Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘הדר מצליח’

מאת: הדר כלב מצליח

פיטרנו את העוזרת שלנו לפני חודש. כי היא 'פישלה'. לרגע הרגשתי גדולה וסמכותית. רגע אחרי זה קטנה וטיפשית. אשמה ואחראית על הסיפור שלה. לא שמתי לב בהתחלה, לא שמתי את הלב שלי שמה. שמתי את הראש, את ההגיון, האגו מה שאני שמה לב אליו, גדל, לשני הכיוונים.
איפה שאני שמה את הלב שלי,
שם זורמת נתינה, אהבה.

הגיעה עוזרת חדשה. מריה. מאום אל-פחם. מפגש ראשון בינינו, העיניים חוצות מדינות ושבטים. ובנפיחות שמסביב לעיניה, מסתתר כאב.
כאב הכיבוש. הכיבוש הישראלי, הכיבוש הנשי- מוסלמי… כאב של דורות…..
ואצלי בבטן מחנק, חשד ורצון לחבק.
אני כמוך, את כמוני. הכל בסדר. שחררי. רוצה קפה? כמה סוכר? 3 עוגיות ליד. רגע רגע אל תפעילי את השואב, תשתי קודם. מרוצה מעצמי כמקיימת סימני מסורת משותפים של אירוח בין שיבטי. זה גורם לי להרגיש שופעת וקדומה.
היא לא מאמינה לי. לא מאמינה בי. בכובשת. מניחה בצד. הולכת.

אני ואת, מריה, אותו דבר. אני שמה לב. שמה את ליבי כמינחה לפניך. אחוות נשים כואבת, מזדהה, מרגשת, אישה לאישה, מפגש לב.
כל השאר תפאורה.
אני הולכת לעבוד, את נשארת. לנקות. אז מה אם אני מנגנת בבתי ספר ואת מנקה לי את הבית… תפקידים והגדרות זה שייך לראש, לאגו, לגברים
אני שמה את ליבי לנשים שסביבי. ושלשום בגן שעשועים הגדול היוקרתי החדש מרגישה בסנטרל פארק ניו-יורק, המון רולר בליידס וסרטים בשיער, עגלות תאומים נידחפות מרבע לחמש, באיסוף מהפעוטון ועד רבע לשש בדיוק. חושך, מהר מהר הביתה.
אמרתי לך שלא      ולמה את תמיד         ותתנהג יפה         ולא נבוא לפה יותר אם…
פורסת מחצלת על הדשא, מקימה לי אי ירוק בים, הים של הסיסטם שסביבי. 2 ילדים מתגלגלים על הדשא בצהלות, עוד אחד זוחל לועס חפצים קטנים בהנאה מאיים להחנק
אמא אחת לידי מאוד כועסת, ובאה לבקש פרש וואנס, יענו מגבון. אני נותנת לה בחיוך עמוק מזמין את ליבה. היא מזהה ונבהלת, תודה. ביי.
אני ואת, אישה כועסת, אותו דבר. עוצמות של רגש ורחמים זורמים כמים אדירים תחת עטיפות גופותינו. כאלה אנו במלוא נשיותינו.

אני ואתן ,נשים אהובות, אותו הדבר. אני שמה ליבי לכך. רוצה לאחוז חזק, לחבק ולשחרר את כל מה שחוצץ שם בין הלבבות.
אמא של ילד מהגן, הקופאית בסופר, המנקה, מלכת אנגלייה, האתיופית מהמושבה, הפקידה מבנקאות אישית, הנערה המנפנפת שערה בתחנת האוטובוס, הגרוזינית הזקנה מהירקן, האישה המיוחדת שפגשתי פעם ואת ואת ,אתן

אישה לאישה, שמה לב
מה שאני שמה לב אליו, מתנקה ומואר, נגיש יותר.

ואני ומרייה יושבות עכשיו בחצר מאחורה. שתינו עייפות מבוקר של עבודה ותיזוזים. היא יושבת מולי, אוכלת בננה. בננה מהמטבח שלי! סחתיין יא מריה! מודה לה בתוכי שהרגישה בנוח לקחת. גוש קרח בתוכה נמס, התנפץ קרחון לתוך המים שהיא. ביתי הוא ביתך, כולה מין אללה, מין יה, מין ג'ה, מין ג'יזס, אחד מהם, לא משנה מי.
ואז היא שולפת יד ממעמקייה ושולפת לי כספר פתוח את ליבה. בעלה עזב. לפני כמה שנים. השאיר לה 5 ילדים והיא לבד. שורדת וגאה. 
סיפור.
מרייה אהובה, מרייה הקדושה, נשות כל העולם תומכות בך בחשאי ובגלוי
היי ברוכה, היי שמחה

שמתי לב שהיא שמה לב אליי. התחברנו. ליבלוב בינינו.
ועכשיו פשוט יותר. אמת, אהבה, מטאטא, סקוצ' וקירבה.
זה ממלא אותי.
עזרה לי להבין את זה, העוזרת.

ליבי נושם אליכם נשים אהובות באשר אתן 
תודה על הזכות וההשראה לכתוב פה מולכן

הדר

מודעות פרסומת

Read Full Post »

מאת: הדר כלב מצליח

ניכתב בחמסין הגדול שהיה והושלם עם רוח הסתיו הקרירה

ערב קיץ מהביל בצורה יצאת דופן יוצאת מן הכלל יוצאת מפרופורציה. איך עוד אפשר לתאר את הלחות הדביקתית המקצרת את מהירות התגובה שלי ליצורים הקטנים האלה שהם היקום הקטן שנוצר סביבי עם השנים.
מארגנים עצמנו לשינה משותפת בסלון, כי כאן הכי נעים ויש מזגן, שאמנם פתוח על טמפ' סתיו, אבל מייבש את הענן הטרופי המטורף שחודר בערמומיות מהחלון לתוך החדר, כשפותחים
ובחוץ קו המשווה
ובתוכי קו הדממה
מדממת לי בתוכי, מעורבלת היטב מכל היום הרגיל הזה, כביכול, הלא-רגיל הזה, המלא בהכל
כבר כמה ימים שהקיבה שלי משתוללת, כלא מעכלת, את הטוב המוגש
הטוב הזה שכ"כ הרבה פעמים, כלל לא מורגש
או שאכלתי משהו מקולקל, זו תמיד אפשרות קיימת
הוא מה שנקרא – הביטוי הפיסי למי שבתוכי מתקיימת
הביטוי הפיסי שלי מנסה לעצב לעצמו אמירה
שבכתיבה זו, תבטא את כל מה שבי נברא

נברא בי המון יופי וקסם לאחרונה, מה זה לאחרונה שואל פלא בפליאה, מה עם הראשונה והשנייה? למה תמיד הכל קורה לאחרונה? כי יש תנועה! תנועותיי קדימה, כנפיי פרוסות למרחב, אין שום אפשרות להבין מהו הזמן בתוך כל זה, מתי היה ומה יהיה כש… אבל יש התרגשות ורצון לשיתוף עמוק
ניתמכת קוסמוס אנרגיות על אמהיות, מתוקשרת הפליאדות והכוכב הכחול העמוק, דוהרת על שביל החלב, מניקה נועזת שאני
מרגישה זכות גדולה וזכויות יוצרים להיות אני
להגיש עצמי מוגמשת מוגשמת
מתדייקות מילותיי
עוברות בקלילות דרך פתחי האיוורור
הרבים שנוצרו במחילותיי
ויותר פשוט לנשום עכשיו, לאפשר לזה לבוא, לבוא בקרוב, בלגעת באמת

אז הרדמתי את מדריכיי הקייטנה הקטנים בסלון כל כמה משפטים מתבוננת עליהם ודרך הנשימה העמוקה והעיקול המלא של הריסים אני מפנימה את היותם ניפרדים ממני, במסעם האישי, המתפתל לכל עבר
מחוברים הם עדיין לגופי חבל דק כסוף משתלשל להם מהפופיק מגיע עד אליי והם כמו צפלין, מאריכים את החבל כל פעם עוד, משייטים בין גבולות ורקיעים, קשורים אליי, ו מ ת ר ח ק י ם
וככל שהם מתרחקים להיות הם עצמם
אני מרגישה שהם למעשה, מתקרבים, לתוך עצמיותם ועצמאותם
מזמינים אותי לעצמיותי
ומה אני בעצמי? מי אני בעוצמתי? בלעדיהם?
מנתקת אט אט את חוט הכסף הדק, מאמצת אל חייקי את היכולת הנילמדת לשחרר אתם לדרכם, בבחירתם, גם הכואבת, ודרך עיקול הריסים
הנסיכי והפה הרפוי הנושם נשימות חיים קטנות
אני משלחת ברכות אהבתי אותם
מנערת נוצותיי מס' פעמים ברוח
מקשיבה להדרכות חוכמתי הפנימית, מעיין האינטואיציה והידיעה השקופה
מי אני כאן לרגע שאני לא אמא
גל צמרמר שוטף את מרכזי הגעגוע על שהייתי
על הקסם והאש והמים ומרחבי העצירה בין תנועה לתנועה
הקצב הסמיך הזה שהיה בי ומה מתקיים בי במקום שהוא נטו
והמברשת לגילוי עתיקות מפנה אבקני שיכחון, חושפת נפשי הכמהה לקרוב ונוגע
שואפת אליי מולקולות מוזה
נושפת החוצה מקום שהתגעגע
מחוברת על שכמותי לסודות היקום הכמוסים החבויים כאוצרות בתוכי, מנתחת מחשבות מדופלמת, רואה כל אדם על הילותיו וצרותיו, קוסמת העל, מכשפת המתחת, פיית ההווה
מה מתקיים מכל אלה?
וכל הכתיבה הזו, אני מנחשת, היא רצון לשתף בגילוי ענק שחודר לעורקיי ולא מוותר
הכמיהה להעצים איתכן את הגילוי הזה, שמבעבע בי
הגילוי הזה
שאני לא רק אמא
לא רק אמא,
אני.

מתקינה לי עוד פתח איוורור

Read Full Post »

מאת: הדר כלב מצליח

מעשה בהיפוך שכך היה
מעשה בהיפוך שכה היה
ולא סתם היה, אתמול היה

ההתרגשות גוברת בבית לקראת הנסיעה הצפויה ברכבת לסבתא וסבא.
כמה מדברים איתם על הרכבת, כמה משחקים ברכבת – הילדים עוד לא עלו על רכבת – חייבים!
מתכננים ומתארגנים. דרור עובד במרכז, יוריד אותנו באיזו תחנה ויהיה לנו מה זה כיף חיים… מה זה.
מה זה הסתבכנו בתוך העיר, אין פרסה, אין שמאלה, אין מעבר, אין, אין, אין אויר, לחץ באוטו, המון לא ,לא, ושקט עכשיו ותנו לאבא לנהוג ועוד מיני קללות בשפות שונות. כמובן שפיספסנו את הראשונה, ואני, כמכבת שרפות ידועה, מרגיעה את כולם (המון נשימה, פרופורציות, נשימה), לא נורא, נתפוס את הרכבת של 6. הנה הגענו, דרור מוריד אותנו בחנייה ההומה שך ארלוזורוב. גמד 1 ישן, השני מתעורר. תענוג. מעמיסה 1 במנשא, משני צדדי מחזיקים לי יד, תיק על הכתף.
קטן עליי.
אנחנו בחוויה – ת"א במיטבה. ואני מרגישה תחנת רכבת בומביי.
אימ'לה. תרגעי. קטן עלייך.
עוברים 2 כבישים, נכנסים לתחנה העצומה. 2 גמדים נרגשים, מושכים, קצת בשוק. הפגזת שאלות. ואני, חלילנית המילנית אמיצה. מנהיגת הגמדים בעיר הגדולה. כרטיסים, מלא מדרגות, עולות, יורדות, בלגאן שמח, זמן וכסף, הממהרים והממהרות, איפה העיניים? צעדים מהירים, שעונים ופרצופי לחץ. והגמדים ואני קונים מסטיק בקיוסק. בפשוט.
קטן עליי.
אנחנו אי תמים עומד משתומם בתוך כל הנהר השוצף הזה, בדרך לאנשהוא. ולמרות, הקצב האיטי וההשתאות המכוונת נשארו 40 דקות לרכבת. ליד הרציף רעש אימים. הגמדים מתחילים להתעורר, חם, מזיעים, לא לזוז מהספסל, להשאר קרוב, להתרחק מהפס הצהוב, לא להסתובב מהר זה יעשה לכם סחרחורת, זה מסוכן. הופ! גנרלית בתפקיד, משקפי שמש, מבט קשוח ולא מתפשר, לא לחלום לרגע, בוא הנה , לא להתקרב לפס הצהוב. קשוחה אני, הכל בקונטרול. הגמד הינוקא באטרף עליי מזיע כולו, תובע את שלו ואני מסבירה שתכף יקבל עטין, שנעלה כבר אינאללבוק לרכבת ומי זה הגבר הזה שעומד חצי מטר ממני ולא מוריד את העיניים, סוטה?שוטה?חוטא? נראה אותך מתקרב. אני נמרה נינג'ה תיזהר וגם חלילנית המילנית, אז תרגע ומהר. אני במשימה!
עיכוב, רבע שעה. אני מתחילה להבין שהחגיגה רק מתחילה. הגמדים מתחילים לאבד קשר למרחב ולסיבתיות ורוצים שינוי. עכשיו! או סוכריות. אין! די! למה אני כאן בעצם? יושבת לי נ' פלוס שלוש על הרציף המנוקד הזה במרכז בומביי? אה. חוויה והתרגשות. נזכרתי, סבתא וסבא. אני אמא, אני בתפקיד. ו – 10 שנים קודם אותו רציף, אותו ספסל, אני יושבת סורגת, חופשייה ומאושרת (???!!!???)
בינתיים, אלוהים שבשמיים שמע קריאתי ושלח את הרכבת האדומה, אנחנו בשמחה מקפצים פנימה. פו……. מזגן. פינגווינים ודובי קוטב לבנים ממלאים את הכיסאות ונטיפי קרח מקשטים את הקירות. מחפשים מקום. אפשר לעזור גברת? כמה מקומות גברת? רוצה לשבת גברת? גברת? אני הגברת? אני הגברת. וואהו! רגע של הפנמה. גבירה אני, מתגברת, מוגברת הינדסו לנו מקום הנשים הטובות, המבינות, האהובות בלי להכיר, רק מבט עיניים אמפטי המקיף בתוכו את כל מהותנו, אימהותנו, נשיותנו. תודה אחיות אנונימיות.
התישבנו. נוסעים. מרחבים מהחלון חולפים והקומנדורית שבי חולפת. הגענו לחוף מבטחים. מזיעה, מותשת, מעט מכווצת. מה הכיווץ הזה? פרוז'קטור לבפנים. פחד. פחד לאבד שליטה פה על המתרחש.
מזהה, משחררת, תראי איזה עולם יפה פה מהחלון, איזה שלוש לחמניות מתוקות יצאו לך מהתנור, כמה ציורי הכל ופשוט. אני מרויחה את עצמי כשאני מרווחת, נושמת רגע לתוך כיווץ הפחד. מורידה מתג 'מציאות אשלייתי', מרימה מתג ' זה מה יש ועם זה ננצח'. בוחרת להנות , להיות איתם, פליימובילים קטנים בתוך רכבת אדומה בדרך לסבתא וסבא. נעים לי בהיפוך הקטן הזה. שאלה. לבורא. לכן. הייתכן. שכלכל שאני יותר 'מתרגלת' היפוך ומתעצמת ממנו.
אני מתמודדת מול סיטואציות מורכבות יותר ויותר, כיאלו היקום מחייך כאומר – ' את מסוגלת? – קבלי!' מאותו רגע בנסיעה ועד סופה, אין לתאר את רמת ה'פסטיבל' (ואדייק – סוג של סיוט) שעברתי. שעתיים!!בקרון המושלג. אני בתפקיד הקומנדרית, שוטרת, משרתת, מגשרת,נערת המים ועוד תפקידים מתחלפים ותפקידי אורח. הגמדים מהר מאוד איבדו את זה ופשוט הפכו את הקרון לגן שעשועים נוסע. משהו בין קומדיה לטרגדיה.ניתלים, זוחלים, צורחים, צורחים, בטמנים, חתלתולים, ניתקעים, בוכים, 2 אנשים כמעט נפלו בגללם, כולל מזוודה אחת. ואני לא, לא לא אהוב שלי ומה אתם מסתכלים כולם, מחייכים את החיוך המריר מבין הזה.ואיך זה שכל הקרון פתאום מלא בגברים!לפטופים והמון חשיבות. מבטי האשמה. האשמה! זה אבא שלי כאן על הרכבת?מתבונן ומאשים? ילדה נזופה, אשמה.
זה המסטיקים שקניתי שהדליקו אותם, השעה המאוחרת, הם רעבים, לא ידעתי שיהיה עיכוב, משעמם להם. חברים! נוסעי רכבת יקרים! אני האשמה הבלעדית בסיוט שעובר עליכם. מודה! לשבת, לשבת, לא לעמוד על הכיסאות, לא לזחול לאנשים מתחת לרגליים, לא לדפוק על זכוכית הבקרה, לא לצרוח אתה פיפי אתה קקי. נסחפת לתוך האין אונים. חופרת עוד ועוד את בור האשמה, אשמה שסירסתי את הניצוץ, שיוצאת ממני אש. אין בי און, מצמצמת עצמי, מתבלבלת, מתנצלת, מתפוצצת בשקט שהם לא מקשיבים, לא מנומסים, לא מסורקים שביל באמצע. והמלאך הטהור שעליי, מתפתל כמזדהה עם מערבולת נפשי, חופר ודורש את ריפיוני ואותי, מקבל בר פתוח, חופשי, הכל בחוץ, שיקפצו לי כל הגברים האלה מסביב, שיסתכלו. הנה, הוא מוצץ אותי וטוב לו. תקנאו.
אני נעה בין הקצוות.
אשמה ומגדפת מול אוהבת ומצפצפת.
אני נעה שם בחופשיות,
מזהה את המעבר.
מקום צפוף ולוחמני מול מקום מרווח וסלחני.
נדהמת מקלות המעבר.
מבקשת להיכנס לתוך המעבר, להאיר שם בפנים בפנס, וזה און ליין תוך כדי המהומה והדלקה. שוב מעירה להם, בשקט , בעומק. לא שמים עליי זנגה זנגה זו. בהתרגשותם הבלתי נשלטת, הם לא מסוגלים להפסיק, הם בכיף חיים ברכבת. ר ו א ה א ו ת ם. מאשימים אותי פה מסביב באי אסרטיביות. מאירה פנימה. אני מאשימה את עצמי באי אסרטיביות. לא יודעת לשים גבולות. לא אמא טובה. הופכת. אמא טובה. נותנת את המיטב שאני כרגע, מאפשרת להם לבטא את הלונה פארק שבתוכם. לא סוגרת את הלונה פארק, אוהבת אותו אפילו, מצחיק פה. ושוב הגזמתם.
(האיש מקדימה אמר לזה שלידו – זה ממש מפריע!) הכל מתערער שוב – כמה כח יש לאיש כיסא הזה שמולי להפוך אותי ככה? רשומות ישנות שעל נפשי צפות ומשתלטות. רק שלא יגידו, רק שהכל ייראה בסדר. שוב מחלצת את הגמדים מבעד להריסות. עכשיו לשבת באמת! כמה איומים ומבטי כוח ובתוכי סערה ותינוק אחד לא רגוע. שוב שיחררתי את הגמדים מהכלוב, צריכה את המושב.
קטני עשה קקי רק בפעם השלישית!!! מעולם בכל חייו, לא עשה יותר מקקי 1 בשלושה ימים. ככה הוא, חסכוני. ודוקא עכשיו! אז תוסיפו ניחוח מרוכז לפסטיבל, קיבלתם תסריט מושלם לסרט 'בלגאן ברכבת 2' עם פס קול מבית היוצר קוסטריצה. כל יושבי הקרון כבר קברו פניהם בתוך החלון בתוך הפלאפונים מתקשרים לעזרה….. נעצרנו. מה קורה? תקלה. בקטנה. רבע שעה. וסליחה לציבור הנוסעים. ואני רואה עצמי מלמעלה, מחליפה פרצופי ייאוש ומסכנות, מזהה אנושיות עצומה במתרחש, אנושיות יפייפיה ומרגשת, מיקטע מהסרט של חיי, מזהה את כל המתרחש בתמונה בבת אחת. מבט על. מתיישבת על שדה ההכרה. רישומים ישנים שעולים ומתפרצים כאוטומט מתמקמים על הקורבן שאני למתרחש.
מודעת ליכולתי לרשום אחרת.
זמן הווה.
זמן מעשה.
יצירה.
בוחרת לרשום רישומי נפש חדשים לעכשיו.
אני לא כקורבן. אני כיוצרת את חיי. וזה בידיי. רק לבחור. המציאות משתנה מול עיניי. אוטומט מתפרץ הופך לאנושיות סולחת. ואני מתחילה לצחוק. ולצלם את הרגע בעיניים סולחות, צובעת אותנו בצבעי אנושיות. מתחבקים, נשיקות על העיניים, בוא נקרא סיפור. הזמן חסר משמעות. אין זמן במקום שהאהבה הזאת מתקיימת. כמה שאני אחראית על האושר שלי. בבלעדיות! כמה הזיהוי, והבחירה והאנושיות ( מול הרצינות הזאת) והשטותיות. כמה זה נגיש להתהפך לי ברגע. מתגלצ'ת לתוך מקום אחר. ככל שהוא מופיע יותר רואה כי טוב ו'מתאמנת' עליו יותר, מרויחה את עצמי, נהנית מכאן ועכשיו, מרגישה קלה יותר כדורת שלג מתעצמת מג'נגלת את חיי והנה הגענו. בחוץ חושך. בפנים אור. הגמדים אוחזים בעששיות, מאירים לי. מנשא, תיק, ידיים, צועדים לכיוון הדלת. מביטה סביב, מחפשת עיניים להיצלב בהם. משתלח בי אוטומט לומר 'סליחה' (על הבלגאן, על הרעש, על הריח, על הקיום שלנו, על האנושיות שבנו, בלה, בלה, בלה)
סליחה?! סליחה על זה שאני אנושית?
תודה!!! תודה על זה, תודה אומרת לכל מי שהביט בי לרגע, ולו רק בהינהון.
יורדת גאה ואיתי הגמדים הדלוקים מותירים אחרינו שובל של נצנצים וחיות (=חיים) ואני שוב חלק מהנהר על הרציף
קטן עליי

Read Full Post »