Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הד’

מאת: הד

אז אתמול אמרתי לעצמי אם להיות בצד שלי או בצד שלו, אני בוחרת בשלי.
אם להיות בצד של הסגורים והשמורים או הפתוחים והפגיעים אני בוחרת בשני.
אם להיות מוכנה להתפעל ולהיות נדיבה גם כשאני יודעת שאולי אני אפגע, לעומת אופני הסגירות השונים שניסיתי לפני ושנוסו עלי אני בוחרת להיפגע.

אני בוחרת להיפגע כי אני יודעת שזה חלק ממפגש, כי אני יודעת שאם אני לא אסכים להיפגע, אני לא אסכים להרגיש, אני לא אסכים להתרגש, אני לא אסכים לשמוח באופן חסר הפשרות שאני יכולה לו, שאני מרגישה כל כך בקלות עכשיו. שהחיים האלה באמת לא שווים הרבה בלי המוכנות לחיות אותם. אני גם מסכימה להיפגע כי אני אחת שנפגעת, גם כשאין רווח בזה. כי אני אחת שקופצת לתוך משהו אם הוא מעניין, מסקרן, מרגש או מלהיב אותה, ולפעמים נפגעת, כי אני כזאת, אני לא יודעת לפעול אחרת.

והאמת שנפגעתי עכשיו, האמת שעכשיו ממש ברגעים אלו אני עצובה ופגועה. אין לי כוח ואין לי חשק, אני לא רוצה לישון ולא להיות ערה, אני רוצה לבכות וגם זה לא כל כך קורה. אני לא בדיכאון, אני עצובה כרגע, אני נפגעתי.

ככה עם הלב חצי פתוח ועם הגנות חצי מורדות ובלי להיות מוכנה, ככה זה קרה.

אז אתמול ניסיתי לחשוב על כל הפעמים שהייתי יכולה לראות את זה לפני, כל הפעמים שהייתי יכולה להגיד לו "שמע, זו לא אני זה אתה", "אין חיבור", "זה לא ממש זה", "אתה פשוט לא…. מספיק". והבנתי שהייתי יכולה לעשות את זה אבל שהניסיון שלי לאתר את הרגעים הללו ולהגיד "טוב פעם הבאה אני…" הוא פשוט ניסיון לראות איך אני מונעת את הפגיעה הבאה, לפני שאני יודעת בכלל מהיכן היא תגיע.

כן, החיים האלה לא מגיעים עם מפה, חוברת הפעלה או סימני דרך, אין "שביל האבנים הצהובות". המצפן היחיד שיש לי הוא אני, לכן אני בוחרת בצד שלי, גם כשבחור זה או אחר לא בוחר בו, גם כשאני עצובה, מבואסת, מאוכזבת ונעלבת, אני ממש משתדלת להיות איתי, להחזיק אותי חזק, אני נופלת ומרימה אותי, עד שזה עובר, עד שאפשר לחזור לדלג על האבנים ביחד, אני ואני.

הד

רשומות קודמות של הד:
הם לא יכולים – דצמבר 2011
אומקוששט – אוקטובר 2011

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מאת: הד

אני מצחצחת שיניים ומסתכלת במראה.
אני רואה את צבעי השכבות של החולצות שאני לובשת, נפגשים בעצמות הבריח שלי. אפור, על תכלת, על ירוק כהה, על צבע גוף, שכבות, גלים. אני חושבת, ואו זה ניראה ממש יפה.

ואז אני קולטת מה חשבתי, אני חשבתי שמה שאני לובשת ניראה יפה עלי.
אני הסתכלתי במראה ואהבתי איך שחלק בי ניראה בה, ואם חלק אז למה לא הכל?
ואם איך שאני נראית אז למה לא גם פשוט אני? ואם אני יפה, אז אני גם חכמה, ואם אני חכמה אז אני גם יודעת ואם אני יודעת אני גם מרגישה ואם כל אלה אני חופשיה, אני חופשיה בעולם הזה. מגיע לי להיות חלק מהעולם הזה, חלק מהזמן הזה, העולם הזה שייך לי ואני שייכת אליו.
הם לא יכולים לקחת את זה, הם לא יכולים, הם לא יכולים, הם לא יכולים, הם לא יכולים.

הם לא יכולים לקחת את עצמי מעצמי.

זה יחזור באמת, בלי מאמץ.
אני אקום בבוקר והעולם יהיה שלי.
אני אקום בבוקר אצא לרחוב ואוכל ללכת לאן שאני רוצה, לרוץ לאן שאני רוצה, לרקוד לאן שאני רוצה, לנסוע לאן שאני רוצה, לטוס לאן שאני רוצה. אני אקום בבוקר וזה לא ישנה את מי אני מכירה, כי אני אוכל להכיר את כולם. אני אקום בבוקר וזה לא ישנה מה אני יודעת או מה כבר עשיתי או איפה כבר הספקתי להיות כי אני יכולה לעשות הכל ולהגיע לכל מקום על פני הכוכב הזה.

אני אקום בבוקר והזריחה תהיה שלי, אני אהיה הזריחה. אני אהיה המרחבים, אני אהיה הים, אני אהיה השמיים, אני אהיה השדות, אני אהיה העצים, אני אהיה העולם והעולם יהיה אני. זה לא יוכל להיקטע, להיגמר להילקח. אני לא אהיה כלואה בתוך היופי, בתוך החיים, אני אהיה החיים, אני אחיה את החיים. זה עוד לא ממש כאן, זה רק רמז לתחושה, אבל אני יודעת שזה יגיע.

אני יודעת שהם לא יכולים לקחת לי את זה,
הם לא יכולים לקחת לי את עצמי,
הם לא יכולים לקחת ממני את החופש.
החופש הזה הוא שלי, אני יוצרת אותו ואני חיה אותו ואני אחיה אותו, אף אחד לא ייקח לי אותו.
הם לא יכולים לקחת לי את האהבה לעצמי. האהבה שלי תגרש את הפגיעה, תירק לה בפרצוף, תגיד לה שכוח זה לא צדק, שמגיע לי עדינות ולא אלימות, שאבנים לא שוברות את הנפש ושגם השבר בגולגולת עוד יתאחה, שבסוף גם לא ירגישו את התפרים. ככה היא תגיד לה. את הפסדת בגדול. אני חיה, חיה, חיה. א
תם לא יכולים לקחת לי את החיים, בני זונות, אתם לא יכולים.

אני אמרתי כל כך הרבה, "הם לקחו לי", "הם הרסו לי", "איבדתי", "אני כבר לא אוהבת את עצמי כמו פעם", "מרגישה פחות ראויה לאהבה", "מרגישה לא שלמה", "מרגישה מפורקת", "מרגישה מנותקת", "מרגישה חלולה", "הנפש שלי לא במקום", "לא מכירה את עצמי", "לא יודעת מי אני".
אבל הם לא יכולים לעשות לי את זה, זה עוד לא כאן אבל זה יחזור, אני חותמת על זה, מוכנה להתערב על כל דבר, זה יחזור, בטוח.

זה זמני, זה נעלם רק כדי לשמור עלי, כשאני אהיה מספיק חזקה לקבל את הנפש שלי בשלמותה אלי, היא תחזור ישר, יפה מתמיד.

אני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי תראי מה אמרת, שימי לב מה חשבת, חשבת שאת יפה, תזכרי את זה, תזכרי את זה. את כל הזמן זוכרת מה לקחו לך, כל הזמן מדגישה שלקחו לך, תראי איך זה חזר, זה לא נישאר, זה חזר אליך, זה יחזור אליך, זה חוזר אליך.

הם לא יכולים.
את לא סתם אמרת לעצמך שם שאת חזקה, זה נכון. לא חוזק של נוקשות, חוזק של גמישות. חוזק של לחיות על אמת.
אני עוד אחיה על אמת.
אני עוד אבכה על אמת, אני עוד אכעס על אמת, אני עוד אצרח על אמת, אני עוד ארוץ על אמת, אני עוד ארקוד על אמת, אני עוד אקפוץ ואתנדנד, אני עוד אשיר, אני עוד אצחק- לא צחוק של אחרי הזעזוע מוח כזה שקשה לשלוט בו- צחוק על אמת, אני עוד אוהב, אני עוד אלך לאיבוד, אני עוד אמצא, אני עוד איעלב, אני עוד אופתע, אני עוד אתאבל, אני עוד אסתפר, אני עוד אפול, אני עוד אפחד, אני עוד אבהל, אני עוד אתרגש, אני עוד אצייר, אני עוד אוכל שוקולד, אני עוד אטפס, אני עוד אשחה, אני עוד אצלול, אני עוד אקפא מקור ואמות מחום, אני עוד אחלה, אני עוד אבריא, אני עוד אסובב את הראש מצד לצד ממש מהר, אני עוד אתחבא, אני עוד אעז.

אני עוד אעז לחיות,
להרגיש את הכל, להיות, אני עוד מעט כבר לא אפחד להישבר, כבר לא אפחד ממכות וכאב כי אני אדע שהגוף שלי חזק, כבר לא אפחד מקושי כי אני אדע שזה רק חלק, כבר לא אפחד לפגוש כי אני אדע שכדאי לי, שכדאי להם, אני אוכל וארצה להיות חלק מהכול, אני לא אפחד שזה ישבור אותי.

אני עוד לא שם, אבל אני בדרך. זה עוד לא כאן אבל זה יגיע.

אני כבר מרגישה את זה, כבר נזכרת לרגע בתחושה של חופש, חופש ואמונה בעצמי בתוך החופש הזה.


רשומה של הד "אומקוששט" מאוקטובר 2011

Read Full Post »

אומקוששט (שנה טובה באמהרית)

מאת: הד

אני לא יודעת מי אתה אבל אני כועסת עליך.
אני לא זוכרת איך הפנים שלך ניראות, אבל נידמה לי שאני זוכרת את ההבעת פנים שלך,
היא הייתה נחושה והיא הייתה כועסת, איכשהו אני הפרעתי לה, הקיום שלי הכעיס אותה.
ואתה יודע מה, אני מבינה למה הקיום שלי מכעיס אותך, אני גדלתי עם מה שאתה לא היית יכול אפילו לחלום עליו, כי אפילו לא ידעת שהוא קיים, אני יודעת, ראיתי את זה.
אבל כמו שאומרים באנגלית שאולי אתה מבין "none the less" אני עדיין כועסת עליך.
אני כועסת עליך כי אתה כמעט גמרת לי את החיים, אני כועסת עליך כי כמעט רצחת אותי, ותאמין לי שלא היה עוזר לך שהייתי מתה, ואני כועסת עליך כי בגללך הרגשתי רע כמו שלא הרגשתי ואני מקווה לא להרגיש בכל החיים שלי.
אז אוקיי- כמעט רצחת אותי, לקחת לי כסף שעבדתי קשה בשבילו (על זה הייתי כועסת שעה מקסימום), הפחדת אותי בטירוף, גמרת לי את הטיול,
אבל אתה יודע איך הרגשתי אחר כך?
אתה יודע שהרגשתי כאילו לקחו לי את הגוף שלי?
אתה יודע שהרגשתי שאני נעלמת, נאבדת, שאני לא אהיה קיימת יותר, שאני לא בשליטה על הגוף שלי, פשוט כי אני לא מרגישה אותו,
אתה יודע כמה זה מפחיד?
הייתם יכולים לקחת לי את הכסף בלי לגרום לשערה אחת ליפול לי מהראש,
אתה יודע כמה שערות נשרו לי?
אתה זרקת עלי אבנים בכזאת נחישות, ממש רצית שהאבנים האלה יפגעו בי, ממש הרגשת שזה בסדר, שזה בסדר לתפוס אותי, להעיף אותי כאילו אני איזו בובה, איזה שני מטר, לזרוק עלי אבנים כשאני מנסה לברוח ולהמשיך לזרוק עלי אבנים אחרי שלקחת את כל מה שיש לי.
אתה מבין כמה הגוף האנושי נפגע בקלות?
אתה מבין כמה אני הייתי יכולה להיפגע?
אתה יודע שאם האבן שפתחה לי את הראש ושברה לי את הגולגולת הייתה פוגעת כמה סנטימטר מעל יכל להיות שהייתה נפגעת היכולת שלי לקלוט מה שאומרים לי?
אתה מבין שזה היה הורס לי את החיים?

אני זכרתי אותכם בהתחלה אומרים לא, זכרתי כאילו אני מבקשת שתעזבו אותי ואתם מסרבים, אני לא חושבת שאמרתם לא, אני חושבת שאני אמרתי לא, אני חושבת שאני צרחתי לא ואתם לא הקשבתם, המשכתם לזרוק.
אני זוכרת את האוויר מתחמם סביב הראש שלי, את הראש שלי מתחיל לכאוב, אותי לא מצליחה לברוח (תגיד החזקתם אותי ברגליים יה בני זונות? החזקתם אותי ברגליים כדי שאני לא אברח?),
אני זוכרת שצרחתי שאני אתן לכם הכל ורק שתעזבו אותי, אני זוכרת שהנחתי את היד איפה שהכיס כסף ואיזה תנועה מהירה שתלשה אותו, אין לי מושג איך עשיתם את זה ניראה לי שאפילו לא פתחתם את הריץ'רץ' של המכנסיים, ואני זוכרת שבמקום מעורפל בתודעה שלי ידעתי שלקחתם כבר את כל מה שאפשר היה לקחת ממני באותו רגע, ועדיין אתה עומד מעלי עם אבן ורוצה לזרוק אותה עלי, למה? כוסאמק למה?
בהתחלה חשבתי לעצמי "ואו הם היו ממש מיומנים, הם ניטרלו אותי ממש במהירות ובמיומנות" אבל אתה יודע, מה זה קל לנטרל אותי, אני בטח שוקלת לפחות 10 קילו פחות ממך, המסת שריר שלי יותר קטנה והאמת שבחיים לא הלכתי מכות. בן אדם, באמת שלא היית צריך כל כך להתאמץ, בהרבה פחות מאמץ שלך היית מקבל בדיוק אותו דבר. אפילו אחותי הקטנה שהיא רק קצת יותר גבוהה ממני מנצחת אותי בהורדות ידיים.
אני יודעת שמגיעים לארץ שלך גברים גבוהים וחזקים ואלימים, הם לוקחים ממנה כל מיני דברים, אני בייחוד רציתי להבין. אני לא מצפה שתבין את זה ולא כועסת שלא הבנת, הבחנת, אני אבל כן כועסת עליך, שתדע איפה שאתה עכשיו אולי עדיין עם חלק מה700 דולר שלי, הפלאפון, הדרכון, המצלמה המחברת, המילון אמהרית עברית, והתחבושות הרב פעמיות, מה עשית איתן אגב?
תדע שאני כועסת עליך, תדע שהרסת לי, תדע שכל מה שרצית זה לזרוק עלי אבנים ולגמור עלי לגמרי, לא לראות אותי אפילו לשניה, אבל נכשלת בן אדם, כמו שאני בנוקאווט של החיים שלי עכשיו, אתה נכשלת בזה, כי אני בחיים ואני כועסת עליך, זה אומר שאני קיימת בחיים שלך, וזה אומר שאולי רק אולי תקום צורח באמצע הלילה (אם אתה עדיין בחיים) ואיכשהו זה יהיה בגללי, הנשמה שלי איכשהו תפחיד אותך.
אז לך תזדיין, אני שונאת אותך, אתה הכאבת לי כמו שלא הכאיבו לי מעולם, אתה הכאבת לי ובאמת שלא הגיע לי, ואולי קראת בדרכון איך קוראים לי אז תזהה את השם –
הד

לרשומה של הד שלושה חודשים אחרי "הם לא יכולים"

Read Full Post »