור, לא פתחנו חוג, מעצמם ומתוכם הם עסוקים בלמידה הזאת, מבחינתם החיים כבר קורים והילדות אינה חזרה גנראלית אלא הדבר האמיתי.

אני מתבוננת בילדים בני השמונה והתשע…. נושא המיניות מתעורר בהם במשנה תוקף, הם צוחקים והם נגעלים והם נמשכים. בזמן שהוריהם נבהלים ונחרדים הם כבר עושים את דרכם להיות אנשים בוגרים, (שבין היתר מקיימים מפעם לפעם יחסי מין, מולידים, הורים לתינוקות). ברור שעליהם להבין את העניין בהקדם מובן שלשם כך עליהם לחקור אותו. ומהיכן ישיגו ידע?

על פי רוב רצונם של המבוגרים סביבם הוא להימנע מהנושא, להסתיר את תשוקתם ולשמרה מחוץ לתווך ראייתם באזורי הכאוס שמחוץ למרחב המוגן.

אז מתי נכון לתת להם לצאת מן המרחב המוגן אל העולם הגדול שבחוץ? לפי מה נקבע את העיתוי? איך נדע שהם בשלים לכך?

הזמן שבו מתעוררת בהם סקרנות ביחס לנושא הוא אות לעיתוי מדויק ביותר לחשיפתו בפניהם, בגלוי על כל מורכבותו, תוך תשומת לב מרובה למידת יכולתם להבין להכיל ולעכל אותו. כמו הנבט שנובט ועם הגחתו אל העולם הוא מחכה ומצפה להיות מושקה ומוזן, כך גם סקרנותם.

מה הטעם לנסות ולמנוע את הבלתי נמנע, מה הטעם לעקב בעדם מלפגוש את כל העולם כולו, על כל צבעיו? מה יכין אותם טוב יותר לחייהם מאשר החיים עצמם?

כיצד יכלו להתחזק ולבנות מערכות טובות, יציבות וחזקות אם נמנע מהם את תרגול השרירים המתבקש והנדרש כדי לצלוח את החיים האלו שכאן על פני האדמה?

כשאני מסתכלת לאחור ובוחנת את ילדותי שלי, אני יודעת שכל עיקום, כל כיפוף, כל שריטה, חבלה ומכה, כל פגע שבא אל פתחי, יצרו את האדם המבוגר שאני.

כשם שאני מצטערת על כך שנפגעתי, כשם שאני כואבת את מה שעדיין זקוק לריפוי, כך אני גאה במה שניטע בי אי אז בילדות וצמח להיות למי שהנני בבגרותי. מתוך כך אני מבינה שמלאכת גידול ילדים, מרגע הבאתם לעולם ועד הרגע בו יהפכו לעצמאיים, אינה עוסקת במניעה כי אם להפך. מלאכה זו דורשת מאיתנו לעמוד מאחורי ההזמנה ששלחנו. תוך שאנו נותנים אמון בכוחם של ילדנו לנוע כאן, בתוך המציאות, תפקידנו הוא לעזור להם, לפתוח יחד איתם כל דלת ודלת שמאפשרת מפגש פנים אל פנים עם העולם, תוך שאנחנו מחזיקים ידיים, תוך שאנחנו לומדים יחד איתם, מגלים את מה שרוצה להתגלות ובשעת הצורך מחבקים חזק חזק חזק.

לאחרונה נשאלנו שאלה: האם הפנטזיה שלנו לגבי הבית היא העגול היא שכל הילדים יהיו מאושרים כל הזמן? האם זה מה שאנחנו מנסות ליצור בבית העגול?

תשובתי הייתה שהפנטזיה שלנו היא שתמיד, בכל מצב ובכל רגע, עם כל אחד ואחד מהילדים, נוכל להיות בתקשורת פתוחה, עמוקה ואמיתית.

שגם בכאב הגדול ביותר, בקושי, בבושה, באשמה, בפחד, בסקרנות, בכעס, בייאוש, בעקשנות ובשנאה הגדולה ביותר, נוכל לדבר, לראות זה את זה, להישאר ביחד.

זהו החלום שלנו, ההולך והופך יותר ויותר מרגע לרגע לממשות.

קרן

Read Full Post »

הנה ילדה.

הילדה יכולה לעשות הרבה דברים לבד

הילדה לא יכולה לשרוד לבד. היא צריכה שיטפלו בה.

היא צריכה שישימו לב לליבה.

הילדה אומרת לי  –

"בבקשה, שימי אלי לב.

אני רוצה להרגיש מובנת. אני רוצה להרגיש רצוייה. אני רוצה שיתעניינו בי. רק רק בי. לא במה שאני עושה. לא בעם מי שהייתי.

אני רוצה שתסתכלי לי בעיניים ותראי את נשמתי.

אני רוצה שתשימי לב אלי. לא צריכה "תשומת לב". תשומת לב זה לילדים קטנים. אני רוצה שתשימי את הלב. שתפקידי בידי את הלב שלך ותתייחסי בעדינות ובכבוד ללב שלי.

מבקשת שליבי יראה. שלא אהייה שקופה. שלא אהייה מובנת מאליו. שיקחו אותי בחשבון. את ליבי. לא כחלק מ"התחשבנות" לא כי צריך או כי אין ברירה. לא כי ככה נהוג או ככה מנומס וגם לא כי זה משתלם בסוף.

אני רוצה להיות חשובה, שיקחו אותי בחשבון – בגלל שמאד מאד רוצים. בגלל שאני אחת כזאת שרצונה חשוב. שדעתי חשובה. ששביעות רצוני יכולה להזיז את הרוח והעננים ולחולל קשתות בענן.

ומי שישים לב אלי יקבל עולם ומלואו. יקבל את ליבי".

ככה היא אמרה לי

ואני שמעתי

אני שמעתי אותה.

ונשמתה הגדולה התכווצה לגוף קטן מאד.

וילדתי אותה. בדיוק לפני 4 שנים.

זה היה מזל מאד טוב.

תודה.

Read Full Post »

מי שנולד הרוויח לפגוש את האשה המדהימה הזאת שקוראים לה קרן בר.
שהיא חברתי הטובה. ושותפתי למסע החיים הזה, ואחותי הנשמתית.
שב – 25 שנים האחרונות (בערך) אנחנו עוברות מסעות מכל הסוגים ומכל המינים ובכל הצורות…

ושעכשיו היא פותחת בחזרה את הבאסטה (שנסגרה לפני אי-אלו שנים) ומסכימה לתת לעולם שוב את מתנה הזאת. ובגדול.

אז הנה ההזמנה שלה, שאני גאה ושמחה לפרסמה כאן –

חברים וחברות אהובים ואהובות

אני שמחה ומתרגשת לפתוח מחדש את הדלת לרווחה –

לאחר שנים של עבודת עומק עם ילדים והורים
ושנים של מפגש מקרוב, ליווי וטיפול בנשים בכל מצבי החיים,
אני עושה לכל זה בית (עם כתובת ברורה J).

קוראים לזה בפשטות – יעוץ והדרכה הורית, טיפול זוגי,
ליווי והדרכת נשים ואמהות.

אני מזמינה  את כל מי שזקוק לעזרה והדרכה באלו התחומים, (וגם באחרים)
לפגישה אינטימית ומלאת הקשבה. לעצור עצירה מכוונת, לחקור יחד,
להקדיש תשומת לב יתרה לנפש ולמתחולל בה,להתבונן בחיים כפי שהם, להקדיש זמן לבעיות ולקשיים המתעוררים מתוכם.

אשמח לתת מניסיוני, לחלוק את השקפת עולמי, לתרום מתוך נקודת המבט שלי
להשתמש בכלים רבים ומופלאים אשר אספתי ומצויים באמתחתי
ובעיקר ליצור יחד: להמציא פתרונות, לסלול דרכי גישה,
לגלות מקורות, לטפל, להזין שורשים, לשנות לטובה וליצור את החדש.

בעדינות ובכנות לא מתפשרת.

מוזמנות/ים לקבוע פגישה.

אשמח מאוד מאוד לראותכם,

קרן בר.

077-8844388
052-6560653

Read Full Post »

Older Posts »